כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "תסמונת לנוקס-גסטו - Lennox–Gastaut syndrome"
(יצירת דף עם התוכן " LGS . הסינדרום ע"ש לנוקס גסטו מבוא בשנות החמישים החלו להופיע בספרות דיווחים על סינדרומי...") |
|||
| (12 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| + | {{ערך בבדיקה}} | ||
| + | {{מחלה | ||
| + | |תמונה=Attaque; Periode Epileptoide. Planche XVII. Wellcome L0074938.jpg | ||
| + | |כיתוב תמונה= | ||
| + | |שם עברי=תסמונת לנוקס-גסטו | ||
| + | |שם לועזי= Lennox–Gastaut syndrome | ||
| + | |שמות נוספים=LGS | ||
| + | |ICD-10= | ||
| + | |ICD-9= | ||
| + | |MeSH= | ||
| + | |יוצר הערך=[[משתמש:מיקי דובלין|ד"ר מיכאל דובלין]] וד"ר יהודית מנליס | ||
| + | |אחראי הערך= | ||
| + | }} | ||
| + | {{הרחבה|אפילפסיה}} | ||
| + | ==מבוא== | ||
| + | בשנות החמישים החלו להופיע בספרות דיווחים על סינדרומים אפילפטיים שביטויים ב EEG היה וריאנט של התפרצויות כלליות מסוג אבסנס. באחד הדיווחים תארו Lennox & Davis סינדרום אפילפטי שדמה מאוד להתפרצויות מסוג אבסנס. רק בשנת 1965 הגדירו Gastaut & Dravet את גבולות הסינדרום וקבעו את שמו הסינדרום על שם Gastaut - Lennox. | ||
| − | + | כל הדיווחים בספרות תמימי דעים כי לסינדרום זה טריאדה אופיינית: | |
| + | *פרכוסים טוניים אקסיאליים, פרכוסים אטוניים ואבסנסים אטיפיים. בזמן הפרכוס קיים איבוד חד בטונוס השרירים הגורם לנפילה | ||
| + | *השינויים ב EEG כוללים התפרצויות דיפוזיות איטיות של זיז וגל בתדר הנמוך מ Hz 2.5 או זיז וגל מהירים בתדר העולה על Hz 2.5 המופיעים בזמן התעוררות | ||
| + | *עם התקדמות המחלה המופיעים האטה ניכרת בהתפתחות הפסיכומוטורית ושינויי אישיות | ||
| − | . | + | ==אפידמיולוגיה== |
| + | קבוצה זו של מחלות מופיעה בין גילאי 2–8 שנים עם שיעורי הארעות מקסימליים בין 3–5 שנים. תיתכן הופעת המחלה מתחת לגיל שנתיים. נדיר מאוד למצוא הופעה חדשה של המחלה מעבר לגיל 10 שנים. בנים חולים יותר מבנות עם יחס של 1:1.5 בהתאמה. לא תועדה עד היום הופעה משפחתית של מחלה זו למרות שנמצא כי ל 50% מכלל החולים קרובי משפחה שסבלו מאפילפסיה כלשהי או פרכוסי חום. | ||
| − | + | ==פתולוגיה== | |
| − | + | הפגיעה האנטומית הקלאסית כוללת ירידה משמעותית במספר ענפי הדנדריטים בשכבות הקורטקס העמוקות. ב PET Scan נצפית ירידה ניכרת של המטבוליזם באותן שכבות. | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | + | ==התבטאות קלינית == | |
| − | + | הסינדרום הקלאסי מאופיין באותה טריאדה שהוזכרה בפסקה הקודמת: פרכוסים מרובים, EEG אופייני ופגיעה מנטלית פרוגרסיבית. | |
| − | + | תוארו מספר סוגי פרכוסים: | |
| − | + | *פרכוסים טוניים קצרים המופיעים בשלב ה I של השינה | |
| + | *פרכוסים אטוניים - Drop attacks | ||
| + | *אבסנסים אטיפיים | ||
| + | *פרכוסים מיוקלוניים | ||
| + | שכיח למצוא סטטוס אפילפטי בכל אחד מסוגי הפרכוסים שהוזכרו לעיל. המאפיינים הקליניים של סינדרום זה משתנים בהתאם לגיל ההופעה ולפגיעה הנוירולוגית הקודמת המלווה את הסינדרום. | ||
| + | כאשר המחלה סימפטומטית שכיחים יותר התקפים טוניים, לעומת מחלה אידיופתית בה ההתקפים השולטים הם מיוקלוניים או אבסנסים אטיפיים. בשתי הצורות הסימפטומים השכיחים, בעטיים החולים מובאים לנוירולוג הם התקפי נפילה חוזרים. ב 20-30% מכלל החולים מופיעים בהמשך התקפים מסוג Infantile spasms{{כ}} (IS). | ||
| − | + | ==מאפייני EEG אינטראיקטלי== | |
| − | + | מעל פעילות רקע איטית מופיעות בערות התפרקויות של זיז וגל איטיים בתדר של 1 -2.5 Hz . בשינה מופיעים רבי זיזים איטיים וכן פעילות מהירה בתדר Hz 10 . | |
| − | |||
| − | 1 | ||
| − | 2. | ||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
בשנת REM נצפית האטה ניכרת של הפעילות הפרוכסיסמלית. | בשנת REM נצפית האטה ניכרת של הפעילות הפרוכסיסמלית. | ||
| − | הפרעות התנהגותיות | + | ==הפרעות התנהגותיות== |
ההפרעות אינן ספציפיות וכוללות הפרעות קשב, חוסר ריכוז, הפרעות מוטוריות היפרקינטיות, ירידה ביכולת המנטלית והתנהגות סטריאוטיפית. פיגור פסיכומוטורי הוא ממצא שכיח וקיים ב 60% מכלל המקרים עוד בטרם הופעת הפרכוסים. | ההפרעות אינן ספציפיות וכוללות הפרעות קשב, חוסר ריכוז, הפרעות מוטוריות היפרקינטיות, ירידה ביכולת המנטלית והתנהגות סטריאוטיפית. פיגור פסיכומוטורי הוא ממצא שכיח וקיים ב 60% מכלל המקרים עוד בטרם הופעת הפרכוסים. | ||
| + | ==אבחנה מבדלת== | ||
| + | קיים קושי מיוחד באבחנה שבין אפילפסיה מיוקלונית של גיל הילדות וסינדרום זה. בשתי הקבוצות ההתבטאות הקלינית יכולה להיות דומה מאוד וכן האפשרות לפיגור פסיכומוטורי. האבחנה המבדלת כוללת גם אפילפסיה מיוקלונית אסתטית (סינדרום שתואר על ידי Doose בשנת 1985). הסינדרום מופיע בגילאי 2–5 שנים, שכיח יותר בבנים. הילדים בריאים בטרם הופעת הסינדרום. הפרכוסים כוללים פרכוסים מיוקלוניים, פרכוסים מיוקלוניים אסתטיים ופרכוסים כלליים טוניים קלוניים. חלק מהילדים משתפר במהירות, והשאר מתדרדר לסטטוס אפילפטי תכוף הסובל מפיגור פסיכומוטורי קשה. | ||
| + | |||
| + | ==פרוגנוזה וטיפול== | ||
| + | קשה עדיין לקבוע פרוגנוזה ארוכת טווח לסינדרום זה, היות שלא עברו עדיין 20 שנה למעקב הממושך אחר קבוצת הילדים. למרות זאת ממחקרים רטרוספקטיביים על חולים מבוגרים שסובלים מהסינדרום עולה כי הפרוגנוזה אינה טובה. ידוע כי כ 5% מכלל הילדים הסובלים מהסינדרום נפטרים ב 10 השנים הראשונות. רוב מקרי המוות אירעו מתאונות שהיו תוצאה ישירה של פרכוסים. | ||
| + | |||
| + | אצל 15-20% מהחולים הסובלים ממחלה אידיופתית נצפה שיפור בפרכוסים ובעצירת ההתדרדרות הפסיכומוטורית, מייד לאחר התחלת טיפול תרופתי. נראה כי ככל שמספר הפרכוסים גדול יותר כך נצפית נסיגה גדולה יותר במצבם האינטלקטואלי של החולים. החלמה מלאה נצפתה אצל 5% בלבד מכלל החולים. חלקם הגדול של החולים סובל מפיגור פסיכומוטורי ניכר ופרכוסים מרובים ושונים למשך כל חייהם. | ||
| + | |||
| + | הטיפול התרופתי קשה ומתסכל היות שהוא כולל מספר תרופות. השילוב המוצלח ביותר המקובל, כולל מתן [[Valproic acid]] בשילוב עם [[בנזודיאזפינים]] הניתנים לסירוגין. בוצעו מספר רב של מחקרים על השפעת [[Vigabatrin]] ו [[Lamictal]] עם תוצאות טובות יותר בטיפול עם Lamictal. מדיווחים עולה כי טיפול עם [[Topamax]] ו [[Neurotin]] יעיל אף הוא לטיפול בתסמונת. טיפול נוסף הקיים הוא מתן קורס קצר של ACTH או [[דקסאמטזון]] במינון 1–2 מ"ג בבוקר למשך 5–10 ימים. הקורס ניתן בזמן התדרדרות המחלה והחמרת הפרכוסים. דווח גם כי למתן TRH תוך ורידי במינון 0.5-1 מ"ג במתן חד יומי במשך 4 שבועות השפעה טובה בחלק מהילדים, הן בתכיפות הפרכוסים והן בעצירת ההתדרדרות הפסיכומוטורית. | ||
| + | ==ביבליוגרפיה== | ||
| − | + | {{ייחוס|[[משתמש:מיקי דובלין|ד"ר מיכאל דובלין]] MD מומחה ברפואת ילדים, ד"ר יהודית מנליס ואושרית דובלין RN MA}} | |
| − | |||
| − | + | [[קטגוריה:נוירולוגיה]] | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
גרסה אחרונה מ־20:17, 1 בינואר 2019
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| תסמונת לנוקס-גסטו | ||
|---|---|---|
| Lennox–Gastaut syndrome | ||
| ||
| שמות נוספים | LGS | |
| יוצר הערך | ד"ר מיכאל דובלין וד"ר יהודית מנליס | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – אפילפסיה
מבוא
בשנות החמישים החלו להופיע בספרות דיווחים על סינדרומים אפילפטיים שביטויים ב EEG היה וריאנט של התפרצויות כלליות מסוג אבסנס. באחד הדיווחים תארו Lennox & Davis סינדרום אפילפטי שדמה מאוד להתפרצויות מסוג אבסנס. רק בשנת 1965 הגדירו Gastaut & Dravet את גבולות הסינדרום וקבעו את שמו הסינדרום על שם Gastaut - Lennox.
כל הדיווחים בספרות תמימי דעים כי לסינדרום זה טריאדה אופיינית:
- פרכוסים טוניים אקסיאליים, פרכוסים אטוניים ואבסנסים אטיפיים. בזמן הפרכוס קיים איבוד חד בטונוס השרירים הגורם לנפילה
- השינויים ב EEG כוללים התפרצויות דיפוזיות איטיות של זיז וגל בתדר הנמוך מ Hz 2.5 או זיז וגל מהירים בתדר העולה על Hz 2.5 המופיעים בזמן התעוררות
- עם התקדמות המחלה המופיעים האטה ניכרת בהתפתחות הפסיכומוטורית ושינויי אישיות
אפידמיולוגיה
קבוצה זו של מחלות מופיעה בין גילאי 2–8 שנים עם שיעורי הארעות מקסימליים בין 3–5 שנים. תיתכן הופעת המחלה מתחת לגיל שנתיים. נדיר מאוד למצוא הופעה חדשה של המחלה מעבר לגיל 10 שנים. בנים חולים יותר מבנות עם יחס של 1:1.5 בהתאמה. לא תועדה עד היום הופעה משפחתית של מחלה זו למרות שנמצא כי ל 50% מכלל החולים קרובי משפחה שסבלו מאפילפסיה כלשהי או פרכוסי חום.
פתולוגיה
הפגיעה האנטומית הקלאסית כוללת ירידה משמעותית במספר ענפי הדנדריטים בשכבות הקורטקס העמוקות. ב PET Scan נצפית ירידה ניכרת של המטבוליזם באותן שכבות.
התבטאות קלינית
הסינדרום הקלאסי מאופיין באותה טריאדה שהוזכרה בפסקה הקודמת: פרכוסים מרובים, EEG אופייני ופגיעה מנטלית פרוגרסיבית.
תוארו מספר סוגי פרכוסים:
- פרכוסים טוניים קצרים המופיעים בשלב ה I של השינה
- פרכוסים אטוניים - Drop attacks
- אבסנסים אטיפיים
- פרכוסים מיוקלוניים
שכיח למצוא סטטוס אפילפטי בכל אחד מסוגי הפרכוסים שהוזכרו לעיל. המאפיינים הקליניים של סינדרום זה משתנים בהתאם לגיל ההופעה ולפגיעה הנוירולוגית הקודמת המלווה את הסינדרום.
כאשר המחלה סימפטומטית שכיחים יותר התקפים טוניים, לעומת מחלה אידיופתית בה ההתקפים השולטים הם מיוקלוניים או אבסנסים אטיפיים. בשתי הצורות הסימפטומים השכיחים, בעטיים החולים מובאים לנוירולוג הם התקפי נפילה חוזרים. ב 20-30% מכלל החולים מופיעים בהמשך התקפים מסוג Infantile spasms (IS).
מאפייני EEG אינטראיקטלי
מעל פעילות רקע איטית מופיעות בערות התפרקויות של זיז וגל איטיים בתדר של 1 -2.5 Hz . בשינה מופיעים רבי זיזים איטיים וכן פעילות מהירה בתדר Hz 10 .
בשנת REM נצפית האטה ניכרת של הפעילות הפרוכסיסמלית.
הפרעות התנהגותיות
ההפרעות אינן ספציפיות וכוללות הפרעות קשב, חוסר ריכוז, הפרעות מוטוריות היפרקינטיות, ירידה ביכולת המנטלית והתנהגות סטריאוטיפית. פיגור פסיכומוטורי הוא ממצא שכיח וקיים ב 60% מכלל המקרים עוד בטרם הופעת הפרכוסים.
אבחנה מבדלת
קיים קושי מיוחד באבחנה שבין אפילפסיה מיוקלונית של גיל הילדות וסינדרום זה. בשתי הקבוצות ההתבטאות הקלינית יכולה להיות דומה מאוד וכן האפשרות לפיגור פסיכומוטורי. האבחנה המבדלת כוללת גם אפילפסיה מיוקלונית אסתטית (סינדרום שתואר על ידי Doose בשנת 1985). הסינדרום מופיע בגילאי 2–5 שנים, שכיח יותר בבנים. הילדים בריאים בטרם הופעת הסינדרום. הפרכוסים כוללים פרכוסים מיוקלוניים, פרכוסים מיוקלוניים אסתטיים ופרכוסים כלליים טוניים קלוניים. חלק מהילדים משתפר במהירות, והשאר מתדרדר לסטטוס אפילפטי תכוף הסובל מפיגור פסיכומוטורי קשה.
פרוגנוזה וטיפול
קשה עדיין לקבוע פרוגנוזה ארוכת טווח לסינדרום זה, היות שלא עברו עדיין 20 שנה למעקב הממושך אחר קבוצת הילדים. למרות זאת ממחקרים רטרוספקטיביים על חולים מבוגרים שסובלים מהסינדרום עולה כי הפרוגנוזה אינה טובה. ידוע כי כ 5% מכלל הילדים הסובלים מהסינדרום נפטרים ב 10 השנים הראשונות. רוב מקרי המוות אירעו מתאונות שהיו תוצאה ישירה של פרכוסים.
אצל 15-20% מהחולים הסובלים ממחלה אידיופתית נצפה שיפור בפרכוסים ובעצירת ההתדרדרות הפסיכומוטורית, מייד לאחר התחלת טיפול תרופתי. נראה כי ככל שמספר הפרכוסים גדול יותר כך נצפית נסיגה גדולה יותר במצבם האינטלקטואלי של החולים. החלמה מלאה נצפתה אצל 5% בלבד מכלל החולים. חלקם הגדול של החולים סובל מפיגור פסיכומוטורי ניכר ופרכוסים מרובים ושונים למשך כל חייהם.
הטיפול התרופתי קשה ומתסכל היות שהוא כולל מספר תרופות. השילוב המוצלח ביותר המקובל, כולל מתן Valproic acid בשילוב עם בנזודיאזפינים הניתנים לסירוגין. בוצעו מספר רב של מחקרים על השפעת Vigabatrin ו Lamictal עם תוצאות טובות יותר בטיפול עם Lamictal. מדיווחים עולה כי טיפול עם Topamax ו Neurotin יעיל אף הוא לטיפול בתסמונת. טיפול נוסף הקיים הוא מתן קורס קצר של ACTH או דקסאמטזון במינון 1–2 מ"ג בבוקר למשך 5–10 ימים. הקורס ניתן בזמן התדרדרות המחלה והחמרת הפרכוסים. דווח גם כי למתן TRH תוך ורידי במינון 0.5-1 מ"ג במתן חד יומי במשך 4 שבועות השפעה טובה בחלק מהילדים, הן בתכיפות הפרכוסים והן בעצירת ההתדרדרות הפסיכומוטורית.
ביבליוגרפיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל דובלין MD מומחה ברפואת ילדים, ד"ר יהודית מנליס ואושרית דובלין RN MA