הבדלים בין גרסאות בדף "פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס - Parathyroid crisis"
שורה 10: | שורה 10: | ||
|אחראי הערך= | |אחראי הערך= | ||
}} | }} | ||
− | {{הרחבה|בלוטת התריס}} | + | {{הרחבה|בלוטת יותרת התריס}} |
פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס תוארה לראשונה על-ידי Ginsburg-Lowenburg ב-1932. מחלה זו מופיעה בדרך כלל בחולים שסבלו מפעילות-יתר ממושכת של יותרת-התריס. בחלק מהחולים אין לפעילות זו כל ביטוי קליני. המחלה שכיחה יותר בעשורי החיים החמישי עד השביעי. השכיחות בנשים ובגברים שווה. ב-95%-90% מהחולים הלוקים בפעילות-יתר חדה של יותרת-התריס ניתן למצוא אדנומה, ב-10%-5% מהחולים - היפרפלזיה, ובפחות מ-1% מהחולים - תהליך סרטני. | פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס תוארה לראשונה על-ידי Ginsburg-Lowenburg ב-1932. מחלה זו מופיעה בדרך כלל בחולים שסבלו מפעילות-יתר ממושכת של יותרת-התריס. בחלק מהחולים אין לפעילות זו כל ביטוי קליני. המחלה שכיחה יותר בעשורי החיים החמישי עד השביעי. השכיחות בנשים ובגברים שווה. ב-95%-90% מהחולים הלוקים בפעילות-יתר חדה של יותרת-התריס ניתן למצוא אדנומה, ב-10%-5% מהחולים - היפרפלזיה, ובפחות מ-1% מהחולים - תהליך סרטני. | ||
גרסה מ־19:55, 25 בפברואר 2013
עקרונות בכירורגיה | ||
---|---|---|
שם המחבר | ד"ר צבי קויפמן | |
שם הפרק | כירורגיה של הבלוטות האנדוקריניות | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – בלוטת יותרת התריס
פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס תוארה לראשונה על-ידי Ginsburg-Lowenburg ב-1932. מחלה זו מופיעה בדרך כלל בחולים שסבלו מפעילות-יתר ממושכת של יותרת-התריס. בחלק מהחולים אין לפעילות זו כל ביטוי קליני. המחלה שכיחה יותר בעשורי החיים החמישי עד השביעי. השכיחות בנשים ובגברים שווה. ב-95%-90% מהחולים הלוקים בפעילות-יתר חדה של יותרת-התריס ניתן למצוא אדנומה, ב-10%-5% מהחולים - היפרפלזיה, ובפחות מ-1% מהחולים - תהליך סרטני.
חולים הלוקים בפעילות-יתר של יותרת-התריס עלולים לפתח פעילות חדה בעקבות משבר כמו ניתוח. המנגנון הפתופיזיולוגי אינו ברור. ייתכן שהפרשת קטכולאמינים בעקבות המשבר הניתוחי גורמת להפרשת-יתר של הפאראתהורמון, וזו הופכת את המצב הכרוני לחד.
תסמינים קליניים
התמונה הקלינית של פעילות-יתר חדה של יותרת-התריס שונה ומתבטאת במערכות רבות בגוף. התופעות השכיחות ב-05% מהחולים כוללות:
- כאבי שרירים (80%).
- בחילות והקאות (80%).
- חולשה (65%).
- בלבול (55%).
- כאבי עצמות (55%).
- כאבי בטן (45%).
- ריבוי שתינה (40%).
- עצירות (37%).
- יתר-לחץ-דם (35%).
- יובש (30%).
- ב-30% מהחולים ניתן למשש גוש בצוואר.
- שינויים בהכרה ובאישיות (26%).
- חום (22%).
בחלק מהחולים ניתן למצוא שינויים אופייניים באק״ג ועלייה בלחץ הדם.
החולים מתים מדום לב, מאי-ספיקת כליות, מאי-ספיקה נשימתית ומפגיעות מוחיות.
אבחנה
- רמת הסידן בדם גבוהה בדרך כלל מ-14 מ״ג/ד״ל (20-16 מ"ג).
- רמת זרחן נמוכה מ-2.5 מ״ג/ד״ל ב-70% מהחולים. רמה גבוהה יותר של זרחן נובעת בדרך כלל מאי-ספיקת כליות.
- רמת הפאראת-הורמון גבוהה מאוד במרבית החולים.
- הסימנים הרנטגניים האופייניים ליתר-פעילות כרונית של יותרת התריס מאפיינים גם את המצב החד.
טיפול
טיפול תרופתי
הטיפול התרופתי נועד רק כהכנה לניתוח וכולל:
- מתן נוזלים (NaCl) בכמות רבה עם סמים משתנים (fusid). זאת כדי להגביר את הפרשת הסידן דרך הכליות. הנתרן מעכב את ספיגת הקלציום בכליה. יש לתת 1 ליטר כל 4-3 שעות עם 100 מ״ג לשעה של fusid.
- מתן אשלגן ומגנזיום, שרמתם נמוכה בחולים אלה, במיוחד לאחר הטיפול במשתנים.
- מתן mithramycin במינון נמוך (25 פיקוגרם/ק״ג), אשר גורם להפחתת פעילותם של האוסטיאוקלאסטים המגורים על-ידי הפאראתהורמון, יכול לגרום לדימומים, לתרומבוציטופניה ולבחילות.
- מתן פוספאטים - דרך הפה, או לתוך הווריד - שנוי במחלוקת, עקב הסכנות של ירידה בלחץ-הדם, אי-ספיקת כליות ואי-ספיקה נשימתית, הנובעות מהצטברות חלקיקי סידן זרחני בכליות ובריאות. מינון של 2-1 מיקרומול לק״ג ליממה יכול לגרום לשלשולים.
- יש הממליצים על הימודיאליזה לשם הורדת רמת הסידן לפני הניתוח, במקרים שבהם נכשלו הטיפולים האחרים.
- השימוש בקאלציטונין, שנראה מבטיח, מאכזב עקב התפתחות של פעילות-יתר משנית של יותרת-התריס ועלייה ברמת הסידן. מינון 5-1 mrc unit/Kg ליממה.
- קורטיזון במינון של 150 מ״ג ליממה.
- EDTA הניתן במינון של 50 מ״ג לק״ג, 4 פעמים ביממה, עלול לגרום לאי-ספיקת כליות ולירידה בלחץ-הדם.
- biphosphonate הניתן במינון של 30 מ״ג לווריד יכול להוריד את רמת הקלציום בנסיוב לערך תקין.
טיפול כירורגי
עיקר הטיפול ב-hypercalcemic crisis הינו תרופתי. חולים אשר לא הגיבו לטיפול שמרני יש לנתח. שיעור התמותה הניתוחית של חולים אלה הוא כ-6%.
הגישה הכירורגית תלויה בממצא הפתולוגי: אם מוצאים אדנומה אחת או יותר, יש לכרות את כולן; אם מוצאים היפרפלזיה יש לכרות את כל הבלוטות, מלבד מחצית מבלוטה אחת. בכל המקרים האלה יש לחפש היטב באזור המיצר (מידיאסטינום) העליון אחר בלוטות נוספות. חלק ניכר מכישלון הטיפול הכירורגי בפעילות-יתר של יותרת- התריס נובע מקיום בלוטות מחוץ למקום האופייני, במיוחד במיצר העליון. אדנומות מרובות הן נדירות. בסקירתו של Macleod, מתוך 86 חולים הלוקים בפעילות-יתר חדה של יותרת-התריס, נמצאו ב-7 בלבד (8%) אדנומות מרובות.
כאשר החולה עומד בפני ניתוח אלקטיבי, וידוע על פעילות-יתר של יותרת-התריס, רצוי להרחיק את האדנומה של יותרת-התריס לפני הניתוח האלקטיבי.
ראו גם
- לנושא הקודם: טיפול בפעילות-יתר ראשונית של בלוטות יותרת-התריס
- לנושא הבא: יותרת הכליה - היבטים כירורגיים - Adrenal - surgical aspects
- לתוכן העניינים של הפרק
- לתוכן העניינים של הספר
- לפרק הקודם: בקעים
- לפרק הבא: המערכת הוורידית
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צבי קויפמן, מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא