כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "תיאזולידינדיונים - Thiazolidinediones"
| שורה 25: | שורה 25: | ||
[[קטגוריה:אנדוקרינולוגיה וסוכרת]] | [[קטגוריה:אנדוקרינולוגיה וסוכרת]] | ||
| − | [[קטגוריה: | + | [[קטגוריה:מרכיב פעיל]] |
[[קטגוריה: אגודה ישראלית לסוכרת|*, תיאזולידינדיונים]] | [[קטגוריה: אגודה ישראלית לסוכרת|*, תיאזולידינדיונים]] | ||
גרסה מ־18:35, 24 ביולי 2013
אם הינך רופא/ה, אנחנו מזמינים אותך לשפר את הערך ולהוסיף את המידע הדרוש להשלמתו. אם אין לך הרשאות עריכה ניתן לבקש זאת (קבלת הרשאות), וללמוד כיצד לערוך (עריכה בוויקירפואה). |
| תיאוזולידינדיונים | ||
|---|---|---|
| Thiazolidinediones | ||
| יוצר הערך | הועבר על ידי האגודה הישראלית לסוכרת
|
|
התיאוזולידינדיונים (הנקראים גם ממריצי PPAR - Peroxisome Proliferator-Activated Receptor Gamma Agonist) הם קבוצה של תרופות, המגבירות את הרגישות לאינסולין, וזאת מבלי להשפיע על הפרשת האינסולין.
השפעתן מתבטאת בירידה בייצור הגלוקוז בכבד ובקליטה מוגברת של הגלוקוז ברקמת השריר והשומן. ה-PPAR הם קולטנים ספציפיים בגרעין התא, והפעלתם גורמת למספר שינויים: ממריצים ייצור של תאי שומן (adipocytes) חדשים, קטנים ורגישים יותר לאינסולין הם ממריצים את הייצור של GLUT4 (glucose transporter) ואת העברתו לפני התא, כך שקליטת הגלוקוז בתגובה לאינסולין יעילה הרבה יותר.
לשימוש קליני זכו על היום שלוש תרופות מקבוצה זו: Troglitazone (נאסר לשימוש עקב רעילות לכבד), Rosiglitazone (היחיד שנמצא בארץ בשם Avandia) ו-Pioglitazone (נמצא בשימוש בארה"ב בשם Actos).
ממריצי PPAR שונים במבנה הטבעתי שלהם, דבר המשפיע על עוצמתם הפרמקולוגית. כך למשל, הרוזיגליטזון חזק פי 100 מהטרוגליטזון ופי 30 מהפיוגליטזון.
המידע שבדף זה נכתב על ידי הועבר על ידי האגודה הישראלית לסוכרת