הצגת המקור של הדף "רפואת הקהילה בישראל - רופאים לכפר לספר ואזורי הפיתוח - Community medicine in israel - physicians in the rural and development areas"

{{פרק
|ספר=הרפואה בקהילה מימי הקמת המדינה ועד הרנסנס של רפואת המשפחה
|מספר הפרק=3
}}
==היבטים היסטוריים ופוליטיים-גיוס רופאים==
שאלת המחסור ברופאים בכפר ובספר עלתה על סדר היום הציבורי בישראל זמן קצר מאוד לאחר הקמת המדינה. אמנם שאלה זו נדונה באופן חלקי כבר בשלהי תקופת המנדט הבריטי (1945–1947) כאשר התגלו קשיים בגיוס רופאים למחנות המעפילים בקפריסין ונדונה שאלת כפיית גיוסם של רופאים בכפייה לטובת המעפילים, אך לא גובש פתרון מספק{{הערה|שם=הערה24|מכתב דר' טובה ברמן אל ועד הרופאים בנושא עשרה רפואית בקפריסין, 1.7.47 ארכיון העבודה מכון לבון [אה"ע] IV243-4-500; מכתב דרי ביקלס יו"ר ארגון רופאי קופת חולים מה- 12.9.1947 למרכז קופת חולים בנושא גיוס רופאים לקפריסין, אה"ע IV243-4-500. דר' ביקלס כיו"ר אירגון הרופאים התנגד לגיוס חובה סתמי ודרש שהפעולה תתואם בין אירגון הרופאים להנהלת הקופה תוך שמירה על זכויותיהם של הרופאים כבעלי מקצוע חופשי.}}. דיון בנושא גיוס רופאים למשימות לאומיות נערך גם במהלך מלחמת השחרור כאשר נדונה שאלת גיוס החובה של רופאים לחזית ולעורף{{הערה|שם=הערה25|25 מכתב דר' ביקלס יו"ר אירגון רופאי קופת חולים הכללית אל מרכז קופת חולים מה-24.12.1947 בנושא גיוס רופאים לשירות רפואי לצורכי בטחון; החלטות הועד הארצי של אירגון רופאי קופ"ח 16.12.47: החלטות המועצה הארצית של אירגון רופאי קופ"ח מה- 28.10.47 בנושא גיוס לשרות הבטחון, אה"ע .IV4-243-500}}. אבל בשני מקרים אלה היה ברור כי מדובר בבעיה זמנית שתימצא את פתרונה בדרכים שונות ולא בבעיה לאומית מתמשכת העלולה למוטט את המערכת הרפואית. הגדרת הבעיה בהיקף לאומי של מחסור ברופאים בכפר ובספר החלה מייד עם הקמת המדינה. "בעיר ישנם רופאים רבים ולצערי נכון הוא שלא כל רופא מוכן ללכת לכפר", כתב ד"ר ביקלס, בעלון הרופא במוסד, עלונם של רופאי קופת חולים הכללית...."אין אני טוען כי אנו צדיקים אבל אני חושב שגם פועל באם תעמוד לפניו הברירה יעדיף להישאר בתל אביב. זה רק דבר טבעי. אך לעומת זה יש חלוצים גם בין הרופאים אולם לחייב לחלוציות לא החלטנו אף פעם."{{הערה|שם=הערה26|מדברי דר' י. ביקלס בישיבת הועד הפועל ביום 23 לפברואר 1950, הרופא במוסד, אפריל 1950, 43 עמ' 32- 31.}}. " שום רופא אינו רוצה ללכת לכפר" טען מולו פנחס בנדורי, בעת דיון בנושא שנערך בוועד הפועל של ההסתדרות{{הערה|שם=הערה26}}.

באפריל 1950 מנה ציבור הרופאים בארץ 2801, מתוכם 540 רופאות. כמחציתם היו מעל גיל חמישים ורק כארבעים אחוז מהם היו בעלי תואר מומחה. מתוך ציבור הרופאים הכלליים עבדו במסגרת ציבורית (משרד הבריאות, הדסה, קופת חולים, חיל רפואה) כאלפיים רופאים, רובם מעל גיל חמישים. רק שש מאות רופאים היו בני פחות מארבעים. קבוצה זו הייתה למעשה הפוטנציאל העיקרי לעבודה רפואית בכפר, בקיבוצים ובשיכוני עולים חדשים. במקביל נדרש מספר דומה של רופאים לאיוש המיטות בבתי החולים הציבוריים ביחס של רופא אחד לחמש עשרה מיטות{{הערה|שם=הערה28|מפקד הרופאים 11.4.50 אה"ע 17- 1V104-81}}.

לדעת ד"ר מאיר המנהל הכללי של משרד הבריאות ששימש לפני כן כמנהלה הרפואי של קופת חולים הכללית, ניזקק השרות הציבורי במחצית 1950 לתוספת מיידית של כשמונה מאות רופאים במשרה מלאה על מנת לענות על הצרכים.

מצוקת הרופאים בשרות הציבורי הטרידה את מערכת הבריאות עוד קודם למפקד הרופאים של אפריל 1950. כבר בינואר 1950, בעיצומו של מבצע "מרבד הקסמים" להעלאתם של 50,000 יהודי תימן, הציע ח"כ עמי אסף חבר מפא"י, לחוקק חוק לעידוד המאמצים להבטחת השרות הרפואי במחנות העולים וביקש משר הבריאות, משה חיים שפירא להגמיש את היתרי העבודה לעוסקים ברפואה ולהעניק למנהל השירותים הרפואיים אישור להעניק תעודת היתר זמנית לעסוק ברפואה ביישובים נדרשים גם למי שטרם סיימו לימודיהם{{הערה|שם=הערה29|חוק לחיזוק השרות הרפואי במחנות, הארץ, 23.1.50 עמ' 4.}}. מטרת החוק הייתה למשוך את הסטודנטים לרפואה העתידים לסיים את הפקולטה לרפואה בירושלים לפנות לשרות הציבורי במחנות העולים ובפריפריה עוד לפני סיום לימודיהם הרשמיים ולפני שמילאו את שנת הסטאז' בבתי החולים. על מנת למנוע ירידה ברמת המועסקים ברפואה הוצע כי ההיתר יוגבל לשישה חודשים בלבד. הצעת ח"כ עמי אסף להתמודדות עם המחסור ברופאים נולדה לנוכח המציאות הקשה בישראל של שנת 1950. מספר העולים שהגיע לישראל בשנתיים הראשונות לקיומה עמד על קרוב ל-350,000 נפש, רובם ניצולי שואה ששהו קודם לכן במחנות העקורים בגרמניה. עם הגיעם לישראל נקלטו רובם בשכונות נטושות, בפריפריה ובמחנות עולים שהוקמו במיוחד עבורם. האחריות לאספקת שרותי בריאות לעולים בשכונות החדשות ובמחנות העולים הוטלה על קופת חולים הכללית והשרות הרפואי לעולה, אשר יכלו בקושי רב לענות על הצרכים וסבלו ממחסור חמור בכוח אדם רפואי ופארא-רפואי. כתוצאה מכך במקומות רבים לא היה שרות רפואי כלל וסכנה ממשית לפגיעה בבריאות העולים. הרופאים הוותיקים בהתיישבות העובדת לא יכלו לקחת על עצמם את האחריות לאלפי העולים החדשים, ואילו הרופאים העולים החדשים או הצעירים היו חסרי ידע ויכולת להתמודד עם מצוקות הבריאות הבוערות בהיקף כה גדול. 'נשתנו הזמנים וגם התנאים השתנו...', כתבו רופאי קופת חולים בביטאונם 'הרופא במוסד'. '... רופאים צעירים הזדקנו לאט לאט, רופאים בריאים מלכתחילה נחלשו וחלו, הרווקים שבהם הקימו משפחות וכל ישיבה בנקודה נעשתה לדבר קשה יותר ויותר....ועתה הגענו לכך שעם הקמת נקודות קטנות רבות קם הצורך לתת להן רופאים, וכיום קשה למצוא בין העולים החדשים מועמדים המוכנים ללכת למקומות אלה ולחיות שם כפי שצריך שם לחיות. וכדי להקל על הליכת הרופאים לנקודות ולמנוע משבר של חוסר עזרה רפואית מספקת לאנשי הנקודות החליט הוועד לדרוש תיקון התנאים בכל מה שניתן לתיקון: אנו תובעים דאגה לשיכונו המתאים של הרופא, בפרט לבעלי המשפחה ולקשישים יותר, שלא קל לדרוש מהם הסתגלות לאי נוחיות יומיומית, תנאי עבודה טובים ככל האפשר יחד עם אמצעי תחבורה מתאימים, אך בשורה הראשונה הוצגה הדרישה שכל משרה חדשה בנקודה תחשב כמשרה שלמה בלי לשים לב למספר הנפשות. דרישה זו שהוצגה על ידינו בהזדמנויות שונות בעבר ושלא מצאה לה בקופה אוזן קשובה מוצגת עתה מחדש ולנוכח התנאים שנוצרו בארץ בחודשים האחרונים עם יישובם של רבבות העולים בכפרים הנטושים ובנקודות המשלט המוקמות ושעוד תוקמנה. אין אנו רואים צודק להעניק לרופא ההולך לכפר פחות משכורת ולהעמיד את רמת קיומו על פחות מקיום נורמאלי של חבריו בעיר או במושבה. לא עלה עוד על דעתו של איש לשלם למורה בכפר פחות ממשכורת יום עבודה גם אם מספר תלמידיו ומכסת עבודתו היומית אינם ממלאים באופן פורמלי את המסגרת של משרה שלמה. ולמה יגרע גורלו של הרופא?'{{הערה|שם=הערה30|הרופאים בנקודות הקטנות, הרופא במוסד, ינואר מרץ 1949, שנה רביעית, חוברת מספק 28, עמ'}}. אלא שקופת חולים לבדה, ללא סיוע הממשלה, ההסתדרות הכללית ומשרד הבריאות, לא יכלה לשפר את מעמדו ותנאי עבודתו של הרופא בכפר ובספר והבעיה נותרה בעינה.

שר הבריאות שפירא, אף על פי שהיה מודע למחסור ברופאים במחנות העולים ובהתיישבות העובדת הסתייג מיוזמת החקיקה של ח"כ אסף במתכונתה המוצעת. לדעת שפירא מן הראוי ליזום הצעת חוק בנידון רק לאחר בדיקה מקיפה ולאחר גיבוש תוכנית לאומית אשר תעודד שירות רופאים במקומות נדרשים. בנימוקי התנגדותו ציין שר הבריאות כי מוטב לכל הצדדים שהסטודנטים לרפואה ישלימו את שנת התנסותם בבית החולים לפני שישלחו לטפל בעולים על מנת לשמור על רמת רפואה טובה.

על אף הביקוש הגבוה לרופאים בשרותי הבריאות הציבוריים בחרו קרוב לתשע מאות רופאים ותיקים וחדשים, לעבוד בפרקטיקה פרטית ללא שום קשר מוסדי- ציבורי. וזאת, אף על פי שלרובם לא הייתה תעסוקה מלאה ברפואה. אף על פי שעורי האבטלה הגבוהים בקרבם, הם סירבו לעזוב את המסגרת העירונית ולעבוד ברפואה במחנות העולים או בפריפריה. כתוצאה מכך התפרסמו ידיעות סותרות בעיתונות היומית אשר תארו את מצוקת כוח האדם הרפואי בעליה הגדולה ו"הרעב" של המערכת הציבורית לרופאים מחד אל מול "חוסר עבודה חמור בין ציבור הרופאים" בארץ מאידך. להנהגת מערכת הבריאות הישראלית היה ברור כי על מנת להתמודד עם הבעיה ברמה הלאומית נדרשה התערבות ממשלתית. רק התערבות כזו הייתה יכולה לפסוק בסוגיה האם ניתן לגייס בכפייה רופאים על מנת לענות לצורכי המדינה, אמצעי שכל ציבור הרופאים הסתייג ממנו באופן מוחלט והיה ברור כי הפעלתו ללא הסכמה מראש עם האיגודים המקצועיים תוביל למשבר ולסכסוך בין הרופאים לממשלה.

באוגוסט 1950, משבעיית המחסור ברופאים לא באה על פתרונה ותהליך החקיקה לא התקדם הגיע הנושא לשולחנו של דוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל. "יש מחסור ברופאים ובאחיות" כתב בן-גוריון ביומנו..."מציעים לארגן רופאי בתי החולים כצוות של קבע לשעת חירום. ההצעה לא נראית לי. במקרה של מלחמה יצטרכו לשלוח רופאים לכל חטיבה ואי אפשר יהיה לקיים יחידות הצוות של ימי שלום. הציעו גם הצעה של חינוך בנות חן כאחיות....הם מציעים אחת שנראית לי. לחייב כל רופא חדש שבא ארצה בשנת שרות לאומי ואפשר יהיה לשלוח אותו לכל מקום שיש צורך בכך"{{הערה|שם=הערה31|יומן בן גוריון, יום שישי, 25.8.1950 , ארכיון המכון למורשת בן גוריון.}}. למרות תמיכתו בהצעה לגיוס חובה של רופאים לשרות לאומי לא נקט בן-גוריון בצעד ממשי שיקדם את יישומה. בחודשים אוגוסט-דצמבר 1950 נדונה בדרגים השונים בצה"ל, במשרד הבריאות ובקופת חולים הכללית ההצעה לגייס רופאים לשרות לאומי חובה בכפר ובספר אך תוכנית ביצוע לא גובשה. לקראת סוף אותה שנה משגבר לחצם של גורמי הבריאות בנידון הגיע הנושא לכותרות העיתונים ושובץ גם בסדר יומה של הכנסת. המלצת כל חברי הכנסת לשר הבריאות הייתה לא ליזום חקיקה חדשה אלא לגבש הצעה לתיקון חוק המתעסקים ברפואה אשר יחייב רופאים לשרת באזורי מצוקה, כשהכנסת מצידה מתחייבת לערוך דיון מהיר בנושא לכשתוצג בפניה הצעת התיקון לחוק. מעיון ברשומות הכנסת עולה כי לא היו כל מתנגדים בקרב חברי הכנסת ליוזמת החקיקה{{הערה|שם=הערה32|קופת חולים זקוקה לרופאים וכלי רכב, דבר, 1.10.50 עמ' 4; הישיבה המאה תשעים וארבע של הכנסת הראשונה 22 נובמבר 1950, רשומות הכנסת, ישיבה קצ"ד, הצעות לסדר היום, כרך 7, עמ' 308.}}. אף על פי שלכל העוסקים בדבר הייתה ברורה דחיפות הנושא, הטיפול בו נידחק הצידה. בשלהי 1950 נמצאה מדינת ישראל במצוקה כלכלית ומדינית קשה. המשך העלייה ההמונית בשיעור של כמאה אלף נפש לשנה הכביד קשות על תקציב המדינה. רוב הכספים וכן תשומת הלב הציבורית הופנו קודם כל לקליטת עליה וליישובם של העולים במעברות ובמחנות ארעיים ונושא הבריאות נידחק לתחתית הרשימה. במקביל נתקלה ממשלת בן-גוריון בקשיים פוליטיים מבית ובאוקטובר 1950 התפטר בן-גוריון והממשלה הראשונה נפלה. בנובמבר 1950 קמה ממשלת ישראל השנייה. לנוכח המשך המחסור ברופאים ומשלא התקדם דבר בתחום החקיקה החליטה ממשלת ישראל על הכנסתו של הצבא למעברות על מנת להתמודד זמנית עם המצוקה. רופאים גויסו לשרות מילואים וחיל הרפואה נטל על עצמו את האחריות והפיקוח על הצד הרפואי. כניסת צה"ל למעברות נקבעה לתקופה של כמה חודשים אך בסופו של דבר היא נמשכה כשנה. עזרת הצבא יועדה בעיקר להנחת תשתיות למגורים, דרכים ושירותים על מנת להקל על העולים את תקופת החורף הקשה, בעוד שמעורבות חיל הרפואה אמורה הייתה לפתור זמנית את מצוקת השרות הרפואי לאנשי המחנות, אך עזרת הצבא לא ענתה על מצוקתם של יישובי הספר והכפר שלא היו ברשימת מחנות העולים שבמצוקה. נדרשה אפוא התייחסות רחבה יותר ברמה הלאומית לבעיה.

בדצמבר 1950, הגישה שרת העבודה גולדה מאיר בתמיכת שר הבריאות הצעת חוק לגיוס חובה של רופאים לעבודה במעברות ובמחנות. לפי הצעת גולדה מאיר יועלה גיל המילואים לרופאים עד ל-55 ורופאות עד גיל 50 והם יחויבו "בשרות עבודה", מעין שרות מילואים לאומי. שרות העבודה יימשך בין חודש לחודשיים ושכרם של המגויסים יהיה דומה לשכרם של הרופאים הכפריים בקופת חולים הכללית{{הערה|שם=הערה33|רופאים יגוייסו למעברות, דבר 29.12.50 עמ' 1. זכרון דברים בדבר גיוס הרופאים למעברות, כפרי עבודה וישובי ספר אשר התקיימה ביוזמת משרד העבודה בירושלים בבניין משרד הבריאות, ב- 24.12.50 בשעה 1900, ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר.}}. גיוס החובה נאמר בהצעת החקיקה יתבסס על התקנות לשעת חירום לגיוס כוח אדם תש"ח 1948 ולא על ידי התיקון לפקודת המתעסקים ברפואה. יש להניח כי השינוי בבסיס החוק נעשה גם על מנת לזרז את אישור החקיקה וגם על מנת לעקוף את ההסתדרות הרפואית שהתנגדה באופן נחרץ לכל שינוי בסטאטוס קוו בסוגיית מעמדם של העוסקים ברפואה ועצמאותם המקצועית. שימוש בתקנות לשעת חירום כאמצעי לשליחת רופאים לכפר הועדף על ידי ההסתדרות הרפואית בהיותו הליך זמני מאשר שינוי חוק המתעסקים ברפואה, אשר עלול היה לגרום נזק עתידי רב.

ההסתדרות הרפואית הבינה למרות התנגדותה לכל חקיקה בנושא, את חומרת הבעיה ואת הצורך בפתרון המחסור ברופאים בכפר ובספר ואף גיבשה הצעה עצמאית משלה להתמודד עם הבעיה. "אין איש שלא יבין מה נורא ומסוכן המצב במקומות אלה" כתב ד"ר שרשבסקי סגן יו"ר המועצה הרפואית העליונה של ההסתדרות הרפואית בישראל אל משרד הבריאות, אך גיוס חובה אינו הפתרון ויש לבחון דרכים חלופיות על מנת להתמודד עימו. ד"ר שרשבסקי הציע להקים מערך חירום של בתי חולים שדה שיספק שרות באזורי המצוקה, לארגן שרות רופאים כלליים ומקצועיים אשר יבקרו במקומות הנדרשים על פי דרישת החובש או האחות המקומיים פעם או פעמיים בשבוע. ובדרך זו, טען שרשבסקי, מבלי להפעיל גיוס חובה ובעזרת מספר מצומצם של רופאים מקצועיים יינתן פתרון בריאותי טוב לאוכלוסיית המצוקה{{הערה|שם=הערה34|מכתב דר' שרשבסקי אל דר' נוימן, 14.12.50, תיקי חיל הרפואה, ארכיון צה"ל.}}. פתרון שרשבסקי היה עונה אולי על מצוקה זמנית, אך בוודאי שהוא לא סיפק פתרון לטווח הארוך של יצירת מערך רופאים קבוע באזורי הספר תוך מתן שרות איכותי הולם לצורכיהם של התושבים.

ואילו ד"ר חיים שיבא, לשעבר מנהל השרות הרפואי הצבאי הציע לפתור את הבעיה על ידי שימוש בשרות המילואים של הרופאים אך ורק "אם הדבר ניתן ואפשרי". בשני המקרים היה ברור כי הצעות הנוגעים בדבר לפתרון הבעיה הן ארעיות ולא תענינה על כל המצוקה.

הצעת החקיקה של שרת העבודה עוררה ויכוחים רבים בין כל גורמי הבריאות הציבוריים, ובעיקר בהנהלת קופת חולים הכללית.

בינואר 1951 בפגישת נציגי קופת חולים הכללית עם דוד בן-גוריון בלשכתו במשרד הביטחון, טענה ד"ר טובה ברמן המנהלת הרפואית של הקופה כי "הפתרון של הגיוס כפי שהוצע עכשיו על ידי הממשלה וכפי שהוכרז עליו אין בו משום פתרון אם הוא יפגע בעיקר במוסדות [קרי קופ"ח הכללית]...ושנית מפני שהמעברות וכפרי העבודה הם יישובי קבע ויש לעשות סידורי קבע בקשר לעזרה רפואית, לכן היא חוזרת להצעה של הטלת חובה במקומות כפריים על כל רופא אשר רוצה לקבל רשות לעבודה רפואית בישראל על רתוק לכפר לתקופה בערך של שנתיים", אליעזר פרלסון-פרי, מי שהיה מנהלה הראשון של קופת חולים הכללית שהשתתף בדיון הוסיף כי " אם הגיוס לא ילך לפי חוקי ברזל ( א-ב או גיל) יקרה שיוצאו שוב הרופאים מן המוסדות ולא הרופא הפרטי". כנגד דרישת ד"ר טובה ישורון-ברמן שכל רופא עולה המבקש רישיון לעבוד בישראל יידרש לשרות של שנתיים בכפר יצא ד"ר חיים שיבא בטענה "שרופאים במידה שבאים כעת לא יפתרו את השאלה הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, חובה לפני שליחת הרופא להבטיח שהוא מסוגל לתפקיד"{{הערה|שם=הערה35|זיכרון דברים מפגישה עם מרכז קפ"ח בלשכת השר 1.1.51, נדונו: גיוס רופאים ואחיות, ארכיון המכון למורשת בן גוריון.}}. הדיון בלשכת בן-גוריון לא עסק רק ברופאים אלא גם בשאלת המחסור באחיות. מרכז קופת חולים דרש כי אחיות הקופה לא תגויסנה, ואילו משרד הבריאות טען שהיות ורוב המאושפזים בחדרי החולים שהוא הקים במעברות הם חברי הקופה מן הראוי שהקופה תישא בעול אספקת כוח האדם הסיעודי לכך. במקביל על מנת להתמודד בעתיד עם המחסר באחיות הוחלט להרחיב את הכשרת האחיות בארץ באמצעות בתי הספר שליד בתי החולים גם באמצעות הצבא על ידי יצירת עתודה אקדמית לאחיות. כן נקבע כי יגובשו כללים למשיכת אחיות נשואות ואמהות לילדים למערכת באמצעות תגמול כספי או הטבות אחרות בתנאי עבודה (יום עבודה מקוצר וכדומה.).

שאלת גיוס הרופאים לכפר ולספר העמידה את קופת חולים במלכוד. מחד היא ראתה בגיס פתרון הכרחי לבעיית המחסור ברופאים, מאידך היא חששה שבמסגרת הגיוס, יגויסו גם חלק מרופאיה העירוניים או אף הכפריים אשר יעלו ברשימות הרופאים החייבים גיוס לפי גיל. הקופה ניסתה אפוא לשמור על רופאיה תוך כדי תמיכה בהמשך יוזמת גיוס הרופאים לכפר ולספר. על מנת לשמור על יציבותה תוך כדי ההליכה על החבל הדק של גיוס החובה, יזמה הנהלת הקופה דיון בנושא עם משרד הבריאות, משרד העבודה ואף החלה ביוזמה עצמאית לגיוס רופאים צעירים, עולים חדשים לשורותיה עוד טרם גיוסם לצבא. לפי הכלל שהונהג מראשית ימיה של המדינה, ניתן לכל רופא צעיר עולה חדש פרק זמן של כשנה להשלמת קליטתו ולסידור משפחתו לפני שיחויב להתגייס לצבא. בפרק זמן זה עבד הרופא ברפואה לפרנסתו באחד מהמוסדות הציבוריים. קופת חולים הכללית ראתה בפרק הזמן שניתן לרופא העולה החדש טרם גיוסו לצבא הזדמנות לקשור את הרופא לעבודה בקופה באמצעות חוזה ואף לחייבו לחזור אליה לאחר תום שירותו הצבאי. במקביל ניסתה הקופה לשבץ את הרופא בכפר או בספר ולאחר מכן לדרוש את אי גיוסו לצבא או שחרורו המוקדם על מנת לחזור ולעבוד במסגרתה. כתוצאה מכך הרגיש עצמו חיל הרפואה במלכוד: מחד, הוא נתן לרופא פרק זמן של שנה לקליטה בטרם גיוסו, מאידך שימש פרק זמן זה אמצעי לחץ על הצבא להמשיך ולדחות את הגיוס או לבטלו כלל באמצעות ההתקשרות עם קופת חולים הכללית. לטענת הצבא "היות שלא ייתכן שרופאים צעירים בגיל הגיוס יהיו כה חיוניים שמוסד פלוני אלמוני יערוך אתם חוזה עבודה מוקדם" השיב משרד הבריאות כי רק "במקרים יוצאים מן הכלל ובעיקר עבור רופאים אשר המוסד האזרחי ( הממשלה או מוסד ציבורי) מוכיחים כי אכן הוזמן האיש במיוחד על ידי מוסד פלוני אלמוני ואולי גם על חשבון המוסד"{{הערה|שם=הערה36|מכתב דר' חיים שיבא אל מפקד חיל הרפואה דר' עצמון בנושא גיוס רופאים צעירים לצה"ל, 7.1.51;{{ש}}מכתב דרי עצמון ( בלומוביץ) קצין רפואה ראשי אל דרי שיבא מנכ"ל משרד הבריאות מה- 7.1.51 בתשובה למכתבו בנושא גיוס רופאים צעירים לצה"ל.{{ש}}מכתב דר' שיבא אל דר' שתקאי מרכז קופת חולים מה-22.1.51 בנושא גיוס רופאים צעירים לצה"ל, אה"ע IV243-3-139}} יערך דיון בבקשת הפטור מגיוס, באשר לרופאים האחרים כולם יחויבו בגיוס ובאופן בלתי תלוי בהתחייבויות הקודמות שגיבשו לעבודה במסגרת האזרחית. על מנת להקל על קליטתו בחיל הרפואה של הרופא הצעיר ולהעמקת הכשרתו הרפואית נקבע כי בשלושת החודשים הראשונים לגיוסו הוא ישרת בבית חולים כל שהוא ורק לאחר מכן ישלח כרופא גדודי או בסיסי. חוזה עם קופת חולים לא פטר אפוא את הרופא העולה הצעיר מגיוס ותקוות הקופה לגייס בדרך זו רופאים נוספים לשרותיה נגוזה.

בפברואר 1951, חודש לאחר הדיון הרחב בישום גיוס החובה לרופאים בלשכת בן-גוריון ולאור הסיכומים המחייבים בנושא, ניסתה ד"ר טובה ברמן להגיע להסכם עם משרד הבריאות, השרות הרפואי לעולה, ומשרד העבודה בנוגע לגיוס רופאי קופת חולים הכללית. ברמן טענה כי "קופת חולים איננה יכולה להסכים לגיוס רופאי כפר כי אין טעם בכך, הואיל ופרוש הדבר לגייס רופא קופ"ח מכפר אחד ולשלוח אותו לכפר אחר. אפילו עצם ההתייצבות מפריעה לעבודה"..{{הערה|שם=הערה37| פגישה ביום 21.2.51 במרכז קו"ח בעניין גיוס הרופאים, אה"ע, 104-38 IV.}}., ברמן יצאה בעיקר כנגד דרישת ד"ר שטרנברג מנהל השרות הרפואי לעולה כי "כל רופא חייב גיוס-במסגרת החוק". באשר להערת נציגי משרד העבודה כי גיוס חלקי אשר יפטור את רופאי הקופה מכך יוביל לקרע עם ההסתדרות הרפואית, טענה ברמן כי צריך להתעלם מעמדת ההסתדרות הרפואית בנושא. לסיכום הדיון הוחלט לשם השלמת תוכנית הגיוס:
*תיערך רשימה כוללת של כל היישובים בהם חסרים רופאים
*תיערך רשימת רופאים חיוניים אשר לא ניתן לגייסם משום שאי אפשר להחליפם
*ייערך גיוס מיוחד של רופאים מקצועיים ברפואת עיניים, ילדים עור.

הסכמת המשתתפים על הכנת רשימת רופאים פטורי גיוס משום חיוניותם הייתה למעשה היענות לדרישת קופת חולים לפטור חלק מרופאיה מגיוס.

במרץ 1951, כאשר סוכמו כללי גיוס החובה של הרופאים עם קופת חולים הכללית ומשרד הבריאות, פנה ד"ר חיים שיבא גם אל קופות החולים מכבי ועממית [מאוחדת] בקריאה לאפשר גיוסם של רופאי הקופות לסייע במאמץ הלאומי. אם הקופות לא תסייענה מרצון איים ד"ר שיבא, הוא יגייס את רופאיהם לשרות מילואים רגיל ושרותי הקופות לחבריהם יפגעו{{הערה|שם=הערה38|מכתב דר' חיים שיבא לקופ"ח מכבי וקופ"ח עממית, דר' פרידנטל ודר' כצנלסון, 20.2.51, ארכיון צהל, תיקי חיל הרפואה.}}. כמו חברתן הגדולה קופת חולים הכללית, כך גם מכבי ועממית חששו מגיוס הרופאים גם אם לתקופות קצרות ותגובתן לפניית שיבא הייתה צוננת. היה ברור כי שתי הקופות תעשינה ככל יכולתן להמעיט את חלקן בגיוס הרופאים גם אם יוביל הדבר לעימות בינן לבין משרד הבריאות.

מראשית כהונתו כמנכ"ל משרד הבריאות גילה ד"ר שיבא עניין רב בכל הקשור לגיוס רופאים לכפר ולספר ומעורבותו האישית בנושא הייתה גבוהה במיוחד. שיבא פעל באופן נחרץ לממש את רעיון חובת הגיוס לרופאים לכפר ולספר וזאת למרות התלבטותו האישית בנושא. מחד ביקש שיבא למנוע מצב בו יפגע מעמדו של הרופא כבעל מקצוע עצמאי הרשאי להחליט כיצד והיכן יחיה ויתפרנס. שיבא גם דאג שמא דור העתיד של הרופאים, בוגרי בתי הספר לרפואה שהגיעו לארץ באותה שנה, ישראלים שלמדו רפואה בשווייץ במסגרת תוכנית משרד החינוך ובמימון ממשלת ישראל, או הבוגרים העתידיים של בית הספר לרפואה בירושלים, יגררו לעבודה בכפר ולגיוס חובה בצבא ברופאים גדודיים ולא יוכלו לרכוש את הניסיון הרפואי הנדרש באמצעות עבודה בבתי חולים. לדעתו שליחת הרופא הצעיר חסר הניסיון לכפר חסרת תועלת ותיפגע בחולים וברופאים גם יחד. מאידך חיפש שיבא דרך להתמודד עם ההיצע הרחב של רופאים פרטיים ותיקים במרכזי הערים אשר סירבו לצאת לכפר ולו גם לתקופה זמנית. כיצד לגשר בין ' הזעקה הגדולה לרופאים' כפי שכתב לסגן אלוף ארגוב במרץ 1951 ובין עודף הרופאים בעיר ולמנוע את אווירת 'הבהלה' בנושא מחסור הרופאים בכפר הייתה השאלה המרכזית בה התלבט. 'יש שלוש ברירות' כתב שיבא במכתב סודי מיידי לארגוב, 'שתי האחרונות תובעות ששר הביטחון ייתן את ידו להעברת חוק בכנסת אשר לא יתקל בהתנגדות. הראשונה היא זו שאנו מבצעים, והיא גיוס במסגרת משרד העבודה, אשר יביא להקלה לתקופת הקיץ הזה ולא יותר, וגם זה לא בהסכם עם קופ"ח אשר תובעת גיוס לתקופה ארוכה, ואשר טוענת שאפילו לזמן קצר אין הרופאים הולכים מן העיר לכפר במסגרת "גיוס אזרחי". לכן באה הצעתנו להעלות את גיל הרופאים לעתודות עד 55 וזה ייתן מספיק רופאים לכל העבודה בכפרים בתנאים של עבודה קצרה. האלטרנטיבה השנייה היא: העלאת גיל רופאים לשרות חובה עד 39 ואז לחלק את שרות השנתיים לשני חלקים: שנה לצבא ושנה לכפר וזה עשוי לפתור את השאלה בצורה המבטיחה עזרה תקינה ומלאה. אבקש להביא לפני שר הביטחון הצעה זו ואני שולח העתק מכתב זה למפקד חר"פ על מנת שהוא יפנה דרך ראש אכ"א לרמטכ"ל בעניין האלטרנטיבה השנייה. העניין דחוף כי יוצרים בהלה בעניין מחסור הרופאים בכפר'{{הערה|שם=הערה39|מכתב דר' חיים שיבא אל סגן אלוף נחמיה ארגוב, משרד הבטחון, תחת הכותרת סודי מיידי, 4.3.51, ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר.}}. שאלת הגיוס הייתה אפוא סוגיה עדינה ביותר במערך היחסים הקיים שבין קופות החולים, צה"ל ומשרד הבריאות והוא ביטא באופן חריף את המתח המתמיד שבין מילוי צורכי המדינה והציבור לבין שמירה על האינטרסים הייחודיים של ארגוני הבריאות וארגוני הרופאים גם יחד.

==השרות הרפואי לעולה, חיל הרפואה וקופת חולים הכללית==
המחסור ברופאים מיומנים בספר, בכפר ובמחנות העולים ולאחר מכן במעברות, הוביל מיידית לתחרות בין גורמי הבריאות הציבוריים על ליבם של הרופאים המעטים שהסכימו ללכת לכפר ולהצטרף לשרות הציבורי. "עם יישובם של מקומות נטושים על ידי עולים חדשים ועם הצורך לייסד בהם סניפים חדשים לקופת חולים התעוררה בעיה רצינית שהניעה את המחלקה המדיצינית לכנס את המזכירות של שני הוועדים הארציים לדיון משותף", במשפטים אלה ותחת הכותרת "גיוס פנימי" ניפתח הדיון במצוקת הרופאים בקופת חולים. כצעד ראשון דרשה הקופה מחיל הרפואה, ממשרד העבודה וממשרד הבריאות שרופאיה הכפריים לא יגויסו למילואים או לשירות עבודה. כן דרשה הקופה גיוס חובה של רופאים עולים חדשים לשירות בן שנתיים בכפר. בנוסף דרשה הקופה כי הרופאים המשרתים במילואים יחלקו את זמנם באופן שווה בין שירות בכפר לשירות בצבא. אם לא תענה, איימה הקופה, היא לא תהיה מסוגלת לספק שירותים רפואיים לא לעולים ולא להתיישבות החדשה. "בתל אביב יש יותר מדי רופאים, עלינו להוציאם אל הכפר, אני רואה את נקודת הכובד בגיוס רופאים"{{הערה|שם=הערה40| זיכרון דברים מפגישת הועדה לדיון בתביעות קופ"ח לכוח אדם רפואי, 22.4.51, תיקי המוסד לתאום, ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר. פרטיכל ישיבת המוסד לתיאום, 18.4.51, ארכיון המכון למורשת בן גוריון, שדה בוקר.}} ציין דוד בן-גוריון בתמיכה לבקשות קופת חולים בנושא הקלות לרופאיה המגויסים. אך הקופה לא הסתפקה בהסכמת בן-גוריון ויצאה לגיוס רופאים נוספים לשרותיה באופן נמרץ ואגרסיבי והייתה מוכנה להתעמת בגלוי עם גורמי בריאות אחרים במאבק על הרופאים. היות שמאגר הרופאים שהיו מוכנים לצאת לספר היה מוגבל ומספר הרופאים העולים שהגיעו והיו פנויים ומתאימים לעבודה היה אף הוא מצומצם, נהגו אנשי קופת חולים הכללית במחנות השונים לפנות אל רופאי השרות הרפואי לעולה שהשתייכו לשרות הבריאות הממשלתי, והציעו להם לעבור לעבוד בקופה. הצעות אלה עוררו כאמור תרעומת רבה בשרות הרפואי לעולה אשר נאבק בעצמו לגיוס כוח אדם נוסף על מנת לענות על צרכיו. במרץ 1950 כתב ד"ר שטרנברג מנהל השרות הרפואי לעולה מכתב נזעם אל ד"ר טובה ישורון ברמן המנהלת הרפואית של קופת חולים הכללית ובו קבל על ההצעות של אנשי הקופה לרופאיו להצטרף אליה. "שוב קרה ואנשי קופ"ח חיפה פנו לרופא שלנו במחנה עולים פרדס-חנה א' והציעו לו עבודה בחיפה (לד"ר סגל). אני חוזר ומבקש שתדאגו לכך שההסכם בינינו יקוים וזאת אומרת. שרק מכתב ממך אלינו מחייב אותנו. אני מבקש כמו כן להודיע למחוז חיפה שעליהם להפסיק סדורים פרטיזניים"{{הערה|שם=הערה41|מכתב ד"ר שטרנברג אל ד"ר טובה ישורון ברמן 16.3.50 . אה"ע IV243-3-138.}}. לאחר שהקופה לא הפסיקה את ניסיונותיה והרופא המחוזי במחוז שומרון הציע לד"ר נרסון מנהל מחלקת הילדים בבית החולים בפרדס חנה, לעבור למרפאת חדרה של הקופה, כתב ד"ר שטרנברג שוב "אני תובע מכם הוראות ברורות שימנעו הישנות מקרים כאלה מצד באי כוח קופת חולים, אחרת לא תהיה לנו ברירה מאשר לדאוג בעצמנו למניעת פגישות וסדורים כנ"ל"{{הערה|שם=הערה42|מכתב ד"ר שטרנברג אל מרכז קופת חולים, 1.10.50 , אה"ע 243-3-138- IV}}. כעסו של ד"ר שטרנברג היה מובן. ראשית, ד"ר נרסון היה רופא הילדים היחידי במקום ואילו היה עובר לעבוד בקופה, סביר להניח כי בית החולים בפרדס חנה היה נותר ללא רופא ילדים ומחלקת הילדים הייתה צריכה להיסגר. שנית, גם השרות הרפואי לעולה סבל ממחסור בכוח אדם רפואי, אך מאחר שהשכר בשרות הממשלתי היה נמוך משכרם של רופאים בקופה (עד כדי 30%), הייתה קיימת סכנה אמיתית כי רופאי השרות לא יעמדו בפיתוי ויעברו לעבוד בקופה על מנת לשפר את מצבם. לדר' שטרנברג לא הייתה אפוא ברירה אלא לעמוד על המשמר על מנת למנוע דליפת רופאיו לקופה. די היה בכך שרופא מרכזי בשרות הרפואי לעולה ייעתר להצעת עבודה של קופת חולים, בכדי לפתוח פתח שיוביל לזרם של רופאים שיבחרו לעבור ולעבוד בקופה המשלמת יותר והשרות הרפואי לעולה יישאר מרוקן מרופאיו. זאת, לא יכול היה ד"ר שטרנברג להרשות.

==גיוס על פי תקנות חירום==
במרץ 1951 הוחל בגיוס רופאים חובה לכפר, לספר, למעברות וליישובי העולים החדשים בהתאם לתקנות החרום לכוח אדם 1948 בתמיכתה של הכנסת והממשלה וזאת על אף התנגדותם של הרופאים הפרטיים, למרות מחאת הנגד של ההסתדרות הרפואית, ולמרות התחמקותן של קופת חולים מכבי ועממית משתוף פעולה. בהוראת הגיוס שנשלחה על ידי משרד הבריאות במרץ 1951 ניכתב כך:
#מגייסים רופאים למעברות, כפרי עבודה ויישובי ספר
#הגיוס חל על כל רופא ללא יוצא מן הכלל. רופאים מקצועיים יגויסו למקצועות שהם דרושים במקומות לשם מגייסים ויתרם לעבודה ברפואה כללית
#מאשרים אפשרות של שחרור מטעמים משקיים. הדבר חל במיוחד על רופאי כפר שהם יחידים בנקודות ישוב ואשר החלפתם מצריכה אף היא גיוס כי זו נקודה כפרית. חובת התייצבות חלה על כל אחד; במקרים בהם עצם ההתייצבות עלולה לגרום להפרעה בעבודה, הנהלת המוסד בו עובד הרופא תודיע לוועדת גיוס בכתב על אי אפשרות של התייצבות. ודחייה לתאריך בו הרופא יכול להתפנות למטרת התייצבות
#מחליטים לשחרר מחובת גיוס רופאות, אמהות לילדים קטנים למטה מ־12 שנים
#אין לגייס רופא במקום רופא ביישוב קבע, אשר יוצא לחופשה: לעומת זאת מחייבים גיוס רופא במקום רופא מעברה, כפרי עבודה וישוב ספר אשר רשאי אחרי שנת עבודה לחופשה
#תוקם ועדת ערעורים מחוזית
#בדיקה רפואית של המתייצבים תבוצע בבתי חולים ממשלתיים: ה.ר.י. תפעל לבצוע על ידי הטלת העול על הרופאים במוסדות אלה{{הערה|שם=הערה43|סיכום ישיבה מיום 20.3.51, משרד הבריאות, משתתפים דר' אביגדורי, דר' גברט, דר' ישורון, מר ליכטמן, דר' שרשבסקי, דר' שיבא ודר' שטרנברג, אה"ע 243-3-139- IV}}

הוראת הגיוס של משרד הבריאות לא קבעה מי יהיה אחראי על גיוסם של הרופאים הפרטיים ומה יעשה לרופא שיסרב להוראת הגיוס. מאידך התייחסה ההוראה בהרחבה לשאלת גיוסם של רופאי קופת חולים אשר שרתו בנקודות חיוניות, בכפר ובספר ויצרה מסגרת יחסית גמישה אשר אפשרה גם לשרות הרפואי לעולה, גם למשרד הבריאות עצמו ובעיקר לקופת חולים הכללית לפטור את רופאיה אשר בכפר ובספר מגיוס החובה. באשר לרופאים צעירים שרק סיימו לימודיהם קבע ד"ר שיבא במפורש בפגישה עם בן-גוריון כי הם לא ישלחו לכפר "כי הם צריכים פרקטיקה רפואית בבתי החולים"{{הערה|שם=הערה44|יומן דוד בן גוריון, 4.3.51 , ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר.}}.

למרות כל ההכנות והצפיות שהגיוס אכן יפתור חלק מבעיות הכפר והספר ויסייע לטפול באוכלוסייה הנזקקת, עוררה תוכנית הגיוס לרופאים מראשיתה ביקורת וקשיים. במרץ 1951 מייד עם התחלת הגיוס כתב דוד בן-גוריון ביומנו:' כרגע מגייסים בתוקף חוק העבודה לשישה שמונה שבועות. יש השתמטות רבה. לא רוצים ללכת לכפר. טוענים שמוכנים ללכת לצבא ולממשלה אבל לא לקופ"ח'{{הערה|שם=הערה44|}}. במכתבים למערכת שהתפרסמו בעיתון ההסתדרות הרפואית "מכתב לחבר" ציינו רופאים כי הם נוצלו על ידי קופת חולים במהלך גיוסם ונאלצו למלא תפקידים שונים מאלה שנשלחו למלא. כך למשל ציין ד"ר דוידזון מתל אביב כי "אף על פי שנשלחתי לעבודה במעברות נדרשתי גם לקבל חולים במרפאה המרכזית של קופת חולים בה הרוב המכריע של המבקרים הם חברי קופת חולים בעיר שאין להם כל קשר עם מעברות. ...אני גויסתי על ידי משרד ממשלתי ואני פונה לאותו המשרד ושואל: מי אחראי לזה שמגייסים רופא למעברות ומשתמשים בזמנו למטרות אחרות...אפוא זה נישמע שמשתמשים בצו גיוס ממשלתי כדי להכריח אזרח חופשי לעבוד במוסד בלתי ממשלתי בעבודות שלא נכללו בתפקידי הרופא המגויס...'{{הערה|שם=הערה46|מהם תפקידי הרופא המגוייס למעברות, מכתב לחבר, 274, פברואר 1952 עמ' 41.}}. בגיליון אחר של 'מכתב לחבר' כתבו שני רופאים מגויסים דעתם כי גיוס הרופאים לא השיג את מטרתו היות שעיקר הבעיות הן סוציאליות, ארגוניות וכלכליות והקדשת מאמץ לפתרונן תועיל הרבה יותר מאשר שליחת רופאים למעברות ולמחנות בתנאים בהם כמעט ולא ניתן לעשות דבר ממשי בתחום הרפואי{{הערה|שם=הערה47במה חופשית, הרהורים על השרות הרפואי במעברות, מכתב לחבר, 288, 1952 עמ' 244.|}}. במכתבי רופאים שהתפרסמו בעיתון 'דבר' ציין ד"ר מרגלית רול כי גם במעברות בהן נימצא מספר רופאים העונה על הצרכים אין אפשרות לתת טיפול מתאים בגלל תנאי המגורים והמרחק שבין המרפאה למעבדה, לבית החולים או לרופא מומחה. לדעת ד"ר מרגלית עיקר העבודה שנדרשת היא הדרכה חינוכית בריאותית ועבודה סוציאלית וגיוס הרופאים היה מיותר בעיקרו{{הערה|שם=הערה48|דבר, 13.1.52 עמ' 2.}}. דברים דומים ציין רופא עמית אשר שירת כרופא ילדים במעברות. לדבריו חוסר היכולת לספק לרופא מגורים במקום העבודה מונע ממנו ניצול מלא של זמנו אותו הוא מבזבז לנסיעות ולחיפוש אמצעי תחבורה לעצמו ולחוליו. 'מכתב לחבר' אף פרסם הודעה בשם ההסתדרות הרפואית 'לתשומת לב הרופאים המגויסים: הרופאים המגויסים מטעם משרד העבודה ליישובי כפר וספר מתבקשים להודיענו אם מוטלת עליהם מעמסת עבודה גדולה בניגוד למקובל בקופ"ח כגון: מספר גדול של נקודות, אוכלוסייה למעלה מ־1,500, תנאי תחבורה לקויים, חוסר דיור וכדומה. את הפרטים יש להעביר לפי הכתובת של הועה"מ ..'. לגיוס היו אפוא כמה היבטים.

באפריל 1951, פחות מחודש מאז החל גיוס הרופאים, שלח מרדכי נמיר, המזכיר הכללי של ההסתדרות, מברק לדוד בן-גוריון כי הגיוס לא סייע כלל לפתור את בעיות המחסור ברופאים בקופת חולים בכפר והקופה עומדת בפני התמוטטות. לדברי נמיר נדרשת התגייסות רחבה יותר ותמיכה כספית ממשלתית מיידית בשרותי קופת חולים על מנת למנוע את התמוטטות השרות לעולים בכפר, בספר ובמעברות. קופת חולים אף שוקלת, ציין נמיר, להפסיק את החוזה שיש לה עם הסוכנות היהודית לטיפול בכל העולים אם לא ימצא פתרון מיידי.' אין שום אפשרות לכלול בטפול הרפואי עשרות אלפי אנשים עולים בכל חודש אלא אם הממשלה והסוכנות יכנסו בעובי הקורה של המשבר החריף בכוח אדם, רופאים, אחיות וכדומה !' לדעת הקופה גיוסם של רופאים לתקופה קצרה של ששה עד שמונה שבועות הוא חסר ערך ויש להוביל מהלך שיביא לגיוס חובה עד לתקופה של שנתיים לפחות{{הערה|שם=הערה49|מברק מרדכי נמיר אל דוד בן גוריון ראש הממשלה, 25.4.51, ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר.}}.

לקופת חולים אכן הייתה בעיה קשה. במחצית אותה שנה הפעילה הקופה ממטולה ועד אילת, למעלה משש מאות ושמונים מרפאות, מחציתן בתחומי הכפר, הספר והמעברות. מספר הנפשות במערך הכפרי בו טיפלה קופת חולים עמד על כ־300,000 נפש בהם טיפלו כ־250 רופאים, רובם בעלי הכשרה רפואית כללית. רק 41 רופאים מכלל רופאי הכפר והספר היו מומחים ברפואת ילדים. שמונה עשרה רופאים היו מומחים בתחומים אחרים{{הערה|שם=הערה50|50 קופת חולים בריכוזי העולים בשנת תשי"ג , מרכז קופת חולים, תל אביב תשי"ד, עמ' 2. בהשוואה ראה מספר הרופאים בארץ, רישום לסוף שנת 1951, מכתב לחבר, 290, 1952, עמ' 269. מעיון במספרים לסוף 
שנת 1952 עולה כי במהלך אותה שנה לא חל כל שינוי בחלוקה הפנימית של הרופאים בין הישובים העירוניים לכפריים. מכתב לחבר, 315, 1953, עמי 591.
}}. מאידך נטל העבודה הראשונית-המרפאתית נפל על כתפי הקופה באופן בלעדי מאחר שמשרד הבריאות והדסה לא הפעילו שרותי מרפאות ראשוניות למעט שרותי טיפת חלב. במצב זה תוספת של כמה עשרות רופאים מגויסים לתקופה קצרה של כמה שבועות הייתה אמנם לעזרה אבל לא פתרה את לב הבעיה.

פניית נמיר לבן-גוריון ודרישתו לשינוי היקף הגיוס וקבלת סיוע כספי מהממשלה העמידה את בן-גוריון בבעיה. בפברואר 1951, חודש לפני התחלת הגיוס האזרחי של הרופאים התפטר בן-גוריון בפעם השנייה מראשות הממשלה בעקבות משבר קואליציוני עם הסיעות הדתיות בנושאי חינוך דתי ממלכתי ושאלת כינונו של זרם חינוך דתי עצמאי. במרץ 1951 עמד בן-גוריון בראשות ממשלת מעבר שעתידה הייתה לפעול עד לבחירות שנקבעו ליולי אותה שנה. בן-גוריון ידע שכל יוזמה או פעולה שלו להרחבת גיוסם של הרופאים עלולה לעורר אותם נגדו והוא עלול לשלם על כך באבדן קולות בעת מערכת הבחירות הקרובה. ערב הבחירות הקרובות לכנסת כתב בן-גוריון ביומנו את הערכותיו על המגזרים הציבוריים שיתמכו בו וציין במפורש: "רופאים 400, רק מיעוט ילך אתנו"{{הערה|שם=הערה51|יומן בן גוריון 19.7.51, ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר.}}.

לגיוסם של הרופאים לכפר ולספר היה היבט פוליטי שמחוץ למערכת הבריאות שקשה היה להתעלם ממנו. ניתן להניח שבמצב זה לא רצה בן-גוריון ליזום חקיקה נוספת בנושא ולעורר משבר עם ההסתדרות הרפואית ערב מערכת בחירות.
את עמדת בן-גוריון שיש לפעול בזהירות בשאלת גיוס הרופאים ניתן לבחון גם לאור התוכנית שהוגשה לממשלת ישראל באותם ימים על ידי יצחק קנב (קנייבסקי), לחוקק חוק ביטוח לאומי אשר יכלול ביטוח בריאות חובה ויצמצם במידה רבה את מערך הרפואה הפרטית שהייתה קיימת במדינה. לפי הצעת החקיקה של קנב, כל שרותי הבריאות ירוכזו בידי משרד הבריאות, הרשויות העירוניות וקופות החולים- כלומר במערכת הציבורית. לבן-גוריון היו תוכניות להשתמש בהצעת החוק לביטוח בריאות חובה כאמצעי תעמולה במערכת הבחירות שניהל, מאידך עוררה הצעת החוק את התנגדותה של ההסתדרות הרפואית שחששה כי הלאמתם החלקית של שירותי הבריאות באמצעות החקיקה תיפגע קשה במעמדה, ובמעמדם של הרופאים כבעלי מקצוע עצמאיים ואף תוביל בעתיד לאבטלת רופאים ולפגיעה בתנאי עבודתם מאחר שמעסיקיהם העתידיים יהיו גופים ציבוריים, אשר בעיני רופאים רבים נחשבו כמעסיקים נחותים בשכר ובתנאי העבודה.
המסע הנמרץ של ההסתדרות הרפואית כנגד הכללת חוק ביטוח בריאות חובה במסגרת חוק הביטוח הלאומי יחד עם התנגדותה העקרונית להרחבת הגיוס האזרחי של הרופאים לתקופה של שנתיים כפי שדרשה קופת חולים, סימנו אותה כגוף העלול לגרוע קולות תמיכה מבן-גוריון ולפגוע בהצלחתו בבחירות. גם תמיכתה של המפלגה הפרוגרסיבית באמצעות שר המשפטים פנחס רוזן בעמדת הרופאים כנגד חוק ביטוח בריאות חובה, השפיעה על בן-גוריון לשקול בזהירות את צעדיו ביחס לרופאים. בהשפעתו הישירה של פנחס רוזן, שהזדהה עם עמדת ההסתדרות הרפואית, בוטל סעיף ביטוח בריאות החובה בחוק הביטוח הלאומי ולא נערך שינוי בחקיקה להרחבת תקופת גיוסם של הרופאים{{הערה|שם=הערה52|אברהם דורון, ביטוח בריאות ועמדת הרופאים: המאבקים של שנות החמישים הראשונות, עיונים 6 1996, עמ' 250-270.}}.

מעורבות בן-גוריון נדרשה גם בוויכוחים שעורר הגיוס האזרחי בין רשויות הצבא לבין קופת חולים הכללית. ביולי 1951, ימים ספורים לפני הבחירות ניסה בן-גוריון לפשר בין חיל הרפואה וקופת חולים בעניין גיוס הרופאים, בעיקר לנוכח האשמותיה של הקופה כי הרופאים בצבא לא עובדים יותר משעתיים ביום והתנגדותה של הקופה לדרישות הצבא כי הרופאים המיומנים ישלחו לצבא והפחות מנוסים ישלחו לכפר. קופת חולים דרשה להעביר עשרות רופאים מהשרות הצבאי לכפרים ולמעברות. בסכום הדיון בלשכתו כאשר כל צד מביא נתונים התומכים בעמדתו כתב בן-גוריון "בקשתי מהם לשבת יחד ולנסות למצוא נוסחה משותפת"{{הערה|שם=הערה53|יומן בן גוריון 3.7.51, ארכיון המכון למורשת בן גוריון שדה בוקר.}}, אלא שהנוסחה לא נמצאה וחלוקי הדעות נותרו בעינם. הם חזרו לשולחנו של בן-גוריון לאחר ניצחון מפא"י בבחירות והקמתה של ממשלת ישראל השנייה בראשותו.

בנובמבר 1951 יצא מרכז קופת חולים בקול קורא משותף עם הוועד המפקח הארצי לממשלת ישראל להרחיב את השרות הרפואי בכפר לשנתיים, לחייב כל בוגר בית ספר לרפואה, רופא צעיר ישראלי או עולה חדש, לשרת שנתיים בכפר כתנאי לקבלת רישיון עבודה קבוע במדינה, לשחרר מיידית מהגיוס רופאי קופ"ח העובדים בכפר ובספר, לדחות גיוס אחיות לצבא ולראות בעבודתן בכפר ובספר שרות לאומי חליפי לגיוס. כמן כן, לספק מגורים ותחבורה לרופאים הכפריים על מנת שיוכלו למלא את תפקידם כהלכה. אלא שהקול הקורא לא חידש דבר ולא שינה דבר וגיוס הרופאים לכפר ולספר המשיך להתנהל תוך קשיים רבים.

בדו"ח המסכם לאותה שנה שפרסם ד"ר שיבא המתאר את מצבת הרופאים המגויסים לעזרה בכפר ובספר נאמר כי ""על ידי משרד העבודה נקראו במשך 9 החדשים שפעולה זו נעשית על ידינו בתל אביב ובירושלים בלבד 516 רופאים ...לא גויסו מבין חייבי הגיוס: 124 מטעמי בריאות או סיבה אישית אחרת. לא גויסו בגלל ערעור מקום עבודה 46. גויסו 244 רופאים וישלחו לכפרים לפי דרישת קופת חולים, כולם רופאי הערים. מקומות העבודה שמהם יילקחו רופאים אלה: השוק הפרטי 39%, עיריות ( רופאים חלקיים) 11%, קופת חולים הכללית 34%, קופ"ח אחרות 6%, ממשלה 10%. מתוך רופאי קופת חולים שנשלחו למעברות היו בערך שני שלישים מן המרפאות העירוניות ושליש מבתי החולים. מסקנתי: שכאן היה מאמץ גיוס אשר נתן 45 רופאים למעברות אם לצרף את שרותם לשנה אחת, שהתחשב בכל הערעורים מבחינת חיוניות בעבודה בעיר שהובאה על ידי נותן העבודה העירוני"{{הערה|שם=הערה54|מכתב דר' חיים שיבא המנהל הכללי של משרד הבריאות אל מזכיר הועד הפועל של ההסתדרות, 6.12.51, אה"ע IV208-1-6639.}}.

בשלהי 1951 מנה היישוב היהודי במדינת ישראל מיליון ושלוש מאות אלף איש, מחציתם עולים אשר התגוררו במחנות עולים, מעברות, שכונות בפאתי הערים וביישובי עולים חדשים בנגב ובגליל. גיוסם של 244 רופאים למספר חודשי שרות עבודה בכפר, בספר ובריכוזי עולים, או כפי שציין ד"ר שיבא בהיקף כולל של 45 רופאים במשך תקופה של שנה במטרה לענות על מחסור חמור של כאלף רופאים היה בחזקת לעג לרש.

ואשר למקומה של שאלת המחסור ברופאים בקרב הציבור וצפיותיו לפתרון הבעיה. בשנים 1948–1951, השנים הקשות של מלחמת השחרור והעלייה הגדולה התייחסה העיתונות מעט מאוד לשאלת המחסור ברופאים כשאלה נפרדת וייחודית מכלל קשייה של העלייה הגדולה בדיור, בחינוך ובתעסוקה. שאלת הבריאות נבלעה בדרך כלל בנושא המצוקה הכללית וכמעט שלא זכתה לסיקור או התייחסות ייחודית. בשנת 1951 הופיעה בעיית המחסור ברופאים בכותרות העיתונים כשבע פעמים בלבד במשך כל השנה ותמיד רק בעמודים הפנימיים. הכותרות ברובן התייחסו לעובדות היבשות כגון: 'רופאים יגויסו למעברות' או 'רופאים ליישובי עולים'. רק פעם אחת התייחסה הכותרת בביקורת על הנעשה וציינה כי 'רופאים תוקפים את המוסדות בקשר לקליטה הבריאותית של העולים'. גם ציפיות הציבור להתעוררות בקרב הרופאים להתגייס לעזרת הכפר והספר הייתה כנראה מאוד נמוכה. כך בכתבה שפרסם אפרים תלמי בעיתון "דבר" באוגוסט 1951 תחת הכותרת יעל "חטא" של רופא עירוני', הוא מציין בהדגשה את הפתעתו למצוא רופא ותיק מהדסה מספק שרות במעברה 'בהיכנסי לחדר המרפאה שבמעברה הופתעתי לראותו, את הרופא העירוני הוותיק מי שעבד שנים אחדות בבית חולים הדסה...מה לך במעברה?...יש לי עוד כמה חולים-ועוד מעט אני מסיים-השיב הרופא למבטי התובע תשובה- ואסביר לך את "החידה"...כן אמר הרופא במקום תשובה לדברי, חטאנו לחלק זה של היישוב, כשם שחוטאים אנו גם לעניינים אחרים ולוואי וידעו זאת הכול'{{הערה|שם=הערה55|על "חטא" של רופא עירוני, מנחם תלמי, דבר 17.8.51 עמ' 6}}. ניתן להניח כי הפתעתו של תלמי למצוא רופא עירוני מהדסה במעברה הייתה נחלתם של רבים בציבור הוותיק אשר התייחסו בספקנות לגיוס האזרחי של הרופאים לעזרת הכפר והספר ולא ציפו שהם יבואו בהמוניהם. באשר לציבור העולים החדשים, ספק אם מי מהם היה מודע לניסיונות לפתור את המחסור ברופאים ולמאבקים שליוו אותו לכל אורך הדרך וספק אם מי מהם היה מסוגל להקים קול מחאה או זעקה לנוכח המצוקה. ניתן להניח כי עיקר הביטוי והתמודדות עם הנושא הייתה בקרב מנהיגי המדינה ומנהלי מערכת הבריאות שהיו מודעים לבעיה וניסו להתמודד איתה ביחד עם שאר מצוקות העלייה הגדולה, עיקר העול נפל כבעבר על כתפיה של קופת חולים הכללית שהייתה הנושא העיקרי בשרות הרפואי בכפר ובספר. גיוס הרופאים האזרחי בשנת 1951 הועיל מעט מאוד לקופה והיא נדרשה למצוא את הפתרונות בעצמה ותוך שורותיה.

==גיוס בוגרי רפואה==
בראשית 1952 נכנעה ממשלת ישראל לבקשותיה החוזרות ונשנות של קופת חולים לשנות את גיוס הרופאים לכפר ולספר, לצמצם את גיוסם של רופאים עירוניים לתקופה של כמה שבועות ולהרחיב את גיוסם של רופאים חדשים עולים וישראלים לתקופה של שנה כתנאי לקליטתם בעתיד במסגרת הרפואה הציבורית בישראל. היקף הגיוס כלל את כל בוגרי בתי הספר לרפואה בארץ ובחו"ל שסיימו לימודיהם לאחר מאי 1948 ועלו לארץ לאחר אפריל 1950. הגיוס נעשה כמקודם באחריותו של משרד העבודה. מספר הנקראים לגיוס עמד על 220 רופאים אך מספר הרופאים שיצאו בסופו של התהליך לכפרים ולמעברות עמד על 70 בלבד {{הערה|שם=הערה56|מכתב לחבר, מס' 281, 1952.}}. מיעוט המתגייסים בפועל "יצר הרושם המדכא שנעשו אפליות וקיפוחים בביצוע הגיוס ושרק מי "שניתפס" הוא הלך למעברה...' {{הערה|שם=הערה57|מכתב לחבר, 288, 1952, עמ' 244-245.}} כך ציינו רופאים במכתביהם, וההרגשה הכללית הייתה שהגיוס נעשה על מנת לצאת לידי חובה תוך הקרבת הרופאים הצעירים לטובת הרופאים הוותיקים, ולא על מנת למצוא פתרון אמיתי לבעיה. לדברי הרופאים הצעירים שנשלחו לכפר ולספר תרומתם לבריאות התושבים הייתה מועטה. רובם היו חסרי כל ניסיון או ידע כיצד לטפל באוכלוסיית העולים החדשים, תנאים קשים, חוסר אמצעי תחבורה שמנעו מהרופא לספק שרות יעיל בפרק זמן קצר לכמה נקודות ישוב והשכר המועט שקיבל הרופא עבור עבודתו השפיעו על מעמדו, רצונותיו ומאמציו לתרום לשיפור השרות. בסכום דבריהם כתבו הרופאים כי ' רק אם תובטחנה לו התנאים הדרושים כדי שתוך עבודתו במעברה המרובה ורבת הערך ימשיך הוא להתפתח כאישיות ורופא, ירחיב את ידיעותיו וניסיונו, רק אז יוכל הרופא היוצא למעברה למלא תפקידו כראוי; רק אז נוכל לקוות שלא יראה את עבודתו בבדיקת חולים ונתינת גלולות בלבד כי אם גם יפקח על המצב ההיגייני במקום, יבדוק או ישלח לבדיקה מים, חלב וכל מזון הנראה לו חשוד מבחינה רפואית;...רק אז ידע וירצה הרופא למלא את תפקידיו המרובים והחשובים במעברה ורק אז יקום לנו שרות רפואי במעברות הראוי לשמו, ולא יהיה צורך בגיוס כי מרצונם הטוב יבואו הרופאים לשרות לאומי' {{הערה|שם=הערה58|מכתב לחבר, 288, 1952, עמ' 245.}}.

גם אם צדקו הרופאים הצעירים שנשלחו לכפר כי יכולתם לסייע הייתה מוגבלת לנוכח התנאים הקשים והבלתי אפשריים בהם נדרשו לעבוד, הרי שראייתם את הבעיה הייתה צרה ביותר והתמקדה בעיקרה באינטרסים האישיים והמקצועיים שלהם. מדינת ישראל לא יכלה להשקיע את כל הנדרש באותם ימים של צנע כלכלי ועליה המונית על מנת לספק תנאי עבודה נאותים לרופאים בכפר בספר ובמעברות. מאידך, כשלה המדינה בהסברתה לרופאים הצעירים שנשלחו לכפר מהי חשיבותה של משימתם ומה מוטל עליהם מבחינת האחריות הלאומית. כתוצאה מכך נוצר בין הצדדים דו-שיח של חרשים שרק הקשה על הטיפול בנושא.

לכישלון התוכנית לשנת גיוס החובה בכפר או במעברה תרמו גם מוסדות הרפואה השונים אשר לא הפעילו מערך בקרה על מילוי חובתם בכפר בהעסקת רופאים והיו מוכנים לקבל לעבודה גם רופאים משתמטים. מדוחות הוועדה הבינמוסדית להפניית רופאים לכפר עולה כי אי שתוף הפעולה של מוסדות הבריאות שעקפו את התקנות המתירות להעסיק רק רופא שמילא חובתו בכפר, המספר הגבוה של הערעורים על ידי רופאים שחויבו להתגייס, חלקם הגדול של הפטורים מכלל חייבי הגיוס שעמד בממוצע על 30% ואיכות הרופאים שהגיעו לכפר- בדרך כלל רופאים שלא יכלו לקבל משרה במוסד עירוני, כל אלה תרמו לכישלון גם בטווח הקצר וגם בטווח הרחוק {{הערה|שם=הערה59|רופאים לכפר, סכום הועדה בינמוסדית להפניית רופאים לכפר, מכתב לחבר, 363, 1954, עמ' 1462. מכתב לחבר 362, עמ' 1350-1351.}}.

באוגוסט 1952 נערך שינוי נוסף בחקיקה ונקבע חוק שרות ביטחון מתוקן. האחריות לגיוס הרופאים עברה ממשרד העבודה למשרד הביטחון, והשימוש בתקנות לשעת החירום לגיוס כוח אדם כבסיס לגיוס הרופאים התבטל. על פי החקיקה החדשה נקבע כי כל גיוסי הרופאים לצבא, לכפר ולספר יערכו במסגרת אחת והרופאים המגויסים ישמשו גם לצורכי הצבא וגם לצורכי יישובי ספר וריכוזי עולים. מגויסים מעל גיל 29 יקבלו שכר כשל רופאי קבע. במקביל הודיע הצבא על צמצום שרות המילואים והורדת גיל המילואים {{הערה|שם=הערה60|המכון למורשת בן גוריון, 26.8.52 התכתבות שוטפת, אב"ג.}}. השינוי בחקיקה בא בעיקר על מנת להגמיש את מערכת גיוס הרופאים ועל מנת להקל על המעבר מהכפר והספר לצבא בהתאם לצרכים ולנסיבות. בפועל שינוי החקיקה היה סמנטי. מספר המתגייסים היה נמוך מהצפוי ומספר הרופאים בכפר ובספר גדל רק במעט.

בקיץ 1952 פרסם נתן אלתרמן בטורו השביעי, בעיתון 'דבר', שיר על מצוקת האשפוז במדינה הפוגעת בעיקר בילדי העולים תחת הכותרת 'לעזרת הרופא' {{הערה|שם=הערה61|נתן אלתרמן, הטור השביעי, לעזרת הרופא, תל אביב 1975, כרך א' עמ'343.}}. בבתי השיר הארוכים השתמש אלתרמן בביטויים קשים כנגד הממסד, הרפואי והציבורי גם יחד המקשיח לבו עם החולים העולים. בין השאר ציין אלתרמן לגנאי את גיוסם של רופאים ואחיות למילואים כגורם המגדיל את מצוקת הרופאים והחולים. שירו של אלתרמן פגע בבן-גוריון שראה בו כתב גינוי לממשלה ולשריה. ב־17 באוגוסט 1952 כתב בן-גוריון לאלתרמן כי שירו היה כתב אישום חריף מדי, כי נכון הוא שהנפגעים העיקרים הם החולים שבין העולים, אך לא הגיוס לצבא של אחיות ורופאים הוא המונע טיפול נאות בילדים אלא מצוקות העיתים ומצוקתה של המדינה כולה ואי אפשר להאשים איזה שהוא גורם לא צבאי ולא רפואי בעיקר כשמדובר בדיני נפשות. ' אבל מספר הרופאים והאחיות וצרכי הצבא בשגרת מילואים הן בעיות מעשיות ויש לדעת את העובדות בטרם באים לקבול ברבים'...כתב בן-גוריון לאלתרמן.'..וחבל מאוד שעשית (לפי מיטב ידיעתי) עוול רב לאנשים אחראים במשרד הבריאות החרדים על שלום ילדינו לא פחות ממי שהוא אחר, אם כי עשית זאת לא בזדון' {{הערה|שם=הערה 62|דוד בן גוריון אל נתן אלתרמן, 17.8.52 התכתבות, אב"ג.}}.

שירו של אלתרמן ביטא אמנם את תחושת הציבור בנושא, אך שינוי במדיניות או פתרון מעשי לא היה בו.

באוגוסט 1952 בעת פרסום שירו של אלתרמן יצאה שרת העבודה גולדה מאיר בקריאה לרופאים מחו"ל לבוא להתנדב לעבודה רפואית בישראל במהלך כינוס רפואי שנערך בארץ. " אם כתוצאה מהקונגרס הזה יעלו רק כמה עשרות רופאים דיינו" ציינה שרת העבודה, וקראה לרופאים הישראלים לצאת אף הם בקריאת עידוד לעמיתיהם בחו"ל להגיע לארץ לתקופת התנדבות של כמה שנים. קריאתה של שרת העבודה העידה יותר מכל על המצוקה שהיא חשה ועל הרמת הידיים מאפשרות גיבוש של פתרון פנימי ישראלי למחסור הרופאים בספר ובכפר.

==הודעתה של קופת חולים הכללית==
שנת 1953 הייתה שנת מפנה בתולדות מדינת ישראל. גלי העלייה הגדולים של השנים 1948–1952 אשר הביאו לישראל למעלה מחצי מיליון נפש ירדו בהיקפם באופן משמעותי בשלהי 1952 ובמהלך שנת 1953. אם בשנת 1951 הגיעו לישראל כ־175,000 עולים, הרי שבשנת 1952 הגיעו רק 24,000 עולים ואילו בשנת 1953 הגיעו רק כ-11,000 עולים. הירידה הדרמטית במספר העולים הורידה באופן יחסי את הלחץ על מערכת הבריאות גם אם לא פתרה את בעיית המחסור הבסיסי ברופאים ביישובי עולים בכפר ובספר. מערכת הבריאות יכלה עתה לאתר ביתר קלות נקודות תורפה ולקוות כי שיטת הגיוס החדשה של הרופאים לכפר ולספר תפעל ביתר יעילות תחת חסותם המשותפת של משרד העבודה ומשרד הביטחון. אך למרות צמצום העלייה והרגיעה במצב הפוליטי של המדינה לא השתנה דבר ביכולתה של המערכת להוסיף כוח אדם רפואי לכפר ולספר ומספרי הרופאים שגויסו היה נמוך ביותר. במרץ 1954 קיים משרד הבריאות ישיבה ראשונה בנושא כישלון חוק גיוס הרופאים במתכונתו המשופרת בהתמודדות עם המחסור ברופאים בכפר ובספר. החוק שאמור היה לספק 70 רופאים נוספים לכפר מדי שנה סיפק רק 38 רופאים ולמעלה משלושים יישובים נותרו ללא רופא. הצעת משרד הבריאות באה על מנת לגבש מסגרת אחרת לפתרון הבעיה באחריות משרד הבריאות והפקעת הנושא משליטתם של משרד העבודה והרווחה ושל משרד הביטחון. במהלך הדיונים הועלו הצעות לחייב כל רופא צעיר לשלוש שנות שרות למדינה: שנתיים לצבא ושנה לכפר. שנת העבודה בכפר תהיה תנאי לקבלתו להתמחות בבית חולים. כן הועלתה הצעה לעודד רופאים להליכה לכפר באמצעות הנחות ניכרות במס ההכנסה. בסכום הישיבה נקבע כי כל ההצעות שהועלו תובאנה לדיון במוסדות ההסתדרות הרפואית מתוך הבנה כי ללא תמיכתה של הר"י שום פתרון לא יוכל לצאת אל הפועל{{הערה|שם=הערה63|מכתב לחבר, 323, מרץ 1954, עמ' 718.}} הצורך בקביעת מדיניות ממשלתית אחידה ביחס להליכה לכפר ולספר נדרשה במיוחד בסוף אותה שנה עם הודעת קופת חולים הכללית לבוגרי בית הספר לרפואה בירושלים (מחזור יוני 54) כי הקופה תקבל סטאז'רים למוסדותיה רק בתנאי שיתחייבו לעבוד שנה בכפר. "הואיל והמקור היחידי להקמת דור רופאים חדש היא האוניברסיטה העברית והיא מכשירה 50 רופאים לשנה, עד שלא תוכל לספק רופאים במידה הדרוש למכסה המקסימלית..." תדרוש קופת חולים לכפות על הרופאים שנת עבודה בכפר, טענה ד"ר טובה ישורון ברמן המנהלת הרפואית של הקופה {{הערה|שם=הערה64|קופת חולים בכפר, דבר, 2.7.54 עמ' 7.}}. הודעת הקופה העלתה מיידית את שאלת השרות הרפואי בכפר ובספר ומידת הכפייה שניתן להשתמש בה ביחס לרופאים הצעירים, תוך ניצול שנת הסטאז' כאמצעי לחץ. הודעת קופת חולים עוררה מיד את ההסתדרות הרפואית שהתנגדה לכל הבט של כפיה ביחס לרופאים. הר"י לחצה אפוא על משרד הבריאות שייקח על אחריותו את הטיפול בנושא ויגבש עמדה ממשלתית אחידה על מנת למנוע מקופת חולים לפעול על דעת עצמה. "מחובת הממשלה והמוסדות הרפואיים לתת אפשרות לכל בוגר בית הספר לרפואה למלא את שנת הסטאז' מבלי להטיל עליו התחייבות בנוגע לעבודה בכפר. יש לחייב תוך הסכם בין כל המוסדות הרפואיים בארץ כל רופא מוסמך צעיר שברצונו להשתלם באחד מבתי החולים הגדולים- להקדיש לפחות שנה אחת במסגרת שנות השתלמותו[התמחותו] לעבודה רפואית בכפר..."{{הערה|שם=הערה65|מכתב לחבר, 327, יוני 1954, עמ' 776.}}. הייתה זו חזרה על עמדתה המסורתית של הר"י שדחתה כל אפשרות לכפיית השרות בכפר על כל הרופאים והטילה אותה רק על אלה שבחרו להתמחות בבתי החולים הגדולים וגם זאת בעירבון מוגבל מבלי שתהיה יכולת למוסדות שנשאו בעיקר נטל השרות בכפר כקופת חולים הכללית להפעיל סנקציה כל שהיא בנושא. משרד הבריאות נידרש אפוא לפסוק במאבק שבין קופת חולים להר"י ולדון בשאלה במלוא היקפה.

==הסדר בין-מוסדי==
ביולי 1954 שלח מנהל משרד הבריאות ד"ר בטיש חוזר לכל המוסדות הרפואיים בו הודעה על הקמתה של ועדה בין-מוסדית לעיבוד תוכנית התמחותם של הרופאים בבתי החולים ולדיון על מקומה של שנת השרות בכפר במסגרת ההתמחות. בהצעות לדיון בוועדה עלה כי כל רופא שיבקש להתקבל להתמחות החל מיולי 1954 יידרש להביא אישור על שנת שרות בכפר כתנאי לקבלתו להתמחות, או לצאת מייד לשנת עבודה בכפר עם קבלת המינוי. בית החולים התחייב מצידו לשמור לרופא המועמד להתמחות את מקומו לכשיחזור משנת שירותו בכפר. כן נקבע כי הוועדה היא זו שתחליט מה פרוש המושג "כפר" לצורך ההחלטות הנ"ל. באופן זמני קבעה הוועדה כי המושג "כפר" יכלול בנוסף לרשימת יישובי העולים והמעברות גם בתי חולים לחולי נפש ומוסדות לטיפול בחולי שחפת אשר סבלו אף הם ממחסור ברופאים. לחברי הוועדה הבין- מוסדית נקבעו נציגי בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, נציגי הדסה, משרד הבריאות, קופת חולים הכללית ונציגי ההסתדרות הרפואית. בנוסף לנושא המרכזי בו נדרשה לדון הוועדה נקבע כי יערכו דיונים מקבילים בנושא מעמדה של שנת השרות בצבא לרופא, וכן גיבוש תוכנית מיוחדת להשתלמות לרופאים כלליים. רופאים שנמצאו באותה עת כבר במסגרת התמחות היו פטורים מחובת השרות בכפר{{הערה|שם=הערה66|ידיעות משרד הבריאות, גיליון 10, יולי 54, עמ' 10-11.}}. למרות כוונתה לגבש פתרון מהיר תוך חודש מכינוסה נתקלו דיוני הוועדה במכשולים, בעיקר מכיוונם של ארגון בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים שחשש שבוגריו יהיו נושאי הנטל המרכזיים. בלחצו של הארגון שהסתייע בתמיכת הר"י גובשה ועדה מצומצמת לדיון משנה במעמדם העתידי של בוגרי ירושלים וחלקם בפתרון המחסור ברופאים בכפר. החלטות הוועדה המצומצמת הובאו לדיון נוסף לפני חברי הוועדה הבין- מוסדית שהבטיחו להתייחס אליהם במסגרת הפתרון הכללי שיקבלו.

באוגוסט 1954, חודש לאחר הקמתה הודיעה הוועדה הבין-מוסדית את המלצותיה:
#כל רופא המתקבל להתמחות מקצועית חייב להמציא אישור על שנת עבודה בכפר או לצאת מייד לשנת עבודה עם קבלת המינוי
#ההתמחות המקצועית תתחיל רק לאחר גמר שנת עבודה בכפר ותכלול דרגת רופא בית מקצועי ועוזר ב'
#תוכנית זו חלה על כל רופא אשר התקבל או יתקבל למחלקה מקצועית אחרי 1.7.54
#משרד הבריאות יכנס למשא ומתן עם הרשות המוסמכת כדי לכלול את שנת הכפר בתוך השירות בצה"ל
#תוקם ועדת פקוח על הבצוע שתהיה מורכבת מנציגי משרד העבודה וההסתדרות הרפואית בישראל. במקרה של חילוקי דעות בוועדה זו, יובא הדבר להכרעת המליאה של הוועדה הבין- מוסדית
#יש לחייב את המוסדות הרפואיים בארץ להכרזת קונקורסים על כל המשרות המתפנות במחלקות המקצועיות.
#כפר למטרה זו פירושו:
#*כל הנקודות המוכרות ככפר על ידי משרד העבודה במסגרת גיוס הרופאים.
#*מעברות
#*טבריה, צפת, באר שבע, נצרת, בית שאן
#פטורים משנת עבודה בכפר יהיו הרופאים אשר:
#*יכנסו להתמחות בפסיכיאטריה במוסדות המוכרים בארץ
#*בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים שיתקבלו לעבודה קבועה במחלקות הפרה-קליניות של הפקולטה, היינו במחלקות הבאות: אנטומיה, פרמקולוגיה, פיזיולוגיה, פתולוגיה, ביוכימיה

תקנות אלה תקפן יפה למשך תקופה של 3 שנים ויש לדון מחדש בבעיה עם תום תקופה זו"{{הערה|שם=הערה67|ידיעות משרד הבריאות, גיליון 11, אוגוסט 54, עמ' 5-6.}}.

פרסום החלטות הוועדה הבין-משרדית העלתה חיוך מר על פני אנשי קופת חולים הכללית. קביעת הוועדה כי החלטותיה תהיינה תקפות מיולי 1954 בלבד, ולא רטרואקטיבית הגבילה את הדיון רק לציבור רופאים העתידים לעלות לארץ בשנים הבאות ולכמה עשרות הרופאים אשר עתידים לסיים את בית הספר לרפואה בירושלים והוציאה מכלל דיון את 3,200 הרופאים שהיו באותה עת במדינת ישראל. החלטות הוועדה כי שנת השרות בצה"ל תחשב לרופא כשנת שרות בכפר, הורידה שיעור ניכר מסך הרופאים שהיו יכולים לצאת לכפר. קשה מכל הייתה החלטת הוועדה לפטור את הרופאים שיחליטו להישאר כמורים - ויצטרפו לחברי הסגל האקדמי בבית הספר לרפואה בירושלים. העדפת הוראת האנטומיה בבית הספר לרפואה בירושלים על פני ההליכה לכפר, הייתה מבחינתם לעג לרש. החלטות הוועדה הבין-משרדית הורידו עד למינימום את מספר הרופאים העתידים לצאת לכפר.

בדצמבר 1954 עלו החלטות הוועדה הבין מוסדית לדיון גם במועצת הבריאות שהתכנסה לישיבתה השנייה בראשות שר הבריאות יוסף סרלין. רוב חברי המועצה התנגדו להצעה לכפות שרות בכפר על בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים וטענו כי שנת העבודה בכפר תיפגע ברמתם המקצועית של הרופאים. את ההתקפה המרכזית על תוכנית הגיוס יזם ד"ר הארי הלר שטען: "על ידי ביצוע תוכנית זו לא תיפתר בעיית המחסור ברופאים בכפר ובספר הן מפני שמספר הבוגרים מגיע ל 50 עד 60 לשנה בלבד והן מפני שכפיית היציאה לשנת שרות נוספת תשפיע לרעה על טיב העבודה של הרופאים ועל חינוכם המקצועי והתמחותם"{{הערה|שם=הערה68|התנגדות במועצת הבריאות לחייב רופאים צעירים שיצאו לכפר, דבר, 29.12.54 עמ' 2.}} מאידך, ד"ר הלר שהיה ממייסדי השרות הרפואי הצבאי וחיל הרפואה לא גרס כי השרות הצבאי יפגע בהתמחותם המקצועית של הרופאים כפי שהיה מתחייב מההתנגדות העקרונית שהציג במועצה. אף על פי שלכל חברי המועצה היה ברור כי צריך למצוא פתרון מעשי לבעיה, תמכו רובם, כולל חברת הכנסת דבורה נצר, בצעדים מתונים יותר וגרסו כי אין לכפות על הרופאים הצעירים טרם התמחותם את ההליכה לכפר ולספר. המלצת המועצה הייתה לצאת בהסברה רחבה אך לא לכפות צעדים של כפיה. המשתתף היחידי שיצא כנגד עמדתה הפשרנית של המועצה היה ד"ר א. נוח אשר טען כי "מועצת הבריאות לא הצדיקה את קיומה עד כה כי אין לה כל אחריות מחייבת"...

למרות עמדת מועצת הבריאות יצא משרד הבריאות בראשית 1954 למבצע של גיוס רופאים לכפר כתנאי לקבלת מקום להתמחות וזאת אף על פי שהיה ברור לכל העוסקים בנושא כי התוכנית לא תאפשר לגייס מספר גדול של רופאים המתאים לדרישות האמיתיות בשטח. כצעד ראשון להפעלת התוכנית הודיע משרד הבריאות על "הקמת ועדת הפיקוח להפניית רופאים לכפר" . ועדת הפיקוח, כך סוכם תהיה מורכבת משני נציגי הר"י ושני נציגי משרד העבודה, הוועדה תקבל לידיה את רשימת הסטאז'רים בוגרי ירושלים מבתי החולים את רשימות הרופאים שביקשו להתקבל אצלם להתמחות אחרי יולי 1954, "מועמדים לכפר יוכלו לערער לפני ועדת הפיקוח מטעמים משפחתיים, סוציאליים ומצב הבריאות...הרופאים ששרתו בכפר שלא במסגרת הצבא הסדיר- תנוכה להם תקופת השרות בכפר משנת השרות שהם חייבים. ביחס לרופאים ששרתו בכפר במסגרת שרות סדיר בצבא יהיה בירור אינדיבידואלי"{{הערה|שם=הערה69|מכתב לחבר, 335-334, אוגוסט 1954, עמ' 878-879.}}. במקביל להקמת הוועדה העביר אליה מרכז קופת חולים את רשימת המשרות הפנויות באזורי הכפר והספר. הרשימה כללה 48 משרות פנויות לרופאים בכפר ובספר, החל ממושבים סביב ירושלים וכלה בנגב ובגליל. רוב המשרות היו במושבי העולים החדשים שהוקמו בראשית 1954 ביוזמת הסוכנות היהודית ובשכונות ובמעברות בשולי הערים.

מספר בוגרי הפקולטה לרפואה בירושלים בשנת 1954 עמד על 50 רופאים. לנוכח כללי ההליכה לכפר שקבעה הוועדה הבין- מוסדית ברור היה שלאחר ניכוי המגויסים לצבא, ולאחר ניכוי הפונים לרפואה כללית שלא במסגרת התמחות בבית החולים, ולאחר ניכוי אלה שיפנו להוראה, ואלה שיקבלו פטור מסיבות משפחתיות, בריאותיות, סוציאליות, רק מעטים מקרב הרופאים בוגרי ירושלים יגיעו לכפר. בעיית המחסור ברופאים נותרה אפוא על שולחנה של קופת חולים הכללית ללא כל פתרון מיידי.

==ההסתדרות הרפואית ושאלת המחסור ברופאים==
אחד הגורמים המרכזיים אשר השפיעו על הטיפול בבעיית המחסור ברופאים בכפר ובספר הייתה ההסתדרות הרפואית הישראלית - הר"י, אשר מאז היווסדה בשנת 1912 פעלה כנציג הבלעדי של רופאי ישראל.

מראשית דרכה ראתה הר"י את עיקר תפקידה בשמירה ובהגנה על עצמאותם המקצועית של הרופאים גם משום שהאמינה כי זו הדרך הנכונה וזו חובתה כאיגוד מקצועי וגם מתוך דאגה שמא ויתור על מידה כל שהיא בעצמאותם המקצועית של הרופאים כתוצאה מלחץ ממשלתי, תוביל לירידה ברמתם ובהתפתחותם המקצועית. כך למשל: גיוס החובה של רופאים לצבא והדרישה לשנת שרות חובה של רופאים בכפר נתפסו בעיני הר"י כפגיעה מרכזית בעצמאות המקצועית של הרופא בישראל ולפיכך התנגדה להם. בנוסף לעמדתה העקרונית לשמירה על עצמאותם המקצועית של הרופאים, שאפה ההסתדרות הרפואית לבסס את מעמדה כגוף היציג הבלעדי של הרופאים במדינת ישראל וכמי שדואג למעמדם, תנאי עבודתם ושכרם במערכת הבריאות הציבורית. נקיטת עמדה כנגד חובת הגיוס לכפר ולספר יכלה לחזק את מעמדה של הר"י בעיני הרופאים חבריה כאיגוד מקצועי שאפשר לסמוך עליו שילחם עבורם וידאג להם. רופאי ישראל ראו בהר"י חזקה גורם הכרחי שישמור עליהם מקצועית ואישית במיוחד לנוכח ריכוז הכוחות במערכת הבריאות בידי שני גורמים מרכזיים - קופת חולים הכללית ומשרד הבריאות.

החשש כי לנוכח העצמאות הפוליטית של המדינה והקמתו של משרד בריאות יישחק מעמדה, הובילה את הר"י להפגין מעורבות רבה במיוחד בכל מהלך פוליטי שדן בשינוי מעמדם ותנאי עבודתם של הרופאים במערכת הציבורית. ללא נקיטת עמדה חד צדדית להגנה על הרופאים ידעה הר"י, שמעמדה כגורם היציג הבלעדי של הרופאים ייחלש והם יחפשו גורמים אחרים למלא את מקומה. הצגת עמדה תקיפה כנגד יוזמות חקיקה הפוגעות במעמד הרופא בישראל ונכונות להתמודד עם הממסד הפוליטי וההסתדרותי יבטיחו, לדעת הר"י את מעמדה לעתיד. כך למשל גיבשה הר"י עמדה בלתי מתפשרת כנגד יוזמת החקיקה של ממשלת ישראל (1951) לשלב ביטוח בריאות חובה במסגרת חוק הביטוח הלאומי, ונאבקה בכל כוחה להפיל את ההצעה, וזאת מתוך חשש כי החוק יוביל להלאמתה של מערכת הבריאות ויכפה על הרופאים במדינה לעבוד במערכת הציבורית ללא כל אפשרות בחירה. כך כפתה הר"י על קופות החולים הקטנות, מכבי, קופת חולים עממית [לימים מאוחדת] וקופת חולים מרכזית של הציונים הכללים מדיניות של מבחן כלכלי בקרב מבוטחיהם על מנת למנוע הצטרפות של מבוטחים מבוססים כלכלית מהשוק הפרטי לביטוח הבריאות של הקופות. כך גם פעלה הר"י בסוגיית המחסור ברופאים בכפר ובספר.

בשנת 1955 עמד מספר הרופאים בישראל על 4,000 איש. רובם ככולם עבדו במערכת הציבורית, אם במסגרת משרד הבריאות, קופת חולים הכללית או בבתי החולים של הדסה ובתי החולים העירוניים. כל הרופאים עבדו ללא יוצא מן הכלל על בסיס שכר, שנקבע בהסכם עבודה קיבוצי, ורק מעטים מהם קיבלו רשות לעבודה נוספת מעבר לעבודתם במוסד הציבורי. קביעת שכר על בסיס הסכם קיבוצי חיזקה אף היא את הר"י כגורם שייצג את הרופאים בכל משא ומתן עם המוסדות על שכרם ותנאי עבודתם.

היקף פעילותה ומאבקה לטובת הרופאים ביסס את מעמדה של הר"י במדינת ישראל כגוף חזק, מרכזי, שלא ניתן לקבוע בלעדיו דבר במערכת הבריאות הצעירה של מדינת ישראל.

כאשר נדרשה אפוא הר"י לקבוע עמדה בשאלה הקשה שבין מחייבות לאומית לסייע לכפר לבין שמירה על עצמאותם המקצועית של הרופאים, היא קבעה חד משמעית כי החופש המקצועי של הרופא עומד מעל האינטרס הלאומי. עמדה זו הייתה מוקד למחלוקת הקשה שבין משרד הבריאות, קופת חולים הכללית והר"י בתקופת העלייה הגדולה ואף לאחריה. ניתן אף להעריך כי עמדתה הנוקשה של הר"י בסוגיה ללא כל נכונות לפשרה מנעה השגת פתרונות רדיקליים בנושא והקשתה עד מאוד על גיבוש מדיניות בריאות מתאימה בשנות המדינה הראשונות.

מראשית הדיונים בגיוס חובה של רופאים לכפר ולספר הפעילה הר"י את כל כוחה על מנת למנוע כל חקיקה שתכפה על הרופא הצעיר או העולה החדש שנת שרות חובה בכפר. כלפי חוץ הצהירה הר"י כי היא תומכת בכל פעולה אשר תסייע ותגביר את הליכת הרופאים לכפר, אך התנתה תנאי כי הכול יעשה בדרך של הסברה, התנדבות ומתוך הבנה לצורכי המדינה והתנגדה נחרצות לכל צעד שבכפיה וזאת אף על פי שעורי אבטלה גבוהים בקרב הרופאים העירוניים, כאשר בכפר חסרו רופאים לאספקת שרותי עזרה ראשונה ושרותי רפואה חיוניים. שאלת הפתרון הרצוי לציבור הרופאים בנושא ההליכה לכפר עמד על סדר יומה של הר"י ונדון באופן רצוף בעיתונה 'מכתב לחבר'. בשנים 1948–1953 לא הופיע גיליון אחד של 'מכתב לחבר' מבלי להתייחס לבעיה בדרך זו או אחרת. מכתבי המערכת להר"י, וכתבות המערכת קראו באופן קבוע להליכה לכפר רק בהתנדבות, רק תוך מתן תגמול מתאים, ללא כפיה וללא חקיקה מחייבת. "בעיית הרופאים לכפר לא תמצא את פתרונה על ידי כפיה חוקית המפנה את הרופא בעל כורחו", הייתה תמצית עמדתה של הר"י, " יש לחפש ולמצוא דרכים המובילות את רופא לפריפריה מרצונו הטוב ולפי בחירתו החופשית...אין ארץ בעולם- חוץ ממדינות הדמוקרטיה העממית- בה מכריחים את הרופא לעבוד במקום מסוים בעל כורחו."..{{הערה|שם=הערה70|מכתב לחבר, ינואר 1955 חוברת 340 עמ' 959.}}. יחד עם ניסיונותיה להשפיע לקביעת מדיניות אשר תמשוך את הרופא לכפר באמצעות הטבות מופלגות של שכר ותנאי עבודה ניסתה הר"י לפעול לקיצור המחויבות הלאומית של הרופא לשרת בצבא או לחלופין, לאפשר בחירה בין שרות בכפר לשרות בצבא, וליזום הכרה בשרות בכפר כבשרות צבאי או להפך, כל אלה העמידו את הר"י בצד אחד של המתרס כנגד מוסדות הבריאות. עמדתה הבלתי מתפשרת של הר"י בנושא ותמיכתם המובנת מאליה של הרופאים בה, בפעילותה וביוזמותיה, מנעו למעשה השגת פתרון מוסכם על ידי כל הצדדים וסיכלו את כל היוזמות שנהגו בשנות החמישים לכפות במידה זו או אחרת הליכה לכפר של רופאים במערכת הציבורית ומתן פתרון הולם לאספקת שרות בקהילה, בכפר, בספר וביישובי עולים חדשים. תמיכתם של רופאי מדינת ישראל בהר"י והתארגנותם במסגרתה כאיש אחד, מנעה למעשה מקופת חולים הכללית ומשרד הבריאות ליזום פתרונות ללא שיתופה. כך נקראה הר"י לקחת חלק בוועדות שדנו בסוגיית הרופאים בכפר, במועצת הבריאות שטיפלה בנושא, בוועד רופאי קופת חולים הכללית, ובוועדה הבינמוסדית שפעלה לגיבוש מדיניות מוסכמת על כלל הרופאים בסוגיית ההליכה לכפר וקביעת כללי ההתמחות בבתי חולים ציבוריים. ייתכן והיות ורוב משתתפי ועדות אלה, חברי מועצת הבריאות ואחרים מבין קובעי מדיניות הבריאות בישראל היו רופאים, קשה היה להם להתמודד עם הסתירה במצפונם ולכפות צעדים הנוגדים את האינטרס המקצועי כרופאים לטובת של מערכת הבריאות.

גם כאשר נקבעה תלות מחייבת בין קבלת מקום להתמחות לבין השלמת שנת שרות רפואי בכפר נטו רופאי משרד הבריאות בבתי החולים הממשלתיים להעלים עין ולקבל להתמחות רופאים שלא השלימו שרות בכפר כשהם פועלים מתוך העדפת האינטרס המקצועי וזה של בית החולים, ואהדה לעמיתיהם על האינטרס הכללי. במצב עניינים זה היה כמעט בלתי אפשרי ליזום פתרון יציב לאורך זמן ברמה הלאומית, וכל הפתרונות שהועלו על מנת להתמודד עם מחסור הרופאים בכפר נדונו לכישלון, אף אחד מהם לא החזיק מעמד יותר משנה.

זאת ועוד, במשולש הכוחות של משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית וקופת חולים הכללית, משקלן של הקופה ומשרד הבריאות לא היה שווה. היות שמשרד הבריאות הפעיל רק בתי חולים ממשלתיים ולא נידרש לספק שרות ראשוני בקהילה, נטה המשרד פעמים רבות לטובת עמדתה של ההסתדרות הרפואית. קופת חולים הכללית אשר נטל השרות בכפר ובספר נפל כולו על כתפיה, נדרשה אפוא להתמודד לא רק עם עמדת רופאיה, שצידדו בעמדתה של הר"י, אלא גם נגד עמדת משרד הבריאות שלא סיפק לה תמיכה מוסדית ופוליטית מתאימה להפעלת הפתרונות שהיא גיבשה. כתוצאה מכך נפלו כל העול, האחריות כמו גם הביקורת הציבורית על הזנחת הרפואה בכפר, על ראשה של קופת חולים הכללית, כאשר משרד הבריאות מתחמק במידה רבה מהבעיה והר"י פועלת בכל כוחה למנוע כל פתרון של כפיה. חוסר האיזון שבמצב הרע את היחסים המתוחים בלאו הכי שבין קופת חולים הכללית למשרד הבריאות ופגע בדימויה המוסדי של הקופה והציגה כגורם שלא עומד במחויבותו לספק שרות רפואי בסיסי לחבריו. העולה והחולה בכפר ובספר לא הטילו את האשמה על העדר שרות רפואי זמין על משרד הבריאות אלא על הקופה. האשמה זו עמדה לרועץ לקופה לימים יבואו. כתוצאה מכך נדרשה הקופה למצוא את הפתרונות לבדה ללא תמיכת גורמי המדינה כפי שהיה נידרש בכל מינהל תקין.

==צעדים ראשונים בנגב==
קופת חולים נכנסה לנגב מייד לאחר הכרזתה של באר שבע כישוב אזרחי וביטול המשטר הצבאי בעיר. בשנה הראשונה פתחה הקופה מרפאה בבאר שבע בניהולו של ד"ר יצחק שתל, אשר סיפקה שרותי בריאות לתושבי העיר והסביבה. שרותי אשפוז ניתנו על ידי בית החולים הדסה, ששכן במבנים טורקיים ישנים ושימש בעבר כבית חולים ממשלתי-בריטי. למרות הגדרתו כבית חולים היה הדסה מוגבל ביכולתו לסייע למקרים קשים ורוב החולים הקשים נשלחו צפונה, אם לירושלים או לרחובות, לבי"ח אסף הרופא, ולאחר הקמתו, לבית החולים קפלן ברחובות. תינוקות פגים נשלחו לפגיה של ויצ"ו בתל אביב. חסרונו המרכזי של בית החולים הדסה היה בהיעדר צוות רפואי קבוע, למעט מנהלו הדר' אליהו להמן, רופאת הילדים ד"ר וילהלמינה כהן, הכירורג ד"ר רולנד והגניקולוגית ד"ר סלבי. שאר הצוות התבסס על מספר רופאים מתחלפים אשר הגיעו בתורנות כל שלושה שבועות מהדסה ירושלים לשרת בבית החולים. העדר רופאים קבועים נבע בעיקר מסירובם של הרופאים לגור בבאר שבע ובנגב.

בשנתיים הראשונות היה מחוז הנגב של קופת חולים הכללית חלק ממחוז הדרום שכלל את כל התחום הגאוגרפי מרחובות ועד אילת וטיפל ב־140 נקודות ישוב. מקום הנהלת המחוז של הקופה היה ברחובות. בשנת 1952 החל מחוז הנגב של קופת חולים לפעול עצמאית בניהולו של ראובן קליגלר, וזאת לאחר תקופת הרצה בת שנתיים בניהולו של מיכאל מגן. בשנת 1952 כבר היו בבאר שבע שלוש מרפאות של הקופה וחמישה רופאים. המרפאות שכנו במבנים ישנים או בדירות שיכון שהוקמו לקליטת העלייה מרומניה וצפון אפריקה שהחלה להגיע לאזור. מרפאות קופת חולים בבאר שבע סיפקו שרותי בריאות לכל אנשי הנגב, ורופאי המרפאות נהגו לצאת לפי הצורך ליישובים השונים למתן עזרה, ולעיתים אף לעריכת ברית מילה כשלא היה מוהל זמין. תחום הפעילות של הרופאים כלל גם את מחנות העבודה בערבה ובסדום, את אנשי אילת ואת קיבוץ עין גדי. העדר השרות הרפואי ביישובי הנגב הביא לא אחת להפגנות תושבים מול המרפאה הריקה ובאחד המקרים אף הוצתה המרפאה כאות מחאה. עיקר הטענות היו בגין העדרם של רופאי ילדים, ופחות מזה כנגד המחסור ברפואה למבוגרים{{הערה|שם=הערה71|}}.

בשנת 1953 היו בו 41 יישובים, כולל העיר באר שבע. מתוכם 34 מושבים, רובם מאוכלסים בעולים חדשים ושתי מעברות בסמוך לבאר שבע. כל 41 היישובים היו באחריותה של קופת חולים הכללית והיא נדרשה לספק להם שרותי רפואה. היקף האוכלוסייה המבוטחת כלל 4,783 משפחות ובסך הכול 18,974 נפש{{הערה|שם=הערה72|}}. מספר הרופאים אשר טיפלו בתושבי הנגב היה 18 רופאים כלליים, רופא ילדים בשליש משרה ורופא מומחה במשרה מלאה, אך רק שישה מהם התגוררו באזור. רוב הרופאים נדרשו לנסוע ממקום למקום על מנת לספק שרות רפואי ברחבי המחוז. בנוסף לרופאים עבדו בכל מחוז הנגב 24 אחיות, 3 רוקחים, 2 עובדי מעבדה, 8 עובדי משק, נהגים ו- 7 עובדים מנהליים. ממוצע העובדים (כולל רופאים) בקופת חולים הכללית עמד בשנת 1953 על 2.7 עובדים לכל 1000 נפש. מבחינה כמותית הנגב לא היה מקופח בהקצאת כוח האדם הכללי של הקופה, אך כאשר נבחנה מצבת הרופאים כשלעצמה עלה כי מספר הרופאים יחסית למספר היישובים והתחום הגאוגרפי בו נדרשו לטפל היה הנמוך במדינה.

קושי נוסף בעבודת הרופאים בנגב הייתה שאלת גיוסם למילואים או לשרות צבאי סדיר. בשנים הראשונות לעבודתה בנגב לא הצליחה קופת חולים להגיע להסכמה עם שלטונות הצבא על אי גיוס לצבא של רופאים מאזורי כפר וספר כמו אזור הנגב. כתוצאה מכך נותרו יישובי הנגב ללא רופא לעיתים קרובות, כאשר הרופא הקבוע שלהם יצא למילואים ורופא מחליף לא נימצא. "הגיוס לצבא הסדיר ולעתודות עושה אף הוא שמות בעבודתנו" כתבה ד"ר טובה ברמן למשרד הביטחון ומשרד הבריאות. "...דר' ארדיטי [רופא עולה מפאראגואי] אשר עבד בקבוצת אורים ובארבעה מושבים של עולים חדשים בנגב גויס לצבא סדיר. ואחרי תקופה מסוימת בא רופא מגויס אשר סיים את עבודתו ב־30 באפריל ועד היום לא בא אחד במקומו. הטלנו את הטיפול על הרופא שלנו אשר מטפל בלאו הכי ב־5 נקודות ספר...בבארי סיים הרופא המגויס את עבודתו ב־5 במאי ומאז לא בא אחר במקומות. הטלנו את הטיפול על הרופא בסעד והוא מטפל ב־9 נקודות (ספר ומושבים של עולים חדשים)...לאילת גויס הרופא מנס ציונה אשר מטפל בשיכון העולים החדשים, ממלא מקום לא הגיע עד היום...."{{הערה|שם=הערה73|}}

עיקר הבעיה היה ההיקף הגאוגרפי בו נדרשו עובדי הקופה לספק שרות. רשת הכבישים בו הייתה מועטה ובמצב גרוע. הרופא נידרש גם להתמודד עם הפיצול בעבודתו בין נקודות ישוב רבות, וגם עם המרחקים הגדולים והכבישים הגרועים במהלך ימי עבודתו השוטפת. על פי לוח תקני העזרה הרפואית של הקופה בשלהי 1953 הפעילה קופת חולים בנגב 39 מרפאות. משרד הבריאות לעומת זאת הפעיל רק שתי תחנות טיפת חלב בכל מחוז הנגב. ב-39 יישובים לא הייתה כלל תחנת טיפת חלב{{הערה|שם=הערה74|}} והאחריות לבריאות האם והילד נפלה על קופת חולים הכללית בנוסף לאחריותה הרפואית-ריפויית.

קופת חולים הכללית לא הייתה חייבת לספק שרות שהיה בתחום אחריותו של משרד הבריאות, ועשתה כן משום שראתה בעצמה מוסד בעל אחריות לאומית ולא סקטוריאלית כפי שניסו מתנגדיה להציגה פעמים רבות. האחריות החברתית ברמה הלאומית, והמעורבות החברתית ללא כל אפליה בין קבוצות אוכלוסייה, היו חלק מהאידאולוגיה שעמדה בבסיס עבודתה של קופת החולים מראשיתה והם שהתוו את אופי עבודתה גם לאחר שקמה מדינת ישראל וגם לאחר שחלק מתחומי הפעילות עברו לכאורה לאחריותה של המדינה. בניגוד לארגוני בריאות אחרים כמו הדסה או קופת חולים מכבי, אשר סייגו את עבודתם לתחומים מוגדרים או לקבוצות אוכלוסייה מסוימות דגלה קופת חולים בגישה כוללנית. בנגב תפקדה אפוא באותה התקופה הקופה בפועל כממלאת מקומה של המדינה בדאגה לבריאות התושבים.

לנוכח המספר הרב של היישובים בנגב, בהשוואה למספרם הנמוך של הרופאים, נוצר מצב בו 35 יישובים היו ללא רופא שהתגורר במקום, וקיבלו שרות מרופא נודד שהתגורר ביישוב סמוך או הגיע מאזור מרוחק יותר לנגב מספר פעמים בשבוע. לפי פרסום רשימת "המקומות בהם חסרים רופאים" ב'מכתב לחבר' עולה כי ל - 24 יישובים בנגב לא היה כלל שרות רפואי או רופא קבוע שטיפל בהם, והשרות שהם קיבלו היה מזדמן בהתאם למצבת הרופאים של הקופה בנגב{{הערה|שם=הערה75|}}. על מנת להתמודד עם ריבוי היישובים בהם נדרשו לטפל, וקשיי התנועה בכבישי הנגב, קיבלו הרופאים הנודדים ג'יפ צמוד מהקופה. ובהיעדר רישיון נהיגה קיבלו גם נהג. הנסיעה מיישוב ליישוב לצורך מתן שרות רפואי בכבישי הנגב הישנים והצרים הייתה בעיה עימה נאלצו להתמודד הרופאים. בנוסף לכך, פעילות הפדאיון ביישובים הקשתה עד מאוד על מתן עזרה רפואית בלילה.

במאמר שפרסם העיתונאי ק. שבתאי בעיתון 'דבר' נאמר כי" הקו העיקרי במושבי העולים בשטח הרפואי הוא העדרו של הרופא. יש דרגות להיעדרות: יש שהרופא כלל אינו בא לנקודה. יש שהוא בא למקום פעם בשבוע, יש שהוא בא פעמיים בשבוע ויש שהוא בא שלוש פעמים בשבוע...."{{הערה|שם=הערה76|}} המרחב הגאוגרפי הגדול וקשיי התחבורה פגעו לא רק בעבודת הרופאים אלא בעיקר ביכולתם של התושבים להגיע אל מרפאה או רופא בעת הצורך. "ציירו לכם את המושבים בנגב..."נכתב בעיתון דבר, ...כל חמש האמרות [אימרה א' ועד אימרה ה' היו חמישה מושבי עולים חדשים] יש להם כלי רכב אחד...ותארו לכם קרה מה שהוא בלילה - מישהו חלה, או אישה כרעה ללדת, אבדה עצה...ואישה אחת מהאימרות מקום שאין בו לא מרפאה ולא רופא מוכרחה ללכת עם הפעוטה לאימרה השנייה ששם מרפאה וגם רופא מבקר....היא לוקחת את הפעוט שבקושי יכולה לשאת אותו ...יוצאת לכביש, מחכה שעה, שעתיים, שלוש שעות עד אשר יעבור איזה אוטו בכביש ירחם עליה ייקח אותה"{{הערה|שם=הערה77|}}. גם גיוס החובה לכפר ולספר שהופעל בשנת 1954 לא פתר את בעיית הנוכחות הרפואית בחלק גדול מיישובי הנגב והעדר הרופא הפך לתופעה שכיחה יותר מאשר הימצאות רופא. "אחד מאזורי הנגב הכולל כמה יישובים נשאר ללא רופא, ולארבעה אזורים נוספים צפוי גורל דומה אם במקום 14 הרופאים המגויסים המשרתים באזורים אלה, ושתקופת שירותם מסתיימת לא יבואו רופאים אחרים"{{הערה|שם=הערה78|}}. העדרם של רופאים, חסרונות העסקתם של רופאים מגויסים המתחלפים לעיתים קרובות מבלי שהספיקו להכיר את האוכלוסייה והקושי בקבלת שרות רפואי בלילות, שבתות וחגים הטריד עד מאוד גם את נציגי המושבים ועלה לעיתים תכופות בתלונותיהם כנגד הנהלת קופת חולים ומשרד הבריאות. בכינוס שערכה קופת חולים באוגוסט 1954 טענו נציגי המושבים כי " לכל ישוב יש לרוב רק חצי או שליש חובש, חמור יותר הוא המצב בשבתות כאשר החובש נוסע אחת לשבועיים לחופשה...רוב המתבקשים תבעו התחשבות מיוחדת ביישובי הנגב לאור המרחקים המבדילים בין מקום למשנהו. נשמעה תביעה להקמת מרפאות אזוריות שאחת לשבוע יקבלו בהן רופאים מקצועיים במקום לטלטל את החולים למרחקים גדולים. נשמעו קובלנות קשות על חוסר רופאי ילדים שאינם מבקרים ביישובים אפילו אחת לחודשים רבים. לשירותם של תושבי הנגב קיים אמבולנס אחד של עירית באר שבע דבר שהביא כבר לאסונות רבים מחמת איחור בהגשת העזרה הרפואית...בני המושבים שירדו לנגב תבעו מתן חובש או חובשת לכל ישוב מבלי להתחשב במספר תושביו"{{הערה|שם=הערה79|}}. אלא שיכולתה של קופת חולים הכללית לספק את כוח האדם הרפואי הייתה מוגבלת ואילו משרד הבריאות התמהמה בישמה של ההחלטה על גיוס רופאים לשנת שרות לכפר במקביל לשרות הצבאי וכתנאי לקבלת מקום להתמחות בבית חולים. בשנת 1954 הצליח משרד הבריאות להגדיל את פעילותו משתי תחנות טיפת חלב לחמש תחנות בלבד. רוב יישובי הנגב נותרו במחצית שנות החמישים עדיין ללא שרות קבוע. לחלופין הקים משרד הבריאות שרות טיפת חלב נייד אשר הגיע לחצי יום בשבוע לכל אחד מהמושבים וסיפק שירותי ייעוץ ורפואה מונעת (כולל חיסונים) לילדים. עיקר האחריות המשיכה אפוא להיות מוטלת על כתפיה של קופת חולים הכללית. במסיבת עיתונאים שכינס בתל אביב, משה סורוקה, מהנהלת קופת חולים במרץ 1955 הוא הדגיש כי "רק ב־10 מתוך 40 נקודות ישוב בנגב הקים משרד הבריאות תחנות לטיפות חלב, ואילו קופ"ח שולחת את רופאיה לטפל בילדים אלה אף כי מן הדין היה שהדאגה לכל תחול על משרד הבריאות. בכל ארץ אחרת הייתה המדינה מתגאה בקופ"ח כזו ומעודדת אותה אולם בארץ בעיות הבריאות בחזקת קרדום פוליטי לחפור בו"{{הערה|שם=הערה80|}}. דברי סורוקה שהתפרסמו בעיתון דבר תחת הכותרת "משרד הבריאות מזניח תפקידיו ולוחם בקופ"ח" התייחסו בעיקר לניסיונו של שר הבריאות סרלין להביא באמצעות חקיקה להלאמתה של קופת חולים תחת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יוזמה שקופת חולים וההסתדרות התנגדו לה. סורוקה מתח ביקורת קשה בדבריו על אי העשייה של משרד הבריאות שמשקיע מאמצים בתחרות פוליטית עם קופת חולים במקום להשקיע בפתוח שרותיו במקומות מצוקה כמו הנגב. יוצא מכך שהקופה מתפקדת וממלאת את התפקיד שנועד למעשה למשרד הבריאות מתוך אחריות לאומית ואילו משרד הבריאות מתעלם מאחריותו באופן מוחלט. הנגב לפי דברי סורוקה היה אפוא קורבן של המאבק והתחרות הפוליטית שבין קופת חולים למשרד הבריאות{{הערה|שם=הערה81|}}.

פרסום דברי סורוקה בעיתונות הארצית והכותרות שבאו בעקבות דבריו, אשר התייחסו בעיקר למחסור ברופאים בנגב, בישרו שינוי מהותי בסוגיית המחסור ברופאים בכפר ובספר. אם עד שנת 1955 התמקדו רוב הפרסומים בעיתונות היומית בכותרת הכללית של המחסור ברופאים ללא התייחסות אזורית ייחודית, הרי שרוב הכותרות החל משנת 1955 התייחסו באופן ייחודי לנגב. הנגב תפס למעשה את עיקר תשומת הלב בטיפול בבעיית המחסור ברופאים בכפר ובספר, וזאת אף על פי שבאופן יחסי סבל גם הגליל ממחסור, אך מצבו היה טוב יותר מזה של הנגב וההיקף הגאוגרפי של הפעילות של הרופאים היה הרבה יותר מצומצם מאשר של רופאי הנגב.

גורם מרכזי נוסף שחיזק את תשומת הלב התקשורתית לנגב באותה תקופה היה ריבוי התקפות הפדאיונים על מושבי העולים החדשים וקיבוצי הנגב. בשנים 1949–1956 נרשמו למעלה מ־3000 תקריות בגבול ישראל מצרים, בהם חדירות תכופות של פדאיונים מרצועת עזה. במקביל נרשמו בגבול ירדן למעלה מ־7000 תקריות, כמחציתן באזור חברון הנושק לחבל לכיש, אזור ההתיישבות החדשה בנגב. מספר האזרחים שנהרגו בגין פעולות הפדאיון הגיע בשנים 1953–1956 ל־150 איש ולכ־300 פצועים, חלקם הגדול באזורי ירושלים והנגב. עיקר פעולות התגמול של צה"ל באותן שנים התמקדו באזור הדרום, בגבול עם ירדן. העדר העזרה הרפואית ביישובי הנגב המבודדים לנוכח איומי הפדאיון העלו את הנושא לעדיפות גבוהה בסדר היום הלאומי. מאידך, למרות המתח הביטחוני ופגיעותם של יישובי הנגב, ידעה קופת חולים כי הלך הרוח הפוליטי בקרב קובעי המדיניות במדינה אינו לטובתה ואין לצפות לעזרה ממשית מהממשלה. שר הבריאות בשנים 55–1954 היה יוסף סרלין איש הציונים הכללים שתמך בהלאמתה של קופת חולים הכללית כחלק מתהליך חקיקה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ממשלת ישראל עצמה עברה תהפוכות בשנים - 1954–1955בעקבות התפטרות בן-גוריון ומינויו של שרת לראש ממשלה והתגברות המתח שבין ישראל לשכנותיה. מאחורי הקלעים הפוליטיים התבשלה באותה עת "הפרשה"{{הערה|שם=הערה82|}} ובמקביל נערכו תוכניות ראשוניות לשיתוף פעולה צבאי בין ישראל לצרפת ולאחר מכן לבריטניה, שתוף פעולה שהגביר את המתח באזור והוביל בשלהי 1956 למבצע קדש. בן-גוריון עצמו אשר שאף לקצץ את כוחה הפוליטי של ההסתדרות לא ראה כל צורך לתמוך בדרישותיה של קופת חולים לסיוע כלכלי היות שראה בכך בעקיפין חיזוק מעמדה של ההסתדרות. כתוצאה מכך מצאה עצמה קופת חולים בודדה במערכה על בריאות תושבי הנגב כשאין כל תקווה לסיוע ממשלתי לא ממשרד הבריאות ולא מראש הממשלה. גם מינויו הקצר של דב יוסף איש תנועת העבודה לשר הבריאות במקומו של סרלין, לא שינה דבר במדיניות המשרד. דב יוסף לא היה חלק מהנהגת ההסתדרות ותמך בעקיפין בעמדת בן-גוריון להקפאת כוחה של הקופה. וכתוצאה מכך לא ניתנה בימי שירותו כשר הבריאות כל העדפה לענייני קופת חולים או בריאות תושבי הנגב. כך למשל כאשר הסתדרות מדיצינית הדסה הודיעה בשלהי 1954 כי היא מתכוונת לסגור את בית החולים שהפעילה בבאר שבע ואשר שרת את כל תושבי הנגב, ממשלת ישראל עשתה מאמצים מועטים בלבד לשכנע את הדסה לשנות את החלטתה. במקביל התנגד בן-גוריון להקמתו של בית חולים חליפי על ידי קופת חולים בנגב במקומו של בית החולים הדסה. לפי תוכניות משרד הבריאות ודעת בן-גוריון בית החולים העתידי לנגב אמור היה להיבנות באשקלון על ידי משרד הבריאות ורק לקראת שנות השבעים. למשה סורוקה ולקופת חולים היה אפוא ברור כי לא ימצאו כל עזרה במערכת הפוליטית ולא רק זאת אלא שהיא אף עלולה לסכל כל פעילות עצמאית של הקופה בנושא. קופת חולים נדרשה אפוא לבחור בין נאמנות וצייתנות למדיניות הממשלה לבין הנאמנות לחבריה-מבוטחיה, תושבי הנגב ולדרכה החלוצית.

במחצית 1955 ולנוכח האווירה הפוליטית, הבינה אפוא קופת חולים שעליה יהיה לפעול בעצמה למציאת פתרונות יישומיים בנושא כוח אדם רפואי לנגב, לקבוע מדיניות אשר תפריד את אופי העבודה הרפואית בנגב מזו המתקיימת בשאר ישראל, ולהביא לגיבוש פתרון ייחודי לאזור על מנת לשפר את השרות ולהקל על המצוקה. ראשי הקופה ידעו כי חברי קופת חולים בנגב רואים בקופה את האחראית לבריאותם והפניית הטענות למשרד הבריאות לא תועיל לא מבחינת שיפור השרות ולא מבחינת תדמיתה של הקופה.

==תוכנית הנגב לרופאים צעירים מארגנטינה==
בראשית 1952 התקבל במרכז קופת חולים מכתב לא שיגרתי מרופא צעיר ציוני מארגנטינה, ד"ר חיים דרצ'ינסקי, אשר ביקש לעלות לישראל ולעבוד בה כרופא. ד"ר דרצ'ינסקי, בוגר בית הספר לרפואה בבואנוס איירס, היה פעיל ציוני מנעוריו, שימש טרם עלייתו כמזכיר הקונפדרציה של תנועות הנוער הציוניות בארגנטינה ותמך ללא סייג ברעיון כי עם הקמת המדינה, עליה לישראל היא הדרך היחידה להגשמת הרעיון הציוני. במכתב, ביקשו הרופא ורעייתו נעמי, אחות במקצועה, לשרת באחד מיישובי שער הנגב בקרבת בני משפחתם המתגוררים בקיבוץ מפלסים, הקיבוץ הראשון של עולי אמריקה הלטינית בישראל.

ד"ר לאון גולדמן האחראי אז על כוח אדם במרכז קופת חולים לא היסס, ושלח מיידית תשובה חיובית לבקשה ואף צרף את תיאור התפקיד המוצע שכלל אחריות לשישה יישובי ספר, שלושה קיבוצים ושלושה מושבי עולים בקרבת גבול רצועת עזה. מכתב התשובה המהיר והבטחת המשרה הביאו להתארגנות מהירה של משפחת הרופא לעליה ובאפריל 1953 התייצבו הרופא הצעיר ורעייתו, במשרדי מחוז יהודה של קופת חולים ברחובות, מלאי תקווה וצפייה לקליטה מהירה בעבודה. השמחה הרבה בה התקבל ד"ר דרצ'ינסקי [לימים פרופ. חיים דורון מנהלה של קופת חולים הכללית] במשרדי קופת חולים במחוז יהודה מחד, אל מול התמונה העגומה על העדר רופאים בריכוזי עולים שהתגלתה לו עם כניסתו לעבודה מאידך, הסבירו את היענותה המהירה של קופת חולים לקבלו לעבודה עוד בהיותו בחו"ל. הנגב זעק לרופאים ומצוקת האוכלוסייה הייתה רבה.
המחסור ברופאים בישראל העיק בעיקר על קופת חולים הכללית שלקחה על אחריותה את מתן השרות בכפר ולספר בכל רחבי הארץ. סירובם של רופאים ממרכזים עירוניים כתל אביב וירושלים לרדת דרומה או לעלות לגליל, הוביל את ד"ר חיים דורון, למסקנה שהדרך היחידה להתמודד עם המחסור ברופאים היא להביאם מחו"ל ישירות לאזורי המצוקה ובעיקר לנגב. מהיכרותו הקרובה עם אמריקה הלטינית וניסיונו האישי בעליה לישראל וקליטה בעבודה בקופת חולים שנתיים קודם לכן, העריך דורון כי יוזמה לגיבוש תוכנית לעליית רופאים מאמריקה הלטינית היא בעלת סיכויי הצלחה בתנאי שתגובש באופן מסודר ומאורגן ולא על בסיס אישי, שהתוכנית תכלול גם מסלול קליטה מפורט, שהרופאים העולים יהיו בשלבי התמחות ראשונים ושעלייתם תהיה קבוצתית. עליה קבוצתית ותוכנית לקליטה קבוצתית עשויה להפחית את קשיי הקליטה האישיים וליצור קבוצת תמיכה קרובה מבית.

אמריקה הלטינית בשונה ממזרח אירופה לא הגבילה או חסמה הגירת יהודים, ובשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היא היוותה את מאגר הרופאים היהודים השני בגודלו אחרי המדינות הדוברות אנגלית (בעיקר ארצות הברית, דרום אפריקה וקנדה).

יישום התוכנית חייב שיתוף פעולה של הסוכנות היהודית באמצעות פטוו"א, המחלקה שטיפלה בקליטת בעלי מקצוע חופשיים בחו"ל שרצו לעלות לישראל ועם קופת חולים הכללית.

==פטוו"א- ארגון לעליית בעלי מקצועות אקדמיים לישראל==
פטוו"א - PATWA, ראשי תיבות של Professional and Technical Workers' Aliya {{כ}}(או Professional and Workers Technical Association), נוסדה באנגליה. בשנים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה פעלה פטוו"א בעיקר בארצות דוברות אנגלית בהנחה ששם קיים המאגר הגדול של עולים פוטנציאליים סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים. פטוו"א מיקדה את פעילותה בעיקר בקרב הדור היהודי הצעיר מתוך הערכה כי יקל עליו להחליט על עלייה והליך קליטתו יהיה מהיר וקל יותר מהדור הוותיק והמבוסס. בפנייתה לצעירים יהודים באנגליה בעלי מקצועות חופשיים קיוותה פטוו"א כי עלייתם לישראל תסייע ליצירת העתודה הניהולית-מקצועית של המדינה שבדרך. בין מייסדיה של פטוו"א היו וולטר איתן, לימים המנהל הכללי של משרד החוץ, אברהם הרמן חבר הנהלת הסוכנות ודר עלי דייוויס מנהל הדסה ישראל.

מישורי הפעולה המרכזיים של פטוו"א כללו בדרך כלל: הדרכה לסטודנטים, עזרה והדרכה לבעלי מקצועות מבוגרים וארגון ביקורי ניסיון בישראל של ראשי משפחות עולים, מבלי שהביאו את משפחתם. בשנת 1949 סונפה פטוו"א למחלקת הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית. בשנים הראשונות למדינה פעלה פטוו"א בשיתוף הלשכה למומחים שליד משרד ראש הממשלה כשמטרתה מיצוי כוח האדם המקצועי האקדמי בקרב יהדות הגולה.

העיקרון המנחה של פטוו"א היה לאתר מקום עבודה נידרש עבור העולה עוד בטרם עלייתו לארץ. איתור מקום עבודה הבטיחה במידה רבה גם קליטה מוצלחת בישראל.

עד שנת 1950 לא פעלה פטוו"א באמריקה הלטינית. רק בדצמבר 1950 נדרשה פטוו"א להרחיב את פעולותיה גם לאמריקה הלטינית בעקבות החלטת מחלקת הארגון של ההסתדרות הציונית. את היוזמה לפתיחת פעילותה של פטוו"א באמריקה הלטינית יש לשייך לצבי שיפרין, מנהל הפטוו"א אשר הכיר בפוטנציאל העלייה הטמון בדור היהודי הצעיר באמריקה הלטינית. בהנחיית שיפרין, נידרש יצחק הרכבי, מנהל המשרד האזורי של הסוכנות היהודית לדרום אמריקה, שהיה מנהיג ציוני בולט של יהדות ארגנטינה, ולימים חבר הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים ושגריר ישראל באורוגוואי ובברזיל, להתחיל לפעול. שיפרין הציע להרכבי כי "בשלב הראשון כדאי לשוחח רק עם מספר קטן של בעלי מקצועות חופשיים, המאורגנים בתנועה הציונית...לאחר מכן אפשר לכנס אספה כללית של בעלי מקצועות חופשיים יהודיים על מנת להקים ועדה, שתכלול את באי כוח של המקצועות השונים ( רפואה, הנדסה ופו’). כדאי להגיע לכך שלכל מקצוע יהיה אחראי איש מיוחד"{{הערה|שם=הערה83|}}. בהמשך התכתבותם מסר שיפרין להרכבי פרוט מלא של תנאי הקליטה בישראל על מנת שיוכל להציגם לפני העולים הפוטנציאלים. לעולים הובהר כי לא יגויסו לצבא בשנה הראשונה, ולאחריה רק בעלי מקצועות לא חיוניים יגויסו לשרות. מכשור רפואי אישי של הרופא יהיה פטור ממכס ומס. הומלץ לעולים למצוא קרובי משפחה או מכרים בקיבוצים על מנת להתגורר בקרבתם עד שיקלטו בעבודה או לחלופין לשהות במסגרת אולפן. ההנחיות כללו דרישות מינימום לגבי השכלה (5 שנות לימוד לרופאים, 3 שנות לימוד לרופאי שינים, 3 שנות לימוד לרוקחים) כתנאי להכרה מקצועית{{הערה|שם=הערה84|}}. שיפרין הדגיש במהלך ההנחיות ששלח לנציגי פטוו"א בחו"ל כי יש לעודד את הסטודנטים לסיים את לימודיהם, במיוחד ברפואה, היות שבית הספר של הדסה בירושלים אינו ערוך לקליטת סטודנטים עולים בהיקפים נרחבים. עם זאת הזהיר שיפרין את כל העוסקים בעידוד עלייה שיבחנו היטב את מהותם של המועמדים ויקפידו רק על אלה מביניהם שהם בעלי רקע ציוני. ללא בסיס אידאולוגי הדגיש שיפרין סיכויי הקליטה של המועמד יהיו נמוכים. בהליך איתור המועמדים יש אפוא לתת משקל מרכזי גם לעמדתם הרעיונית של המבקשים לעלות. כמו כן ציין שיפרין כי פטוו"א אינה יכולה לממן ביקורי עולים פוטנציאלים בארץ היות שעלות הנסיעה מאמריקה הלטינית גבוהה במיוחד. באשר לאפשרויות הקליטה, הדגיש שיפרין במיוחד את צורכי הבריאות בנגב ואת אפשרויות הקליטה בעבודה בנגב. "מעברות אחדות בנגב זקוקות לרופאים, שמענו על מעברה אחת בנגב שהיא בלי רופא מפני שאף רופא בארץ אינו מסכים ללכת לשם, זה תפקיד חלוצי בשביל רופא צעיר שלא מעוניין ביותר במשכורת גבוהה ורוצה לתרום תרומה חשובה למדינה...ובשביל קופת חולים הרבה יותר קל לסדר רופא בכפר מאשר בעיר"{{הערה|שם=הערה85|}}. במכתב אחר מציין שיפרין כי המשכורות בנגב הן גבוהות יותר מאשר במרכזי הערים וזאת על מנת לשכנע אנשים להגיע דרומה.

במקביל לעידוד עליית רופאים לארץ שיפרין עסק גם בעידוד מוגבר של עליית מהנדסים כאשר הוא מדגיש את חזון חיפושי הנפט בנגב ומבקש למצוא מומחים בנושא תוך הבטחת שכר גבוהה ומגורים על חשבון המעסיק.

בשנים 1956- 1951 פעלה פטוו"א בעיקר בארגנטינה בהפצת מידע בספרדית באמצעות חוברות או פרסומים בעיתונות וארגון אספות פומביות, הוצאה לאור חוברת מיוחדת בשם "בחירת מקצוע בישראל", הקמת מרכז פעילות "בית עולי לטינו-אמריקה" ונשקלה אף האפשרות לארגון ביקורי סטודנטים בישראל. בארגון הפעילות לקחו חלק נתן לרנר מנהל מחלקת העלייה בברית הנוער הציוני בארגנטינה, יוסף לוי, שליח מחלקת הנוער והחלוץ בארגנטינה, ד"ר בנשלום מנהל המחלקה לענייני הנוער החלוץ ואליהו דובקין חבר הנהלת הסוכנות. בסוף 1952 הקים ד"ר חיים דרצ'ינסקי (דורון) בבואנוס איירס ארגון למען עליית בעלי מקצוע. ראשית העבודה הייתה בקרב רופאים. תוך ניצול ביקורו בארגנטינה של ד"ר יוסף קוט, אז יו"ר מגן דוד אדום בישראל{{הערה|שם=הערה86|}}.

בשנת 1953 נישלח רפאל סרוסי, שליח ברית הנוער הציוני באורוגוואי, ממתנדבי המח"ל, שהגיע לישראל במלחמת השחרור, לתגבר את פעילות פטוו"א בבואנוס איירס- ארגנטינה.

קשרים ראשונים של פטוו"א עם קופת חולים נוצרו כבר בראשית שנת 1952. יצחק וולפסון נציג פטוו"א בירושלים פנה אל הד"ר טובה ישורון ברמן, המנהלת הרפואית של קופת חולים, על מנת לתאם קליטתם של רופאים צעירים מאורוגוואי בקופה. וולפסון ביקש כי קופת חולים תסייע למועמדים בעליה בכיסוי הוצאות הנסיעה לארץ. במקביל פנה וולפסון למועצה הציונית העליונה באורוגוואי וביקש גם את סיועה הכספי למימון עלייתם של רופאים צעירים חסרי אמצעים. בדו"ח ששלח שיפרין לסרוסי בפברואר 1954 הוא פרט את מגוון המקצועות הרפואיים אשר נדרשים לקופת חולים, בעיקר בתחום הפסיכיאטריה. בדצמבר 1954 הציע משה סורוקה לפטוו"א לשלוח שליח משותף לסוכנות ולקופת חולים, לאמריקה הלטינית על מנת למקד את גיוס העולים בבעלי מקצועות רפואיים. פטוו"א הציעה לקופת חולים כי לא יסתפקו בשליח מיוחד אלא ישלחו אדם בעל סמכות לחתימת הסכמי עבודה עם רופאים עולים פוטנציאליים על מנת לחייב אותם להיקלט בקופת חולים עם הגיעם ארצה. פעילותו הממוקדת של סרוסי בבואנוס איירס לעידוד עליה בקרב רופאים הובילה לעלייתם של 22 רופאים, 9 אחיות ו-3 פיזיותרפיסטים בשנים 1953–1954. בדו"ח ששלח סרוסי במאי 1954 הוא ציין כי התארגנה קבוצה של 20 רופאים נוספים לעליה. למרות צפיות קופת חולים כי רופאים ואחיות עולים יגיעו לנגב, רק מעטים עשו כן. רוב הרופאים העולים שהגיעו לארץ עלו מייד עם סיום לימודיהם והיו חסרי כל ניסיון מקצועי. לפיכך הם הופנו לשנת סטאז' באחד מבתי החולים הציבוריים. כתוצאה מכך הרפואה הראשונית בכפר ובספר ובעיקר הנגב, נותרו במצוקה. קופת חולים פנתה אפוא לנסות ולשנות את הסדרי הקליטה של הרופאים והציעה כי רופאים מחויבי סטאז' יעבדו בבית החולים רק 4 חודשים ולאחר מכן ישלימו התנסות רפואית של 8 חודשים ברפואה ראשונית במקומות מצוקה. קופת חולים מצידה תדאג לשכרם של הרופאים הסטאז'רים גם בהיותם בבית החולים, וזאת תמורת התחייבות הרופא ללכת לכל מקום אליו תשלח אותו הקופה עם סיום תקופת התנסותו הראשונית.

בשנת 1956 ניפתח חלקית מסך הברזל ויהודי פולין שביקשו לעלות לישראל הורשו לצאת. בקבוצת העולים הצפויה נרשמו כשלוש מאות רופאים. הידיעות על בואם העתידי של קבוצת רופאים גדולה הטרידה עד מאוד את המערכת הרפואית בישראל, רופאים חששו מהגברת התחרות, רופאים ישראלים שלמדו בחו"ל חששו כי לא ימצאו להם משרות בארץ, קופת חולים הכללית הודיעה לפטוו"א שטיפלה בעולים כי תוכל לקלוט מיידית כמאה רופאים בנגב ובגליל, ובאופן זמני השתררה ההרגשה כי בעיית המחסור ברופאים בנגב תבוא על פתרונה. אך למרות עליית הרופאים הגדולה ממזרח אירופה בשנים 1956–1957, רק מעטים פנו לכפר ולספר ורובן נקלטו בבתי החולים או במרכזי הרפואה בערים. הנגב נותר במצוקה.

במכתב אל דב יוסף חבר הנהלת הסוכנות בירושלים ציינה סנטה יוספטל כי אף על פי שקופת חולים קלטה כמאה וחמישים רופאים, היא זקוקה עדיין לכ-70–80 רופאים לכפר ואזורי פיתוח. היה ברור כי לנגב צריך למצוא פתרון אחר. את תוכניתו להעלאת רופאים צעירים מארגנטינה ביסס ד"ר דורון על שני מרכיבים: האחד- קושי במציאת מקומות סטאז' מתאימים ומקומות עבודה לרופאים צעירים יהודים בארגנטינה שזה עתה סיימו את לימודי הרפואה. השני - מספרם הרב של המובטלים בקרב בוגרי רפואה יהודים, אשר לא הצליחו להיקלט במערכת הפרטית בארגנטינה, והקושי להיקלט בעבודה בבתי החולים הלא יהודיים, לא מנותק מסיבת יהדותם. בישראל לעומת זאת ובנגב בפרט, היה ביקוש גדול לרופאים. לדעת דורון ניתן היה לחבר בין שני גורמים אלה לטובת הנגב. בניתוחו את הסתייגות רופאים עולים מעבודה בנגב העריך ד"ר דורון כי רופאים מסרבים להגיע בגלל פחד וחשש מהבלתי ידוע והמאוכלס בציבור עולים הרחוק מהם בתרבותו ובאורחות חייו, אי ידיעת השפה המקשה על הקליטה, אי הכרת מערכת הבריאות הישראלית וקשיים בהתאמת יכולתם המקצועית לצורכי הרפואה בישראל. אל כל אלה נוסף הפחד מהשתקעות באזורי ספר בגלל בעיות הביטחון השוטף (פידאיונים). הפתרון, לדעת דורון, צריך היה להיות על ידי ארגון עלייה קבוצתית גדולה אשר תקל על קשיי הקליטה, תהווה רשת ביטחון ורשת תמיכה חברתית לעולה החבר בקבוצה, וזאת ביחד עם הערכות המוסדות הקולטים בישראל להליך קליטה מאורגן ומסודר יותר- אשר יקל את נטל הקליטה מהפרט ויעבירו אל הארגון הקולט. תוכנית הקליטה כללה כמה שלבים:
*3 חודשי אולפן ללימוד השפה
*3 חודשי עבודה בבית חולים, כולל קורס מיוחד בנושא עבודה רפואית בישראל, טרמינולוגיה רפואית בעברית וכדומה
*לאחר תקופה זו ידרשו הרופאים להתחייב למינימום של שנת עבודה באזור כפר או פיתוח בקופת חולים. לאחר סיום תקופת עבודה זו, יהיו חופשיים להיקלט במערכת הבריאות בישראל ללא הגבלה

אוזן קשבת לתוכניתו מצא ד"ר דורון אצל שליח פטוו"א החדש לארגנטינה, ידידו, ד"ר אפרים אביגור, עורך דין במקצועו. אפרים אביגור (גורמן) (1918-1987), עלה לארץ מארגנטינה בשנת 1949, הוסמך בלימודי משפטים בארגנטינה וגם בישראל, לאחר שלוש שנים בקיבוץ מפלסים קבל את התפקיד של מנהל המדור לאמריקה הלטינית במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית{{הערה|שם=הערה87|}}. במאי 1955 כתב אביגור לרפאל סרוסי על ד"ר דרצ'ינסקי-דורון: "וכעת על אחד שממשיך לפעול כציוני, דרצ'ינסקי בבאר שבע. 1. הוא מזכיר רופאי הנגב. 2. בבאר שבע יהיה בקרוב "הוסטל" (מעון) נפלא (של היאס), לשימוש שלנו. 3. בכל הנגב הם זקוקים נואשות לרופאים. 4. במחלקת הקליטה יש כמה אלפי לירות שיכולנו להשתמש בהן למטרה שאציע. המטרה: 20 רופאים רווקים, אולפן, ארבעה חודשי בית חולים, שנים עשר חודשי עבודה בכפר, חודש חופשה בתשלום, והכול, כולל נסיעה הלוך וחזור יצא להם כמעט חינם. אם ייסעו רק הלוך...יותר טוב, וגם יחסכו משהו. אשר לנשואים צעירים ללא ילדים, הבעיה קצת יותר מסובכת אבל ייתכן להכין תנאים גם עבורם. האולפן יהיה מיוחד לרופאים במעון בבאר שבע (לוקסוס), אם זה יהווה משהו מיוחד לדרום-אמריקאים, על כך אני זקוק לחוות דעתך, האם יהיו מועמדים בעוד כחמישה חודשים? ניתן לרכז אותם? אם יש סיכויים נגיש הצעה רשמית לפטוו"א, קופת חולים וכדומה. נעשה זאת במשותף, תשיב מהר, אפרים".

תוך זמן קצר ועל הבסיס שהציע דורון, קרמו קווי היסוד שצייר אביגור במכתבו עור וגידים והתוכנית המיוחדת לעליית וקליטת רופאים אמריקה הלטינית יצאה לדרך בסיועם של דורון, אביגור ורפאל סרוסי, ובחסות קופת חולים ופטוו"א.

==פרוט התוכנית==
התכנית כללה:
#עלייה קבוצתית מאורגנת
#לימודי עברית בבאר שבע במשך 3 חודשים מייד עם העלייה
#לתוכנית יתקבלו רופאים כלליים או הרשאים לעבוד כרופאים כלליים לאחור קורס מיוחד של שלושה חודשים, שיאורגן על ידי קופת חולים. קורס זה יחל שלושה חודשים לאחר תחילת תוכנית האולפן לעברית
#באולפן יתקבלו כתלמידים במסגרת פנימייה רק רווקים, רווקות או זוגות ללא ילדים. זוגות עם ילדים יתקבלו כמתלמדים חיצוניים על פי תנאי האולפן. בשום מסגרת לא יתקבלו זוגות עם ילדים בתנאי פנימייה
#אחרי שלושה חודשי אולפן, הרופאים ילמדו בקורס המיוחד של מבוא לעבודה רפואית תוך התנסות מעשית, שיאורגן על ידי קופת חולים. בתקופה זו יופסקו לימודי העברית בבוקר והרופאים ילמדו טרמינולוגיה רפואית בקורס ערב שיאורגן על ידי קופת חולים
#בתקופת הקורס הרופאים יקבלו ארוחת צהרים בבית החולים ללא תשלום
#עם סיום הקורס, הרופאים יתחילו לעבוד כרופאים במקומות מיועדים, על פי קביעתה של קופת חולים. כל רופא יידרש לחתום על טופס התחייבות שישלח לקופת חולים בצירוף תולדות חיים. רופאים שסיימו שש שנות לימוד רפואה בלבד וטרם עבדו בבית חולים לאחר קבלת הדיפלומה לפחות שנה אחת, לא יוכלו להתחיל לעבוד כרופאים וידרשו להשלים שנת סטאז' בשכר סטאז'רים
#כל הרופאים יקבלו שכר חלקי (בדרגת סטאז'ר) לאחר סיום החלק הראשון של הקורס המיוחד, ויזכו לשכר מלא של רופאים עם סיום התוכנית, למעט מי שנידרש להשלים סטאז'

אל הצעה זו אשר בנתה הליך קליטה בעבודה באופן מדורג תוך סיוע מקצועי ותמיכה מלאה של קופת חולים, הוסיף משרד הקליטה הטבות משלו:
#תשלום כרטיס הנסיעה לישראל על פי התקנות המקובלות בעת עליה
#הוצאות האולפן- הרווקים שישהו בפנימייה יקבלו המשרד סכום של כ־450 ל"י, מחציתו במזומן בחו"ל וחלקו השני במימון חמשת חודשי הפנימייה. מחצית הסכום יהיה מענק ומחציתו הלוואה אשר תנוכה משכרם של הרופאים עם ראשית עבודתם במשך שנתיים
#הרופאים יקבלו דמי כיס מטעם קופת חולים וכן תשלום כסטאז'רים בתקופת הקורס המיוחד

לסיכום תנאי הקליטה צוין כי הסכומים והתנאים מתאימים לצרכים הכלכליים בארץ ומתוך הערכה כי המימון יאפשר לרופאים העולים להתקיים באופן סביר.

לרופאים אף הוצעה הלוואה למימון תשלומי מכס והבאת ציוד או רכוש אישי למשך ארבע שנים.

כל הרופאים נדרשו לחתום על מסמך ההתחייבות כולל עמידה בתנאי התוכנית בטרם צאתם מארגנטינה לישראל.

בשנת 1956 הגיעה קבוצת הרופאים הראשונה לישראל. קליטתם נעשתה בסמוך לבית החולים קפלן של קופת חולים הכללית, הקבוצה מנתה כשנים עשר רופאים. באפריל 1957 נרשמו במשרדי פטוו"א בבואנוס אירס קבוצה נוספת של 14 רופאים ו-4 רופאי שינים, אליהם הצטרפו 4 סטודנטים לרפואה וסטודנט אחד לרפואת שינים. בנובמבר 1957 כתב וולפסון אל זמיר, נציג פטוו"א בארגנטינה כי ניתן לארגן כבר את הקבוצה השלישית של רופאים לאזורי הכפר, תאריך היעד להגעת הקבוצה לארץ הוא פברואר 1958.

עם פתיחתו של בית החולים המרכזי לנגב בבאר שבע (המרכז הרפואי סורוקה) בשנת 1960על ידי קופת חולים, הופנו קבוצות הרופאים ישירות לבאר שבע ותוכנית הקליטה הופעלה בסמוך לבית החולים.

רוב הפעילות להקלת הקליטה בבאר שבע שנערכה סביב הקבוצה הייתה בהתנדבות והקדשת הזמן של המורות לעברית שרה בץ והדסה דבשוני היו מעל ומעבר לחובות התפקיד. ד"ר דורון לימד קורס טרמינולוגיה רפואית בהתנדבות ואף טיפל בכל אחד מהעולים באופן אישי על מנת לסייע בהתאמתו של הרופא העולה למקום עבודתו העתידי בנגב. תפקיד זה המשיך במשך שנים במסירות רבה ד"ר אורי ספירמן, רופא משפחה עולה מצ'ילה, שמילא את תפקיד הרופא המחוזי בנגב לאחר דורון. רופאים שביקשו ללכת לקיבוצים אושר להם לעשות כן, וכן גם אלה שרצו להישאר לעבוד בבית החולים בבאר שבע לאחר שנת החובה. קליטת הרופאים בבית החולים המרכזי לנגב הייתה כה גבוהה עד כי חלק מהעבודה הרפואית השוטפת נוהל באותה עת בספרדית. להערכת דורון תרומתן הסגולית של קבוצות עולים אלה למערכת הבריאות הייתה מעל ומעבר למספרם בקרב הרופאים. הקליטה המאורגנת שסייעה כה רבות ברמת הפרט הפכה תוך זמן קצר למודל המועדף גם לקבוצות הבאות. ההצלחה בקליטת הרופאים מאמריקה הלטינית בנגב שימשה כקטליזאטור לעידוד עליה אינדיבידואלית של רופאים משם. בשלב מסוים לאחר קליטת מספר רב של רופאים בנגב, דרשה קופת חולים להפנות חלק מהרופאים העולים גם ליישובי הגליל אשר סבלו אף הם ממצוקה ומחסור ברופאים. רופאים נשלחו אפוא לכפר גלעדי, קריית שמונה, כנרת, יישובי עמק הירדן ועוד. מעיון בהתכתבות הענפה שבין נציגי פטוו"א בארגנטינה לבין נציגי המוסדות בארץ עולה כי הטיפול בקבוצות העולים היה אינטנסיבי ומסור, קבוצה אחר קבוצה התארגנו לפי קווי התוכנית שהתוו דורון ואביגור, כאשר שני הצדדים, העולים והמוסדות הקולטים משתפים פעולה לטובת העניין. גם נושאי התכתובת בין גורמי הקליטה השונים מעידים על הטיפול האישי שקיבלו הרופאים העולים, החל בכספים שקיבלו עוד בטרם עלייתם ועד אישור רישיונותיהם לעבודה בארץ במשרד הבריאות. אך לא נעדרו גם ויכוחים בין הצדדים, בעיקר בין נציגי פטוו"א בחו"ל לבין הנציגים בארץ, כאשר כל צד מבקר את הגורם המקביל לו על קיצורי דרך, הקלה בבחינתו האישית של המועמד לעלייה, קיצור המתנה והקלה בקבלת אישורים ודיפלומות וכדומה. לטובתה של מערכת הבריאות נהג וולפסון נציג פטוו"א בארץ הקפדה יתרה בבדיקת התעודות והדיפלומות הרפואיות. בדיקה קפדנית זו הביאה למיון ראשוני מוצלח של בעלי המקצוע הרפואי המוכרים, ואפשרה יותר מאוחר את קליטתם הטובה במערכת הבריאות בארץ.

הדיונים בין נציגי הסוכנות לקולטים כלל גם דיונים בשאלות של זהות יהודית ומידת היכולת לקלוט בני זוג רופאים שאחד מהם אינו יהודי. "אני חייב לכתוב לך שכל התוכנית לעלייה של הזוג הנ"ל אינה מוצאת חן בעיני" כתב א. האוסליך נציג פטוו"א בירושלים אל דוד ברוכיס נציג פטוו"א בברזיל, "באם ידוע לך מה יהיה הסטאטוס של ילדיהם שיולדו בישראל? האם היא קיבלה הבטחה מהקונסוליה הישראלית שתאשר לה סטאטוס של תושבת קבע אחרי הגיעם ארצה? בכל אופן אני מציע שתחשוב מחדש בעניין זה...מאחר שבמכתבך הנ"ל אינך מזכיר את יתר אנשי הקבוצה אנו רוצים לדעת האם הם עוד עומדים על הפרק..."{{הערה|שם=הערה88|}}.

דו"ח פטוו"א משנת 1960 מסר כי בשנה זו הגיעו 49 רופאים לישראל מתוך 221 עולים שהגיעו במסגרת מאורגנת של פטוו"א. הייתה זו קבוצת בעלי המקצוע הגדולה ביותר. מחציתם, הגיעו לתוכנית בבאר שבע ולאחר שנה נקלטו במערך קופת חולים בנגב.

הצלחת קליטת הרופאים הבאים במסגרת מאורגנת, במיוחד זו של הקבוצה בנגב לא רק שפתרה חלקית את המחסור ברופאים בנגב, אלא אפשרה לצאת לתוכניות פיתוח שלא היו אפשריות קודם, וזאת מתוך ההנחה כי ניתן יהיה לאייש מחלקות חדשות בבתי חולים או לפתוח התמחויות חדשות בהתבסס על יכולת הגיוס הגבוהה של רופאים מאמריקה הלטינית. מעיון בתיקי פאטוו"א מחדש ובתיקי קופת חולים מאידך עולה בבירור כי לעיתים כשביקשה הקופה לאייש משרה רפואית, היא פנתה לפטוו"א שאיתרה את האדם המתאים מקרב הרופאים המועמדים לעלייה, "קופת חולים מתכננת לפתוח מחלקה אורולוגית בבית החולים בילינסון" כתב אוברי הורביץ, לנציג פטוו"א קרסילובסקי," אנא עשה מאמץ למצוא מועמדים מתאימים לאיוש המשרות", ואילו במקרים אחרים כאשר הגדרת התפקיד לא הייתה ברורה שלחה קופת חולים מכתבי הבהרה, "לא איננו מחפשים מנתחי עיניים, אנחנו מחפשים רופאי עיניים למרפאות.." אנא הסבירו זאת למועמדים.

התוכנית לקליטה מאורגנת של רופאים עולים בנגב הביאה במהלך השנים לארגון עשר קבוצות עליה שכללו עשרות רופאים שנקלטו באמצעותה באזורי פיתוח ובכפר, כמחציתם בנגב. כולם כאחד עלו בהליך קליטה שגובש בתוכנית הנגב הראשונה. הצלחת תוכנית הנגב הובילה בשנות השבעים, כאשר הצטמצם מאגר העלייה מאמריקה הלטינית, לגיבוש תוכנית עליה וקליטה דומה לקליטתם של רופאים עולים ממזרח אירופה. מיון הרופאים עוד בארץ המוצא, בחינת התאמתם לעבודה, קליטתם במסגרת של אולפן, קורס הכולל טרמינולוגיה רפואית בעברית והתנסות מבוקרת באחד מבתי החולים היו מרכיבי ההצלחה העיקריים. העלייה הקבוצתית תרמה לכל הדעות להצלחת הקליטה ולמיעוט הנשירה. הנכונות להיקלט קבוצתית באזור הנגב ויצירת חברת רופאים מגובשת תרמה גם היא לנושא. משקל רב בהצלחת הקליטה ובנכונות להישאר בנגב היה גם למודעות האידאולוגית-הציונית של הרופאים העולים מדרום אמריקה, אשר ראו בהיקלטות בעבודה בנגב חלק מהגשמת החזון הציוני ולא רק אקט מקצועי-כלכלי.

בשלהי שנות השישים דעכה עליית רופאים מאמריקה הלטינית. שינויים פוליטיים גם בארגנטינה וגם בישראל ייצבו עליה זו יחד עם עליית רופאים מצפון אמריקה לכ-13% מכלל הרופאים העולים לארץ. למרות זאת, התוכנית לקליטת רופאים עולים כפי שגובשה בנגב המשיכה לשמש את קופת חולים והמוסדות הציוניים גם להבא מתוך הכרה בתרומתה להצלחה הרבה של קליטת רופאים עולים בנגב.

חלק מתוכנית זו עמדה במבחן המציאות תוך שינויים קלים כאשר החלה עליית רופאים עולים מברית המועצות בראשית שנות השבעים.

האם פתרה קליטתם המאורגנת של רופאים עולים מאמריקה הלטינית את כל בעיית המחסור בנגב? בדוחות קופת חולים לסוף שנת 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים ובשיאה של האופוריה הלאומית ציין דורון, ששימש אז כרופא המחוזי של קופת חולים בנגב כי עדיין נותרו כ-14 משרות לא מאוישות במערך המרפאות של הקופה בנגב ביישובים השונים, ביניהם 3 משרות שנותרו פנויות בדימונה ו- 2 משרות בקריית גת. המצב בגליל היה דומה. כמו כן ציין דורון כי שעור העזיבה של רופאים את עבודתם במרפאות היא כ־5%, מספר הרופאים שנקלטו בבית החולים המרכזי לנגב היה דומה לשיעור קליטתם במערך הקהילתי. בשנת 1968 היה שעור הרופאים העולים מאמריקה הלטינית שנקלטו בקופת חולים למעלה מ־30% מכלל הרופאים, רובם ככולם מארגנטינה ובודדים מארצות אחרות. רוב העולים הנקלטים היו בגילאי 30–40, אוכלוסייה מקצועית צעירה יחסית אשר הבטיחה אופק תעסוקתי ארוך.

בחמש עשרה השנים מאז בואה של קבוצת הרופאים הראשונה מאמריקה הלטינית, הגיעו לישראל 15 קבוצות רופאים עולים במסגרת התוכנית שהתוו דורון-אביגור, מהם 12 קיבלו את הכשרתם וקליטתם הראשונית בנגב בצמוד למרכז הרפואי סורוקה. 3 קבוצות הוכשרו ונקלטו בסמוך לבית החולים העמק בעפולה.

בשנים 1956–1967 הגיעו לישראל 2,980 רופאים עולים, לעומת 1,200 בוגרי בתי ספר לרפואה ישראלים. חלקם הגדול עברו הליכי קליטה מאורגנים על בסיס תוכנית הקליטה של הרופאים בנגב. חלקם הגדול ניקלט בשנים אלה במערך השרות הרפואי של קופת חולים הכללית. מדיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נראה שנכונותם של רופאים עולים להיקלט ביישובי ספר ובמערך הקליטה הייתה גדולה משל בוגרי ישראל, אם משום שהייתה זו ברירת מחדל או במידה רבה הודות לקליטה המאורגנת באזורי פיתוח כמו זה של הנגב. רובם ככולם נקלטו לעבודה בקופת חולים הכללית שהפכה לגורם המרכזי לקליטת רופאים עולים בארץ.

מצב זה נימשך גם עם התחלת גל העלייה של רופאים עולים מברית המועצות בראשית שנות השבעים. בשנים 1970–1972 70% מהרופאים העולים שהגיעו לישראל נקלטו בעבודה בקופת חולים. 200 רופאים עולים השתתפו בקורסי השתלמות שארגנה הקופה.

בשנים 1970–1972 קיבלו 965 רופאים משרות בקופת חולים, במרפאות ובבתי החולים. בארבעת החודשים הראשונים של 1973 קלטה קופת חולים 122 רופאים. מתוך כלל הרופאים הנקלטים בקופה 80% היו רופאים עולים שהגיעו בתוכנית קליטה קבועה ומאורגנת. כמחצית מכלל הרופאים העולים הגיעו מברית המועצות. שני שלישים מהם נקלטו בעבודה במרפאות והיתר פנו לבתי החולים של הקופה. עבור רופאים שלא נמצאה להם משרה מתאימה יזמה קופת חולים קורסים להשתלמות והדרכה. כך למשל עברו נוירולוגים שהגיעו מברית המועצות קורס ברפואה פיזיקלית ופנו לאייש משרות בתחום השיקום. בשונה מתוכנית הנגב המקורית, בה מילאה פטוו"א תפקיד מרכזי אל מול קופת חולים, לקח עתה משרד הקליטה תפקיד בתאום ובמימון קליטת הרופאים העולים. בשנת 1972 הקימו משרד הקליטה, קופת חולים, משרד הבריאות והסוכנות היהודית ועדה בין-משרדית לתאום קליטת הרופאים העולים. ועדה זו תפקדה כגורם המתווך בין הרופא לבין מקומות העבודה הפוטנציאליים והגורמים הממסדיים ופעלה להקלה על תהליכי הקליטה והתמודדות הרופא העולה מול הביורוקרטיה הממסדית.

בשונה מעליית הרופאים העולים מאמריקה הלטינית שאורגנה באופן מסודר ומדוד, בקבוצות בנות עשרות איש בלבד, אופיינה עליית הרופאים מברית המועצות מאותה תקופה, בגלי עלייה כמעט המונית, כאשר החשש הפוליטי מסגירת שערים מהוה גורם מרכזי בדחף לעלייה מיידית. לגורמי הקליטה היה זמן קצוב וקצר בתאום הקליטה בברית המועצות, והליך המיון האישי שאפיין את קליטת עולי אמריקה הלטינית לא יכול היה להתבצע בגין לחץ הנסיבות הפוליטיות. כתוצאה מכך נדרשו המוסדות הקולטים ובעיקר קופת חולים הכללית להתמודד עם כל שלבי העלייה בארץ. כתוצאה מכך נוצרו מצבים בהם העולה לא קיבל הכרה מקצועית כרופא, לא נמצאה עבודה לרופאים או שנדרשה התמחות נוספת להתאמתו לעבודה במערכת הבריאות הישראלית. על מנת למנוע אבטלת רופאים המונית יצר משרד הקליטה משרות שמומנו על ידו, בבתי החולים הכלליים, להכשרתם של רופאים עולים שנדרשו להשלים סטאז' או שלא סיימו את התמחותם וכדומה... שנת העבודה הראשונה מומנה בהסכמה על ידי משרד הקליטה כאשר קופת החולים ומשרד הבריאות מצידם מתחייבים לאיתור משרה פוטנציאלית לרופא המשתלם החל מהשנה השנייה. בשנים 1970–1972 קיבלו 322 רופאים עולים משרה במסגרת זו, מהם 149 בקופת חולים, 153 בבתי חולים של משרד הבריאות וכ־20 רופאים במוסדות רפואה ומדע אחרים. באותה תקופה נקלטו 13 רופאים עולים שסיימו סטאז' בישראל בבתי החולים של קופת חולים.

במאי 1973 במסגרת הקונגרס העולמי של הר"י בירושלים התייחס דורון אז המנהל הרפואי של קופת חולים לקליטת הרופאים עולים מברית המועצות: "כדי להבין במה מותנית קליטה נאותה של רופאים עולים עלינו לעקוב אחרי תהליך הקליטה והסידור בעבודה. כשמגיעים ארצה הרופא-עולה ומשפחתו, נשלחים בדרך כלל אל מרכז הקליטה, ששם כבר מתחילים לטפל בסידור העבודה. לשלב הראשון אחראי משרד הקליטה. בארצות שבהן הדבר הוא בגדר האפשר, נעשים השלבים הראשונים בסידור העבודה עוד לפני העלייה ויש מקרים שהעולה משיג משרה עוד לפני הגיעו ארצה. אולם ברוב המקרים מוסרים נציגים של משרד הקליטה נתונים על כל עולה לוועדה לסידור רופאים בעבודה. ועדה זו כוללת גם נציגים של משרד הבריאות, קופת חולים של ההסתדרות וקופות חולים אחרות וגם של הסוכנות היהודית. ועדה בין- משרדית זאת הפועלת כבר שנה אחת חוסכת מן העולים בבואם ארצה התרוצצויות בין המוסדות השונים ואף מסייעת לתיאום בין מקום העבודה ובין המבקש אותה בכל אזורי הארץ. זהו צעד של ממש לקראת תיאום במישור הלאומי, ואנו בקופת חולים כגורם הקולט את מרבית הרופאים העולים, שמחים על שיתוף פעולה זה."

"הרופא אשר בינתיים לומד עברית יחד עם משפחתו באולפן מרכז הקליטה, מקבל מידע על האפשרויות המעשיות למשרה. מראיינים אותו אישית במחלקות לכוח אדם רפואי של המוסדות הרפואיים וניתנת לו ההזדמנות לדון בתנאי עבודתו העתידה. אחרי שמחליט הרופא על המשרה המתאימה לו ביותר, נמסרת החלטתו לוועדה הבין -משרדית ולאחר מכן נעשים הסידורים לשיכונו, באזור בו יעבוד. תהליך זה בעייתי מאוד לעיתים קרובות... ארגון ההשתלמות של רופאים עולים הוא חלק חשוב מתהליך הקליטה. קופת חולים מאפשרת ביצוע תוכנית כזו מאז שנת 1957 בשיתוף המכון האוניברסיטאי להשתלמות רפואית שליד בית הספר לרפואה בירושלים. הנושא המרכזי הוא מבוא למערכת הבריאות בישראל. התוכנית כוללת הרצאות על שירותי הבריאות, רפואה קלינית, שוק וסל התרופות בישראל ומינוח רפואי עברי. הקורס כולל גם חלק אישי המותאם לצורכי כל משתתף בבית חולים או במרפאה".

"משרד הקליטה וקופת חולים מאפשרים בעזרת תקציבים מיוחדים השתלמות אישית נוספת לרופאים לפני תחילת עבודתם האחראית במרפאות קופת חולים. השתלמות כזו נמשכת תקופה שבין חודש אחד ועד שנה. נעשו תוכניות להקמת מרפאות מיוחדות למטרה זו..."{{הערה|שם=הערה89|}}.

בסכום דבריו הדגיש דורון את חשיבותה של הקליטה המאורגנת וציין את חלקה של קופת חולים שקלטה למעלה מ־80% מהרופאים העולים לישראל במוסדותיה בהצלחת הליך זה. לדבריו "על מנת לדון בהשפעת עלייתם של הרופאים לישראל יש להביא בחשבון את ההיבטים המספריים של העלייה, מספר הבוגרים בבתי הספר לרפואה בארץ והמבנה הנוכחי של כוח האדם הרפואי. מנקודת ראותנו יש, בהמשך הדפוסים הנוכחיים של עליית הרופאים, בתוספת המתכונת הנוכחית של החינוך הרפואי וזו שאושרה, כדי לספק תשובה נאותה לצרכיהם של שירותי הבריאות שלנו בשנים הקרובות. דבר זה מותנה בקיומו של תכנון מתאים לכוח אדם רפואי ובביצוע מדיניות התואמת אותו. אין אנו חוזים עודף בכוח אדם רפואי בתנאים אלה. עם זאת שני דברים מחייבים דיון מדוקדק:
#הצורך לפתח תוכניות התמחות מתאימות לבוגרי ישראל ולספק להם אפשרויות אלו
#תכנון קפדני יותר של קליטתם המקצועית של הרופאים- העולים. בהיבטים איכותיים שבעליית הרופאים, המתייחסים לקליטתם במקצועות ולהתאמתם לסטנדרטים של שירותי הרפואה בישראל באותם ענפים שישראל אמנם זקוקה להם

עליית הרופאים ההמונית של השנים 1989–1998 והקשיים העצומים שנלוו לקליטתם במערכת הבריאות בארץ, מצד הקולטים והנקלטים גם יחד הוכיחו שוב כי המודל שגיבשו דורון ואביגור בשנות החמישים לקליטת רופאים מאורגנת בקבוצות מדודות תוך בקרה וליווי צמוד של הרופאים העולים הוא המודל המועדף והמתאים ביותר לקליטת רופאים עולים לישראל. מודל זה הוא גם שהביא לתוצאות מרשימות ביותר בקליטת רופאים באזורי כפר וספר ולפיתוח שרותי בריאות נדרשים באזורי מצוקה.

קליטת הרופאים בישראל מאז שנות החמישים שיפרה את הזמינות והנגישות לשרות הרפואי באזורי הפריפריה בישראל, בנגב ובגליל, אך הותירה את לב בעיית השרות: המרפאה הראשונית. גם אם מולאו רוב תיקני הרופאים בקהילה, עדיין פעל השרות הראשוני ללא שינוי כבימים של טרום מדינה. לראשי הקופה הייתה סוגיה זו כאובה במיוחד היות שהיא קבעה במידה רבה את מעמדה של קופת חולים ודימויה בציבור הישראלי כשרות שקפא על שמריו, ולא צעד עם דרישות הזמן והתקדמות הרפואה. נדרשה עתה התייחסות מיוחדת לקידום השרות הראשוני במדינה.

==ביבליוגרפיה==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:משפחה]]