הבדלים בין גרסאות בדף "אשלגן - Potassium, Kalium"
בן עמי סלע (שיחה | תרומות) (דף חדש: =אשלגן= Potassium, Kalium שם קיצור : K מעבדה: כימיה בדם ובשתן. תחום: הערכת מאזן אלקטרוליטים. יחידות מדידה: בדם-...) |
(הוספת לינק כמוני) |
||
(16 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות) | |||
שורה 1: | שורה 1: | ||
− | + | {{בדיקת מעבדה | |
− | Potassium, Kalium | + | |שם עברי=אשלגן |
+ | |שם לועזי=Potassium, Kalium | ||
+ | |קיצור= | ||
+ | |תמונה= | ||
+ | |כיתוב תמונה= | ||
+ | |מעבדה=[[כימיה בדם]] ו[[כימיה בשתן]]. | ||
+ | |תחום=הערכת מאזן אלקטרוליטים. | ||
+ | |יחידות מדידה=בדם-מא"ק לליטר (mEq/L); בשתן-מא"ק לאיסוף 24 שעות. | ||
+ | |טווח ערכים תקין=3.5-5.2 מא"ק לליטר בדם; 25-125 מא"ק לאיסוף 24 שעות. | ||
+ | |יוצר הערך=[[משתמש:בן עמי סלע|פרופ' בן עמי סלע]] | ||
+ | |אחראי הערך= | ||
+ | }} | ||
+ | {{הרחבה|אשלגן}} | ||
+ | ==מטרת הבדיקה== | ||
+ | הערכת מאזן האלקטרוליטים בגוף; בחינת תפקוד הכליות; סיוע לאבחון תופעות כגון חולשת שריר או תפקוד פגום של יותרת הכליה (אדרנל), וכן ניסיון לפרש הפרעות בקצב לב. | ||
− | + | '''[https://www.camoni.co.il/%D7%90%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%9F---%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA אשלגן - כל מה שצריך לדעת]''' | |
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | + | ==בסיס פיזיולוגי== | |
+ | אשלגן הוא הקטיון העיקרי בתאי הגוף, ותפקודיו חשובים ביותר בתהליך חילוף החומרים בתאים, ובעיקר בפעולתם הסדירה של תאי שריר ועצב. כיוון שרוב האשלגן מרוכז בתוך תאים, ריכוזו החוץ-תאי בנסיוב נשמר בתחום ריכוזים צר יחסית, כאשר רמת האשלגן נשמרת קבועה יחסית גם בהשפעת ההורמון אלדוסטרון המווסת הפרשת אשלגן בשתן. חריגות לא גדולות יחסית של ריכוזי אשלגן מחוץ לתחומי הנורמה בדם, עלולות להיות מסוכנות שכן הן עלולות לשבש פעילות עצבים ושרירים ובעיקר להפריע לקצב הלב בעיקר באלה הצורכים דיגוקסין, עד כדי דום-לב. מאזן האשלגן נקבע על פי כמותו הנספגת מהמזון, ועל פי הפרשתו בשתן, שכן אך מעט אשלגן מופרש בצואה. | ||
− | = | + | ==פענוח תוצאות הבדיקה== |
+ | חסר של אשלגן (היפוקלמיה) נחשב ריכוז הנמוך מ-3.5 מא"ק לליטר, והוא עלול לנבוע ממגוון גדול של סיבות: | ||
+ | # כשל של הכליות האמורות להתאים את רמת האשלגן בגוף על ידי הפרשתו או אצירתו. | ||
+ | # איבוד מוגזם של אשלגן דרך מערכת העיכול בשל הקאות, שלשולים, דימום כרוני מהמעי, אדנומה של רירית המעי, פיסטולות, שימוש בתכשירים משלשלים, או אף ספיגה לקויה של אשלגן במעי הדק. | ||
+ | # הפרשה מוגברת של אשלגן בשתן עקב מפגע כלייתי כגון חֲמֶצֶת האבוביות (tubular acidosis), הנגרמת מכשל בשימור אשלגן בספיגתו באבוביות הכליה כמו בתסמונת Fanconi. | ||
+ | # מצבי קֶטוֹאצידוזיס בסוכרת, וכן אלה המטופלים בקורטיקוסטרואידים, בטסטוסטרון, או בהורמון ACTH. | ||
+ | # שימוש בתרופות מְשַתנוֹת (diuretics) כגון דיזוֹתיאזיד, או משתני לולאה כמו פוּסיד, וכן מעכבי האנזים carbonic anhydrase דוגמת acetazolamide. | ||
+ | # טיפול באינסולין וניצול מוגבר של פחמימות גורם לכניסת אשלגן לתאים. | ||
+ | # תרופות מרחיבות דרכי אוויר לחולי אסתמה, כגון [[t:ונטולין - Ventolin|ונטולין]] או תיאופילין וקפאין, מגבירות חדירת אשלגן לתאים וכך יורדת רמתו בדם. | ||
+ | # מצב בּסֶסֶת (alkalosis) גורם להיפוקלמיה שכן כל עלייה של ה-pH ב-0.1 מפחיתה את רמת אשלגן בנסיוב ב-0.4-0.6 מא"ק לליטר. זאת כיוון שכדי להחזיר את רמת החומציות התקינה של הדם, יוצאים יוני מימן מהתאים החוצה, ויוני אשלגן חודרים לתאים. | ||
+ | # מצב של ייצור-יתר של אלדוסטרון כמו בתסמונת Conn (אדנומה בבלוטת האדרנל), המייצרת הורמון זה בעודף. אלה עם תסמונת קושינג, והפרשה מרובה של קורטיקוסטרואידים, לרבות אלדוסטרון, יאבדו באופן מוגבר אשלגן בשתן. | ||
+ | # טיפול בוויטמין B12 באלה עם אנמיה מֶגָלובּלסטית. | ||
+ | # טיפול באגוניסטים בטא-אדרנרגיים דוגמת salbutamol וכן terbutaline. | ||
+ | # טיפול בציספלטין. | ||
+ | # טיפול באמינוגליקוזידים, טטראציקלין ואמפותריצין B. | ||
+ | # במצבי חסר במגנזיום. | ||
+ | # תזונה מאוד לקויה כגון במצב של אנורקסיה. | ||
+ | # צריכה מרובה של נתרן במזון, תגביר הפרשת אשלגן בשתן. | ||
− | 1. | + | רמת-יתר של אשלגן (היפרקלמיה) שריכוזו בנסיוב מעל 5.2 מא"ק לליטר, מבטאת בדרך כלל אי הפרשה מספקת של אשלגן בשתן כתוצאה מאי ספיקת כליות, וההתייחסות אליה חמורה אף יותר מאשר לרמת חסר, שכן ריכוזי אשלגן מעל 5.5 מא"ק לליטר כבר עלולים להפריע לפעילות החשמלית של הלב ולהתבטא בשינויים בא.ק.ג. ריכוזים גבוהים יותר עלולים אף לגרום להפסקת פעילותו. רמת אשלגן שמעל 7.0 מא"ק לליטר מחייבת אשפוז וטיפול דחוף לתיקון הסטייה. למצבי היפרקלמיה מגוון סיבות: |
− | + | # מצבי חומציות-יתר של הדם (אצידוזיס) בהם יש נטייה לחדירת מימן לתאים, ויציאת אשלגן מהתאים לפלזמה. ירידת pH של 0.1 מעלה רמת אשלגן בנסיוב ב-0.4-0.6 מא"ק לליטר. | |
− | + | # [[מחלת אדיסון]], בה ייצור לקוי של קורטיקוסטרואידים, דוגמת [[קורטיזול]], גורמים לאצירת יוני אשלגן על ידי הכליות. | |
− | + | # הרס רקמה נרחב כתוצאה ממעיכה, או כתוצאה מנמק או כוויות, שבאה לביטוי גם ברבדומיליזה, תביא לשחרור אשלגן מהתאים הפגועים לפלזמה. | |
+ | # תמס דם (המוליזה) פיזיולוגי, מסיבות תרופתיות או אחרות. | ||
+ | # מצבי חסר באינסולין יגרמו ליציאת אשלגן מהתאים. | ||
+ | # מצבי תרומבוציטוזה חמורים עם ספירת טסיות מעל מיליון תאים לממ"ק. | ||
+ | # מצבי לויקוציטוזיס חמורים עם ספירת תאים לבנים מעל 100 אלף תאים לממ"ק. | ||
+ | # פסאודו-היפרקלמיה העלולה להתרחש מפגיעה באריתרוציטים מקפיצת-יתר של האגרוף בעת נטילת הדם, או מהשהייה מוגזמת של דגימת הדם העלולה לגרום להמוליזה של אריתרוציטים במבחנה. | ||
+ | # צריכת יתר של אשלגן או בטיפול תרופתי או עירוי של תמיסת מלחי אשלגן, או דיאטה עתירת אשלגן. | ||
+ | # הפרשת חסר של אשלגן בכליות בנטילת תרופות מְשַתנות הגורמות לאצירת אשלגן כגון ספירונולקטון, amiloride וכן triamterene. | ||
+ | # הפרשת חסר של אשלגן במצבים של ריכוזי חסר של אלדוסטרון, או כתוצאה מתגובה טובולארית לקויה לאלדוסטרון כמו במצבי SLE, ובמיאלומה נפוצה. | ||
+ | # טיפולים תרופתיים שונים עלולים להפחית הפרשת אשלגן דרך הכליות, ואלה כוללים מתן מעכבי ACE, מתן הפארין, נוגדי דלקת לא סטרואידים (NSAIDs), חוסמי בטא, פּנטמידין. | ||
+ | # טיפולים תרופתיים המשפיעים בכיוון של יציאת אשלגן מהתאים כגון פניצילין אשלגני, ארגינין, סוקצינילכולין, דיגיטאליס. | ||
+ | # צריכת סמים כקוקאין, עלולה להביא לדליפה ניכרת של אשלגן לדם, באופן שהכליות לא תוכלנה לעמוד בפינויו המיידי, מה שעלול אף להיות קטלני. | ||
− | + | מצבי חסר של אשלגן בשתן נמצא בכשל חריף של הכליות, בטיפול תכשירים משתנים אוצרי אשלגן, במצבי היפוקלמיה וכתוצאה משלשולים ממושכים. רמות מוגברות של אשלגן בשתן במצבי אלדוסטרוניזם ראשוני או משני, בטיפול בגלוקו-קורטיקוסטרואידים, במצבי אלקלוזיס, בצריכת מזון עתיר אשלגן, ובחמצת טובולארית. | |
− | |||
− | |||
− | + | ==הוראות לביצוע הבדיקה== | |
− | + | אין צורך בצום או בהכנה מיוחדת של הנבדק. בדרך כלל נוטלים את הדם במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב) לביצוע הבדיקה בנסיוב. בנבדקים עם לאוקמיה , או באלה עם רמת טסיות גבוהה, או בנבדקים עם [[פוליציטמיה ורה]], עלולות להתקבל רמות יתר כזובות של אשלגן, כתוצאה מתמס תאים בעת קרישת הדם. לכן במקרים אלה רצוי ליטול דגימת דם במבחנות ליתיום הפארין (פקק ירוק), למניעת קרישת הדם., והמדידה תתבצע בפלזמה. חיוני ביותר לא להשהות יתר על המידה את ביצוע הבדיקה, למניעת זליגה של אשלגן מתאים שמתחילים לעבור המוליזה. | |
− | |||
− | + | {{ייחוס|[[משתמש:בן עמי סלע|פרופ' בן עמי סלע]]}} | |
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | + | ==ראו גם== | |
− | + | * [[מדריך בדיקות מעבדה|חזרה לדף מדריך בדיקות מעבדה]] | |
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | |||
− | + | * [[בדיקות ביוכימיות|בדיקות מעבדה - בדיקות ביוכימיות]] | |
− | + | [[קטגוריה:בדיקות מעבדה - בדיקות ביוכימיות]] | |
+ | [[קטגוריה:בדיקות מעבדה: כימיה בדם]] | ||
+ | [[קטגוריה:בדיקות מעבדה: כימיה בשתן]] |
גרסה אחרונה מ־15:27, 30 באוקטובר 2024
מדריך בדיקות מעבדה | |
אשלגן | |
---|---|
Potassium, Kalium | |
מעבדה | כימיה בדם וכימיה בשתן. |
תחום | הערכת מאזן אלקטרוליטים. |
יחידות מדידה | בדם-מא"ק לליטר (mEq/L); בשתן-מא"ק לאיסוף 24 שעות. |
טווח ערכים תקין | 3.5-5.2 מא"ק לליטר בדם; 25-125 מא"ק לאיסוף 24 שעות. |
יוצר הערך | פרופ' בן עמי סלע |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – אשלגן
מטרת הבדיקה
הערכת מאזן האלקטרוליטים בגוף; בחינת תפקוד הכליות; סיוע לאבחון תופעות כגון חולשת שריר או תפקוד פגום של יותרת הכליה (אדרנל), וכן ניסיון לפרש הפרעות בקצב לב.
בסיס פיזיולוגי
אשלגן הוא הקטיון העיקרי בתאי הגוף, ותפקודיו חשובים ביותר בתהליך חילוף החומרים בתאים, ובעיקר בפעולתם הסדירה של תאי שריר ועצב. כיוון שרוב האשלגן מרוכז בתוך תאים, ריכוזו החוץ-תאי בנסיוב נשמר בתחום ריכוזים צר יחסית, כאשר רמת האשלגן נשמרת קבועה יחסית גם בהשפעת ההורמון אלדוסטרון המווסת הפרשת אשלגן בשתן. חריגות לא גדולות יחסית של ריכוזי אשלגן מחוץ לתחומי הנורמה בדם, עלולות להיות מסוכנות שכן הן עלולות לשבש פעילות עצבים ושרירים ובעיקר להפריע לקצב הלב בעיקר באלה הצורכים דיגוקסין, עד כדי דום-לב. מאזן האשלגן נקבע על פי כמותו הנספגת מהמזון, ועל פי הפרשתו בשתן, שכן אך מעט אשלגן מופרש בצואה.
פענוח תוצאות הבדיקה
חסר של אשלגן (היפוקלמיה) נחשב ריכוז הנמוך מ-3.5 מא"ק לליטר, והוא עלול לנבוע ממגוון גדול של סיבות:
- כשל של הכליות האמורות להתאים את רמת האשלגן בגוף על ידי הפרשתו או אצירתו.
- איבוד מוגזם של אשלגן דרך מערכת העיכול בשל הקאות, שלשולים, דימום כרוני מהמעי, אדנומה של רירית המעי, פיסטולות, שימוש בתכשירים משלשלים, או אף ספיגה לקויה של אשלגן במעי הדק.
- הפרשה מוגברת של אשלגן בשתן עקב מפגע כלייתי כגון חֲמֶצֶת האבוביות (tubular acidosis), הנגרמת מכשל בשימור אשלגן בספיגתו באבוביות הכליה כמו בתסמונת Fanconi.
- מצבי קֶטוֹאצידוזיס בסוכרת, וכן אלה המטופלים בקורטיקוסטרואידים, בטסטוסטרון, או בהורמון ACTH.
- שימוש בתרופות מְשַתנוֹת (diuretics) כגון דיזוֹתיאזיד, או משתני לולאה כמו פוּסיד, וכן מעכבי האנזים carbonic anhydrase דוגמת acetazolamide.
- טיפול באינסולין וניצול מוגבר של פחמימות גורם לכניסת אשלגן לתאים.
- תרופות מרחיבות דרכי אוויר לחולי אסתמה, כגון ונטולין או תיאופילין וקפאין, מגבירות חדירת אשלגן לתאים וכך יורדת רמתו בדם.
- מצב בּסֶסֶת (alkalosis) גורם להיפוקלמיה שכן כל עלייה של ה-pH ב-0.1 מפחיתה את רמת אשלגן בנסיוב ב-0.4-0.6 מא"ק לליטר. זאת כיוון שכדי להחזיר את רמת החומציות התקינה של הדם, יוצאים יוני מימן מהתאים החוצה, ויוני אשלגן חודרים לתאים.
- מצב של ייצור-יתר של אלדוסטרון כמו בתסמונת Conn (אדנומה בבלוטת האדרנל), המייצרת הורמון זה בעודף. אלה עם תסמונת קושינג, והפרשה מרובה של קורטיקוסטרואידים, לרבות אלדוסטרון, יאבדו באופן מוגבר אשלגן בשתן.
- טיפול בוויטמין B12 באלה עם אנמיה מֶגָלובּלסטית.
- טיפול באגוניסטים בטא-אדרנרגיים דוגמת salbutamol וכן terbutaline.
- טיפול בציספלטין.
- טיפול באמינוגליקוזידים, טטראציקלין ואמפותריצין B.
- במצבי חסר במגנזיום.
- תזונה מאוד לקויה כגון במצב של אנורקסיה.
- צריכה מרובה של נתרן במזון, תגביר הפרשת אשלגן בשתן.
רמת-יתר של אשלגן (היפרקלמיה) שריכוזו בנסיוב מעל 5.2 מא"ק לליטר, מבטאת בדרך כלל אי הפרשה מספקת של אשלגן בשתן כתוצאה מאי ספיקת כליות, וההתייחסות אליה חמורה אף יותר מאשר לרמת חסר, שכן ריכוזי אשלגן מעל 5.5 מא"ק לליטר כבר עלולים להפריע לפעילות החשמלית של הלב ולהתבטא בשינויים בא.ק.ג. ריכוזים גבוהים יותר עלולים אף לגרום להפסקת פעילותו. רמת אשלגן שמעל 7.0 מא"ק לליטר מחייבת אשפוז וטיפול דחוף לתיקון הסטייה. למצבי היפרקלמיה מגוון סיבות:
- מצבי חומציות-יתר של הדם (אצידוזיס) בהם יש נטייה לחדירת מימן לתאים, ויציאת אשלגן מהתאים לפלזמה. ירידת pH של 0.1 מעלה רמת אשלגן בנסיוב ב-0.4-0.6 מא"ק לליטר.
- מחלת אדיסון, בה ייצור לקוי של קורטיקוסטרואידים, דוגמת קורטיזול, גורמים לאצירת יוני אשלגן על ידי הכליות.
- הרס רקמה נרחב כתוצאה ממעיכה, או כתוצאה מנמק או כוויות, שבאה לביטוי גם ברבדומיליזה, תביא לשחרור אשלגן מהתאים הפגועים לפלזמה.
- תמס דם (המוליזה) פיזיולוגי, מסיבות תרופתיות או אחרות.
- מצבי חסר באינסולין יגרמו ליציאת אשלגן מהתאים.
- מצבי תרומבוציטוזה חמורים עם ספירת טסיות מעל מיליון תאים לממ"ק.
- מצבי לויקוציטוזיס חמורים עם ספירת תאים לבנים מעל 100 אלף תאים לממ"ק.
- פסאודו-היפרקלמיה העלולה להתרחש מפגיעה באריתרוציטים מקפיצת-יתר של האגרוף בעת נטילת הדם, או מהשהייה מוגזמת של דגימת הדם העלולה לגרום להמוליזה של אריתרוציטים במבחנה.
- צריכת יתר של אשלגן או בטיפול תרופתי או עירוי של תמיסת מלחי אשלגן, או דיאטה עתירת אשלגן.
- הפרשת חסר של אשלגן בכליות בנטילת תרופות מְשַתנות הגורמות לאצירת אשלגן כגון ספירונולקטון, amiloride וכן triamterene.
- הפרשת חסר של אשלגן במצבים של ריכוזי חסר של אלדוסטרון, או כתוצאה מתגובה טובולארית לקויה לאלדוסטרון כמו במצבי SLE, ובמיאלומה נפוצה.
- טיפולים תרופתיים שונים עלולים להפחית הפרשת אשלגן דרך הכליות, ואלה כוללים מתן מעכבי ACE, מתן הפארין, נוגדי דלקת לא סטרואידים (NSAIDs), חוסמי בטא, פּנטמידין.
- טיפולים תרופתיים המשפיעים בכיוון של יציאת אשלגן מהתאים כגון פניצילין אשלגני, ארגינין, סוקצינילכולין, דיגיטאליס.
- צריכת סמים כקוקאין, עלולה להביא לדליפה ניכרת של אשלגן לדם, באופן שהכליות לא תוכלנה לעמוד בפינויו המיידי, מה שעלול אף להיות קטלני.
מצבי חסר של אשלגן בשתן נמצא בכשל חריף של הכליות, בטיפול תכשירים משתנים אוצרי אשלגן, במצבי היפוקלמיה וכתוצאה משלשולים ממושכים. רמות מוגברות של אשלגן בשתן במצבי אלדוסטרוניזם ראשוני או משני, בטיפול בגלוקו-קורטיקוסטרואידים, במצבי אלקלוזיס, בצריכת מזון עתיר אשלגן, ובחמצת טובולארית.
הוראות לביצוע הבדיקה
אין צורך בצום או בהכנה מיוחדת של הנבדק. בדרך כלל נוטלים את הדם במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב) לביצוע הבדיקה בנסיוב. בנבדקים עם לאוקמיה , או באלה עם רמת טסיות גבוהה, או בנבדקים עם פוליציטמיה ורה, עלולות להתקבל רמות יתר כזובות של אשלגן, כתוצאה מתמס תאים בעת קרישת הדם. לכן במקרים אלה רצוי ליטול דגימת דם במבחנות ליתיום הפארין (פקק ירוק), למניעת קרישת הדם., והמדידה תתבצע בפלזמה. חיוני ביותר לא להשהות יתר על המידה את ביצוע הבדיקה, למניעת זליגה של אשלגן מתאים שמתחילים לעבור המוליזה.