פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס - Parathyroid crisis

מתוך ויקירפואה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כותרתבלוטותאנדוקריניות.jpg
עקרונות בכירורגיה
ספר-עקרונות-בכירורגיה.jpg
שם המחבר ד"ר צבי קויפמן
שם הפרק כירורגיה של הבלוטות האנדוקריניות
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםבלוטת יותרת התריס

פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס (משבר פאראתירואידי) תוארה לראשונה על-ידי Ginsburg-Lowenburg ב-1932. מחלה זו מופיעה בדרך כלל בחולים שסבלו מפעילות-יתר ממושכת של יותרת-התריס. בחלק מהחולים אין לפעילות זו כל ביטוי קליני. המחלה שכיחה יותר בעשורי החיים החמישי עד השביעי. השכיחות בנשים ובגברים שווה. ב-95%-90% מהחולים הלוקים בפעילות-יתר חדה של יותרת-התריס ניתן למצוא אדנומה, ב-10%-5% מהחולים - היפרפלזיה, ובפחות מ-1% מהחולים - תהליך סרטני.

חולים הלוקים בפעילות-יתר של יותרת-התריס עלולים לפתח פעילות חדה בעקבות משבר כמו ניתוח. המנגנון הפתופיזיולוגי אינו ברור. ייתכן שהפרשת קטכולאמינים בעקבות המשבר הניתוחי גורמת להפרשת-יתר של הורמון בלוטת יותרת התריס (פאראתהורמון, PTH), וזו הופכת את המצב הכרוני לחד.

תוכן עניינים

תסמינים קליניים

התמונה הקלינית של פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס שונה ומתבטאת במערכות רבות בגוף. התופעות השכיחות ב-50% מהחולים כוללות:

בחלק מהחולים ניתן למצוא שינויים אופייניים באלקטרוקרדיוגרם (רשמת לב חשמלית, אק"ג) ועלייה בלחץ הדם.

החולים מתים מדום לב, מאי-ספיקת כליות, מאי-ספיקה נשימתית ומפגיעות מוחיות.

אבחנה

  • רמת הסידן (קלציום) בדם גבוהה בדרך כלל מ-14 מ"ג/ד"ל (20-16 מ"ג).
  • רמת זרחן נמוכה מ-2.5 מ"ג/ד"ל ב-70% מהחולים. רמה גבוהה יותר של זרחן נובעת בדרך כלל מאי-ספיקת כליות.
  • רמת הפאראת-הורמון גבוהה מאוד במרבית החולים.
  • הסימנים הרנטגניים האופייניים ליתר-פעילות כרונית של יותרת התריס מאפיינים גם את המצב החד.

טיפול

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי נועד רק כהכנה לניתוח וכולל:

  • מתן נוזלים (NaCl) בכמות רבה עם סמים משתנים (Furosemide‏ (Fusid)). זאת כדי להגביר את הפרשת הסידן דרך הכליות. הנתרן מעכב את ספיגת הסידן בכליה. יש לתת 1 ליטר כל 4-3 שעות עם 100 מ"ג לשעה של Furosemide.
  • מתן אשלגן ומגנזיום, שרמתם נמוכה בחולים אלה, במיוחד לאחר הטיפול במשתנים.
  • מתן Plicamycin‏ (Mithramycin) במינון נמוך (25 פיקוגרם/ק"ג), אשר גורם להפחתת פעילותם של האוסטיאוקלאסטים המגורים על-ידי הפאראתהורמון, יכול לגרום לדימומים, למיעוט טסיות (תרומבוציטופניה) ולבחילות.
  • מתן זרחן (פוספאטים) - דרך הפה, או לתוך הווריד - שנוי במחלוקת, עקב הסכנות של ירידה בלחץ-הדם, אי-ספיקת כליות ואי-ספיקה נשימתית, הנובעות מהצטברות חלקיקי סידן זרחני בכליות ובריאות. מינון של 2-1 מיקרומול לק"ג ליממה יכול לגרום לשלשולים.
  • יש הממליצים על המודיאליזה לשם הורדת רמת הסידן לפני הניתוח, במקרים שבהם נכשלו הטיפולים האחרים.
  • השימוש בקלציטונין, שנראה מבטיח, מאכזב עקב התפתחות של פעילות-יתר משנית של יותרת-התריס ועלייה ברמת הסידן. מינון 5-1 יחידות mrc/ק"ג ליממה.
  • Cortisone במינון של 150 מ"ג ליממה.
  • EDTA הניתן במינון של 50 מ"ג לק"ג, 4 פעמים ביממה, עלול לגרום לאי-ספיקת כליות ולירידה בלחץ-הדם.
  • ביספוספונאט הניתן במינון של 30 מ"ג לווריד יכול להוריד את רמת הסידן בנסיוב לערך תקין.

טיפול כירורגי

עיקר הטיפול במשבר היפרקלצמי הינו תרופתי. חולים אשר לא הגיבו לטיפול שמרני יש לנתח. שיעור התמותה הניתוחית של חולים אלה הוא כ-6%.

הגישה הכירורגית תלויה בממצא הפתולוגי: אם מוצאים אדנומה אחת או יותר, יש לכרות את כולן; אם מוצאים היפרפלזיה יש לכרות את כל הבלוטות, מלבד מחצית מבלוטה אחת. בכל המקרים האלה יש לחפש היטב באזור המיצר (מידיאסטינום) העליון אחר בלוטות נוספות. חלק ניכר מכישלון הטיפול הכירורגי בפעילות-יתר של יותרת התריס נובע מקיום בלוטות מחוץ למקום האופייני, במיוחד במיצר העליון. אדנומות מרובות הן נדירות. בסקירתו של Macleod, מתוך 86 חולים הלוקים בפעילות-יתר חדה של יותרת התריס, נמצאו ב-7 בלבד (8%) אדנומות מרובות.

כאשר החולה עומד בפני ניתוח אלקטיבי, וידוע על פעילות-יתר של יותרת התריס, רצוי להרחיק את האדנומה של יותרת-התריס לפני הניתוח האלקטיבי.

ראו גם


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צבי קויפמן, מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא (יוצר\י הערך)