סלניום - Selenium

הדפס

מדריך בדיקות מעבדה
סלניום
Selenium
מעבדה	כימיה בדם ובשתן
תחום	יסוד קורט חיוני בעיקר למטבוליזם של בלוטת התריס
טווח ערכים תקין	בדם מלא (EDTA והפארין) - 58-234 מיקרוגרם לליטר; בנסיוב - 46-143 מיקרוגרם לליטר; בכדוריות דם אדומות - 75-240 ננוגרם לגרם משקל רטוב; בטסיות דם - 782±127 ננוגרם לגרם משקל רטוב; בשיער - 0.2-1.4 מיקרוגרם לגרם משקל יבש; בשתן (איסוף 24 שעות) - 7-160 מיקרוגרם לליטר.
יוצר הערך	פרופ' בן-עמי סלע

סלניום מופיע בשתי צורות: אורגנית (סלנו-מתיונין וסלנו-ציסטאין) ואנאורגנית (selenate ו-selenite), כאשר בשתי צורות אלה יכול סלניום להוות מקור טוב במזון. בקרקע מופיע סלניום בצורות האנאורגניות שלו, וכאשר צמחים קולטים תרכובות אלו, הם הופכים אותן לצורות האורגניות, סלנו-מתיונין וסלנו-ציסטיאן ולנגזרי המתיל שלהן. בגוף האדם רוב המתיונין מופיע בצורת סלנו-מתיונין, וכך הוא יכול להשתרבב אל תוך חלבוני הגוף. שרירי השלד הם המקום העיקרי של אגירת סלניום, ובהם מתרכזת 28-46% מכלל כמות הסלניום בגוף.

סלנו-ציסטאין ו-selenite עוברים חיזור ליצירת מימן סלנידי, ההופך בהמשך לסלנופוספאט לצורך הסינתזה של סלנו-פרוטאינים. ריכוזי סלניום בפלזמה ובשתן משקפים צריכה של סלניום בשעות האחרונות. לעומת זאת, אנליזה של תכולת סלניום בציפורנים יכולה לנטר צריכת סלניום משך חודשים אחדים. סלניום בצורותיו האורגניות והאנאורגניות עובר באופן משמעותי הסבה לנגזרות חד-סוכריות (selenosaccarides) בגוף קודם להפרשתו בשתן.

סלניום הוא יסוד קורט החיוני לגוף בכמויות קטנות, ועלול להיות רעיל בכמויות גבוהות. הוא מהווה מרכיב של חומצות האמינו הלא שגרתיות selenocysteine ו-selenomethionine. תכולת גוף האדם היא של 13-20 מיליגרם של סלניום. הגוף זקוק לסלניום לתפקודם של מספר אנזימים התלויים בסלניום, הידועים כ-selenoproteins, שבמהלך הסינתזה שלהם מוחדר selenocysteine לאתר הקטליטי של אנזימים אלה. עד היום זוהו לפחות 25 סלנו-פרוטאינים כאלה, שחלקם פועלים בתחומי הרבייה, חילוף החומרים של בלוטת התריס, סינתזת DNA, והגנה מפני נזק חמצוני בגוף על ידי היות סלניום קו-פקטור בפעילות המחזרת של אנזימים נוגדי חמצון כגון glutathione peroxidases, ושל צורות אחדות של thioredoxin reductase. פעילותו נוגדת החמצון של סלניום בולטת בעיקר בשילוב עם ויטמין E.

סלנו-פרוטאינים שפעילותם זוהתה, כוללים:

1. Glutathione peroxidases: זוהו 5 אנזימים ממשפחת glutathione peroxidases (להלן GPx) המכילים סלניום, ואלה הם GPx תאי, GPx פלזמתי (חוץ-תאי), GPx אולפקטורי, GPx של מערכת העיכול ו-GPx שהוא הידרופראוקסיד של פוספוליפידים. כל אחד מחמשת אנזימים אלה הוא שונה בפעילותו מהאחרים, כולם בעלי פעילות נוגדת חמצון המפחיתה את הנזק הפוטנציאלי של תרכובות RPS או reactive oxygen species, פעילות בעלת אופי של hydrogen peroxide, ליצירה של תוצרי ריאקציה נטולי-נזק כמו מים ואלכוהול. פעילות GPx היא על ידי הסרה של מרכיב חמצוני פעיל כמו H2O2, כמו גם של הידרופראוקסידים אורגניים בריאקציה: 2GSH + H2O2----GSH-Px → GSSG + 2 H2OGPx משתמש גם בטריפפטיד המחזר גלוטתיון בפעולתו.
   אחד הסלנו-פרוטאינים הידוע כ-phospholipid hydroperoxide GPx, ממוקם בקפסולת המיטוכונדריה של תאי זרע, מגן בפעילותו נוגדת החמצון על הזרעון המתפתח מפני נזק חמצוני.
2. Thioredoxin reductase: אנזים זה משתתף ברגנרציה של מספר נוגדי חמצון שביניהם אולי גם ויטמין C. שימור של thioredoxin בצורתו המחוזרת על ידי פעילות thioredoxin reductase, חיוני לוויסות של חלוקת תאים וחיוניותם. ה-thioredoxin הוא dithiol המשמש כמקור אלקטרונים לאנזים peroxidaes וכן לאנזים המחזר החשוב ribonucleotide reductase המייצר קודמנים של DNA מקודמנים של RNA.
3. Iodothyronine deiodinases או thyroid hormone deiodinases: בלוטת התריס מפרישה למחזור הדם כמות קטנה מאוד של ההורמון הפעיל ביולוגית T3, ומפרישה כמויות גדולות יותר של ההורמון הבלתי פעיל תירוקסין-T4. רוב הצורה הפעילה של T3 נוצרת בפלזמה ובתוך התאים על ידי הסרת שייר יוד אחד מ-T4 בריאקציה בה פעיל האנזים המכיל סלניום iodothyronine deiodinase. ישנם שלושה סוגים של האנזים האחרון (types I, II, III), המשתתפים בתהליכים אלה כך שסלניום הוא יסוד חיוני למטבוליזם ולרגולציה של הורמוני התירואיד, בהיותו קופקטור של הורמונים אלה. האנזים deiodinase משתתף גם בהגנה על תאי הטימוס מנזק העלול להיגרם להם מ-H2O2 הנוצר על ידי ביוסינתזה של הורמוני בלוטת התריס.
   אנזימי iodothyronine deiodinases הם תת-משפחה של אנזימי deiodinase הזקוקים לסלניום ליצירת selenocysteine. רק האנזים iodothyrosine deiodinase הפועל על תוצרי פירוק סופיים של הורמון התירואיד, אינו צורך סלניום לפעילותו.
4. Selenoprotein P: חלבון שנמצא בפלזמה וקשור לתאים האנדותליאלים של כלי הדם. פעילותו העיקרית של סלנו-פרוטאין P היא כחלבון טרנספורט של סלניום, אך גם כנוגד חמצון המגן על תאי האנדותל מנזק חמצוני הנגרם על ידי תרכובות כמו peroxynitrite, שהוא למעשה RNS או reactive nitrogen species.
5. Selenoprotein W: נמצא בשריר. למרות שפעילותו עדיין לא פוענחה, משערים שחלבון זה משתתף במטבוליזם של השריר.
6. Selenophosphate synthetase: אנזים זה משתתף בהחדרה של selenocysteine לתוך סלנו-פרוטאינים. האנזים הזה הוא עצמו סלנו-פרוטאין, ומקטלז את הסינתזה של monoselenium phosphate, שהוא קודמן (precursor) של selenocysteine הנדרש ליצירת סלנו-פרוטאינים.
7. Methionine-R-sulfoxide reductase: אנזים זה מקטלז באופן סטראו-ספציפי את החיזור של שיירי מתיונין בריאקציות העושות שימוש ב-thioredoxin כמחזר.
8. 15 kDA selenoprotein או Sep15: חלבון זה ביונקים ממוקם ברטיקולום האנדופלזמטי של תאים, שם הוא נקשר לאנזים UDP-glucose:glycoprotein glucosyltransferase, אנזים הקשור לתהליכי חמצון-חיזור.
9. Selenoprotein V: חלבון המתבטא באופן בלעדי באשכים והא משתתף בספרמטוגנזה.
10. Selenoprotein S: חלבון הכרוך בהעברתם של חלבונים עם שיבוש במבנה השלישוני שלהם מהרטיקולום האנדופלזמי לציטופלזמה. חלבון זה עשוי להיות מעורב בתגובות דלקתיות וחיסוניות.

צריכה של סלניום

רוב האמריקנים מקבלים במזונם כמות ראויה של סלניום. מנתוני סקר בריאות ותזונה (NHANES) מהשנים 2009-2010, נמצא שצריכת סלניום ממוצעת בקרב אמריקנים בגיל שנתיים ומעלה ממזון, היא של 108.5 מיקרוגרם ליום, ואילו הצריכה היומית הממוצעת ממזון בתוספת תוספים מסתכמת ב-120.8 מיקרוגרם. גברים מבוגרים בארה"ב צורכים ביום ממזון 134 מיקרוגרם, ואילו ממזון ותוספים 151 מיקרוגרם, ואילו נשים מבוגרות מקבלות במזונן מדי יום 93 מיקרוגרם סלניום, ואם הן צורכות גם תוספי מזון הם מקבלות ביום 108 מיקרוגרם סלניום. בארה"ב, 18-19% מהמבוגרים והילדים צורכים תחליפי מזון המכילים סלניום.

על פי נתוני NHANES מהשנים 2003-4, הריכוז הממוצע של סלניום בנסיוב של אמריקנים בגיל 40 שנה ומעלה, הוא 137 מיקרוגרם לליטר, כאשר רמתו בין גברים גבוהה במעט מזו בקרב נשים. צריכת סלניום בארה"ב ובקנדה וריכוזיו בנסיוב, מראים שינויים באזורים השונים, בגין ההבדלים בריכוזי סלניום בקרקע, ובהתאם השינויים בריכוזיו במוצרי מזון מקומיים הנצרכים. לדוגמה, ריכוזי סלניום גבוהים יותר בדמם של תושבי אזורים במערב ארה"ב וכן במערב התיכון, מאשר בדמם של תושבי דרום ארה"ב וצפון-מזרח מדינה זו.

סלניום בתוספי מזון

תוספי סלניום זמינים במספר צורות. סודיום סֶלֶניט וסודיום סֶלֶנֵאט הן הצורות האנאורגניות של סלניום. בעוד שמלח הסלנאט נספג כמעט במלואו אך כמות גדולה שלו מופרשת בשתן עוד לפני שהיא מתחברת לחלבונים. סודיום סלניט נספג בשיעור של 50%, אך נותר בגוף לפרק זמן ארוך יותר ולכן מוחדר באופן יעיל יותר לחלבונים. צורת ה-selenomethionine האורגנית של סלניום הנמצאת באופן טבעי במזון, נספגת בשיעור של 90%. סלנומתיונין ואצות מועשרות בסלניום, כ-75% ממנו כסלנומתיונין, נמכרים אף הם כתוספי סלניום. שתי צורות של סלניום, האורגנית והאנאורגנית, יכולות לעבור בגוף מטבוליזם ולהפוך ל-selenocysteine שמוחדר לאנזימים מכילי סלניום.

מקורות המזון של סלניום

מקורות המזון העשירים ביותר בסלניום הם מזון מהים ובשר מאיברי בקר, כאשר בשר ממקור שריר עשיר פחות ביסוד זה. מקורות נוספים הם מוצרי עוף, ביצים, מוצרי חלב וגבינות, דגנים וגרעינים שונים. סלניום ממי שתייה אינו משמעותי ברוב האזורים הגיאוגרפיים. רמת הסלניום בירקות תלויה באחוז יסוד זה בקרקע המקומית, כמו בחומציות הקרקע, כמות החומר האורגני בקרקע, והאם הסלניום בקרקע זו נגיש לספיגה על ידי שורשי הצמחים. אפילו אגוזי ברזיל יכולים להראות ואריביליות של עד פי-10 ברמת סלניום שלהם, בתלות במיקום של גידולם. פירות וירקות נחשבים כמקור דל יחסית של סלניום, כמו גם שתיית מים ממקורות מקומיים באזורי עולם רבים.

רעילות

למרות שסלניום הוא יסוד קורט חיוני, הוא עלול להיות רעיל בצריכתו בעודף גדול. צריכה מעל כמות הסף העליונה של 400 מיקרוגרם ליום, עלולה לגרום לסלנוזיס. רמת סף זו של 400 מיקרוגרם ליום, מבוססת בעיקר נתונים של מחקר משנת 1986 שנערך בסין בקרב מטופלים עם תסמיני סלנוזיס שנמצא שצרכו באופן כרוני בממוצע 850 מיקרוגרם מדי יום, ומעקב אחריהם משנת 1992. מחקר זה הצביע למעשה על מינון יומי בטיחותי של 800 מיקרוגרם (או 15 מיקרוגרם לק"ג משקל גוף), אך המינון העליון היומי המומלץ של 400 מיקרוגרם נועד לא רק למנוע רעילות, אלא להימנע מיצירת חוסר שיווי משקל בין מרכיבים תזונתיים בדיאטה המקובלת. באזורים מסוימים בסין, התושבים ניזונים בכמות יחסית גולה מתירס שמגדלים שם בקרקע עתירת פחם העשירה במיוחד בסלניום (9.1%, שהיא תכולת הסלניום בפחם הגבוהה ביותר שנרשמה אי-פעם), ואכן אובחנו בתושבי אזורים אלה מקרי רעילות כתוצאה מסלניום.

תסמינים של סלנוזיס כוללים ריח בולט של שוּם בהבל הפה, טעם מתכתי בפה, שינווים בצבע השיניים, מפגעים במערכת העיכול כבחילות שלשולים, , איבוד שיער, התקלפות או שבירות ציפורניים, עייפות, נטייה לרגזנות, פריחה עורית ותסמינים של פגיעה במערכת העצבים. במקרי קיצון של סלנוזיס, עלולה להתפתח צמקת הכבד, בצקת ריאות, כשל כליות, ובמקרים נדירים אף מוות.

סלניום אלמנטאלי ורוב הסלנידים המתכתיים הם בעלי רעילות נמוכה בשל הזמינות הביולוגית הנמוכה שלהם. לעומת זאת, selenates ו-selenites הם מאוד רעילים, ובעלי פעילות חמצונית דומה לזו של ארסן תלת-חמצני. החומר H2Se או סלניד מימני, הוא גז מעכל רעיל ביותר. סלניום מופיע גם בתרכובות אורגניות כמו dimethyl selenide, selenomethionine, selenocysteine ו-methylselenocysteine, כאשר לכל התרכובות הללו יש זמינות ביולוגית, ובהתאם הן רעילות במינונים גבוהים.

בשנת 2009 נרשם אירוע חריג בתחרות של אליפות ארה"ב במשחק פולו בהשתתפות סוסו פוני קטני קומה. עשרים ואחד סוסים שהיו אמורים להשתתף בתחרות זו מתו יום לפני פתיחתה, כאשר אנליזה של מרכיב תוסף מזון שמיתן לסוסים אלה גילה ריכוזי סלניום הגבוהים פי 10-15 בדמם מהנורמה המקובלת, ורמות סלניום הגבוהות פי 15-20 בכבדי סוסים אלה, מהרמה המקובלת.

תכולת סלניום באגוזי ברזיל גבוהה במיוחד (68-91 מיקרוגרם לכל אגוז) וצריכה סדירה של אגוזים אלה עלולה לגרום לסלנוזיס. בשנת 2008 דווח על מקרה מבודד בו 201 איש לקו בתסמינים חמורים מצריכת נוזל שהוגדר כתוסף מזון שנמצא בדיעבד מכיל רמת סלניום שהייתה גבוהה פי-200 ממה שצוין על גבי האריזה. במקרה זה נרשמו תופעות של תסמינים חריפים במערכת העיכול והעצבים, תסמונת נשימתית חריפה ARD)), רעדים, וסומק בפנים.

חסר בסלניום

באנשים בריאים בעלי תזונה מאוזנת, נדיר למצוא חסר בסלניום. מצבי חסר כאלה נמצא באלה עם מפגעי מערכת העיכול ובעיות של ספיגה לקויה כגון בתסמונת Crohn, באלה הניזונים תקופה ארוכה בעירוי (TPN) ללא תוספת סלניום, או בקשישים מעל גיל 90 שנה. גם אלה הניזונים מדיאטות ספציפיות בגלל מגבלות מטבוליות (כגון פנילקטונוריה) עלולים להיות בעלי רמות סלניום נמוכות. כן עלולים להגיע לרמת חסר אלה המתגוררים באזורים עם קרקע דלה במיוחד בסלניום. יחד עם זאת, בניו-זילנד ושוודיה עם רמות סלניום נמוכות בקרקע, לא מוכרים מפגעי בריאות על רקע מחסור בסלניום. מטופלים בהמודיאליזה ידועים כבעלי חסר בסלניום.

חסר בסלניום המוגדר על ידי פעילות נמוכה של סלנו-אנזימים (כמו גלוטתיון פראוקסידאזה וכן thioredoxin oxidase ו-thyroid deiodinases) במוח ובבלוטות אנדוקריניות, מתרחש רק כאשר רמת סלניום נמוכה בגוף מופיעה בד בבד עם עקה נוספת, כגון חשיפה גבוהה לכספית או כתוצאה מעקה חמצונית כתוצאה מחסר בוויטמין E. נראה שאלה עם חסר בסלניום פגיעים יותר במצבים של עקה פיזיולוגית או כתוצאה מהדבקה בפתוגנים שונים. חסר סלניום עלול להחמיר תסמיני חסר של יוד, ולהגביר את הסיכון לזפקת בילדים.

באזורים דלי-סלניום בסין מוכרת מחלת Keshan (עיר במנצ'וריה שבסין) הפוגעת בעיקר בנשים צעירות ובילדים, בה חסר סלניום המשולב בעקה נוספת (ייתכן שמדובר בהדבקה נגיפית) גורם למחלה זו, המתבטאת בקרדיומיופתיה, שהייתה נפוצה שם בתקופה שלפני הוספה מבוקרת סלניום על ידי שלטונות הבריאות בשנות ה-70. לפני כן הצריכה היומית הממוצעת של סלניום באזורים הנגועים במחלת Keshan לא עלתה על 11 מיקרוגרם, כאשר צריכה של 20 מיקרוגרם ליום מגינה בפני המחלה. צורת מחלת Keshan החריפה מתאפיינת על ידי הופעה פתאומית של אי-ספיקת לב, ואילו בצורה הכרונית של המחלה יש הגדלה הדרגתית ומתונה של הלב עם דרגות שונות של אי-ספיקה. מחלה נוספת המזוהה עם ערכי סלניום נמוכים בסין היא מחלת Kashin-bek, המתבטאת בדגנרציה של סחוס ואוסטיאו-ארתריטיס בילדים ונערים.

הרמות המומלצות (RDA) של סלניום

סלניום ותחלואה

מספר גדול של מחקרים אפידמיולוגיים כרכו רמות חסר של סלניום בביולוגיה של מספר תחלואות משמעותיות או כרוניות כגון סרטן, סוכרת, HIV/AIDS, ומפגעי בלוטת התריס. יחד עם זאת, ניסויים קליניים פרוספקטיביים אקראיים, כפולי סמיות ומבוקרים, בהם נבחנה השפעה טיפול בסלניום, לא הצליחו להפחית את ההיארעות של מחלות ומפגעים אלה, ומטה-אנליזות של ניסויים בהם נבחנה השפעת אספקת סלניום, לא הגיעו לתוצאה משמעותית בהפחתת התמותה או חומרת התחלואה במגוון מחלות שנבחנו.

סלניום ותחלואה קרדיו-וסקולארית

סלנופרוטאינים מסייעים למנוע פראוקסידציה של ליפידים כתוצאה מחמצון יתר, ומפחיתים לכאורה תהליכי דלקת ומונעים צימות טסיות. מסיבות אלה עלתה הסברה שתוספי סלניום יוכלו להפחית את הסיכון למחלות כלי דם ולתמותה הנגרמת בעטיים. אך הנתונים האפידמיולוגיים על תפקיד סלניום בתחלואה קרדיו-וסקולארית הולידו מסקנות סותרות. מספר מחקרי תצפית הראו קשר הופכי בין רמות סלניום בנסיוב והסיכון ליתר לחץ-דם או למחלת לב כלילית. מטה-אנליזה של 25 מחקרי תצפית מצאה שאנשים עם רמות נמוכות יותר של סלניום אמנם מצויים בסיכון מוגבר למחלת לב כלילית, אך מחקרי תצפית אחרים לא הצליחו להראות קשר כזה, או שהם מצאו דווקא שרמות מוגברות של סלניום עלולות להגביר את הסיכון של תחלואה קרדיו-וסקולארית.

ניסויים קליניים אחדים בחנו האם נטילת תוספי סלניום מפחיתה את הסיכום למחלה קרדיו-וסקולארית. בניסוי אקראי אחד, מבוקר-פלצבו, 474 אנשים בריאים בני 60 עד 74 שנים עם רמת סלניום ממוצעת של 91.2 מיקרוגרם לליטר בפלזמה שלהם, טופלו במינונים של 100, 200 או 300 מיקרוגרם סלניום מדי יום למשך 6 חודשים כנגד קבוצת נוטלי פלצבו. תוספים אלה אכן הפחיתו את רמת סך-כולסטרול וכן את רמת כולסטרול LDL, בהשוואה לפלצבו, והמינון היומי של 300 מיקרוגרם סלניום אף העלה את רמת כולסטרול HDL. אך מספר ניסויים אחרים לא מצאו שנטילת 200 מיקרוגרם סלניום מדי יום הפחיתה את הסיכון לתחלואה או תמותה קרדיו-וסקולארית.

בעוד שמחקר אחד מצא עליה בתחלואה ותמותה ממחלה קרדיו-וסקולארית באלה עם רמת סלניום הנמוכה מ-45 מיקרוגרם לליטר, בהשוואה לאלה עם רמות סלניום מעל 45 מיקרוגרם לליטר, מחקר דומה אחר שבחר באותה רמת-סף של סלניום, מצא הבדל משמעותי רק במדד של תמותה מאירוע מוחי. מחקר אחד שנערך בדנמרק בקרב גברים בגיל העמידה, מצא עליה בתחלואה קרדיו-וסקולארית בגברים עם רמת סלניום הנמוכה מ-79 מיקרוגרם לליטר, אך מחקרים אחרים לא הפיקו מסקנה דומה. נכון להיום, אין מסקנה נחרצת האם נטילת סלניום על ידי אלה עם רמות סלניום תקינות בדמם, היא בעלת משמעות קלינית מיטיבה.

סלניום ו-HIV/AIDS

רמות סלניום הן לעתים קרובות נמוכות יותר בנשאי HIV, אך הסיבה לכך נעוצה כנראה במאזן תזונתי ירוד יותר, באיבוד גדול יותר משלשולים תכופים, וספיגה לקויה. הנתונים על משמעות סלניום בהתנהלות במחלה זו סותרים. יש מחקרים המראים שרמת סלניום יורדת בהדרגה עם התקדמות מהלך המחלה, ומחקר אחד אף הצביע על נטילת תוסף (Selenomax) כמפחיתה לכאורה את טיטר הנגיף HIV וגורמת לעליה ברמת תאי +CD4, אך לעומתו מחקר אחר לא מצא כל השפעה בנטילת סלנו-מתיונין. יש השערה שבהיותו מרכיב אינטגראלי של האנזימים glutathione peroxidase ו-thioredoxin reductase, סלניום משחק תפקיד תשוב בהקטנת העקה החמצונית בתאים מודבקים עם הנגיף, ובכך תיתכן הפחתה בקצב ההתרבות שלהם.

מספר קטן יחסית התפרסמו עד כה שבחנו את השפעת נטילת סלניום על ידי נשאי-HIV. שני ניסויים בלתי מבוקרים של צריכת תוספי מתיונין (באחד מהם צריכה יומית של 400 מיקרוגרם של אצות מועשרות בסלניום, ובאחר צריכה יומית של 80 מיקרוגרם סלניום בתוספת 25 מיליגרם ויטמין C), דווחו על תחושת שיפור סובייקטיבית, אך לא מדגימים כל שיפור במדדים ביולוגיים הקשורים להתקדמות המחלה.

מחקר אקראי ומבוקר בקרב 186 גברים ונשים נשאי-HIV, מצא שצריכת 200 מיקרוגרם סלניום מדי יום למשך שנתיים, הפחיתה בהם משמעותית את מספר האשפוזים בתקופה זו. ניסוי אקראי, כפול-סמיות, ומבוקר-פלצבו, בקרב 174 נשאי HIV דיווח שצריכה יומית של 200 מיקרוגרם אצות מועשרות בסלניום למשך 9 חודשים הייתה כרוכה בעליה בספירת תאי +CD4 ועיכוב בעליית רמת הנגיף בדמם. לעומתו, מחקר אחר לא מצא שנטילת 100 מיקרוגרם סלניום מדי יום למשך שנה, השפיעה על ספירת תאי +CD4, או על התמותה בקרב חולי AIDS שנטלו את התכשיר בהשוואה לאלה שלא נטלו אותו.

סלניום ודעיכה קוגניטיבית

הדעיכה ברמות סלניום בפלזמה עם הגיל, העלתה את האפשרות שמא יש קשר בין רמות מופחתות של סלניום והתפקוד המוחי, בעיקר בהקשר של הירידה הנובעת בפעילות נוגדת החמצון של הסלניום. התוצאות של מחקרים תצפיתיים דו-משמעיות. במחקרים בהם נבחנו אנשים עם רמת סלניום נמוכה בבסיס המחקר, הראו שאלה יותר חשופים לדעיכה קוגניטיבית במרוצת הזמן. אם כי לא בהכרח שאנשים אלה היו ברמות חסר מובהקות של יסוד זה. ניתוח של ממצאי סקר NHANES בקרב 4,809 קשישים בארה"ב לא מצא כל קשר בין רמת סלניום בנסיוב לממצאי מבחני זיכרון.

חוקרים בצרפת בחנו את האפשרות שנטילת סלניום מפחיתה דעיכה קוגניטיבית בקשישים. מחקר היקף של 4,447 משתתפים בני 45-60 שנה, מצא שצריכה יומית משך 8 שנים של 120 מיליגרם של חומצה אסקורבית, 30 מיליגרם ויטמין E, וכן 6 מיליגרם בטא קרוטן ,20 מיליגרם אבץ, ו-100 מיקרוגרם סלניום, הביאה 6 שנים לאחר סיום נטילת תוספים אלה לרמת זיכרון אפיזודי גבוהה יותר ולכושר ביטוי מילולי עשיר יותר, בהשוואה לצורכי פלצבו. אלא שאין אפשרות להסיק על תרומתו הייחודית של סלניום ממצאאי מחקר זה בשל היותו רק מרכיב אחד מתוך תערובת של חמישה נוגדי חמצון מקובלים. סקירה סיסטמתית של 9 ניסויים מבוקרים, הגיעה למסקנה שנתוני מחקרים אלה אינם מספיקים להחליט האם מתן סלניום עשוי לעכב מחלת אלצהיימר.

סלניום ובלוטת התריס

רמות סלניום בבלוטת התריס גבוהות יותר מאשר בכל איבר אחר בגוף, ובדומה ליוד יש לסלניום תפקידים חשובים בסינתזת הורמוני הבלוטה ובמטבוליזם שלה. ראיות אפידמיולוגיות תומכות בקשר בין רמות סלניום ותפקודי בלוטת התריס: מחקר SU.VI.MAX שכלל 1,900 משתתפים, הצביע על מתאם הופכי בין רמות סלניום בנסיוב, לבין נפח הבלוטה, הסכנה להופעת זפקת (goiter), והנזק לרקמת הבלוטה באלה עם חסר מתון של יוד. אלא שממצאי מחקר זה היו משמעותיים סטטיסטית רק בנשים. מחקר חתך (cross-sectional) בקרב 805 נשים מבוגרות בדנמרק עם חסר מתון של יוד, מצא מתאם הופכי מובהק בין רמות סלניום בנסיוב לבין נפח הבלוטה שלהן.

מחקרים אקראיים ומבוקרים של מתן תוספי סלניום למטופלים עם מחלת בלוטת התריס, הניבו מגוון של תוצאות מעורבות. במחקר אחד, אקראי, כפול-סמיות ומבוקר פלצבו, בהשתתפות 368 מבוגרים בריאים בגיל 60-74 שנה, הם חולקו לקבוצות שטופלו מדי יום במינוני סלניום של 100, 200 ו-300 מיקרוגרם, למשך 6 חודשים. טיפולים אלה לא השפיעו על תפקוד התירואיד, למרות שריכוזי סלניום בפלזמה עלו משמעותית.

ניסוי אקראי, כפול-סמיות ומבוקר פלצבו נוסף נועד להשוות את ההשפעה של צריכה יומית של 200 מיקרוגרם ליום של סלניום (בצורת סודיום סלניד) משך 6 חודשים בקרב 159חולי מחלת Graves עם אורביטופתיה מתונה. בהשוואה למטופלי פלצבו, נמצא שיפור בממצאים האופתלמולוגים ב-61% מצורכי סלניום, בהשוואה לשיפור ב-36% ממטופלי פלצבו. רק ב-7% ממטופלי סלניום נרשמה התקדמות במחלה, בהשוואה ל-26% מבין מטופלי פלצבו.

נשים עם נוגדנים עצמיים לאנזימי הפראוקסידאזה של התירואיד (Hashimoto's thyroiditis), נוטות לפתח היפו-תירוקסינמיה בהיותן בהיריון, עם תפקוד חסר של הבלוטה ותת-תריסיות לאחר הלידה. סקירת Cochrane של התערביות טיפוליות בתת-תריסיות בעת הריון, התבססה על ניסוי בו נטלו 151 נשים הרות עם נוגדנים ל-TPO מדי יום 200 מיקרוגרם סלנו-מתיונין, והגיעה למסקנה שטיפול זה באוכלוסיה זו היא גישה טיפולית מבטיחה, בעיקר להפחתת הסיכון ל-thyroiditis שלאחר הלידה. יחד עם זאת נדרש על ידי חוקרי Cochrane לבצע ניסוי קליני אקראי בהיקף משתתפות גול בהרבה כדי להפיק ממנו מקנה באיכות טובה יותר לגבי הממצא המתואר.

יצוין שיש ראיות לכך שנטילת סלניום יכולה להחמיר היפותירואידיזם בעיקר באלה עם חסר ביוד. במקרים אלה יש ליטול סלניום ביחד עם תוסף יוד. בהקשר של מפגעי בלוטת התריס יש לציין שחסר בסלניום נכרך גם בהופעת myxedematous endemic cretinism.

סלניום וסרטן

יש ראיות לא מבוטלות מניסויים בחיות לפיהם מתן תוספי סלניום בריכוזים גבוהים מפחית את היארעות מחלות סרטן. כשני שליש מתוך למעלה מ-100 מחקרים שפורסמו בלפחות 20 מודלים שונים בחיות עם ממאירות ספונטאנית, או כזו שהושרתה על ידי קרצינוגנים כימיים או על ידי נגיפים מסרטנים, מצביעים על הפחתה משמעותית בתחלואה בסרטן. הראיות מצביעות על נגזרי מתיל של סלניום כצורה הפעילה כנגד הופעת שאתות, ונגזרי מתיל אלה נוצרים בעיקר במצבים של מתן מינונים גבוהים של סלניום.

מטבע הדברים, התמונה פחות ברורה כשבאים לדון בקשר בין סלניום להתרחשות הסרטנית בבני אדם. בגלל ההשפעה של סלניום על מנגנוני תיקון של DNA, על אפופטוזיס, ועל מערכת החיסון והמערכת האנדוקרינית, בנוסף לסגולותיו כנוגד חמצון, ייחסו לו תפקיד במניעת התהליך הסרטני. מחקרים אפידמיולוגיים העלו את הסברה שקיים מתאם הופכי בין סטאטוס הסלניום בגוף לבין הסיכון לסרטני המעי הגס, הערמונית, הריאות, שלפוחית השתן, העור, הושט והקיבה.

מחקרים באזורים גיאוגרפיים שונים, הראו באופן עקבי שיש תמותה גדולה יותר מסרטן בקרב אוכלוסיות באזורים עם רמת סלניום נמוכה משמעותית בקרקע וצריכה נמוכה יותר של סלניום במזון. אלא שמגמה זו לא בהכרח באה לביטוי בנשים. לדוגמה, מחקר פרוספקטיבי של למעלה מ-60 אלה נשים העוסקות בסיעוד (NHS) בארה"ב לא מצא כל מתאם בין רמת סלניום בציפורן הבוהן והסיכון לתחלואה בסרטן.

עניין רב ריתק מחקר התערבותי של מתן תוסף סלניום לאוכלוסיית מחקר גדולה יחסית, ומדובר ב-130,471 תושבים של 5 ערים בפרוביציה של Quidong בסין, אזור רב-סיכון להדבקה בהפאטיטיס B עם רמת תחלואה גבוהה של סרטן הכבד. לצורך ניסוי גדול זה, הועשר מלח השולחן בסודיום סלניט לצריכת מדגם של 20,847 איש ואישה באחת מ-5 הערים, כאשר תושבי ארבעת הערים האחרות שימשו כביקורת.

במשך מעקב של 8 שנים, ההתרחשות של סרטן כבד פחתה בממוצע ב-35% בעיר בה הועשר המלח בסלניום, בעוד שלא היה כל שינוי בהופעת סרטן זה ב-4 ערי הביקורת. במחקר קליני שנערך באותו אזור בסין, טופלו 226 איש ואישה עם עדות להדבקה כרונית בהפאטיטיס B מדי יום במינון של 200 מיקרוגרם סלניום, או בפלצבו. במעקב של 4 שנים נמצא שבעוד ש-7 מתוך 113 משתתפי הניסוי בקבוצת הפלצבו לקו בסרטן הכבד, אף לא אחד מתוך 113 משתתפי הניסוי המטופלים בסלניום לקה במחלה זו.

סקירת Cochrane של מחקרים על סלניום ומניעת סרטן, הראתה שבהשוואה לצריכת סלניום במזון ברמה הנמוכה ביותר, אלה הצורכים סלניום ברמה הגבוהה ביותר, נהנו מסיכון מופחת ב-31% ללקות בסרטן, ובסיכון מופחת ב-45% למות ממחלה זו. בדומה צריכה מוגברת של סלניום כרוכה בסיכון מופחת ב-33% ללקות בסרטן שלפוחית השתן, וסיכון מופחת ב-22% ללקות בסרטן הערמונית. סוקרי Cochrane לא מצאו כל מתאם בין נטילת סלניום לבין סרטן השד.

לעומת זאת, ניסויים אקראיים-מבוקרים, בהם נבחנה השפעת נטילת סלניום בתחום מניעת סרטן, הולידו תוצאות סותרות. סוקרי Cochrane מסיקים בהתבססם על 9 ניסויים קליניים אקראיים, שנטילת סלניום עשויה לסייע למנוע סרטן מערכת העיכול, אך מדגישים שנדרשים ניסויים קליניים ברמה גבוהה יותר ובהיקף גדול יותר להסיק מסקנה מחייבת.

הדבקה כרונית בנגיפי הפאטיטיס B ו-C, מגבירה משמעותית את הסיכון ללקות בסרטן הכבד. שנערך בקרב גברים בטאיוואן עם הדבקה כרונית בנגיפי הפאטיטיס, נמצא שרמה נמוכה של סלניום בפלזמה הייתה כרוכה בסיכון מוגבר של סרטן הכבד. המתאם ההופכי בין רמות סלניום וסרטן כבד היה מובהק יותר בקרב מעשנים, ובאלה עם רמה נמוכה יותר של ויטמין A.

מחקר פרוספקטיבי בקרב למעלה מ-9,000 גברים ונשים בפינלנד, מדד רמות סלניום בקרב 95 ממשתתפי מחקר זה שאובחנו בדיעבד עם סרטן ריאות ובקרב קבוצת ביקורת של 190 אנשים בריאים תואמי-גיל. נמצא שרמות סלניום נמוכות בנסיוב היו כרוכות בסיכון מוגבר של סרטן ריאות, אם כי מתאם זה היה מובהק יותר בקרב מעשנים. באוכלוסיה פינית זו, רמות סלניום היו רק ברמה של 60% מרמות סלניום הנמדדות בדרך כלל במדינות מערביות אחרות.

מטה-אנליזה עדכנית שכללה 16 מחקרים מצביעה על כך שסלניום עשוי להגן בפני סרטן ריאות. מטה-אנליזה זו מצביעה על ירידה מופחתת משמעותית של 54% של הופעת סרטן ריאות במקרים של רמות סלניום נמוכות בציפורן הבוהן. לעומת זאת, מטה-אנליזה של מחקים בהם נמדדה רמת סלניום בנסיוב, העלתה שהירידה בסיגכון להופעת סרטן הריאות עמדה על 20% ולא הייתה משמעותית סטטיסטית.

סלניום וסרטן הערמונית

מספר מחקרים דיווחו שצריכת סלניום נמוכה במזון, כרוכה בסיכון מוגבר לסרטן הערמונית. סקר במהלך ניסוי פרוספקטיבי בקרב למעלה מ-50,000 גברים עובדי מערכת הבריאות בארה"ב (HPS), מצא מתאם הופכי מובהק בין רמת סלניום בציפורן הבוהן לבין הסיכון לסרטן הערמונית: במחקר זה התגלו 181 גברים שאובחנו עם מחלה מתקדמת ולעומתם נבדקו 181 גברים בריאים. אלה מהנבדקים עם רמת סלניום בציפורן הבוהן שהתאימה לצריכת סלניום יומית של 159 מיקרוגרם, היו בעלי סיכון נמוך ב-65% ללקות בסרטן ערמונית מתקדם, בהשווה לאלה ממשתתפי המחקר בהם רמת סלניום בציפורן התאימה לצריכה יומית של 86 מיקרוגרם סלניום בלבד.

סקר אחר בקרב למעלה מ-9,000 גברים אמריקנים ממוצא יפאני, נבחנו 249 מתוכם עם סרטן הערמונית לעומת מספר דומה של גברים תואמי גיל שאינם חולים במחלה. נמצא שהסיכון לחלות במחלה היה 50% נמוך יותר באלה שרמות סלניום בנסיוב שלהם היו ברביעון העליון, לעומת אלה מהגברים שרמת סלניום בדמם נמצאה ברביעון התחתון. מחקר case- control אחר הראה שגברים שרמות סלניום בדמם נמצאו ברביעון התחתון, היו צפויים לחלות בסרטן הערמונית פי 4-5 יותר מאלה עם רמות סלניום ברביעון העליון. מחקר נוסף השווה 724 מקרים של סרטן הערמונית עם 879 גברים תואמים בקבוצת ביקורת, אך כאן לא נמצא כל מתאם בין רמות סלניום והתרחשות סרטן הערמונית.

ניתוח של מחקר אקראי, מבוקר וכפול-סמיות הידוע כ-Nutritional Prevention of Cancer Trial, בקרב 1,312 מבוגרים אמריקנים עם רקע של קרצינומה של תאי הבסיס או תאי קשקש של העור, מצא שצריכת 200 מיקרוגרם סלניום מדי יום משך 6 שנים, הייתה כרוכה בהפחתה של 52-65% בסיכון להופעת סרטן הערמונית. השפעה זו הייתה חזקה ביותר בגברים עם ריכוזי סלניום בשלישון הנמוך, בהם רמת PSA בבסיס המחקר הייתה נמוכה מ-4.0 ננוגרם למ"ל. באופן מפתיע, ניתוח מאוחר יותר של ממצאי מחקר זה, הצביעו על כך שנטילת תוסף סלניום במינון האמור למשך 6 שנים, הגדילה את הסיכון לקרצינומת תאי הקשקש ב-25%, ולא הפחיתה משמעותית את הסיכון לסרטן הריאה.

לעומת זאת, ניסוי SELECT או The Selenium & Vit E Cancer Prevention Trial, ניסוי אקראי ומבוקר בקרב 35,533 גברים אמריקנים וקנדים בגיל 50 שנה ומעלה, הופסק במהלכו המתוכנן כעבור 5 שנים, כאשר ממצאי ביניים לא הראו כל יתרון למתן יומי של 200 מיקרוגרם מדי יום עם או בלי תוספת של 400 יח' ויטמין E מדי יום, על הסיכון להתרחשות סרטן הערמונית. גם מעקב המשך במשך שנה וחצי לאחר הפסקת הניסוי, לא מצא כל קשר בין הטיפול בסלניום להתרחשות סרטן זה.

במחקר אחר, גברים נטלו מדיום במשך 8 שנים 100 מיקרוגרם סלניום, ביחד עם 20 מיליגרם אבץ, 120 מיליגרם ויטמין C, וכן 30 מיליגרם ויטמין E ו-6 מיליגרם בטא קרוטן. אלה ממשתתפי הניסוי עם רמת PSA נורמאלית בתחילתו הראו סיכון מופחת ללקות בסרטן הערמונית, אך לעומתם אלה עם רמות PSA גבוהות יחסית לא נהנו מהפחתת הסיכון לסרטן זה בטיפול האמור. אישור לממצאי ניסוי זה התקבלו בניסוי אחר, בו גברים עם רמות PSA תקינות, שנטלו משך 5.5 שנים 200 מיקרוגרם סלניום מדי יום, לא הראו סיכון מופחת לסרטן הערמונית בהשוואה לנוטלי פלצבו.

מחקר case-control מהגדולים בהיקפם שנערכו עד כה, שמצא מתאם הופכי מובהק בין רמות סלניום בציפורן הבוהן לבין הסיכון לסרטן המעי הגס, לא מצא כל מתאם דומה באשר להתרחשות סרטן השד או סרטן הערמונית. מטה-אנליזה של 20 מחקרים אפידמיולוגיים מצאה שרמות סלניום בנסיוב או בציפורן הבוהן, היו משמעותית נמוכות יותר באלה עם סרטן הערמונית. לעומת זאת, מחקר פרוספקטיבי עדכני בקוהורט של למעלה מ-295,000 גברים מדווח שנטילה יומית של סלניום בנוסף למולטי-ויטמינים אחרים, הייתה כרוכה בעליה משמעותית מובהקת בסרטן ערמונית מתקדם ובתמותה מהמחלה. נראה אם כן שנדרשים מחקרים פרוספקטיביים דגולים נוספים להבנת הקשר בין סלניום לסרטן הערמונית.

מנגנונים אפשריים להבנת ההשפעה של סלניום ותחלואת סרטן

באותם מקרים בהם יש לכאורה השפעה חיובית של סלניום בכל הקשור להפחתת התהליך הסרטני, הוצעו מספר מנגנונים להסבר השפעה זו: א. הגברת הפעילות נוגדת החמצון של סלנו-אנזימים ושיפור המאזן האנטי-חמצוני; ב. שיפור תפקודה של המערכת החיסונית; ג. השפעה מעכבת על המטבוליזם של הקרצינוגנים; ד. הגדלת הרמות של מטבוליטים של סלניום המעכבים שגשוג תאי סרטן; ה. השפעת סלניום על תהליך האפופטוזיס בתאים סרטניים; ו. השפעת סלניום על תהליכי תיקון DNA; ז. סלניום הוא בעל השפעה מעכבת של angiogenesis.

בנקודת זמן זו, נראה שלא הושגה עדיין הסכמה או קונצנזוס גורפים באשר להשפעה האפשרית של סלניום והתופעה הסרטנית. בשנת 2003, התיר ה-FDA פרסום של "טענה בריאותית מוסמכת" על אריזות של מוצרי מזון ותוספיו המועשרים או מכילים סלניום, לפיה "בעוד שקיימת עדות מדעית מסוימת המרמזת שצריכת סלניום עשויה להפחית את הסיכון של תחלואה במספר סוגי סרטן, ה-FDA החליט שעדות זו מוגבלת ואינה מגיעה כדי מסקנות מוצקות ומחייבות". רשות המזון והתרופות גורסת שנחוץ מחקר רחב היקף נוסף לאשש ולהוכיח את הקשר בין רמות סלניום והסכנה של התרחשות סרטן, ולהחליט האם נטילת תוספי סלניום אמנם עשויה למנוע כל צורה של מחלה זו.

סלניום וסוכרת

מחקרים מוקדמים אחדים הראו שאנשים עם רמות סלניום נמוכות בגופם, הם בעלי סיכון מוגבר ללקות בסוכרת type 2. לעומתם מחקרים אחרים דווקא מצאו שאנשים עם רמות סלניום גבוהות, בעלי סיכון מוגבר ללקות בסוג זה של סוכרת. בנוסף, מחקר עדכני יותר מצביע על כך שאלה שנטלו תוספי סלניום במינון יומי של 200 מיקרוגרם למשך תקופה של 7.7 שנים, למעשה הגדילו משמעותית את הסיכון ללקות בסוכרת type 2.

אינטראקציות של סלניום עם תרופות

תרופות ציספלטין, חומצה ולפרואית, clozapine, וקורטיקוסטרואידים דוגמת פרדניזון, צריכת אלכוהול ממושכת ועישון מפחיתים רמת סלניום בגוף. לעומת זאת גלולות למניעת הריון יכולות להעלות רמת סלניום בדם. אבץ יכול להפחית את ספיגת סלניום מהמזון.

אינטראקציה עם תכשירים אנטי-קואגולנטים ותכשירים נוגדי טסיות: כאשר סלניום נצרך ביחד עם heparin, enoxaparin, אספירין, dalteparin ,ticlopidine ,clopidogrel ו-warfarin, גדל הסיכון לדימומים. בניסויים בחיות נמצא שסלניום מאריך את משך ההשפעה המרגיעה של ברביטוראטים כמו butabarbital ,mephabarbital ,phenobarbital ו-secobarbital.

סלניום עלול להפחית את יעילות פעולתם של תכשירים כימותרפיים כמו ציספלטין, doxorubicin ו-bleomycin. נטילת סלניום במקביל לצריכת תרופות להפחתת רמת כולסטרול-LDL דוגמה ניאצין או simvaststin עלולה להפחית את היעילות של תרופות אלה. תיאורטית סלניום יכול להפחית את היעילות של atorvastatin, fluvastatin, lovastatin כמו גם pravastatin.

צריכה מוגברת של סלניום מהמזון מפחיתה את ההשפעה הרעילה של כספית, ואכן ידוע היום שהמנגנון של רעילות הנגרמת מכספית כרוכה בעיכוב בלתי הפיך של סלנו-אנזימים הנחוצים למניעת נזק חמצוני במוח בבלוטות אנדוקריניות.

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' בן עמי סלע