מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

השמנת יתר - הנחיה קלינית

מתוך ויקירפואה


הופניתם מהדף BMI לדף הנוכחי.

Ambox warning blue.png
ערך זה הוא הנחיה קלינית סגורה לעריכה
מניעה וטיפול בהשמנת יתר
[[File:|250px]]
Property "Image page" (as page type) with input value "File:" contains invalid characters or is incomplete and therefore can cause unexpected results during a query or annotation process.
הוועדה המקצועית האיגוד הישראלי לרפואת משפחה,
האיגוד הישראלי לרפואה פנימית,
האיגוד הישראלי לאנדוקרינולוגיה,
החברה לחקר, מניעה וטיפול בהשמנת יתר,
החברה לתזונה קלינית,
המחלקה למטבוליזם ותזונת האדם, ביה״ס לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים,
המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות,
שירות המזון והתזונה, משרד הבריאות
תחום קטגוריה:אנדוקרינולוגיה וסוכרת
קישור באתר ההסתדרות הרפואית
תאריך פרסום 2003
הנחיות קליניות מתפרסמות ככלי עזר לרופא/ה ואינן באות במקום שיקול דעתו/ה בכל מצב נתון
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםהשמנה


קווים מנחים אלה נכתבו ע״י קבוצת העניין בנושא מניעה וטיפול בהשמנת יתר המשלבת רופאי משפחה מומחים, קבוצת מומחים ונציגי איגודים וחברות נוספים מהסתדרות הרפואית בישראל אשר חברו יחד לנסח המלצות למניעה וטיפול בהשמנת יתר במבוגרים במסגרת רפואת המשפחה בקהילה. עבודה זו מתבססת על המלצות ה-NIH האמריקאי, איגודים אמריקאים נוספים וקוים מנחים שפורסמו באירופה.

מטרה: לסייע בהורדת שיעור השמנת היתר באוכלוסיית ישראל הבוגרת ולהפחית את התחלואה הקשורה בה.

קהל היעד: רופאי משפחה, רופאים, אחיות, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ודיאטנים המטפלים בהשמנת יתר.

עודף משקל והשמנת יתר הפכו לתופעה נפוצה בישראל כמו במדינות רבות בעולם ומטופלים רבים הלוקים בה זקוקים לטיפול והכוונה. המקום המתאים ביותר לטיפול הוא במרפאות הקהילה וזאת עקב השכיחות הגבוהה של מחלות נוספות נלוות להשמנת היתר. הטיפול צריך להינתן על ידי צוות רב תחומי הכולל אחות, דיאטנית ואנשי צוות נוספים כגון מדריך כושר גופני, עובד סוציאלי, פסיכולוג ויועצים מומחים לפי הצורך אך מומלץ שרופא המשפחה ידריך וירכז את הטיפול במסגרת רפואת הקהילה, תוך שימוש במשאבים המוקצים לכך. טיפול באוכלוסייה נבחרת ייתכן גם במסגרות נוספות המתמחות בסוכרת, לחץ דם או השמנה ועד אשר במרפאות מקצועיות במרכזים רפואיים במקרים בעייתיים ו/או קיצוניים של השמנה. שיתוף הפעולה ברמה הלאומית כולל גם גורמים נוספים כגון פעולות לעידוד פעילות גופנית על ידי הקצאת מסלולי הליכה מאובטחים ורציפים ברשויות המקומיות, יצירת שבילי נסיעה לרוכבי אופנים בעידוד משרד התחבורה ועידוד בדרכים נוספות לפעילות גופנית. שיתוף פעולה של משרד הבריאות ומשרד המסחר והתעשייה בסימון ברור של תכולת השומן והאנרגיה במאכלים שונים ועידוד הצריכה של מאכלים דלי קלוריות וכן ההכרה בצורך של בניית תכנית התערבות וגילוי מוקדם של נטייה להשמנה בקרב ילדים. חלק חשוב של ההתמודדות עם התופעה הוא הקצאת משאבים לצורכי קידום בריאות הכוללים הסברה באמצעי תקשורת ובאמצעים אחרים אודות אכילה בריאה, פעילות גופנית וחשיבות השמירה על המשקל. הצלחת ההטמעה של הקווים המנחים טמונה בדיונים ברמה המקומית ופיתוח של תכניות מקומיות ליישומן ובמאמץ משלים להכשרת צוותים רב מקצועיים לטיפול בהשמנה כאשר עדיפות תינתן לאוכלוסייה בסיכון גבוה.

הגדרה

המדד הנפוץ כיום להגדרת עודף משקל והשמנה הינו ה־BMI‏ (Body Mass index). המדד מחושב ע״י חלוקת משקל הגוף (בקילוגרמים) בריבוע הגובה (ללא נעליים) במטרים. את דרגות ההשמנה מקובל לחלק לפי ערך ה־BMI:

  • 25 - 29.9: עודף משקל
  • 30 - 39.9: השמנה
  • 40 ומעלה: השמנת יתר חולנית.

מלבד ערכי ה־BMI ישנה חשיבות גם לפיזור השומן. השמנה מרכזית (בטנית או בצורת ״תפוח״) מהווה גורם מנבא בלתי תלוי להתפתחות תחלואה הקשורה להשמנה ושכיחות יתר של הסינדרום המטאבולי, בעוד השמנה בירכיים (השמנת ״אגס״) לא. מדד קל ונוח להערכת השמנה כזו הוא היקף הבטן. היקף בטן (הנחייה למדידה בנספח) מעל 102 ס״מ בגבר ומעל 88 ס״מ באישה מעידים על השמנה מרכזית הדורשת טיפול גם אם ה־BMI קטן מ־30.

אטיולוגיה

השמנה מתפתחת כשקיים חוסר איזון בין כמות אנרגיה גדולה הנכנסת לגוף כתוצאה מאכילת יתר לבין הוצאת אנרגיה פחותה הנובעת מפעילות גופנית ברמה נמוכה.

השמנה היא מחלה כרונית רבת גורמים המתפתחת כתוצאה משילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים.

הגורם הגנטי מורכב, ומחקרים מעידים כי יש לו משקל בהתפתחות השמנת היתר.

בגורמים הסביבתיים ניתן לכלול גם משתנים חברתיים, התנהגותיים, תרבותיים ונפשיים. גורמים אלו אחראיים במידה משמעותית להתפתחות מגפת ההשמנה העולמית.


גורמי סיכון להשמנת יתר
  1. סיפור משפחתי
  2. אורח חיים נטול פעילות גופנית
  3. ברות (דיאטה) עתירת שומן וקלוריות
  4. תרופות
  5. מצבים פסיכו־סוציאלים
  6. מחלות אנדוקריניות

שכיחות התופעה

הנתונים לגבי אוכלוסיית ישראל הבוגרת נבדקו בסקר של משרד הבריאות (מב״ת) שבוצע בשנים 2000-1999, ומראים על שכיחות השמנת יתר (BMI מעל 30) של 19.9% בקרב הגברים ו־25.9% מקרב הנשים ובסה"כ שכיחות באוכלוסייה כולה היא כ־23%.

סיבוכי המחלה

השמנה מהווה גורם סיכון להתפתחות תחלואה וגם לתמותה מוגברת.

המחלות והמצבים הבאים קיימים בשכיחות מוגברת בקרב הסובלים מהשמנה:

  1. תחלואה הקשורה להשמנת יתר
  2. אפלייה והפרעות חברתיות/תעסוקתיות
    1. הגבלות בתעסוקה, סיכוי נמוך להתקבל בחלק מהמשרות
    2. דחק חברתי, דימוי עצמי נמוך, בידוד חברתי, מצבי רוח דכאוניים
    3. הגברת סיכון לנכות, יציאה לפרישה מוקדמת והכנסה נמוכה

מטרות

שמירה על הירידה במשקל המושגת בשלב הראשון לטווח ארוך הינה מטרת התוכנית.

לשם כך ישנן שלוש שיטות טיפול עיקריות לצורך ירידה במשקל:

  1. טיפול לא תרופתי
  2. טיפול תרופתי
  3. טיפול ניתוחי

הטיפול הלא תרופתי - שינוי סגנון החיים

כללי

שינוי סגנון החיים מהווה אבן יסוד למניעה וטיפול בהשמנת יתר ובמחלות כרוניות רבות הן במבוגרים והן במניעת תחלואה בילדים.

טפל בחולה ברגישות ובכבוד - שמנים רבים מתלוננים על יחס לא הולם מצד הקהילה הרפואית. כל חולה מצריך בתחילה טיפול פרטני ומותאם ומעקב לאורך זמן. זאת בדומה למחלות כמו סוכרת ויתר לחץ דם. הערכה פסיכו־סוציאלית בסיסית היא חלק בלתי נפרד מהערכת ההשמנה. בדוק האם יש צורך בטיפול פסיכולוגי מקביל או נוסף - כמו לדוגמה טיפול בדיכאון. בעיות נפשיות ברקע שלא יזכו לפתרון יקשו על הצלחת הטיפול השמנת היתר.

טיפול בסיסי

הטיפול בהשמנה מבוסס על שינוי באורח החיים. כל מטופל הסובל מעודף משקל, גם אם בכוונתו לקבל טיפול תרופתי או טיפול כירורגי חייב בטיפול הבסיסי. הטיפול ניתן באופן הטוב ביותר ע״י צוות רב מקצועי ובגישה כוללנית: ייעוץ רפואי לשם הערכת גורמי סיכון, הגבלת התכולה היומית הקלורית, טיפול התנהגותי ופעילות גופנית. המטרה היא להכניס לחיי המטופל הרגלי אכילה ופעילות גופנית נכונים. יש צורך במעקב רצוף והמשכי אחר התקדמות התוכנית, חיזוקים חיוביים למטופל והכשרה מתמדת לצוות המטפל.

המטופל מוזמן להשתתף בקבוצה טיפולית לצורך מעקב ארוך טווח. טיפול כזה יכול להביא לירידה של כחצי קילוגרם בשבוע ללא צורך בטיפול תרופתי נוסף. אולם על מנת לשמור על ההישג של הירידה במשקל המעקב חייב להיות מתמשך.

קביעה של יעדים ברי השגה. יעד הירידה במשקל וכן קצב הירידה במשקל חייבים להיות סבירים וברי השגה (12). כאשר נקבע היעד, הירידה במשקל צריכה להיות הדרגתית. לרוב השמנים יעד של כ־10% הוא סביר כאשר הירידה הממוצעת במשקל צריכה להיות כחצי קילוגרם לשבוע. אם ישנו סיפור משפחתי של עודף משקל גם ירידה של 5% במשקל או אי עליה במשקל לטווח ארוך תחשב כהצלחה. לא נכון להציב כמטרה משקל סופי תקין. קביעה כזו תביא לאכזבה ובמקרים לא מעטים אף לתגובה הפוכה של עליה במשקל.

קשר ומעקב קבוע. בכל תכנית יש צורך במפגשים קבועים, בתחילה אחת לשבוע־שבועיים ובהמשך התדירות יכולה להיות אחת לחודש וזאת למשך שנה אחת לפחות. הפגישות כוללות רופא וכן את הצוות הרב־תחומי המטפל. הפגישות צריכות להיות יזומות על ידי אחות, רופא או חבר צוות אחר ומתוכננות מראש. בפגישות יש לדון בחינוך לתזונה נכונה, בסיבות לעלייה במשקל, שינוי באורחות החיים, נזקי המשקל העודף ועוד. יש חשיבות למפגש בקבוצה המאפשר החלפת חוויות ותמיכה הדדית ויש לעודד את המטופל להשתתף בהם.

דגש על שמירת המשקל החדש, לאחר השגת הירידה במשקל חשוב להמשיך במפגשים ולהדגיש את החשיבות של השמירה על המשקל החדש.

על המטופל להביע הסכמה מדעת להשתתף בתוכנית, יש להציג בפניו את סיכויי ההצלחה הידועים. ניתן להחתים את החולה על הסכמתו כחלק מהמחויבות שלו לטיפול.

תפקיד הרופא - רופא חייב תמיד ללוות כל תכנית כזו.

חלקי הטיפול ההכרחיים

ייעוץ - לפני התחלת הטיפול יש להסביר לחולה מה הן הסיבות הרפואיות (מחלות הרקע) שבעטיין יש צורך בטיפול, בכך מושגת הסטה של העיקר מירידה במשקל אל השינוי באורח החיים לאורח חיים בריא יותר. זו ההזדמנות להדגיש שוב את שינוי אורח החיים ואת החשיבות של פעילות גופנית סדירה ומתונה להצלחת התוכנית.

הגבלת אנרגיה (קלוריות) - הברות (דיאטה) דורשת התאמה פרטנית ומוגדרת על ידי ״היכולת לרדת במשקל ולשמור על המשקל החדש״. ההגדרה צריכה להיות מקובלת על המטופל ועל המטפל כאחד. דיאטה עם הגבלת אנרגיה בינונית היא הנפוצה והמומלצת.

למטופלים בריאים ללא מחלות רקע נוספות המרכיבים היומיים של הברות(דיאטה) מופחתת האנרגיה צריכים להיות בהתאם לחלוקה המקובלת בין אבות המזון. התוכנית חייבת להיות מציאותית ומעשית ולכלול בתוכה שינוי של הרגלי האכילה. יש להתחשב בהרגלי האכילה הקיימים, אורח החיים, המוצא, העדה, מחלות נלוות, תרופות נלוות שהמטופל נוטל באופן קבוע. יש לשלב שתייה מרובה נטולת ערך קלורי יחד עם הדיאטה (עד 12 כוסות ליום). יש להקפיד לבחון האם במקביל לשינוי בבמת יש צורך גם בשינוי משטר התרופות(לדוגמה הפחתה של אינסולין). אם הברות נשמרת לאורך זמן יש לוודא כי היא מכסה את צרכי החולה בוויטמינים ומינרלים. יש צורך להשלים ויטמינים ומינרלים לתצרוכת היומית המומלצת (RDI).

הרופא יתווה את סוג הברות ומטרותיה. על המטופל לגלות מוטיבציה וליישם את התוכנית שהותוותה. הדיאטן ימליץ ויתאם יחד עם המטופל את מרכיבי הברות. שיתוף פעולה ותקשורת טובה בין רופא המשפחה, הדיאטן והמטופל הינו תנאי הכרחי על מנת לנהל את הטיפול באופן מיטבי.

שינוי באורחות החיים - שינוי בהרגלי האכילה, שינויים בהרגלי הפעילות הגופנית ושינוי בתגובה הנפשית לעודף המשקל העם אבן היסוד בטיפול.

התוכנית המומלצת כוללת:

  • ניטור עצמי - ניהול יומן יומי של כלכלה כאמצעי עזר. יש לעבור על היומנים במהלך המפגשים ובכך לאתר נקודות תורפה. חשוב ללמד את המטופל להעריך נכון את גודל המנות שהוא אוכל.
  • שליטה על גורמים סביבתיים - מאפשרת למטופל לאתר ולהתמודד עם סיכונים סביבתיים לתוכנית הדיאטה כמו לדוגמה: חגים, נסיעות, מסיבות, עייפות, השמטה של ארוחות. אחת הגישות היא חינוך לאכילה בזמנים קבועים ובמקומות קבועים, לא לאכול כאשר לא רעבים ולקחת אתך לכל מקום בגדי אימון גופני.
  • חינוך ל״מקרים ותגובות״ - מתן ״פרסים״ לשינויים כגון הגברת משך הזמן של הפעילות הגופנית היומית או ירידה בכמות המזון השמן. כמו כן חיפוש דרכי התמודדות עם מצבי לחץ כמו למשל מדיטציה, טכניקות הרפיה ופעילות גופנית.
  • שינויים קוגניטיביים - כמו למשל יצירת שינוי בגישה של המטופל למשקל שלו ולאכילה.
  • השתתפות בקבוצת תמיכה - חשובה מאוד בהתמודדות עם חוסר הוודאות ועם הדימוי העצמי הנמוך. הקבוצה המומלצת היא 20-10 משתתפים וסגורה (אז ההתמדה של חברי הקבוצה גבוהה יותר). כמו כן יש לגייס לתהליך את בן/בת הזוג ובני משפחה אחרים (הורים, ילדים), המהווים נדבך חשוב הן בשינוי סביבת הברות והן בתמיכה נפשית.
    השינוי באורחות החיים חייב להיות הדרגתי ובתחילה להתמקד במצבים כמו דרכי ההתמודדות עם אכילה באירועים, אכילה בקצב איטי יותר ועוד.

פעילות גופנית - פעילות גופנית קבועה ובמידה בינונית מביאה כשלעצמה לירידה קלה במשקל ומפחיתה תחלואה ותמותה. זהו מרכיב חיוני בכל תכנית לירידה במשקל. פעילות גופנית סדירה היא המנבא החשוב ביותר להצלחה בשמירה על המשקל החדש בטווח הארוך. הפעילות הגופנית יעילה במיוחד בגברים עם היקף מותניים רחב. בשילוב עם הגבלת הקלוריות לפעילות הגופנית יתרונות כגון העלאת ההוצאה הקלורית, הפחתה של אובדן מסת הגוף הרזה, ירידה בסיכון הלבבי- דרך השינוי בפרופיל השומנים והפחתת התנגודת לאינסולין. ישנו שינוי פסיכולוגי חיובי, הכולל שיפור במצב הרוח, התמודדות טובה יותר עם לחצים והרגשה כללית טובה יותר. השיפורים המטבוליים מושגים גם ללא הגעה למשקל הגוף האידיאלי.

המטרה היא להגיע לפעילות גופנית בינונית במשך שלושים דקות ויותר ברוב ימי השבוע, אך כל עלייה ברמת הפעילות הגופנית מועילה. במטופלים שאינם עוסקים כלל בפעילות גופנית עדיף להציב יעדי ביניים כמו פעילות גופנית בינונית (הליכה, שחייה, רכיבה על אופניים) במשך 30 דקות 3 פעמים בשבועת יש לכן לתת דגש להתמדה ולנוחות בפעילות הנבחרת וכן בהכנסת מרכיב הפעילות הגופנית לאורחות החיים הקבועות של המטופל. יש לעודד את הפעילות הגופנית בכל מפגש. במידה והמטופל לא יכול לבצע פעילות גופנית רציפה של יותר מעשר דקות יש להמליץ על פעילות ומנוחה לסירוגין וכן להמליץ על חיפוש הזדמנויות במסגרת פעילות יומית רגילה להעלאת רמת הפעילות הגופנית כמו למשל שימוש במדרגות במקום במעלית, חנייה מרוחקת יותר.

יהיו כמובן חולים שעקב מגבלות או מחלות רקע לא יוכלו לבצע פעילות אלא לאחר התאמה דקדקנית ומקצועית. שיתוף מאמן כושר גופני להתאמה אישית של פעילות גופנית מומלצת (בעיקר כחלק מצוות רב מקצועי), עשויה להעלות את רמת הפעילות הגופנית של הפרט.

שמירה על המשקל החדש לאורן זמן - שמירה על המשקל החדש היא משימה קשה יותר מהירידה במשקל בייחוד כאשר הירידה במשקל הושגה בעיקר אודות להגבלה באנרגיה. יש צורך במחויבות לשינוי אורחות חיים מתמשך, שינוי בתגובות ההתנהגותיות ובהרגלי האכילה שכן התוכנית למעשה היא לכל חיי המטופל.

יש לאמץ את עשרת העקרונות הבאים:

  1. גישה וטיפול רב תחומית - כולל רופא, איש בריאות הנפש, דיאטנית וכן מאמני כושר גופני.
  2. עידוד בקרה עצמית של הרגלי האכילה, מאזן האנרגיה והפעילות הגופנית.
  3. עידוד פעילות גופנית כחלק הכרחי מהרגלי החיים שכן ההשתתפות וההתמדה בפעילות הגופנית הם המנבאים הטובים ביותר לשמירה על המשקל החדש.
  4. לימוד עקרונות התזונה הנבונה והמגוונת - כמו למשל קנייה רק של מזונות עם ערך קלורי נמוך ותכנון נכון של ארוחות לתכולת אנרגיה נמוכה.
  5. מומלץ לקבע מטרות חיוביות וברות השגה ועידוד חשיבה חיובית של המטופל.
  6. הגברת המוטיבציה על ידי שימוש ביומני אכילה המחזקים שינויים חיוביים באורח החיים אצל המתמידים ורישום ומעקב לאורך זמן של המשקל.
  7. לחנך להימנעות מ״מעידות״ ולנצל את ה"מעידות" כמו באירוע חברתי באופן חיובי לעתיד.
  8. עידוד המטופל לדברים חיוביים כגון תחביבים, פעילות התנדבותית, מודעות עצמית גבוהה ועוד.
  9. הדגשת התועלת הרפואית של הירידה במשקל והשמירה על המשקל החדש.
  10. השתתפות בקבוצת תמיכה סגורה ובהדרכה חיצונית.

הטיפול התרופתי בהשמנת יתר

השימוש בתרופות מומלץ אך ורק בתרופות המאושרות על ידי משרד הבריאות למטרת הפחתת משקל ובמבוגרים מעל גיל 18.

בניתוח מטה־אנליטי של מחקרים קליניים אקראיים כפולי סמיות, לאורך ארבעה עשורים, הגיעו החוקרים למסקנות הבאות:

  1. טיפול תרופתי להשמנת יתר עשוי לעזור לירידה במשקל תוך שילובו עם גישות התנהגותיות נכונות וכחלק מטיפול כוללני המתחשב באורחות חיי המטופל
  2. אין תרופה, או קבוצת תרופות שהראו עדיפות ברורה
  3. הארכת זמן הטיפול התרופתי מעבר ל־6 חודשים לא גרמה לירידה נוספת במשקל, אך עשויה לשמור על המשקל החדש שהושג
  4. הירידה הכוללת במשקל עם הטיפול התרופתי נעה בין 4-2 ק"ג כממוצע, לעומת אינבו
  5. הטיפול התרופתי להשמנת יתר עשוי לעזור בשמירת המשקל הרצוי לאורך זמן

התרופות הניתנות לטיפול בהשמנת יתר מאושרות למטופלים בעלי BMI מעל 30, או BMI מעל 27 ושני גורמי סיכון ומעלה לתחלואה הנובעת מהשמנה.(18)

התרופות נחלקות ל־2 קטגוריות עיקריות
  1. תרופות המקטינות את ספיגת השומנים במעי במנגנון מקומי: (התכשיר שאושר עד כה לשימוש בארץ מקבוצה זו הוא (ORLISTAT (XENICAL.)
    התרופה מעכבת תחרותית של האנזים ליפאז (Lipase) בחלל הקיבה ומונעת ע"י כך את פירוק הטריגליצרידים לחומצות שומן חופשיות + מונוגליצרידים (חומצת שומן אחת). מניעת ספיגת השומנים במעי מאפשרת הקטנת צריכת הקלוריות ממקור שומנים וירידה במשקל.
    אופן הלקיחה: 120 מ"ג שלוש פעמים ביממה עם ארוחות שומניות, במידה והתרופה ניטלת לטווח ארוך, יש להוסיף לתפריט היומי תכשיר של מולטי ויטמין בהפרש של לפחות שעתיים מלקיחת הקסניקל (התרופה מונעת ספיגת ויטמינים מסיסי שומן במעי).
    ריבוי גזים, תכיפות במתן צואה, שלשולים, צואה שומנית עם טיפות שמן, איבוד צואה הם חלק מ תופעות לוואי האפשריות אשר קטנות במשך הטיפול ומחמירות אם הדיאטה עשירה מאוד בשומנים.
    יש להפסיק את מתן התרופה כאשר מתרחשות תופעות לוואי בלתי נסבלות או אם אין תגובה לטיפול.התוויות נגד: תסמונת תת ספיגה כרונית - CHOLESTASIS.
    התרופה אושרה למתן למשך תקופה של עד שנתיים. הטיפול עשוי להצליח יחד עם פעולות לשינוי אורחות החיים הכוללות דיאטה מתאימה, פעילות גופנית ומעקב הדוק
  2. תרופות המדכאות תיאבון ומגבירות תחושת שובע במנגנון מרכזי:
    רוב התרופות המדכאות תיאבון פועלות בציר המוליכים העצביים במוח ומגדילות זמינותם בחלל המצמד (Synapse) - בעיקר נוראפינפרין, סרוטונין, דופמין ושילוב ביניהם.
    התכשיר המאושר לשימוש בארץ מקבוצה זו הוא (SIBUTRAMINE (REDUCTIL.
    התרופה מעכבת תחרותית את קולטני הסרוטונין והאילו של הנוראפינפרין במצמדים המוחיים ומונעת ספיגה חזרה של סרוטונין ואפינפרין. כמו כן התרופה מעכבת תחרותית חלשה של ספיגת דופמין.
    צורת הלקיחה: 15-10 מ״ג אחת ליום.
    תופעות לוואי אפשריות: עלייה בלחץ דם ודופק, יובש הפה, כאבי ראש, הפרעות שינה, עצירות.
    אזהרות והתוויות נגד: יתר לחץ דם לא מאוזן, אי ספיקת כליות קשה, אי ספיקת כבד, גלאוקומה מזווית צרה, מחלת לב איסכמית, אי ספיקת לב, הפרעות קצב, אירוע מוחי, אנורקסיה נרווזה וחולים הנוטלים MAO INHIBITORS.
    התרופה אושרה למתן למשך תקופה של עד שנה.
    יש להפסיק את מתן התרופה כאשר מתרחשות תופעות לוואי בלתי נסבלות, עלייה בלחץ הדם או באם אין תגובה לטיפול

הטיפול הניתוחי

מטופלים יופנו לניתוח בהתאם לעקרונות הבאים:

  1. טיפול אינטנסיבי לא ניתוחי, כולל יעוץ דיאטטי, ינוסה בתחילה.
  2. בחירה של מטופלים בעלי מוטיבציה מיודעים היטב ובעלי סיכון ניתוחי סביר.
  3. קיום BMI מעל 40 או מעל 35 עם 2 גורמי סיכון נוספים.
  4. הערכת צוות רב מקצועי(כולל יעוץ פסיכיאטרי) להערכת מוכנות המטופל לניתוח.

גם ירידה של 10%-5% במשקל הינה משמעותית בשיפור המצב המטאבולי, וייתכן שתאפשר הפחתת הטיפול התרופתי במחלות הנלוות להשמנה.

יתרונות של ירידה בת 10 ק״ג במשקל:

  1. תמותה:
    1. ירידה של 20% בתמותה כללית
    2. ירידה של 30% בתמותה הקשורה לסוכרת
    3. ירידה של 40% בתמותה מסרטן שנקשר להשמנת יתר
  2. לחץ דם:
    1. ירידה של 10 מ״מ כספית בלחץ הדם הסיסטולי
    2. ירידה של 20 מ״מ כספית בלחץ הדם הדיאסטולי
  3. סוכרת:
    1. ירידה של 50% בערכי הגלוקוז בצום
  4. שומני הדם:
    1. ירידה של 10% בסך הכולסטרול
    2. ירידה של 15%
    3. ירידה של 30% בטריגליצרידים
    4. עלייה של 8% 2־HDL
  5. כללי:
    משפרת כאבי גב ופרקים, מפחיתה קוצר נשימה ומורידה שכיחות דום נשימה בשינה.

לסיכום

  1. השמנת יתר מהווה בעיה בריאותית משמעותית ושכיחותה בעולם כולו עולה.
  2. הטיפול בהשמנה מבוסס על שינוי באורח החיים, ועידוד השינוי מומלץ לכל המטופלים.
  3. הטיפול ניתן באופן מיטבי ע״י צוות רב מקצועי ובגישה הכוללת ייעוץ רפואי לשם הערכת גורמי סיכון, הגבלת התכולה היומית הקלורית, טיפול התנהגותי והגברת פעילות גופנית.
  4. טיפול תרופתי להשמנת יתר עשוי לעזור לירידה במשקל תוך שילובו עם גישות התנהגותיות נכונות וכחלק מטיפול כוללני.
  5. במטופלים בעלי מוטיבציה, ירידה מתונה והדרגתית של 5%־10% במשקל משמעותית לשיפור המצב המטאבולי ויתכן ותאפשר הפחתת הטיפול התרופתי במחלות הנלוות להשמנה.
  6. הטיפול הניתוחי יעיל, אך צריך להיות מוגבל למטופלים עם השמנת יתר חולנית.

תפוגה: קווים מנחים אלה נכונים לאוקטובר 2002. יש לבדוק המלצות אלה בעוד 18 חודש.

נספח - הערכה רפואית של המטופל עם השמנת יתר

ההערכה הרפואית הסגולית לייעוץ במטופל עם השמנת יתר היא בנוסף להערכה רפואית מלאה של מצבו וכדאי שתכלול:

  1. מדידת משקל - בבגדים בלבד (ללא מעילים וללא נעליים) ____ ק״ג.
  2. מדידת גובה - ללא נעליים ____ ס״מ.
  3. מדידת הקף המותניים - נעשית בעמידה, באמצע בין הצלע התחתונה בכלוב הצלעות לבין ILIAC CRESTTI (ולא בטבור או במקסימום היקף הבטן) ____ ס״מ.
  4. BMI ____.
  5. משקל גבוה ביותר ב־10 שנים אחרונות ____ ק״ג.
  6. משקל נמוך ביותר ב־10 שנים אחרונות ____ ק״ג.
  7. לחץ דם: להשתמש בשרוולית רחבה המתאימה ללוקים בעודף משקל ____ מ״מ כספית.
  8. הרגלי חיים: פעילות גופנית, הרגלי אכילה, איזה דיאטות עבר והסיבות לכשלון, מצב תעסוקה ועישון.
  9. תרופות העלולות להשפיע על עלייה במשקל כמו: טריציקליים, אנטיפסיכוטיים, אנטיהיסטמינים סולפניל אוריאה, אינסולין וסטרואידים.
  10. סיפור משפחתי: מחלות לב, סוכרת, יתר לחץ דם, השמנת יתר, שבץ מוחי, דום נשימה בשינה, ממאירות.
  11. מחלות רקע: מחלות לב, סוכרת, יתר לחץ דם, שבץ מוחי, דום נשימה בשינה, ממאירות והפרעה בסבילות לגלוקוז.
  12. מעבדה: סוכר בצום, פרופיל ליפידים, תפקודי בלוטת התריס, חומצה אורית ותפקודי כבד.
  13. קבע את מוכנות המטופל לשינוי בהרגלי חייו:
    1. לא מוכן כלל
    2. חושב על כך
    3. מתכונן לשנות
    4. עושה את השינוי
    5. שומר על השינוי
  14. קבע עם המטופל מטרה ראשונית ריאלית ומתונה לירידה במשקל.
  15. קבע עם המטופל את אפשרויות הטיפול.
  16. קבע עם המטופל ביקורים חוזרים מתוכננים מראש למעקב ותמיכה. לראשונה כל שבועיים בחודש הראשון ואחר כך אחת לחודש בשלושה חודשים הבאים.

ביבליוגרפיה