האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

כיסה פשוטה של העצם בילדים - Simple bone cyst in childre

מתוך ויקירפואה


כיסה פשוטה של העצם בילדים
Simple bone cyst in children
Bonecyst2010.JPG
יוצר הערך ד"ר נועם בור
TopLogoR.jpg
 



כיסה (ציסטה) פשוטה של העצם היא גידול שפיר שתואר לראשונה בשנת 1891 על ידי Vircho. גידול זה נקרא בשמות לועזיים שונים: כיסה חד-חדרית של העצם (Unicameral bone cyst) או בשם המקובל יותר כיסה פשוטה (או בודדת) של העצם (Simple (or solitary) bone cyst)‏[1]. כללית מדובר בכיסה, חלל מלא נוזלים בתוך העצם, הנוטה לגדול ולהתרחב. הכיסה מחלישה את העצם במקום שבו היא נמצאת והעצם נוטה להישבר. על פי רוב הכיסה ממוקמת באזורים המטאפיזריים (Metaphysis) של העצמות הארוכות בשלד הצעיר. שכיחותה כ- 3% מכל גידולי העצם שנלקחו מהן ביופסיות.

הכיסות השפירות הן א-תסמיניות (א-סימפטומטיות), וברוב המקרים מאובחנות במקרה בצילום רנטגן של הגפה שמבוצע מסיבות שאינן קשורות בה (צליעה, כאב לא מוסבר וכו'), או לאחר שהתרחש שבר פתולוגי דרכן. האטיולוגיה אינה ברורה, ויכולה להיות תהליכים דיספלסטיים בעצם ועד חסימה ורידית. שכיחות השברים גבוהה יותר בזכרים ביחס של 2.5 ל- 1, ורוב החולים (85%) גילם צעיר מ- 20 שנים. לאחר שאובחנה, כיסת העצם הפשוטה מהווה דילמה טיפולית לא פשוטה לאורתופד וזאת לנוכח העובדה שקשה לצפות את התנהגותה בעתיד, כלומר את מגמתה לקטון או לגדול. הדעות חלוקות על דרך הטיפול בה.

רמת הפעילות של הכיסה לא תמיד ניתנת לקביעה חד-משמעית. אם הכיסה מאובחנת במקרה, והילד פעיל ללא שום מגבלות, מומלץ על מעקב קליני ורנטגני מתוך מטרה לזהות את מידת התוקפנות או הפעילות של הכיסה.

בכיסות הגדולות, הפעילות, בעיקר אלו הממוקמות בעצמות הירכיים, יש לטפל. כיסות עם קירות עצם עבים, מחלישות את העצם פחות, מכאן שיורד החשש משבר פתולוגי, ויש לעקוב קלינית ורנטגנית.

היסטורית, שכיחות ההישנות (Recurrence) של הציסטות האלו שיעורה מ- 20% עד 50% ללא קשר לדרך שבה הן טופלו.

כאשר מגיע ילד כאוב או צולע לרופא הילדים בקהילה או לאורתופד בחדר המיון, יש לקחת בחשבון באבחנה המבדלת שבר פתולוגי דרך כיסה פשוטה או דרך כיסות עצם שפירות אחרות ששכיחותן גבוהה יחסית. באחוז גבוה של המקרים, בצילום הרנטגן נתקשה לזהות את השבר, והוא יופיע כפס עדין.

אפידמיולוגיה

כיסת העצם הפשוטה קיימת בצעירים, בשכיחות גבוהה בעצם הירך (פמור) (תמונה 1), ובשכיחות נמוכה יותר בעצם הזרוע (הומרוס) בחלקה המקורב (פרוקסימלי) (תמונה 4), אולם מאובחנת כמעט בכל עצם ארוכה בגוף. בדרך כלל הכיסה הצעירה צמודה ללוחית הצמיחה של העצם (Physeal growth plate) שאף נראית כחלק ממנה. מכאן התאוריה שאולי מדובר בתהליך שמקורו בלוחית הצמיחה עצמה שגדילתה הופרעה, ולא בסתם גידול כיסתי. ואכן, על פי אחד המחקרים, ב-10% מהמקרים הכיסה הפשוטה עשויה לפגוע בתהליך הצמיחה התקין של העצם בשל מעורבות לוחית הצמיחה בה.

על פי רבים מהחוקרים, ניתן לזהות קשר ישיר בין קרבתה של הכיסה ללוחית הצמיחה של העצם, גודלה וגיל הילד - לפרוגנוזה ולמהלך הטבעי של הכיסה בהמשך. ככל שמיקום הכיסה מתרחק מאזורי הצמיחה לכיוון המטאפיזה ומרכז העצם (דיאפיזה), כך היא פעילה פחות ונוטה להבריא מהר יותר.

אטיולוגיה

אין תמימות דעים בין החוקרים השונים כיצד נוצרת כיסת העצם הפשוטה או מה מקורה. קיימות מספר תאוריות:

  1. כיסה סינוביאלית (Synovial) תוך-גרמית.
  2. אזורים דיספלסטיים בתוך העצם הנוצרים כתגובה לחבלה.
  3. חלל הנוצר בתוך לשד העצם (Bone marrow) בשל חסימת הניקוז הוורידי.

גם הבדיקה ההיסטולוגית של כיסות אלו אינה מרמזת על מקורן או על דרך התהוותן: כללית, קירות הכיסות מצופות בממברנה סיבית (פיברוטית), שבתוכה פזורים תאי ענק. אין עדות לציפוי של רקמת אנדותל. אף על פי שאף פעם לא הוכחה, קיימת סברה שאותו ציפוי סיבי של קירות הכיסה מכיל תאים סינוביאליים מסוג A או B, המרכיבים גם את הרקמה הסינוביאלית של המפרקים.

הכיסות מכילות נוזל המורכב מרדיקלים חסרי מולקולות חמצן (Scavengers), פרוסטגלנדינים כמו E2, אינטרלוקין 1 ואנזימים מפרקי חלבון (פרוטאוליטיים). חומרים אלו גורמים לעצם להיספג, וכנראה גם להתפשטותה וגדילתה של הכיסה. הנוזל דומה בהרכבו לנוזל הבין-תאי(אינטרסטיציאלי) שבגוף (טרנסודט או אקסודט). כמות החלבונים בנוזל קטנה מזאת שבנסיוב (סרום), אבל הוא מכיל כמות גדולה של החומצה האמינית הידרוקסיפרולין, לקטט ופוספאטאז בסיסי (Alkaline phosphatase).

מחקרים אחרים תומכים בתאוריה הווסקולרית שעל פיה הכיסה נוצרת עקב חסימה חלקית של הוורידים המנקזים. החסימה גורמת לעלייה ניכרת של הלחץ בתוך הכיסה, מעבר ללחץ הוורידי הרגיל. אם נזריק חומר ניגוד לתוך הכיסה, בלחץ שיעלה על זה הוורידי, ניתן יהיה להתגבר על החסימה הוורידית המונעת את ניקוז הנוזלים מתוכה, ועל ידי כך לגרום בסופו של דבר לספיגתה. אחרים טוענים שעל ידי חירור דופנות הכיסה ניתן להוריד את הלחץ הבין-תאי בתוכה וכתוצאה מכך לגרום לספיגתה.

קליניקה

כאמור, כיסות אלו הן א-תסמיניות, ומתגלות רק לאחר שהתרחש דרכן שבר המוגדר כפתולוגי (לעומת שברים רגילים הקורים בעצמות בריאות) זאת מאחר שאותו קטע עצם המכיל את הכיסה מטבעו חלש יותר, ולכן נוטה בקלות רבה להישבר. הילד מגיב קלינית כמו לכל שבר, בכאבים חזקים בגפה הפגועה, בצליעה או באי יכולת ללכת, ובנפיחות ויתר חום מקומי במקום השבר. יש לציין ששבר פתולוגי שונה משבר רגיל בעיקר בעוצמת החבלה. בעצם בריאה החבלה או כמות האנרגיה המושקעת הגורמת לשבר היא גבוהה יותר מאשר בעצם פתולוגית, שהיא כאמור חלשה יותר.

אבחנה

ציסטה12.jpg

ברוב המקרים השברים דרך הכיסות מוגדרים כפשוטים. נזהה בצילום הרנטגן רק סדק דרך קירות הכיסה, ללא הפרדה בין חלקי השבר. לעתים קטעי עצם קטנים מקירות הכיסה "נופלים" או נושרים לתוך החלל המלא בנוזל, צפים בו, וניתן לזהותם היטב בצילום הרנטגן, סימן המוגדר כ"עלה שנשר" (Fallen leaf).

לעתים בצילום הרנטגן ניתן לזהות את הגבול שבין קו הנוזל לחלל הריק של הכיסה.

אורתופד מנוסה יכול לזהות כי מדובר בכיסה פשוטה בצילום רנטגן רגיל. ברוב המקרים אין צורך באמצעי דימות או בדיקות נוספות. באבחנה המבדלת גידולים כיסתיים שפירים אחרים שעשויים לחקות את כיסת העצם הפשוטה:

  1. כיסה מיפרצתית של העצם (Aneurysmal bone cyst) - דומה לכיסה הפשוטה, אבל בעלת מאפיינים המיוחדים רק לה המקלים את האבחנה המבדלת, כמו גודל, מבנה אונתי (לובולרי) וכו'.
  2. דיספלזיה סיבית (Fibrous dysplasia) – גם לגידול זה מאפיינים מיוחדים, המאפשרים להבדילו מכיסת העצם הפשוטה בקלות יחסית.

אם אכן קיים ספק לגבי האבחנה הסופית של הכיסה הפשוטה, בדיקת תהודה מגנטית (MRI;‏ Magnetic resonance imaging) תזהה היטב את הנוזל שבתוכה ואת הגבול בינו לבין החלל הריק.

לעתים רחוקות מאוד נלקחת ביופסיה מהעצם לצורך אימות סופי של האבחנה.

נראה שכל הכיסות בתחילת דרכן פעילות ונוטות לגדול ולהחליש את העצם. בהדרגה רמת הפעילות דועכת עד להבראה מלאה שלהן, בדרך כלל לקראת סוף הגדילה של הילד.

למרות הנ"ל, לא תמיד ניתן לזהות בצילום רנטגן באיזה שלב של חייה נמצאת הכיסה, בשלב הפעיל, הרדום או לקראת תהליך ההבראה. קיימת לכך חשיבות רבה לנוכח העובדה שהטיפול שאותו יחליט האורתופד לנקוט, ניתוחי או שמרני, הוא בהחלט פועל יוצא של השלב שבו נמצאת הכיסה. הצפי להצלחת הטיפול אף הוא תלוי בכך - הוא עשוי להיכשל בכיסה הפעילה, ומצד שני אין צורך לטפל בכיסה רדומה או כזאת שנמצאת לקראת החלמה.

תמונה 2 מראה כיסה בתהליכי הבראה, עם שבר פתולוגי דרכה למרות בשלותה.

טיפול

הנחיות לטיפול

כאמור, כיסת העצם הפשוטה מאובחנת בשני מצבים: במקרה, כאשר מבוצעת סקירת רנטגנית לילד על רקע תלונה שאינה קשורה בכיסה, או כאשר מתרחש שבר פתולוגי דרכה (עד 68% מהמקרים).

כאשר הכיסה מאובחנת במקרה, חשוב לדעת באיזה שלב היא נמצאת. הקביעה לא תמיד קלה.

גודל הכיסה הוא נתון חשוב, אולם חשוב יותר לזהות ולקבוע את חוזקה המבני של הכיסה. אנו יודעים שחוזקו של גליל (צילינדר) הוא פונקציה של קוטרו בריבוע. אולם, חוזק העצם באזור הכיסה נקבע בעיקר על פי עובי הקירות שלה ופחות על פי גודלה המוחלט. נתונים אלו חשובים בקביעת סוג הטיפול: האם להמשיך במעקב קליני אחר הילד, או לטפל בכיסה בניסיון לרפאה ובכך למנוע את יצירתו העתידית של שבר פתולוגי. קביעה זאת חשובה במיוחד כאשר הכיסה מאובחנת בגפיים התחתונות, נושאות המשקל.

הדילמה אינה פשוטה מפני שאם הוחלט על מעקב קליני בלבד, לפעמים כרוכה בו המלצה להגביל את הפעילות הגופנית של הילד ולמנוע ממנו מאמצים קשים העשויים לגרום לשבר דרך הכיסה, החלטה שעשויה לפגוע באיכות החיים של הילד או הילדה, בעיקר אותם ילדים או נערים הפעילים בענפי ספורט שונים ואף שואפים לפתח קריירה כספורטאים.

במאמר שהופיע לפני מספר שנים [2], ניסו המחברים לחזות אילו כיסות מועדות לפורענות ועשויות לגרום לשבר פתולוגי, על פי מספר קריטריונים רנטגניים. במאמרם הוכיחו הכותבים שכיסות הממוקמות בחלקה המקורב של עצם הזרוע גורמות לשברים פתולוגיים בשכיחות גבוהה (33 מתוך 36 ציסטות - 92%). 21 כיסות בגובה עצם הירך המקורבת גרמו ל- 11 שברים (52%). כמו כן הראו המחברים שאם שטח הכיסה עולה על 85% מקוטר העצם, הסיכויים להתרחשות של שבר דרכה גבוהים מאוד, אפילו לאחר חבלה טריוויאלית. רק 8% מהכיסות מבריאות עצמונית (ספונטנית) במעקב ממוצע של 5.5 שנים, וזאת בדרך כלל לאחר אירוע של שבר אחד עד 4 שברים שהתרחשו דרכה. כיסות ללא שברים מתרפאות בממוצע בטווח של חמש שנים. נתון אחר שעולה מתוך המאמר הוא די צפוי: שברים מתרחשים בדרך כלל דרך הכיסות הפעילות יותר.

מאמר זה סותר את הדעה שרווחה שנים רבות בין האורתופדים שעל פיה שבר העובר דרך כיסה מעודד את ריפויה. במאמר אחר הראו המחברים ש- 50% (17 חולים מתוך 34) מהשברים דרך הכיסות לא הבריאו עצמונית, והיה צריך לטפל בהם באחת מהשיטות שנדון בהן בהמשך. כמו כן, שברים בעצם הירך המקורבת נוטים להבריא יותר מאשר אלו שמתרחשים דרך כיסות בעצם הזרוע המקורבת [3].

מקובל היום קודם כל לעקוב מספר חודשים אחר הכיסה ולראות כיצד היא מתנהגת. נוכל לזהות את מידת הפעילות של הכיסה אם במעקב כזה נראה שהיא גדלה, ומסכנת את שלמות העצם (תמונה 1). במקרה זה הטיפול שנבחר יהיה, ללא ספק, ניתוחי. במצב אחר שבו הכיסה שומרת על ממדיה, קירות הכיסה עבות והילד מתפקד ללא שום מגבלות, נמשיך את המעקב הקליני והרנטגני וייתכן אף שהכיסה תעבור לשלב ההחלמה ותיעלם מאליה.

למרות הנ"ל, אם הכיסה ממוקמת באזור הסאבטרוכנטרי (Subtrochanteric) (חלקה המקורב של העצם) או אחר של עצם הירך (תמונה 1), הנטייה היא להיות פעילים יותר ולנתח את הילד. אזור זה של עצם הירך חשוף לכוחות גדולים, והסיכויים לשבר גדולים.

ברוב המקרים אם הילד מתלונן על כאבים באזור הכיסה, מדובר כנראה בשבר פתולוגי עדין, שלא תמיד נזהה אותו בצילום. יש הטוענים שכיסות כאלו נוטות כן להתרפא עם הזמן, אם כי רק ב- 10% מהמקרים על פי אחד המחקרים.

טיפול בהזרקה

Scaglietti היה הראשון שהמליץ על הזרקת סטרואידים לתוך הכיסות. מניסיונו טיפול זה מביא לאחוזי ריפוי גבוהים, ובכך מונע מהילד טיפולים פולשניים קשים יותר.

פעולת ההזרקה מבוצעת בעזרת שיקוף רנטגן המאפשר למקם היטב את מרכז הכיסה. תחילה שואבים את הנוזל שבתוכה (נוזל שקוף תומך באבחנה של כיסה פשוטה), שוטפים את הכיסה מספר פעמים עם מים פיזיולוגיים (תמיסת מלח; Saline) (בעזרת שתי מחטים, שאחת משמשת להזרקת הנוזל והשנייה לניקוזו), ורק אז מזריקים Methylprednisolon.

אם הנוזל שנשאב הוא דמי, קרוב לוודאי שהאבחנה היא אחרת, כמו למשל כיסה מיפרצתית של העצם, גידול כיסתי שפיר אחר, המכיל נוזל דמי, על פי רוב בצבע הנוטה לחום. הטיפול בה שונה מזה שבכיסה הפשוטה.

למרות ההתלהבות הראשונית של קהילת האורתופדים משיטה טיפולית זאת, הוכח במשך השנים שיעילותה יחסית. לעתים יש לחזור על הפעולה, המתבצעת בהרדמה כללית, מספר פעמים. לאחר החלמה ראשונית שלה, היא נוטה להישנות בשיעורים של 15% עד 88%.

דרך טיפול אחרת היא להזריק לתוך הכיסה דם הנלקח ממח העצם בניקור מעצם האגן. גם כאן אחוז ההישנות של הכיסות לאחר הטיפול הוא גבוה.

גישה אחרת מצדדת בטכניקה של חירור דופנות הכיסה מספר פעמים כדי להוריד את הלחץ ההידרוסטטי בתוכה, ולהגדיל את אספקת הדם אליה. במקרים אלו לא מזריקים שום חומר לתוכה.

טיפול ניתוחי

ציסטה3.jpg

הטיפול הניתוחי הקלאסי לכיסת העצם הפשוטה הוא כריתה מלאה שלה או גירוד מכני של דופנות הכיסה, והשתלת עצם ספוגית (טרבקולרית) לתוכה. גם בטיפול זה אחוז הישנות הכיסה עשוי להגיע עד 45%. הרקע לשכיחות ההישנות הגבוהה של הכיסות היא כנראה העובדה שמלכתחילה הכיסות התוקפניות והפעילות יותר, שנוטות לחזור בכל מקרה, הם אלו שמטופלות בניתוח.

מעשית, לאחר חשיפת הכיסה חודרים לתוכה דרך הסרת קטע מהדופן, הנוזל שבתוכה נשאב, הממברנה הסיבית הצמודה לקירות מורחקת בשלמותה בעזרת כלי ניתוח מתאימים. אם הכיסה צמודה ללוחית הצמיחה של העצם, יש להיזהר מלפגוע בה, כדי שלא תופרע בהמשך צמיחתה התקינה.

בתום הניתוח ממלאים את חלל הכיסה על ידי שתלי עצם ספוגיים הנלקחים מהילד עצמו, מעצם האגן או מעצם אחרת בגופו (Autograft). אפשרות אחרת היא להשתמש בעצם ספוגית הנלקחת מתורם או מבנק עצם (Allograft), או לחילופין על ידי אחד מתחליפי העצם הרבים המצויים היום עליהם נדון בהמשך.

נוסף על הטיפול הנ"ל, ברוב המקרים תחוזק העצם על ידי קיבוע פנימי כל שהוא (סוגי פלטות, ברגים או מסמרים שונים) או רק על ידי גבס, לתקופה של מספר שבועות עד חודשים מחשש לשבר מיידי. הטיפול הנוסף הזה יבוצע בדרך כלל בעצמות הירך נושאות המשקל. בעצם הזרוע ניתן להסתפק בגבס או במתלה רך.

אם דרך הכיסה התרחש שבר פתולוגי, יש לטפל בו כמו בכל שבר אחר בילדים, ובהתאם לגיל הילד. בילדים מתבגרים, בסביבות גיל עשר שנים, ובמיוחד בגפיים התחתונות המגמה היא לקבע את השברים במתכות (פלטות, ברגים, מסמרים). בילדים הקטנים יותר גבס בלבד הוא הטיפול העדיף. כמובן, יש לשלב את הטיפול בשבר כחלק מהטיפול בכיסה כפי שתואר קודם. לעתים נשלב קיבוע פנימי וחיצוני (גבס). אנו רואים בתמונות 3, 3א ו- 3ב ילד בן 10 שנים שטופל לאחרונה בבית חולים העמק לשבר פתולוגי עם תזוזה ניכרת בעצם הירך המקורבת. רואים את הפלטה ואת החומר מסוג טרי-קלציום פוספט (Tricalcium phosphate) (ראו בהמשך) שהושתל לתוך הכיסה.

שתלי עצם בניתוחים אורתופדיים[4] - סקירה קצרה

ציסטה4.jpg
לשתל העצם שני תפקידים עיקריים
  1. מקור ליצירת עצם חדשה.
  2. תמיכה מכנית לעצם החלשה, כמו במקרה שבו אנו דנים, כיסות המחלישות את העצם.
ניתן להבחין במספר סוגים של שתלי עצם
  1. יצירת עצם (Osteogenesis): הסוג הטוב ביותר הוא עצם ספוגית הנלקחת מגוף החולה עצמו. לתאי השתל יכולת ליצור עצם חדשה. שתל זה הוא גם תואם ביולוגי, ולכן איננו מעורר תגובה חיסונית. בנוסף אין בעיה של העברת מחלות.
    סוג זה מוגדר כשתל עצמוני (Autograft). חסרונו שהוא נלקח מהחולה עצמו בפעולה ניתוחית נוספת שבפני עצמה עשויה לגרום לתחלואות נוספות. המקום השכיח ללקיחת עצם זאת הוא מרכס הכסל (Iliac crest) וכמות העצם שניתן לקחת היא מוגבלת.
  2. השראת עצם (Osteoinduction): שתל עצם זה נלקח מבנק עצם או מתורם, והוא גורם למיטת השתל אצל החולה לגייס תאי אב מזנכימליים ולהתמיינותם לתאים חדשים יוצרי עצם.
    אנו יודעים שתאי האב המזנכימליים המצויים לרוב במח העצם, נמצאים גם בעובר המתפתח ושביכולתם להתמיין בהמשך ולפי הצורך לתאי סחוס או עצם. אלו התאים המשתתפים בתהליך הריפוי של שברים דרך התמיינות שלהם לתאי סחוס ואח"כ לתאי עצם או ישירות לתאי עצם.
    על פי מחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות, תאי אב אלו מכילים קבוצת חלבונים האחראים ישירות לצמיחת עצם חדשה, לחיבור שברים וכו'. אלו מוגדרים כ- BMPs‏ (Bone morphogenetic proteins) ונקראים גם OPs‏ (Osteogenic proteins). בהמשך זוהו הגנים הספציפיים בדנ"א המשלים (cDNA;‏ Complementary DNA) של בני האדם, המקודדים את אותם חלבונים. זוהתה קבוצה שלמה של אותם חלבונים, בין השאר BMP-2 ועד BMP-7,‏ OP-1 ועד OP-3.
    בימינו נעשה שימוש רחב בחלבונים אלו, בעיקר בזה הנקרא BMP-7 (או גם OP-1), המיוצרים בטכניקות של הנדסה גנטית. ניתן להזריקם ישירות לכיסות, או לשברים המתקשים להתחבר. חלבונים אלו כאמור פועלים על פי עקרון השראת עצם [5]. חסרונם הגדול הוא בעיקר מחירם היקר, לכן השימוש שנעשה בהם בארץ הוא קטן יחסית.
    חומרים אחרים בשימוש הם DMBs‏ (Demineralized bone matrix) - עצם טבעית שמורחקים ממנה המינרלים היוצרים את תשתיתה.
  3. מוליכות עצם (Osteoconduction): חומרים, בדרך כלל סינתטיים, מוגדרים גם כחומרים קרמיים המשמשים כמשתית שאליה צומחים כלי דם, רקמה המקיפה את הכלים, ותאים יוצרי עצם. שתל זה מוגדר כסביל לחלוטין.
    אנו יודעים שהחלק המינרלי של העצם מורכב ברובו מתרכובות של סידן-זרחן ובעיקר הידרוקסיאפטיט ונגזרותיו. מטבע הדברים במשך השנים נוסו תכשירים מלאכותיים בעלי הרכב כימי דומה. הטרי-קלציום פוספט היה אחד החומרים הראשונים שנוסו. זה חומר תואם ביולוגי, אינו מעורר תגובה חיסונית של הגוף וגם אינו רעיל. כאמור, לחומר זה תכונות של מוליכות עצם, הוא נספג במלואו במשך הזמן ותוך כדי תהליך הספיגה הוא מעודד יצירת עצם חדשה. בשנים האחרונות נעשה שימוש נרחב בחומר זה בבית חולים העמק, תוצאות הטיפול אחרי השימוש בו משביעות רצון, ועל פי הספרות הרפואית, אחוזי הישנות הגידול נמוכים (11%).
    בתמונות 4, 4א ו- 4ב אנו רואים דוגמה נוספת לשימוש שנעשה בחומר זה בשנה האחרונה בבית חולים העמק בילדה עם כיסה בעצם הזרוע, לפני הטיפול וחצי שנה לאחריו. עדיין ניתן לזהות את הכיסה בצילום הרנטגן.

סיבוכי הטיפולים השונים

הסיבוך השכיח ביותר הוא הישנות הכיסה לאחר הטיפול והתפתחות בהמשך של שבר פתולוגי. כאשר השבר קורה בפעם הראשונה, הילדים ומשפחתם על פי רוב מצליחים להתמודד היטב מבחינה פסיכולוגית. אולם אם השברים חוזרים מספר פעמים, ההשפעה הפסיכולוגית עשויה להיות משמעותית: הילדים חוששים לבצע פעילות גופנית, אפילו מתונה, מחשש לשבר נוסף, ומכאן שכל איכות חייהם עשויה להשתבש. גם ההורים החוששים משברים אצל הילד, עשויים להגביל מאוד את פעילות ילדם, ולמנוע ממנו תפקוד רגיל בדומה לחבריו.

מטרת הטיפולים השונים היא אכן להחזיר את הילד לאורח חיים רגיל, לפעילות גופנית רגילה, ובלא חשש משברים נוספים, עד כמה שניתן.

פרוגנוזה

דגלים אדומים

ביבליוגרפיה

  1. Wilkins RM. Unicameral Bone Cysts. J Am Acad Orthopedic Surgery 2000;8:217-224
  2. Ahn JI, Park JS. Pathological fractures secondary to unicameral bone cysts. Internetional Orthopedics (SICOT) 1994;18:20-22
  3. Ortiz EJ, Isler MH, Navia JE, et al. Pathologic Fractures in children. Clin Orthop 2005;432:116-126
  4. ש' צוראל, א' שוכר, מ' ליברגל. שתלי עצם בניתוחים אורתופדיים. עיתון הרפואה, כרך 131, חוברת י', עמודים 427-431, 1996
  5. Sampath TK, Rueger DC. Structure, Function, and Orthopedic Applications of Osteogenic Proteine-1 (OP-1). Complications in Orthopedics 1994;9:4

קישורים חיצוניים


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר נועם בור, מנהל היחידה לאורתופדיית ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה


פורסם בכתב העת Israeli Journal of Pediatrics, דצמבר 2009, גיליון מס' 70, מדיקל מדיה