כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "גזזת - Tinea capitis"
מ (הוספת קטגוריה:אונקולוגיה באמצעות HotCat) |
(←אבחנה) |
||
| (47 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | |||
| − | |||
{{מחלה | {{מחלה | ||
| − | |תמונה= | + | |תמונה=4809 lores.jpg |
| − | |כיתוב תמונה= | + | |כיתוב תמונה=קרקפת של חולה גזזת |
| − | |שם עברי= | + | |שם עברי= גזזת |
| − | |שם לועזי= | + | |שם לועזי= Tinea capitis |
| − | |שמות נוספים= | + | |שמות נוספים=Herpes tonsurans, Ringworm of the hair, Ringworm of the scalp, Scalp ringworm, Tinea tonsurans |
| − | |ICD-10= | + | |ICD-10={{ICD10|B|35|0|b|35}} ([[ILDS]] B35.006) |
| − | |ICD-9= | + | |ICD-9={{ICD9|110.0}} |
| − | |MeSH= | + | |MeSH=D014006 |
|יוצר הערך= דן אבן | |יוצר הערך= דן אבן | ||
|אחראי הערך= | |אחראי הערך= | ||
}} | }} | ||
{{הרחבה|גזזת}} | {{הרחבה|גזזת}} | ||
| − | גזזת ( | + | '''גזזת''' (Tinea capitis{{כ}}, Ringworm of the scalp או Favus) היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות (Dermopathy). המחלה עלולה להופיע בכל חלק משטח העור ותסמיניה העיקריים כוללים הופעת כתמים אדומים/לבנים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע באופן ידני על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי. בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת קרינת הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בתקופת העלייה הגדולה לישראל בשנות ה-50 מחלת הגזזת התפשטה ברחבי ישראל לממדי התפרצות ועשרות אלפי ילדים טופלו ב[[הקרנות]]. בשנת 1994 נחקק בישראל החוק לפיצוי נפגעי גזזת, אשר על פיו מפוצים חולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן בשנים 1946-1960 וחלו בעקבות זאת. |
| + | |||
| + | == אפידמיולוגיה == | ||
| + | הגזזת שהייתה ידועה כבר בעת העתיקה, והופיעה בציורי קיר שהתגלו במצרים, תוארה לראשונה על ידי קלסוס (Celsus) במאה הראשונה לספירה באנציקלופדיה לרפואה שכתב (De Re Medica), שהיה לספר הראשון על רפואה כללית והודפס לראשונה בפירנצה בשנת 1478. בשנת 400 לספירה הוזכרה בכתביו של קסיוס פליקס (Cassius Felix) בחיבורו על הרפואה. הרופאים הגדולים של תקופת הרנסנס, כמו מרקוריאליס (Mercurialis) סווגו את כל מחלות הקרקפת כגזזת (Teignes). | ||
| + | |||
| + | בימי הביניים, גי דה שוליאק (Guy de Chauliac), רופא צרפתי מפורסם מהמאה ה-14, הבדיל בין חמישה סוגים של Tinea {{כ}}- Favosa ,Ficosa, Amedosa, Uberosa{{כ}} ו-Lupinosa, שצומצמו כעבור מספר עשורים על ידי הרופא הצרפתי אמברואז פארה (Ambroise Paré) לשלושה סוגים - Ficosa{{כ}}, Furfurosa ו-Corrosive. בהמשך, בתחילת המאה ה-19, אימצה הרפואה הצרפתית את חלוקתו המסורתית של גי די שוליאק לסוגי המחלה{{הערה|שם=הערה1| Rosenthal, Theodore. (1960). “Perspectives in Ringworm of the Scalp”. JAMA Dermatology, vol. 82 (6), pp. 851-856}}. | ||
| + | |||
| + | בתחילת המהפכה התעשייתית, עם התגברות ההגירה לערים וצמיחתן של שכונות עוני, נפוצה המחלה והפכה למחלה המאפיינת עניים, מהגרים ופליטים החיים בצפיפות. עקב הביטויים החיצוניים שלה בכתמים ובקרחות, תייגו אותה כמחלה מכוערת ודוחה. | ||
| + | |||
| + | == אטיולוגיה == | ||
| + | גזזת היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות (Dermopathy) העלולות לחולל גם מחלות אחרות. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 שלושה חוקרים, Robert Remak, David Gruby ו-Johann L. Schönlein, ביצעו במקביל חלוקה טקסונומית של זני הפטריות השונים הגורמים למחלה. חלוקה זו מקובלת ברובה עד היום. על אף הגילוי של זני הפטריות מחוללי המחלה, מציאת תרופה למחלה ארכה עוד כמאה שנים. שלושת הסוגים העיקריים של הדרמופיטים הם מיקרוספורום (Microsporum), אפידרמופיטון (Epidermophyton) וטריכופיטון (Trichophyton). | ||
| + | |||
| + | == קליניקה == | ||
| + | המחלה עלולה להופיע בכל חלק משטח העור, על הקרקפת, השיער, הגוף, כפות הרגליים ולעתים גם בציפורניים. תסמיניה העיקריים כוללים הופעת כתמים אדומים/לבנים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. על עור הקרקפת באזורים אלה נוטה להופיע קשקשת. במקרים חמורים יותר עלולות להופיע הפרשות מוגלתיות מהמקום הנגוע ואף זיהומיים משניים. | ||
| + | |||
| + | הגזזת הינה מחלה מדבקת מאוד, ומועברת מאדם לאדם במגע או באמצעות שימוש בציוד משותף כגון מגבות ומסרקים. כמו כן, המחלה עלולה לעבור במגע עם בעל חיים נגוע. | ||
| + | |||
| + | == טיפול == | ||
| + | עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע או בכל הקרקפת באופן ידני, על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי, לעיתים בסיוע חומרי רפואה שונים כעטרן, גופרית, שעווה, ומי סוכר. במקרים אחרים נהגו לתת לילדים מינון נמוך של תליום-אצטט (Thallium acetate), חומר מתכתי רעיל ששימש לעתים גם להדברה וכרעל עכברים, על מנת לגרום לנשירת השיער. | ||
| − | + | באופן מסורתי הורחקו הילדים נגועי הגזזת ממוסדות חינוך ולא הותר להם לחזור וללמוד בהם, אלא לאחר שהמחלה טופלה, דבר שהוביל להחזקתם בהסגר בבית או במוסד למשך חודשים רבים ולעתים אף למספר שנים. בניו יורק ובריטניה פעלו בתי ספר ייעודיים לילדים חולי גזזת. | |
| − | |||
| − | |||
| − | + | בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת קרינת הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בהמשך פרסם ריימונד סאבורו בשנת 1904 פרוטוקול רפואי מסודר לשימוש בקרני רנטגן כחלופה לתלישת השיער הידנית שהייתה נהוגה בטיפול בגזזת. סאבורו עבד על מחקריו בשותפות עם דוד גרובי, ממגלי פטריית הגזזת, ובמספר מחקרים נקראת הגזזת גם "מחלת גרובי-סאבורו". בשנת 1907 פרסם רוברט קיינבוק שיטת הקרנה שחילקה את הקרקפת לחמישה שדות. בשנת 1909 שיפר הורציו אדמסון את הטכניקה של קיינבוק לשיטה טיפולית שהתפרסמה בכתב העת Lancet{{כ}}{{הערה|שם=הערה2|Adamson, H. G., Lond, M. D., Lond, M. R. O. P. (1909). “A Simplified Method of X Ray Application for the Cure of Ringworm of the Scalp: Keinböck’s Method”. Lancet, vol. 173 (4472), p. 1378-1380{{ש}}[http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(00)44941-X/fulltext קישור לתקציר]}}, והפכה למקובלת בעולם הרפואי לטיפול בגזזת, ונקראה "שיטת קיינבוק-אדמסון" (Keiböck Adamson). השיטה הייתה בשימוש גורף במדינות רבות בעולם עד 1960. ביוגוסלביה החל משנת 1952 התרחש המבצע המתועד הגדול בעולם לביעור גזזת, שכלל טיפול רפואי בהקרנות ל-94,294 ילדים, ונתמך בחלקו על ידי ארגון יוניצ"ף (UNICEF, United Nations Children's Fund) שסייע במימון מכשירי הקרנה והסעות{{הערה|שם=הערה3|[http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2555755/ Grin, E. I. (1961). “Epidemiology and Control of Tinea Capitis in Yugoslavia”. Transactions of the St. John’s Hospital Dermatological Society, vol. 47, p. 109; Grin, E. I. (1962). “A Controlled field trial in Yugoslavia of the Efficacy of Griseofulvin in the Mass Treatment of Tinea Capitis”. Bulletin of WHO (World Health Organization), vol. 26. P. 798]{{ש}}Shvarts S., Sevo G., Tasic M., Shani M., Sadetzki S. “The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s”. Lancet Infectious Diseases, 10(8):571-576, 2010}}. | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
בטיפולי הקרנות לגזזת היה מקובל להשתמש במנות קרינה ממוצעת של 3.75 Gy. מחישובים שאמדו בהמשך את מנת הקרינה שנספגה באזורים שונים, עולה כי המוח ספג מנת קרינה ממוצעת של 1.4 Gy (טווח של 1.0-6.0 Gy), בלוטת התריס ספגה מינון ממוצע 0.09 Gy (טווח של 0.04-0.5 Gy), ורקמת השד ספגה מינון נמוך של 0.016 Gy בלבד. | בטיפולי הקרנות לגזזת היה מקובל להשתמש במנות קרינה ממוצעת של 3.75 Gy. מחישובים שאמדו בהמשך את מנת הקרינה שנספגה באזורים שונים, עולה כי המוח ספג מנת קרינה ממוצעת של 1.4 Gy (טווח של 1.0-6.0 Gy), בלוטת התריס ספגה מינון ממוצע 0.09 Gy (טווח של 0.04-0.5 Gy), ורקמת השד ספגה מינון נמוך של 0.016 Gy בלבד. | ||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | + | לאחר ההקרנה נהגו למרוח את ראשו של המטופל במשחה, וכיסו את ראשו במטפחת או כובע על מנת למנוע נשירת ופיזור השיער הנגוע, שיכול היה לגרום להדבקת הסובבים אותו. שארית השיער, בעיקר בתחומי הגבולות שבין השדות המוקרנים, נתלשה באופן ידני, כמו בשיטה המסורתית, באמצעות פינצטה, ולעתים בסיוע של שעווה או עטרן להשלמה מהירה של ההליך. בדרך כלל החלה צמיחה מחודשת של שיער בריא כעבור שישה שבועות, ותוך זמן קצר יכול היה המטופל לחזור למסגרת החינוכית או החברתית בה פעל ולצאת מההסגר הביתי בו היה נתון. | |
| − | + | ||
| − | עד לחודש יולי 2013 הוגשו למרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת 43,543 תביעות, ומתוכן הוכרו 24,314 אנשים כמי שנפגעו מהטיפול וקיבלו פיצויים בהתאם למצבם הבריאותי. עד אמצע 2011 הוכרו כ-4,000 איש שהגישו תביעות עם 100% נכות . | + | השימוש בהקרנות לטיפול רפואי לא נעשה רק למחלת הגזזת אלא שימש למספר רב של מחלות, כגון פצעי בגרות ובלוטות מוגדלות (תימוס ותריס), וכן לטיפול בבעיות עקרות אצל נשים, הסרת שיערות קוסמטית אצל נשים ואף להתאמת מידות נעליים. בארצות הברית ובקנדה השימוש הנפוץ ביותר בהקרנות נעשה לטיפול בפצעי בגרות ובבלוטות צוואר מוגדלות. |
| + | |||
| + | לאחר מלחמת העולם הראשונה פשטה מחלת הגזזת באירופה, בין השאר בקהילות יהודיות שנטו להתיישב בצפיפות. לפי אחד האומדנים במחקר ההיסטורי, אחד מכל שישה ילדים יהודים בקהילות מזרח אירופה היה נגוע בגזזת. לפי אומדן אחר עמד שיעור הילדים הנגועים על 10-19% מקרב ילדי הקהילות היהודיות, ולפי אומדן שלישי רוב הנגועים (80%) היו בנים, מאחר ומנהג חבישת כיפה עודד את התפשטות המחלה. | ||
| + | |||
| + | ארגון אוז"ה (חברה לשמירת בריאות היהודים, OZE, The Society for the Protection of Jewish Health), שהוקם בשנת 1912 לקידום מצבם הבריאותי והחברתי של יהודי רוסיה, החל במבצע לביעור הגזזת באמצעות הקרנות עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 בקרב ילדים פליטים ברוסיה, מבצע שהורחב בשנת 1921 בשיתוף הג'וינט (JDC, Joint Distribution Committee). בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה נהגו משפחות ממזרח אירופה לשלוח ילדים לטיפולי הקרנות נגד גזזת במטרה להגר למערב, ומאחר והטיפול בהקרנות היה מקובל לאותה תקופה, ההורים לא היו מודעים להשלכותיו המזיקות ואף פעלו מתוך כוונה טובה לשפר את בריאות ילדיהם ולמנוע מילדיהם החולים בידוד חברתי. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1921-1938, הוקרנו 27,600 ילדים לגזזת במזרח אירופה, כחלק ממהלך של ארגוני הג'וינט ואוז"ה{{הערה|שם=הערה4|1=[http://ajph.aphapublications.org/doi/abs/10.2105/AJPH.2012.301020?url_ver=Z39.88-2003&rfr_id=ori%3Arid%3Acrossref.org&rfr_dat=cr_pub%3Dpubmed& Shvarts, S., Romem P., Romem Y., Shani, M. (2013). “The Mass Campaign to Eradicate Ringworm Among the Jewish Community in Eastern Europe, 1921-1938”. American Journal of Public Health, vol. 103 (4), p. e56-e66]}}. | ||
| + | |||
| + | == פרוגנוזה == | ||
| + | |||
| + | == דגלים אדומים == | ||
| + | |||
| + | ==הגזזת בישראל== | ||
| + | בארץ ישראל, עוד בתקופת המנדט הבריטי, טיפלו בהקרנות נגד גזזת במרפאות שהופעלו על ידי ארגון נשות הדסה. בשנים 1925-1928 נשלחו כ-3,500 ילדים להקרנות במחלקת הרנטגן של בית החולים 'הדסה' בירושלים, וכן מתועד טיפול ב-343 ילדים בהקרנות בבית החולים 'הדסה' בתל אביב{{הערה|שם=הערה5|שוורץ, שפרה. (תשע"ה). "'פארך על הראש': המבצע לביעור הגזזת ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי". קתדרה, 153, עמ' 1-26}}. נדידות אוכלוסייה והגירות של 70 מיליון איש באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה הובילו להתפרצות של גזזת שזוהתה מיד עם תום המלחמה, ונמשכה גם בארץ ישראל עם גל העלייה שלאחר קום המדינה. | ||
| + | |||
| + | בתקופת העלייה הגדולה לישראל בשנות ה-50 מחלת הגזזת התפשטה ברחבי ישראל לממדי התפרצות, בייחוד בקרב עולים חדשים מצפון אפריקה ואסיה ובקרב ערביי ארץ ישראל, והוחלט על מדיניות של טיפול שניתן בצורה מאורגנת על מנת למגר את המחלה. הטיפול, שכלל אפילציה (Epilation) של השיער והקרנות, ניתן בישראל לילידי הארץ ולילדי עולים וכן בחוץ לארץ (לעולים טרם הגעתם ארצה) במרוקו, טוניס, אלג׳יר, איראן, סוריה, תורכיה, רומניה וצרפת. גם הטיפול בהקרנות לגזזת בישראל, בדומה לזה שניתן בארצות נוספות, נתמך על ידי ארגון יוניצ"ף שסייע במימון מכשירי הקרנה{{הערה|שם=הערה6| ארכיון יוניצ"ף, ניו יורק}}. | ||
| + | |||
| + | מספר המטופלים המדויק אינו ידוע, אך לפי הערכות {{הערה|שם=הערה7|[http://www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/Charka281014.pdf צ'רקה, מוריה. (2014). "מאבקם של נפגעי הטיפול בגזזת: האומנם מאבק שנכשל?". מעשי משפט, כרך ו', עמ' 135-156 ]}} כ-25,000 ילדים קיבלו את הטיפול בישראל, ועוד כ-30,000 ילדים קיבלו טיפול דומה בדרכם לעליה ארצה. מרבית המטופלים היו יהודים, אולם בקבוצה נכללים כ-3,700 ערביי ארץ ישראל. רוב המטופלים היו ילדים, אך קיימים דיווחים בודדים על מטופלים מבוגרים ותינוקות שטופלו מתחת לגיל שנה. | ||
| + | |||
| + | בשנת 1965 החל פרופ׳ ברוך מודן במעקב ארוך-טווח אחר עוקבה של 10,834 מוקרנים, לקביעת נזקי קרינה. קובץ המעקב כולל 2 קבוצות ביקורת של אנשים שלא הוקרנו: 10,834 ביקורות אוכלוסייה מזווגות אישית למוקרנים על פי: מין, גיל, ארץ לידה ושנת עלייה, ו-5,392 ביקורות משפחה (אחים ואחיות). ממצאים ראשונים של המחקר שהתפרסמו בשנת 1974{{כ}}{{הערה|שם=הערה8|Modan, Baruch., Mart, Hannah., Baidatz, Dikla., Steinitz, Ruth., Levin, Sheldon, G. (1974). “Radiation-Induced Head and Neck Tumors”, Lancet vol. 303 (7852), p. 277-279{{ש}}[http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0140673674925926 קישור לתקציר]}} הצביעו על עודף [[סרטן ראש וצוואר|גידולי ראש וצוואר]] בקרב המוקרנים, לעומת שתי קבוצות הביקורת. שיעור גידולי ראש צוואר בקרב המוקרנים (2.5 לאלף) היה גבוה פי 4.16 בהשוואה לקבוצת הביקורת באוכלוסייה הכללית (0.6 לאלף) ופי 6.25 בהשוואה לקבוצת ביקורות משפחה (0.4 לאלף). כמו כן, נמצא כי הזמן החולף מההקרנות ועד להתפתחות הגידולים מרמז על תקופת חביון ממושכת. | ||
| + | |||
| + | בשנת 1960 הופסק במדינת ישראל הטיפול בהקרנות לגזזת, והחל טיפול במחלה באמצעות התרופה [[Griseofulvin]] שאושרה באותה שנה על ידי רשויות בריאות ברחבי העולם. | ||
| + | |||
| + | בהמשך פורסמו מחקרים נוספים שהצביעו על קשר בין הקרנות שניתנו לגזזת בעבר לבין התפתחות גידולים נוספים, לרבות גידולי ראש-צוואר ו[[סרטן בלוטת התריס|גידולים בבלוטת התריס]]. ככלל, נמצא כי הסיכון היחסי של ילדים שעברו הקרנות לגזזת לפתח גידולים שפירים בבלוטת התריס היה גבוה פי שניים מסיכון זה בשאר האוכלוסייה. | ||
| + | |||
| + | במחקר שהופיע בשנת 2000{{כ}}{{הערה|שם=הערה9|Sadetzki, Siegal., Modan, Baruch., Chetrit, Angela., Freedman, Laurence. (2000). “An Iatrogenic Epidemiology og Benign Meningioma”. American Journal of Epidemiology, vol. 151 (3), p. 266-272{{ש}} [http://aje.oxfordjournals.org/content/151/3/266.abstract קישור לתקציר]}} ונסמך על מאגר החולים שפיתחו [[גידול מוחי|גידולי מוח]] מסוג [[מנינגיומה]] (Meningioma) בישראל בשנים 1960-1995, נמצא סיכון עודף להתפתחות גידולים אלה בקרב מוקרנים ילידי צפון אפריקה. מחקר מעקב לאורך ארבעים שנה לאחר חשיפה שפורסם בשנת 2005{{הערה|שם=הערה10|Sadetzki S., Chetrit A., Freedman, L., Stovall, M., Modan B., Novikov I. (2005). “Long-Term Follow-Up for Brain Tumor Development and Childhood Exposure to Ionizing Radiation for Tinea Capitis”. Radiation Research, Vol. 103 (4), p. 424-432{{ש}}[http://www.rrjournal.org/doi/abs/10.1667/RR3329 קישור לתקציר]}}, שאמד את השפעת הקרנות הגזזת בילדות, מצא בקבוצה זו סיכון יחסי הגבוה פי 4.63 לפתח גידול שפיר של המוח מסוג מנינגיומה וסיכון גבוה ב-98% לפתח גידולים סרטניים במוח, בהשוואה לסיכון באוכלוסייה הכללית. | ||
| + | |||
| + | מחקר נוסף שהתפרסם בשנת 2006{{כ}}{{הערה|שם=הערה11|1=Sadetzki, Siegal., Chetrit Angela., Lubina, Alexandra., Stovall, Marylin., Novikov, Ilya. (2006). “Risk of Thyroid Cancer after Childhood Exposure to Ionizing Radiation for Tinea Capitis”. Journal of clinical Endocrinology and Metabolism, vol. 91 (12), p. 4798-4804{{ש}}[http://press.endocrine.org/doi/abs/10.1210/jc.2006-0743?url_ver=Z39.88-2003&rfr_id=ori%3Arid%3Acrossref.org&rfr_dat=cr_pub%3Dpubmed& קישור לתקציר]}}, המתבסס על נתונים של 10,834 מוקרנים, מצא כי הסיכון היחסי לפתח גידולים ממאירים בבלוטת התריס עלה ככל שכמות הקרינה שניתנה לראש הייתה גבוהה יותר וככל שגיל הנבדק בעת הקרנתו היה צעיר יותר, והגיע לשיאו כעבור 20-30 שנים מההקרנה, ובהמשך ירד משמעותית. | ||
| + | |||
| + | ===חקיקת חוק הגזזת=== | ||
| + | בשנת 1989 על רקע התעניינות ציבורית בנושא הוקמה במשרד הבריאות ועדה לבחינת הטיפול וההתייחסות הממסדית למוקרני הגזזת בילדותם בישראל בראשות ד"ר מיכאל לביא מבית החולים ברזילי באשקלון ("ועדת לביא") שהגישה ממצאיה ביוני 1990. מסקנות הועדה ויוזמות נוספות הובילו בשנת 1994 לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד, הקובע פיצוי לאוכלוסייה שהוקרנה מטעם מדינת ישראל ונפגעה מאחת מהמחלות שהוכחו במחקרים אלו כבעלות קשר סיבתי לקרינה שקיבלו בילדותם. ישראל היא המדינה היחידה שבה נחקק חוק מעין זה. | ||
| + | |||
| + | החוק מפצה אנשים שהוקרנו נגד גזזת בין 1 בינואר 1946 ל-31 בדצמבר 1960 ופיתחו שורה של מחלות המוגדרות בתוספת לחוק, ובינואר 1995 נכנסו לתוקף החוק והתקנות הקשורות בו לאחר שנחתמו על ידי שר הבריאות דאז, אפרים סנה{{הערה|שם=הערה12|תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן), התשנ"ה-1995}}, והוקם במתחם בית החולים תל השומר ברמת גן המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת השייך למשרד הבריאות. מרכז זה אחראי על יישום החוק, טיפול בתביעות המוגשות על פי החוק, בדיקת זכאותם של הפונים להיכלל במסגרת החוק (הכרה או אי הכרה בהם כמוקרנים) וקביעת הסדרת הפיצוי הכספי לנפגעים, המשולם בהמשך באמצעות המוסד לביטוח לאומי. | ||
| + | |||
| + | בהתאם לסעיף 7א׳ לחוק, הוקם בשנת 2001 המכון הלאומי לחקר השלכות הטיפול בגזזת על שם פרופ׳ ברוך מודן. במסגרת מכון זה מתבצע המשך מחקר בתחום. לתוצאות המחקרים השלכות חוקיות בעדכון רשימת המחלות המזכות בפיצוי במסגרת החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד, 1994. בנוסף, תוצאות המחקרים מהווים בסיס להתוויות הנחיות למעקב וטיפול באוכלוסיית המוקרנים, כמתחייב בחוק. | ||
| + | |||
| + | לצד המחקר הרפואי על הגזזת, בשנת 2004 החל מחקר היסטורי-משפטי על הגזזת, החוקר את הטיפול בה בשנים 1925 ואילך מנקודת מבט היסטורית, חברתית ומשפטית, המקודם במרכז הלאומי לגזזת בשיתוף מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ונעשה בשיתוף חוקרים מתחום היסטוריה של הרפואה מישראל והעולם. בשנת 2009 פורסם [[גזזת - חוזר מנכ"ל|חוזר מנכ"ל משרד הבריאות]] בדבר ההשלכות הבריאותיות האפשריות של הטיפול לגזזת. | ||
| + | |||
| + | באתר משרד הבריאות ניתן למצוא קישורים למאמרים מדעיים נוספים על הגזזת: | ||
| + | *[http://www.health.gov.il/Subjects/research/tinea_capitis_institute/Pages/articles.aspx מאמרים רפואיים דרך המכון הלאומי לחקר השלכות הטיפול בגזזת] | ||
| + | *[http://www.health.gov.il/Services/Citizen_Services/tinea_capitis_compensation/Pages/articles.aspx מאמרים היסטוריים דרך אתר המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת] | ||
| + | |||
| + | עד לחודש יולי 2013 הוגשו למרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת 43,543 תביעות, ומתוכן הוכרו 24,314 אנשים כמי שנפגעו מהטיפול וקיבלו פיצויים בהתאם למצבם הבריאותי. עד אמצע 2011 הוכרו כ-4,000 איש שהגישו תביעות עם 100% נכות{{הערה|שם=הערה13| צ'רקה. (2014). עמ' 138, 146 }}. | ||
| + | |||
בתהליך הגשת בקשה לפיצויים, הבקשה נידונה בפני ועדת מומחים המונה יו"ר שופט או שופט בדימוס ושני רופאים מומחים, הקובעת על סמך ראיון ולעתים גם בדיקה גופנית האם הפונים הוקרנו בעבר לגזזת. את התביעות רשאים להגיש הנפגעים עצמם וכן שארים שהם ילדים (לרבות ילד חורג או מאומץ) ובני זוג של נפגעים בזמן פטירתם שלא נישאו בהמשך מחדש. | בתהליך הגשת בקשה לפיצויים, הבקשה נידונה בפני ועדת מומחים המונה יו"ר שופט או שופט בדימוס ושני רופאים מומחים, הקובעת על סמך ראיון ולעתים גם בדיקה גופנית האם הפונים הוקרנו בעבר לגזזת. את התביעות רשאים להגיש הנפגעים עצמם וכן שארים שהם ילדים (לרבות ילד חורג או מאומץ) ובני זוג של נפגעים בזמן פטירתם שלא נישאו בהמשך מחדש. | ||
| − | היה והפונים הוכרו על ידי הוועדה, הם מופנים לוועדה רפואית המונה שלושה רופאים מומחים, הבוחנת האם חלו באחת המחלות המנויות בתוספת לחוק (סעיפים 1 ו-13) לצורך מתן פיצויים. רשימת המחלות המקנות פיצויים לפי חוק הגזזת כוללת: גידול ממאיר ראשוני כלשהו באזור הראש והצוואר- לרבות גידולי מוח, גידולי גולגולת, גידולים בבלוטות הרוק, גידולים בבלוטת התריס, גידולי עור כגון מלנומה באזור הראש והצוואר | + | |
| + | היה והפונים הוכרו על ידי הוועדה, הם מופנים לוועדה רפואית המונה שלושה רופאים מומחים, הבוחנת האם חלו באחת המחלות המנויות בתוספת לחוק (סעיפים 1 ו-13) לצורך מתן פיצויים. רשימת המחלות המקנות פיצויים לפי חוק הגזזת כוללת: גידול ממאיר ראשוני כלשהו באזור הראש והצוואר- לרבות גידולי מוח, גידולי גולגולת, [[סרטן בלוטות הרוק|גידולים בבלוטות הרוק]], גידולים בבלוטת התריס, גידולי עור כגון [[מלנומה]] (Melanoma) באזור הראש והצוואר, גידולי מוח שפירים, סרטן הדם ([[לוקמיה]], Leukemia) וחוסר שיעור באזורי הצטלקות בעור הקרקפת. | ||
| + | |||
גובה הפיצויים המשולמים על ידי המדינה לנפגעים תלוי בהיקף הנכות שנקבעה לנפגע על ידי ועדה רפואית מיוחדת, הבודקת את מצבו בהתאם לידוע אודות תופעות הלוואי של טיפולי ההקרנה. מי שנקבעו לו בין 40% נכות לצמיתות ל-74% נכות לצמיתות, זכאי לקבלת פיצוי חד פעמי בסכום שעמד על 50,000 ₪ נכון לשנת 1995, ומי שנקבעה נכותו על 75% לצמיתות ומעלה זכאי לקבלת סכום פיצויים חד פעמי בסכום שעמד על 100,000 ₪. בנוסף לסכומים אלו, זכאים אותם נפגעים אשר נכותם נקבעה על למעלה מ-40% לצמיתות, לקצבה חודשית בסכומים משתנים הנעים בין כ-700 ₪ ועד כ-1,700 ₪ נכון לשנת 1995, למשך כל חייהם. נפגעי הגזזת אשר הוועדה הרפואית קבעה את נכותם בין 5% ועד 39% (לצמיתות), זכאים לקבל מענק חד פעמי בסך שעמד בשנת 1995 על כ-1,200 ₪ עבור כל 1% נכות שנקבעה. החוק מאפשר לתובעים להגיש ערר על החלטות ועדת המומחים והוועדה הרפואית. | גובה הפיצויים המשולמים על ידי המדינה לנפגעים תלוי בהיקף הנכות שנקבעה לנפגע על ידי ועדה רפואית מיוחדת, הבודקת את מצבו בהתאם לידוע אודות תופעות הלוואי של טיפולי ההקרנה. מי שנקבעו לו בין 40% נכות לצמיתות ל-74% נכות לצמיתות, זכאי לקבלת פיצוי חד פעמי בסכום שעמד על 50,000 ₪ נכון לשנת 1995, ומי שנקבעה נכותו על 75% לצמיתות ומעלה זכאי לקבלת סכום פיצויים חד פעמי בסכום שעמד על 100,000 ₪. בנוסף לסכומים אלו, זכאים אותם נפגעים אשר נכותם נקבעה על למעלה מ-40% לצמיתות, לקצבה חודשית בסכומים משתנים הנעים בין כ-700 ₪ ועד כ-1,700 ₪ נכון לשנת 1995, למשך כל חייהם. נפגעי הגזזת אשר הוועדה הרפואית קבעה את נכותם בין 5% ועד 39% (לצמיתות), זכאים לקבל מענק חד פעמי בסך שעמד בשנת 1995 על כ-1,200 ₪ עבור כל 1% נכות שנקבעה. החוק מאפשר לתובעים להגיש ערר על החלטות ועדת המומחים והוועדה הרפואית. | ||
| + | |||
החוק לפיצוי נפגעי גזזת אינו מעניק פיצוי לעגמת נפש, אולם לנפגעים מוענק פיצוי באמצעות תקנה 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 הקובעת נכות נפשית, וכתוצאה מהחלטה זו, נכון לחודש יולי 2013 קיבלו 18,805 אנשים שהוכרו נפגעי הקרנות גם פיצוי עבור כאב וסבל באמצעות קביעת נכות נפשית. | החוק לפיצוי נפגעי גזזת אינו מעניק פיצוי לעגמת נפש, אולם לנפגעים מוענק פיצוי באמצעות תקנה 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 הקובעת נכות נפשית, וכתוצאה מהחלטה זו, נכון לחודש יולי 2013 קיבלו 18,805 אנשים שהוכרו נפגעי הקרנות גם פיצוי עבור כאב וסבל באמצעות קביעת נכות נפשית. | ||
| + | |||
==ביבליוגרפיה== | ==ביבליוגרפיה== | ||
| שורה 71: | שורה 104: | ||
{{ייחוס|דן אבן}} | {{ייחוס|דן אבן}} | ||
| − | [[קטגוריה:אונקולוגיה]] | + | [[קטגוריה: אונקולוגיה]] |
| + | [[קטגוריה: עור ומין]] | ||
| + | [[קטגוריה: משפחה]] | ||
| + | [[קטגוריה: נוירוכירורגיה]] | ||
גרסה אחרונה מ־05:47, 13 באפריל 2021
| גזזת | ||
|---|---|---|
| Tinea capitis | ||
| ||
קרקפת של חולה גזזת
| ||
| שמות נוספים | Herpes tonsurans, Ringworm of the hair, Ringworm of the scalp, Scalp ringworm, Tinea tonsurans | |
| ICD-10 | Chapter B 35.0 (ILDS B35.006) | |
| ICD-9 | 110.0 | |
| MeSH | D014006 | |
| יוצר הערך | דן אבן | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – גזזת
גזזת (Tinea capitis, Ringworm of the scalp או Favus) היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות (Dermopathy). המחלה עלולה להופיע בכל חלק משטח העור ותסמיניה העיקריים כוללים הופעת כתמים אדומים/לבנים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע באופן ידני על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי. בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת קרינת הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בתקופת העלייה הגדולה לישראל בשנות ה-50 מחלת הגזזת התפשטה ברחבי ישראל לממדי התפרצות ועשרות אלפי ילדים טופלו בהקרנות. בשנת 1994 נחקק בישראל החוק לפיצוי נפגעי גזזת, אשר על פיו מפוצים חולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן בשנים 1946-1960 וחלו בעקבות זאת.
אפידמיולוגיה
הגזזת שהייתה ידועה כבר בעת העתיקה, והופיעה בציורי קיר שהתגלו במצרים, תוארה לראשונה על ידי קלסוס (Celsus) במאה הראשונה לספירה באנציקלופדיה לרפואה שכתב (De Re Medica), שהיה לספר הראשון על רפואה כללית והודפס לראשונה בפירנצה בשנת 1478. בשנת 400 לספירה הוזכרה בכתביו של קסיוס פליקס (Cassius Felix) בחיבורו על הרפואה. הרופאים הגדולים של תקופת הרנסנס, כמו מרקוריאליס (Mercurialis) סווגו את כל מחלות הקרקפת כגזזת (Teignes).
בימי הביניים, גי דה שוליאק (Guy de Chauliac), רופא צרפתי מפורסם מהמאה ה-14, הבדיל בין חמישה סוגים של Tinea - Favosa ,Ficosa, Amedosa, Uberosa ו-Lupinosa, שצומצמו כעבור מספר עשורים על ידי הרופא הצרפתי אמברואז פארה (Ambroise Paré) לשלושה סוגים - Ficosa, Furfurosa ו-Corrosive. בהמשך, בתחילת המאה ה-19, אימצה הרפואה הצרפתית את חלוקתו המסורתית של גי די שוליאק לסוגי המחלה[1].
בתחילת המהפכה התעשייתית, עם התגברות ההגירה לערים וצמיחתן של שכונות עוני, נפוצה המחלה והפכה למחלה המאפיינת עניים, מהגרים ופליטים החיים בצפיפות. עקב הביטויים החיצוניים שלה בכתמים ובקרחות, תייגו אותה כמחלה מכוערת ודוחה.
אטיולוגיה
גזזת היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות (Dermopathy) העלולות לחולל גם מחלות אחרות. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 שלושה חוקרים, Robert Remak, David Gruby ו-Johann L. Schönlein, ביצעו במקביל חלוקה טקסונומית של זני הפטריות השונים הגורמים למחלה. חלוקה זו מקובלת ברובה עד היום. על אף הגילוי של זני הפטריות מחוללי המחלה, מציאת תרופה למחלה ארכה עוד כמאה שנים. שלושת הסוגים העיקריים של הדרמופיטים הם מיקרוספורום (Microsporum), אפידרמופיטון (Epidermophyton) וטריכופיטון (Trichophyton).
קליניקה
המחלה עלולה להופיע בכל חלק משטח העור, על הקרקפת, השיער, הגוף, כפות הרגליים ולעתים גם בציפורניים. תסמיניה העיקריים כוללים הופעת כתמים אדומים/לבנים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. על עור הקרקפת באזורים אלה נוטה להופיע קשקשת. במקרים חמורים יותר עלולות להופיע הפרשות מוגלתיות מהמקום הנגוע ואף זיהומיים משניים.
הגזזת הינה מחלה מדבקת מאוד, ומועברת מאדם לאדם במגע או באמצעות שימוש בציוד משותף כגון מגבות ומסרקים. כמו כן, המחלה עלולה לעבור במגע עם בעל חיים נגוע.
טיפול
עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע או בכל הקרקפת באופן ידני, על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי, לעיתים בסיוע חומרי רפואה שונים כעטרן, גופרית, שעווה, ומי סוכר. במקרים אחרים נהגו לתת לילדים מינון נמוך של תליום-אצטט (Thallium acetate), חומר מתכתי רעיל ששימש לעתים גם להדברה וכרעל עכברים, על מנת לגרום לנשירת השיער.
באופן מסורתי הורחקו הילדים נגועי הגזזת ממוסדות חינוך ולא הותר להם לחזור וללמוד בהם, אלא לאחר שהמחלה טופלה, דבר שהוביל להחזקתם בהסגר בבית או במוסד למשך חודשים רבים ולעתים אף למספר שנים. בניו יורק ובריטניה פעלו בתי ספר ייעודיים לילדים חולי גזזת.
בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת קרינת הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בהמשך פרסם ריימונד סאבורו בשנת 1904 פרוטוקול רפואי מסודר לשימוש בקרני רנטגן כחלופה לתלישת השיער הידנית שהייתה נהוגה בטיפול בגזזת. סאבורו עבד על מחקריו בשותפות עם דוד גרובי, ממגלי פטריית הגזזת, ובמספר מחקרים נקראת הגזזת גם "מחלת גרובי-סאבורו". בשנת 1907 פרסם רוברט קיינבוק שיטת הקרנה שחילקה את הקרקפת לחמישה שדות. בשנת 1909 שיפר הורציו אדמסון את הטכניקה של קיינבוק לשיטה טיפולית שהתפרסמה בכתב העת Lancet[2], והפכה למקובלת בעולם הרפואי לטיפול בגזזת, ונקראה "שיטת קיינבוק-אדמסון" (Keiböck Adamson). השיטה הייתה בשימוש גורף במדינות רבות בעולם עד 1960. ביוגוסלביה החל משנת 1952 התרחש המבצע המתועד הגדול בעולם לביעור גזזת, שכלל טיפול רפואי בהקרנות ל-94,294 ילדים, ונתמך בחלקו על ידי ארגון יוניצ"ף (UNICEF, United Nations Children's Fund) שסייע במימון מכשירי הקרנה והסעות[3].
בטיפולי הקרנות לגזזת היה מקובל להשתמש במנות קרינה ממוצעת של 3.75 Gy. מחישובים שאמדו בהמשך את מנת הקרינה שנספגה באזורים שונים, עולה כי המוח ספג מנת קרינה ממוצעת של 1.4 Gy (טווח של 1.0-6.0 Gy), בלוטת התריס ספגה מינון ממוצע 0.09 Gy (טווח של 0.04-0.5 Gy), ורקמת השד ספגה מינון נמוך של 0.016 Gy בלבד.
לאחר ההקרנה נהגו למרוח את ראשו של המטופל במשחה, וכיסו את ראשו במטפחת או כובע על מנת למנוע נשירת ופיזור השיער הנגוע, שיכול היה לגרום להדבקת הסובבים אותו. שארית השיער, בעיקר בתחומי הגבולות שבין השדות המוקרנים, נתלשה באופן ידני, כמו בשיטה המסורתית, באמצעות פינצטה, ולעתים בסיוע של שעווה או עטרן להשלמה מהירה של ההליך. בדרך כלל החלה צמיחה מחודשת של שיער בריא כעבור שישה שבועות, ותוך זמן קצר יכול היה המטופל לחזור למסגרת החינוכית או החברתית בה פעל ולצאת מההסגר הביתי בו היה נתון.
השימוש בהקרנות לטיפול רפואי לא נעשה רק למחלת הגזזת אלא שימש למספר רב של מחלות, כגון פצעי בגרות ובלוטות מוגדלות (תימוס ותריס), וכן לטיפול בבעיות עקרות אצל נשים, הסרת שיערות קוסמטית אצל נשים ואף להתאמת מידות נעליים. בארצות הברית ובקנדה השימוש הנפוץ ביותר בהקרנות נעשה לטיפול בפצעי בגרות ובבלוטות צוואר מוגדלות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פשטה מחלת הגזזת באירופה, בין השאר בקהילות יהודיות שנטו להתיישב בצפיפות. לפי אחד האומדנים במחקר ההיסטורי, אחד מכל שישה ילדים יהודים בקהילות מזרח אירופה היה נגוע בגזזת. לפי אומדן אחר עמד שיעור הילדים הנגועים על 10-19% מקרב ילדי הקהילות היהודיות, ולפי אומדן שלישי רוב הנגועים (80%) היו בנים, מאחר ומנהג חבישת כיפה עודד את התפשטות המחלה.
ארגון אוז"ה (חברה לשמירת בריאות היהודים, OZE, The Society for the Protection of Jewish Health), שהוקם בשנת 1912 לקידום מצבם הבריאותי והחברתי של יהודי רוסיה, החל במבצע לביעור הגזזת באמצעות הקרנות עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 בקרב ילדים פליטים ברוסיה, מבצע שהורחב בשנת 1921 בשיתוף הג'וינט (JDC, Joint Distribution Committee). בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה נהגו משפחות ממזרח אירופה לשלוח ילדים לטיפולי הקרנות נגד גזזת במטרה להגר למערב, ומאחר והטיפול בהקרנות היה מקובל לאותה תקופה, ההורים לא היו מודעים להשלכותיו המזיקות ואף פעלו מתוך כוונה טובה לשפר את בריאות ילדיהם ולמנוע מילדיהם החולים בידוד חברתי. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1921-1938, הוקרנו 27,600 ילדים לגזזת במזרח אירופה, כחלק ממהלך של ארגוני הג'וינט ואוז"ה[4].
פרוגנוזה
דגלים אדומים
הגזזת בישראל
בארץ ישראל, עוד בתקופת המנדט הבריטי, טיפלו בהקרנות נגד גזזת במרפאות שהופעלו על ידי ארגון נשות הדסה. בשנים 1925-1928 נשלחו כ-3,500 ילדים להקרנות במחלקת הרנטגן של בית החולים 'הדסה' בירושלים, וכן מתועד טיפול ב-343 ילדים בהקרנות בבית החולים 'הדסה' בתל אביב[5]. נדידות אוכלוסייה והגירות של 70 מיליון איש באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה הובילו להתפרצות של גזזת שזוהתה מיד עם תום המלחמה, ונמשכה גם בארץ ישראל עם גל העלייה שלאחר קום המדינה.
בתקופת העלייה הגדולה לישראל בשנות ה-50 מחלת הגזזת התפשטה ברחבי ישראל לממדי התפרצות, בייחוד בקרב עולים חדשים מצפון אפריקה ואסיה ובקרב ערביי ארץ ישראל, והוחלט על מדיניות של טיפול שניתן בצורה מאורגנת על מנת למגר את המחלה. הטיפול, שכלל אפילציה (Epilation) של השיער והקרנות, ניתן בישראל לילידי הארץ ולילדי עולים וכן בחוץ לארץ (לעולים טרם הגעתם ארצה) במרוקו, טוניס, אלג׳יר, איראן, סוריה, תורכיה, רומניה וצרפת. גם הטיפול בהקרנות לגזזת בישראל, בדומה לזה שניתן בארצות נוספות, נתמך על ידי ארגון יוניצ"ף שסייע במימון מכשירי הקרנה[6].
מספר המטופלים המדויק אינו ידוע, אך לפי הערכות [7] כ-25,000 ילדים קיבלו את הטיפול בישראל, ועוד כ-30,000 ילדים קיבלו טיפול דומה בדרכם לעליה ארצה. מרבית המטופלים היו יהודים, אולם בקבוצה נכללים כ-3,700 ערביי ארץ ישראל. רוב המטופלים היו ילדים, אך קיימים דיווחים בודדים על מטופלים מבוגרים ותינוקות שטופלו מתחת לגיל שנה.
בשנת 1965 החל פרופ׳ ברוך מודן במעקב ארוך-טווח אחר עוקבה של 10,834 מוקרנים, לקביעת נזקי קרינה. קובץ המעקב כולל 2 קבוצות ביקורת של אנשים שלא הוקרנו: 10,834 ביקורות אוכלוסייה מזווגות אישית למוקרנים על פי: מין, גיל, ארץ לידה ושנת עלייה, ו-5,392 ביקורות משפחה (אחים ואחיות). ממצאים ראשונים של המחקר שהתפרסמו בשנת 1974[8] הצביעו על עודף גידולי ראש וצוואר בקרב המוקרנים, לעומת שתי קבוצות הביקורת. שיעור גידולי ראש צוואר בקרב המוקרנים (2.5 לאלף) היה גבוה פי 4.16 בהשוואה לקבוצת הביקורת באוכלוסייה הכללית (0.6 לאלף) ופי 6.25 בהשוואה לקבוצת ביקורות משפחה (0.4 לאלף). כמו כן, נמצא כי הזמן החולף מההקרנות ועד להתפתחות הגידולים מרמז על תקופת חביון ממושכת.
בשנת 1960 הופסק במדינת ישראל הטיפול בהקרנות לגזזת, והחל טיפול במחלה באמצעות התרופה Griseofulvin שאושרה באותה שנה על ידי רשויות בריאות ברחבי העולם.
בהמשך פורסמו מחקרים נוספים שהצביעו על קשר בין הקרנות שניתנו לגזזת בעבר לבין התפתחות גידולים נוספים, לרבות גידולי ראש-צוואר וגידולים בבלוטת התריס. ככלל, נמצא כי הסיכון היחסי של ילדים שעברו הקרנות לגזזת לפתח גידולים שפירים בבלוטת התריס היה גבוה פי שניים מסיכון זה בשאר האוכלוסייה.
במחקר שהופיע בשנת 2000[9] ונסמך על מאגר החולים שפיתחו גידולי מוח מסוג מנינגיומה (Meningioma) בישראל בשנים 1960-1995, נמצא סיכון עודף להתפתחות גידולים אלה בקרב מוקרנים ילידי צפון אפריקה. מחקר מעקב לאורך ארבעים שנה לאחר חשיפה שפורסם בשנת 2005[10], שאמד את השפעת הקרנות הגזזת בילדות, מצא בקבוצה זו סיכון יחסי הגבוה פי 4.63 לפתח גידול שפיר של המוח מסוג מנינגיומה וסיכון גבוה ב-98% לפתח גידולים סרטניים במוח, בהשוואה לסיכון באוכלוסייה הכללית.
מחקר נוסף שהתפרסם בשנת 2006[11], המתבסס על נתונים של 10,834 מוקרנים, מצא כי הסיכון היחסי לפתח גידולים ממאירים בבלוטת התריס עלה ככל שכמות הקרינה שניתנה לראש הייתה גבוהה יותר וככל שגיל הנבדק בעת הקרנתו היה צעיר יותר, והגיע לשיאו כעבור 20-30 שנים מההקרנה, ובהמשך ירד משמעותית.
חקיקת חוק הגזזת
בשנת 1989 על רקע התעניינות ציבורית בנושא הוקמה במשרד הבריאות ועדה לבחינת הטיפול וההתייחסות הממסדית למוקרני הגזזת בילדותם בישראל בראשות ד"ר מיכאל לביא מבית החולים ברזילי באשקלון ("ועדת לביא") שהגישה ממצאיה ביוני 1990. מסקנות הועדה ויוזמות נוספות הובילו בשנת 1994 לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד, הקובע פיצוי לאוכלוסייה שהוקרנה מטעם מדינת ישראל ונפגעה מאחת מהמחלות שהוכחו במחקרים אלו כבעלות קשר סיבתי לקרינה שקיבלו בילדותם. ישראל היא המדינה היחידה שבה נחקק חוק מעין זה.
החוק מפצה אנשים שהוקרנו נגד גזזת בין 1 בינואר 1946 ל-31 בדצמבר 1960 ופיתחו שורה של מחלות המוגדרות בתוספת לחוק, ובינואר 1995 נכנסו לתוקף החוק והתקנות הקשורות בו לאחר שנחתמו על ידי שר הבריאות דאז, אפרים סנה[12], והוקם במתחם בית החולים תל השומר ברמת גן המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת השייך למשרד הבריאות. מרכז זה אחראי על יישום החוק, טיפול בתביעות המוגשות על פי החוק, בדיקת זכאותם של הפונים להיכלל במסגרת החוק (הכרה או אי הכרה בהם כמוקרנים) וקביעת הסדרת הפיצוי הכספי לנפגעים, המשולם בהמשך באמצעות המוסד לביטוח לאומי.
בהתאם לסעיף 7א׳ לחוק, הוקם בשנת 2001 המכון הלאומי לחקר השלכות הטיפול בגזזת על שם פרופ׳ ברוך מודן. במסגרת מכון זה מתבצע המשך מחקר בתחום. לתוצאות המחקרים השלכות חוקיות בעדכון רשימת המחלות המזכות בפיצוי במסגרת החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד, 1994. בנוסף, תוצאות המחקרים מהווים בסיס להתוויות הנחיות למעקב וטיפול באוכלוסיית המוקרנים, כמתחייב בחוק.
לצד המחקר הרפואי על הגזזת, בשנת 2004 החל מחקר היסטורי-משפטי על הגזזת, החוקר את הטיפול בה בשנים 1925 ואילך מנקודת מבט היסטורית, חברתית ומשפטית, המקודם במרכז הלאומי לגזזת בשיתוף מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ונעשה בשיתוף חוקרים מתחום היסטוריה של הרפואה מישראל והעולם. בשנת 2009 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בדבר ההשלכות הבריאותיות האפשריות של הטיפול לגזזת.
באתר משרד הבריאות ניתן למצוא קישורים למאמרים מדעיים נוספים על הגזזת:
- מאמרים רפואיים דרך המכון הלאומי לחקר השלכות הטיפול בגזזת
- מאמרים היסטוריים דרך אתר המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת
עד לחודש יולי 2013 הוגשו למרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת 43,543 תביעות, ומתוכן הוכרו 24,314 אנשים כמי שנפגעו מהטיפול וקיבלו פיצויים בהתאם למצבם הבריאותי. עד אמצע 2011 הוכרו כ-4,000 איש שהגישו תביעות עם 100% נכות[13].
בתהליך הגשת בקשה לפיצויים, הבקשה נידונה בפני ועדת מומחים המונה יו"ר שופט או שופט בדימוס ושני רופאים מומחים, הקובעת על סמך ראיון ולעתים גם בדיקה גופנית האם הפונים הוקרנו בעבר לגזזת. את התביעות רשאים להגיש הנפגעים עצמם וכן שארים שהם ילדים (לרבות ילד חורג או מאומץ) ובני זוג של נפגעים בזמן פטירתם שלא נישאו בהמשך מחדש.
היה והפונים הוכרו על ידי הוועדה, הם מופנים לוועדה רפואית המונה שלושה רופאים מומחים, הבוחנת האם חלו באחת המחלות המנויות בתוספת לחוק (סעיפים 1 ו-13) לצורך מתן פיצויים. רשימת המחלות המקנות פיצויים לפי חוק הגזזת כוללת: גידול ממאיר ראשוני כלשהו באזור הראש והצוואר- לרבות גידולי מוח, גידולי גולגולת, גידולים בבלוטות הרוק, גידולים בבלוטת התריס, גידולי עור כגון מלנומה (Melanoma) באזור הראש והצוואר, גידולי מוח שפירים, סרטן הדם (לוקמיה, Leukemia) וחוסר שיעור באזורי הצטלקות בעור הקרקפת.
גובה הפיצויים המשולמים על ידי המדינה לנפגעים תלוי בהיקף הנכות שנקבעה לנפגע על ידי ועדה רפואית מיוחדת, הבודקת את מצבו בהתאם לידוע אודות תופעות הלוואי של טיפולי ההקרנה. מי שנקבעו לו בין 40% נכות לצמיתות ל-74% נכות לצמיתות, זכאי לקבלת פיצוי חד פעמי בסכום שעמד על 50,000 ₪ נכון לשנת 1995, ומי שנקבעה נכותו על 75% לצמיתות ומעלה זכאי לקבלת סכום פיצויים חד פעמי בסכום שעמד על 100,000 ₪. בנוסף לסכומים אלו, זכאים אותם נפגעים אשר נכותם נקבעה על למעלה מ-40% לצמיתות, לקצבה חודשית בסכומים משתנים הנעים בין כ-700 ₪ ועד כ-1,700 ₪ נכון לשנת 1995, למשך כל חייהם. נפגעי הגזזת אשר הוועדה הרפואית קבעה את נכותם בין 5% ועד 39% (לצמיתות), זכאים לקבל מענק חד פעמי בסך שעמד בשנת 1995 על כ-1,200 ₪ עבור כל 1% נכות שנקבעה. החוק מאפשר לתובעים להגיש ערר על החלטות ועדת המומחים והוועדה הרפואית.
החוק לפיצוי נפגעי גזזת אינו מעניק פיצוי לעגמת נפש, אולם לנפגעים מוענק פיצוי באמצעות תקנה 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 הקובעת נכות נפשית, וכתוצאה מהחלטה זו, נכון לחודש יולי 2013 קיבלו 18,805 אנשים שהוכרו נפגעי הקרנות גם פיצוי עבור כאב וסבל באמצעות קביעת נכות נפשית.
ביבליוגרפיה
- ↑ Rosenthal, Theodore. (1960). “Perspectives in Ringworm of the Scalp”. JAMA Dermatology, vol. 82 (6), pp. 851-856
- ↑ Adamson, H. G., Lond, M. D., Lond, M. R. O. P. (1909). “A Simplified Method of X Ray Application for the Cure of Ringworm of the Scalp: Keinböck’s Method”. Lancet, vol. 173 (4472), p. 1378-1380
קישור לתקציר- ↑ Grin, E. I. (1961). “Epidemiology and Control of Tinea Capitis in Yugoslavia”. Transactions of the St. John’s Hospital Dermatological Society, vol. 47, p. 109; Grin, E. I. (1962). “A Controlled field trial in Yugoslavia of the Efficacy of Griseofulvin in the Mass Treatment of Tinea Capitis”. Bulletin of WHO (World Health Organization), vol. 26. P. 798
Shvarts S., Sevo G., Tasic M., Shani M., Sadetzki S. “The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s”. Lancet Infectious Diseases, 10(8):571-576, 2010- ↑ Shvarts, S., Romem P., Romem Y., Shani, M. (2013). “The Mass Campaign to Eradicate Ringworm Among the Jewish Community in Eastern Europe, 1921-1938”. American Journal of Public Health, vol. 103 (4), p. e56-e66
- ↑ שוורץ, שפרה. (תשע"ה). "'פארך על הראש': המבצע לביעור הגזזת ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי". קתדרה, 153, עמ' 1-26
- ↑ ארכיון יוניצ"ף, ניו יורק
- ↑ צ'רקה, מוריה. (2014). "מאבקם של נפגעי הטיפול בגזזת: האומנם מאבק שנכשל?". מעשי משפט, כרך ו', עמ' 135-156
- ↑ Modan, Baruch., Mart, Hannah., Baidatz, Dikla., Steinitz, Ruth., Levin, Sheldon, G. (1974). “Radiation-Induced Head and Neck Tumors”, Lancet vol. 303 (7852), p. 277-279
קישור לתקציר- ↑ Sadetzki, Siegal., Modan, Baruch., Chetrit, Angela., Freedman, Laurence. (2000). “An Iatrogenic Epidemiology og Benign Meningioma”. American Journal of Epidemiology, vol. 151 (3), p. 266-272
קישור לתקציר- ↑ Sadetzki S., Chetrit A., Freedman, L., Stovall, M., Modan B., Novikov I. (2005). “Long-Term Follow-Up for Brain Tumor Development and Childhood Exposure to Ionizing Radiation for Tinea Capitis”. Radiation Research, Vol. 103 (4), p. 424-432
קישור לתקציר- ↑ Sadetzki, Siegal., Chetrit Angela., Lubina, Alexandra., Stovall, Marylin., Novikov, Ilya. (2006). “Risk of Thyroid Cancer after Childhood Exposure to Ionizing Radiation for Tinea Capitis”. Journal of clinical Endocrinology and Metabolism, vol. 91 (12), p. 4798-4804
קישור לתקציר- ↑ תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן), התשנ"ה-1995
- ↑ צ'רקה. (2014). עמ' 138, 146
קישורים חיצוניים
המידע שבדף זה נכתב על ידי דן אבן