רפואת הקהילה בישראל - אקדמיה, בריאות ומדיניות - המהלכים להקמת בית ספר לרפואה בנגב - Establishing a medical school in the negev

הרפואה בקהילה מימי הקמת המדינה ועד הרנסנס של רפואת המשפחה - Community medicine from the foundation of israel to the renaissance of family medicine
מאת פרופסור חיים דורון, פרופסור שפרה שורץ

הפרק הבא הפרק הקודם

תוכן עניינים > פרק #9: רפואת הקהילה בישראל - אקדמיה, בריאות ומדיניות - המהלכים להקמת בית ספר לרפואה בנגב - Establishing a medical school in the negev

ב-21 במרץ 1973 התכנסה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) בראשות שר החינוך יגאל אלון, להצבעה בשאלה האם לאשר את הקמתו של בית ספר לרפואה בנגב. במהלך הדיון המקדים פנה אברהם הרמן, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אל פרופ' משה פריבס, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב וקרא "תהיה בטוח שבית הספר בבאר שבע לא יעבור". פרופ' יגאל ידין, אף הוא מהאוניברסיטה העברית יצא בהתקפה אישית כנגד התוכנית. עם תום הדיון נידרשו עשרים חברי המל"ג להצביע. תוצאת ההצבעה הייתה תיקו. עשרה בעד ועשרה נגד. על פי תקנון המל"ג במקרי שוויון נידרש יושב הראש להכריע בקולו. ידו של יגאל אלון שר החינוך הצטרפה אל תומכי התוכנית. ברוב של קול אחד, קולו של אלון, אושרה הקמתו של בית הספר לרפואה בנגב. החלטת המל"ג על חודו של קול בעד הקמת בית ספר לרפואה ביטאה את הלך הרוח וניגודי הדעות ששררו במערכת האקדמית בישראל בנושא זה. הכרעת ההצבעה על ידי שר החינוך הייתה הצעד הנדרש וביטאה את עמדת הרוב בממשלה.

החלטת אלון בעד הקמת בית הספר סיימה מהלך רב שנים בו לקחו חלק אנשי הנגב רופאי הנגב בראשות פרופ' חיים דורון, לימים מנכ"ל (מנהל כללי) קופת חולים הכללית, ראשי המכון להשכלה גבוהה בנגב - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בראשות דוד טוביהו ופרופ' משה פריבס ורבים אחרים אשר פעלו במשך שנים לפיתוח הנגב וקידומו.

פרק זה בא לתאר את המהלכים שקדמו להחלטה על הקמת בית הספר לרפואה בנגב, עמדת אנשי הנגב, אנשי המערכת הפוליטית ואנשי האקדמיה בישראל כמו גם התייחסות מערכת הבריאות על כלל מרכיביה, להציג את האינטרסים הסותרים של הגורמים השונים, אישים ומוסדות אשר לקחו חלק בתהליך ולהעריך את משקלם בכל אחד מהשלבים שהובילו להקמתו של בית הספר לרפואה בנגב.

רקע - הקמתו של בית החולים המרכזי לנגב והשפעתו על שרותי הבריאות

בינואר 1960 ניפתח בית החולים המרכזי לנגב. הקמת בית החולים בוצעה על ידי קופת חולים הכללית ומנהלה משה סורוקה בשיתוף עם דוד טוביהו ראש עיריית באר שבע. שותפות זו התקיימה משתי סיבות מרכזיות, האחת, הודעת הסתדרות הדסה על סגירתו הצפויה של בית החולים שהופעל על ידה בבאר שבע, והשנייה, הודעת משרד הבריאות כי אין בתוכניתו להקים בית חולים ציבורי בנגב.

צורכי הבריאות של תושבי באר שבע בפרט, רובם עולים חדשים, ושל תושבי הנגב הוותיקים והחדשים בכלל היו מרכיב מרכזי בנחישותו של דוד טוביהו להקים בית חולים מרכזי בעיר. קופת חולים הכללית אשר הייתה גורם הבריאות המרכזי והבלעדי בנגב הייתה שותפה טבעית. לקופת חולים עצמה היה אינטרס מיידי לחיזוק כוחה במערכת הבריאות בישראל לנוכח היוזמות השונות שעלו בראשית שנות החמישים להלאמתה. בניית בית חולים בנגב, האזור הגאוגרפי שהוגדר על ידי דוד בן-גוריון כמוקד ההתיישבות העתידי בישראל הלם את האינטרס המיידי של הקופה כמו גם את צורכי הבריאות של חבריה. התוכנית להקמת בית חולים של קופת חולים בנגב, שגובשה במחצית שנות החמישים, עברה אף היא שינויים ותהפוכות ולוותה במאבק פוליטי וארגוני ממושך כנגד מתנגדי היוזמה: משרד הבריאות בראשות ד"ר חיים שיבא, וממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון, שדגלו בהקמתו של בי"ח (בית חולים) ממשלתי באשקלון. למרות המכשולים הפוליטיים השכילו טוביהו וסורוקה לנווט את תוכנית הקמת בית החולים לכלל סיום מוצלח ובית החולים ניפתח בראשית 1960. פתיחת בית החולים העמידה את ראשי קופת חולים בנגב בפני סוגיה קשה, השגת ואיתור כוח אדם רפואי הולם לאיוש בית החולים על מנת להפעילו. למרות ריבוי הרופאים בישראל, מעטים הסכימו לרדת לנגב. ההתיישבות בבאר שבע סבלה מדימוי של מקום נידח, ללא חיי תרבות וללא חיים עירוניים מפותחים, מקום שאינו מהווה מקור משיכה לרופאים צעירים או אחיות ובעלי מקצועות בריאות אחרים. מצב דומה היה גם ביחס לאיתור כוח אדם מתאים למפעלי התעשייה הכימית שהחלה לצמוח בנגב ודרשו מספר רב של בעלי השכלה הנדסית ומדעית.

על מנת לשמור על רמת כוח אדם מקצועי ולעודד ולהרחיב את השכלתם של רופאים תושבי הנגב, ערכה קופת חולים השתלמויות וקורסים מקצועיים, אלא שלא היה די בכך. צורכי הבריאות בתחום המקצועי גברו מיום ליום והיה ברור לכל הנוגעים בדבר כי ללא הרחבה וביסוס תחום ההשכלה הגבוהה בנגב יהיה קשה לשמור על הקיים ובמיוחד על בעלי מקצועות הבריאות השונים. מצב דומה נוצר גם במפעלי התעשייה שהוקמו בנגב, שחיפשו כל מקור אפשרי לגיוס כוח אדם מקצועי ואיכותי ופעלו, בדומה לקופת חולים, לשמירה ושיפור איכותו באמצעות קורסים והשתלמויות. סוגיה זו קיבלה משנה תוקף עם ההחלטה על הקמת הקריה למחקר גרעיני נגב והדרישה לתוספת של מאות אנשי מדע וטכנולוגיה לבאר שבע והנגב.

עם ראשית פעילותו של בית החולים המרכזי לנגב, ניפתח שיתוף פעולה הדוק בינו לבין מחוז קופת חולים בנגב ורופאיו. שיתוף פעולה זה שקיימו מנהל בית החולים פרופ' יוסף שטרן עם הרופא המחוזי של קופת חולים, חיים דורון, אפשר שילובם של רופאים בעבודת בית החולים ובקהילה. שילוב זה כלל עבודתם של רופאי בית החולים ביישובי הנגב, הפנית רופאים בכירים לייעוץ בעיירות הפיתוח ובהתיישבות, ופיתוח מרפאת חוץ של בית החולים כמרפאה מייעצת לתושבי הנגב.

בדצמבר 1962 במהלך ביקור של מדענים ממכון ויצמן בבית החולים בבאר שבע הועלתה לראשונה האפשרות למיסוד ההשכלה הגבוהה בנגב. לנוכח תמיכת המשתתפים ברעיון הוקמה ועדה יוזמת שהחלה את פעילותה בראשית 1963 למען קידום הקמתו של מכון להשכלה גבוהה בנגב. במהלך שלוש השנים הבאות הפכה היוזמה למהלך מאורגן שהוביל להקמתה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לדורון, שהיה חבר בוועדה, היה ברור כי הקמתו של מוסד להשכלה גבוהה היא רק צעד ראשון שיוביל בהמשך להקמתו של בית ספר לרפואה בצמוד לבית החולים המרכזי לנגב. במקביל אפוא להתארגנות לקראת הקמתו של המכון להשכלה גבוהה בנגב הקימו מנהלי המחלקות של בית החולים את ועדת רופאי הנגב, ששמה לה למטרה לפעול להקמתו של בית ספר לרפואה. חברי הוועדה כללי את ד"ר יוסף שטרן, אז מנהל בית החולים, ד"ר גבריאל טורק, מנהל המחלקה האורתופדית וד"ר אליהו להמן, מנהל המחלקה הפנימית, שהיה קודם לכן, מנהל בית החולים הדסה בבאר שבע שניסגר. בראש הוועדה עמד על פי בקשת חבריה, ד"ר דורון.

במחצית שנת 1966 ציין דורון כי "במוסדות רפואיים מתגבשת מגמה להציע שותפות עם המכון להשכלה גבוהה בעריכת מחקרים מיוחדים לאזור ולהכשיר רופאים למגמות מיוחדות כגון: רפואה כללית, רפואה ציבורית והשתלמות לרופאים עולים".

ניתן להסביר את התבטאותו הזהירה של דורון בהדים הקשים שליוו את הקמתו של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב אשר ניפתח באותה שנה, למרות התנגדות האוניברסיטה העברית בירושלים ואשר סיים את עידן המונופול של בית הספר לרפואה בירושלים, והרחיב את התחרות בין גורמי הבריאות השונים בישראל לתחום האקדמיה.

המחסור ברופאים בקהילה ושאלת החינוך הרפואי

במחצית 1966 כבר היה ברור לקופת חולים הכללית, ארגון הבריאות המרכזי בישראל, כי הפתרון להכשרת כוח אדם רפואי איכותי לעבודה בקהילה לא ימצא בין כותלי האקדמיה, גם לא בבית הספר לרפואה החדש שניפתח באותה שנה באוניברסיטת תל אביב. קופת חולים שסבלה ממצוקה קשה באיכות ובכמות כוח האדם הרפואי אשר פנה לעבודה בקהילה, קיוותה כי בית הספר בתל אביב יחנך רופאים לעבודה גם בקהילה ולא רק בבית החולים ויספק לרופאים לעתיד כלים מתאימים לביצוע עבודה זו. בספטמבר 1966 פנה משה סורוקה, יו"ר מרכז קופת חולים, אל פרופ' דה פריס, הדיקן הנבחר של בית הספר לרפואה בתל אביב וביקשו שבית הספר יכשיר את תלמידיו לעבודה בקהילה כחלק בלתי ניפרד מתוכנית הלימודים. תשובת דה פריס כללה אמנם אזכורים מתוך הקוריקולום המתוכנן של תוכנית הלימודים ברפואה אשר מתייחסים לרפואה ציבורית, אך עמדתו המרכזית אותה ביטא בגלוי בתשובתו הייתה כי החינוך הרפואי הטוב צריך להתבסס על מחקר ולפיכך תפקידו הראשון של בית הספר הוא להכשיר את בוגר הרפואה לכך. דה פריס התנגד נמרצות לכל התערבות ממשלתית או אחרת, בתוכנית הלימודים של תלמידי הרפואה. לדעתו התערבות כזו תדרדר את החינוך הרפואי בישראל. במאמר מוסגר ציין דה פריס כי לדעתו בעיותיה של קופת חולים אינן נובעות מהעדר כוח אדם רפואי מתאים אלא בגין כשלי ארגון במוסד עצמו. דה פריס הציע לסורוקה לפעול לרה ארגון של קופת חולים על מנת שיהלום קליטתם של רופאים לעבודה בקהילה.

את תשובתו לסורוקה טרח דה פריס לפרסם בעיתונות, אולי כדי לתת לה משנה תוקף ולמנוע הפעלת דעת קהל בעד התערבות ממשלתית עתידית בחופש האקדמי. גם בנאום הפתיחה לכבוד שנת הלימודים הראשונה ברפואה, חזר דה פריס על עמדתו כי אמנם מטרת הרופא לשרת את החברה אך את עיצוב הכשרתו יש להשאיר בידי המערך האקדמי, בוודאי שלא לנסות לכפות הליכה לעבודה בקהילה או התמקדות בעבודה בקהילה כגורם מרכזי בהכשרת הרופא הצעיר.

לקופת חולים הובהר כי פתרון למצוקת כוח האדם הרפואי שלה בשרות בקהילה לא ימצא בין כותלי האקדמיה, וכי גם בית הספר החדש לרפואה בתל אביב אשר חרט על דיגלו את חובת הרופא לחברה, סירב להפנים מטרה זו בתוכנית הלימודים.

שאלת האחריות ההדדית בין שרותי הבריאות בישראל לבין החינוך הרפואי בישראל נדונה בהרחבה גם בעיתונות היומית וגם בעיתונות המדעית.

בשנת 1967 פרסמו פריבס, שראל ויודפת, מאמר המסכם את עבודתם בנושא "הניסיון בהוראת רפואה כללית לתלמידי בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים". לדבריהם, החל משנת 1963 נכללה הוראת רפואה כללית בשנת הלימודים השישית בבית הספר לרפואה בירושלים, הוראה אשר כללה גם התנסות בפועל בעבודה בקהילה. למרות הענות הסטודנטים להשתתף בקורס והעניין שגילו בנושא, לא עוררה התוכנית את המוטיבציה שלהם לפנות לרפואה כללית כעיסוק בעתיד. לדעת החוקרים שבדקו סוגיה זו, עיקר הקושי נבע מתנאי העבודה הקשים של הרופא הכללי אשר נחשפו לפני התלמידים ואשר היוו את גורם ההרתעה המרכזי מפני פניה לתחום זה. כדה פריס במכתבו לסורוקה, קבעו שלושת החוקרים כי אם קופת חולים רוצה למשוך אליה רופאים צעירים עליה לשנות את מבנה העבודה והארגון ולהקל על הלחץ היומיומי על רופא הקהילה. סיבה נוספת שהוזכרה כמכשול היה הנתק שבין בית החולים לרופא בקהילה, נתק הפוגע בקידומו המקצועי של הרופא לאורך זמן, לדעתם. במאמר אחר אשר התפרסם באותה שנה בחנו אברהם זלוצ'ובר ומשה פריבס את נושא "הצלחה בלימודים וקרירה מקצועית של בוגרי רפואה בישראל".

פריבס וזלוצ'ובר העלו כי בוגרי רפואה מתחלקים לשתי קבוצות: "אליטה" ו"לא אליטה". רוב קבוצת האליטה נשארה לעבוד במערך בתי החולים בה ביצעה גם את עבודת הסטאג' הרפואי, ואילו קבוצת הלא אליטה, התרכזה במרפאות קופת חולים הכללית ובצה"ל (צבא ההגנה לישראל). פריבס וזלוצ'ובר קשרו את בחירתם המקצועית של בוגרי הרפואה בהישגיהם האקדמיים ובמקום בו ביצעו את הסטאג'. פנייתם של בעלי ההישגים האקדמיים הנמוכים יותר למערך הקהילתי קיבעה מערך זה כמעמד משני בחשיבותו וכעיר מקלט לפחות מוכשרים שבין בוגרי הרפואה. מעמד זה הפך למכשול מרכזי בשינוי תדמית העבודה הרפואית בקהילה ומנע הפיכתו למקור משיכה לרופאים צעירים מצטיינים. בנוסף, ציינו החוקרים כי בתי חולים המוגדרים כמוסדות אליטה, פעלו לגיוס כוחות צעירים חדשים ודחקו מתוכם לקהילה את אלה מבין הבוגרים שהיו בעלי הישגים בינוניים ומטה. "החליפין נוטים אפוא להעלות את הממוצע הקליני של הבוגרים במוסדות האליטה ולהוריד את הממוצע הקליני של הבוגרים במרפאות". מצב זה מנע אפוא כל מוביליות בין מערך האשפוז למערך הקהילתי וקיבע את מעמדו של האחרון כעיר מקלט לחלשים ולבינוניים. הנהלת קופת חולים הכללית הייתה מודעת למכשלה ההירארכית אשר נוצרה בישראל ואשר מנעה כל אפשרות לשינוי מעמדו של רופא הקהילה. בהרצאה שנשא משה סורוקה בוועידה השמינית של קופת חולים פברואר 1968 הוא ציין עובדה זו מספר פעמים כבעיה המרכזית של הקופה בסוגיית המחסור בכוח אדם בקהילה ובעיקר זה שבספר ובכפר. לדבריו "הבטחת רופאים לרפואה הכללית תלויה בראש וראשונה בשינוי קיצוני מהפכני ומוחשי בהכשרתו של הרופא, בחינוכו, בהקניית החיבה וההבנה לנפש האדם, למצבו הסוציאלי...בית הספר לרפואה הישראלי חייב לחרוט על דגלו יצירת דמות רופא שלו אנו זקוקים, כי לכך אנחנו קיימים...שום איש אינו רוצה לפגוע בחופש האקדמי שהפך לדבר שבקדושה...אולם לכל בית ספר אקדמאי יש מגמה יסודית שאותה מגשימים בתנאי חופש אקדמי והחופש קיים במסגרות מסוימות. גם בעולם הרחב קיימות אוניברסיטאות כגון פרוטסטנטיות או קתוליות, אף בהם שורר חופש אקדמאי אך מגמתן העיקרית ברורה וקבועה מראש... יהא זה מוסרי וצודק, ועם זאת הגיוני ופשוט שכל ההולך להירשם לבית ספר לרפואה יידע שזכות קדימה להתקבל לבית הספר לאלה אשר יחתמו כדת וכדין על כך שעם תום שנות לימודיהם יעמדו לשירות העם לתקופה קצובה. כי הרי לשם כך אנו מקיימים בתי ספר לרפואה ומה פסול בכך אם נבכר את אותם השבעים מתוך המאות אשר בדעתם להישאר בארץ". סורוקה חזר על עמדתו זו גם בעת הדיון על דו"ח (דין וחשבון) ההתנסות של תלמידי בית הספר לרפואה בתל אביב שנערכה בבית החולים בילינסון, בית החולים של קופת חולים הכללית. בחילופי מכתבים בינו לבין דה פריס על התנסות זו, הוא חזר וכתב כי "לא אסתיר שיש לי הסתייגויות מה על מגמת החינוך של הרופא הישראלי בבית היוצר של הרפואה ואני מצטער שלא כל התקוות שהיו לנו מבית הספר זה על חינוך אב-טיפוס של רופא ישראלי המעורה בצרכי המדינה והאומה מצאו את ייעודם בחינוך הרפואי...שבעתיים אני מצטער שלא הסתייע הדבר וקופת חולים לא נכנסה כשותף מלא בעול ובמעשה, בהחזקת בית הספר הזה כפי שתכננו בשעתו, ותהיינה הסיבות כאשר תהיינה...".

אלא שהאקדמיה הרפואית התנגדה נחרצות לכל כפיית שרות לאחר הלימודים או שינוי בתוכנית הלימודים לטובת העבודה בקהילה וסירבה בעקשנות לכל ניסיון להתערבות קופת חולים בתוכנית הלימודים לשם עידוד הכשרת רופאים גם לעבודה בקהילה. קופת חולים נותרה אפוא עם הבעיה בלא כל מענה או הבטחה לעתיד. סורוקה רצה בהתחייבות בוגרי הרפואה לשרת בכפר ובספר, ואילו הם סירבו לכל התחייבות. סורוקה רצה שינוי משמעותי בתוכנית הלימודים לטובת העבודה ברפואה בקהילה, ואילו דיקני בתי הספר לרפואה סירבו לכל התערבות בחופש האקדמי. סורוקה ראה את זכות המדינה לכפות דעתה על היחיד כבביטחון כך גם בבריאות, ואילו המערכות סירבו לקבל הקבלה זו.

למרות סרובה של הקהילה הרפואית האקדמית לשתף פעולה, היה ברור לראשי הקופה כי הפתרון מצוי רק בין כותלי האקדמיה, על ידי הכשרת הרופא הצעיר והתוויית דרכו לעבודה בקהילה מתוך בחירה ומחוץ למערך האשפוז. ואם לא בשני בתי הספר לרפואה הקיימים בישראל, מן הראוי לפעול להקמתו של בית ספר נוסף אשר יחרוט על דגלו את העבודה בקהילה. על בסיס הנחה זו קרא סורוקה במהלך נאומו בוועידת קופת חולים כי "בטוחני שאם בתי הספר בארץ יחנכו דור רופאים שישלבו את המועיל והטוב של צורכי השירותים הרפואיים בארץ או שהדבר יעשה על ידי בית ספר לרפואה חדש שיציב לו מטרה זו - ימצאו לא מעטים, שיקדמו את הדבר בגופם כיעוד וכמשימה, כשם שחבריהם מקיימים בגופה בערבות הנגב ובגבולות הארץ את הביטחון... אם נטיל עליהם את המשימה הם גם ידעו לשנות את שירותי הרפואה בכללם, בעיר ובכפר כאחד, בהתאם לקווים ולכללים שלפיהם יתחנכו...".

רעיון בית הספר האחר, השונה, שיבנה ויפעל בשותפות עם קופת חולים הכללית, שיכשיר את הרופאים לעבודה בקהילה ויענה על צורכי המדינה, ניזרק לחלל האוויר כבר בשנת 1968.

במאי 1968 התפרסמה בעיתונות היומית כתבה ראשונה תחת הכותרת "תוכניות לבית ספר לרפואה שלישי...". הכתבה מביאה את דברי סורוקה, דר' טובה ישורון ברמן וחברים בהנהלת קופת חולים בנושא הצורך בהקמת בית ספר נוסף לרפואה שיחנך רופאים לעבודה בקהילה. דר' ישורון ברמן נימקה את היוזמה להקמת בית ספר שלישי לרפואה בכך ש"כיון שמעטים מבין בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים מוכנים לעבוד בקופת חולים ובית הספר לרפואה בתל אביב יוציא בשנת 1968 רק 24 בוגרים... שאף רובם כנראה לא יהיו מוכנים לשרת בקופת חולים, שואפת קופת חולים לדאוג לעצמה לחינוך רופאים בשביל מוסדותיה...קופת חולים רואה את ההצלה בבית ספר לרפואה שלישי שיוקם ביוזמתה, יימצא תחת פיקוחה ויבטיח שבוגריו ימלאו קודם כל את החסר במרפאות קופת חולים". דר' ברמן ציינה כי קופת חולים מבקשת להקים ועדת מומחים שתדון בנושא ותתייחס גם לשאלה היכן צריך לקום בית הספר, בבאר שבע או בחיפה. אמנם העדפתה האישית של דר' ברמן הייתה באר שבע והיא הסבירה זאת במספר הגבוה יחסית של בוגרי התיכון מקרב ילדי הנגב אשר סביר להניח שלא יחששו ללמוד בבית ספר לרפואה בנגב, אך היא אישית תקבל כל החלטה של הוועדה. גם דיקן בית הספר לרפואה בתל אביב דה פריס היה בעד הקמת בית הספר אך הזהיר מהתערבות קופת חולים בתוכנית הלימודים של בית הספר שיקום. לדבריו התערבות של הקופה בקביעת תוכנית הלימודים תוביל לכך שבית הספר יכשיר "פלצ'רים" ולא רופאים, ורמת הרפואה בישראל תיפגע. פרופ' משה פריבס, אז ראש המחלקה לחינוך רפואי בבית הספר לרפואה בירושלים תמך בהקמת שלוחה של ירושלים בפריפריה לשם הכשרת רופאים כלליים ויותיר את הכשרת הרופא המומחה, החוקר, לשני בתי הספר הקיימים. פריבס טען שאין ולא יהיה מחסור ברופאים מומחים בעתיד ולכן אין צורך בבית ספר לרפואה רגיל נוסף. הצעת פריבס להקים בנגב בית ספר בחסות ירושלים לרפואה כללית בלבד גרם להתנגדותם הנמרצת של רופאי הנגב שלא רצו בהקמת שלוחה של אוניברסיטה אחרת אלא בהנחת היסודות לבית ספר לרפואה עצמאי בנגב במסגרת של אוניברסיטת הנגב.

במכתב אישי שכתב פרופ' פירבס לסורוקה בנושא הוא ציין: "אשמח לדעת תגובתך וייתכן שיש עוד מקום להעיז ולנסות. נדמה לי שהניסיון של ירושלים ותל אביב מוכיח שאם לא יעשה דבר בקווי הצעתי, הרי נוכל להיפרד פעם אחת ולתמיד מהרעיון של הקמת דור של רופאים כלליים. השתלשלות הדברים בקשר להצעתי האחרת, להכניס תקופה של שרות כפר וספר בתקופת ההתמחות, גם היא נדחתה על ידי הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל) וחבל".

דר' נח קפלינסקי, יו"ר הוועד המרכזי של ההסתדרות הרפואית ודיקן משנה של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, טען לנוכח הצעת פריבס, שהכשרת רופאים לעבודה בקהילה לא תועיל כל זמן שמערכת השרות לא תאורגן אחרת ולא תעבור רפורמה. גם לדעתו אין ולא יהיה בעתיד מחסור ברופאים, ולשם הכשרת רופאים מומחים אין כל צורך בהקמת בית ספר נוסף לרפואה.

משרד הבריאות תמך בהקמת בית ספר נוסף לרפואה אך טען שהוא לא יפתור את הבעיה ושהפתרון למצוקת כוח אדם רפואי בקהילה טמון בהחזרת רופאים ישראלים מחו"ל (חוץ לארץ) ועידוד עליית רופאים לישראל.

שאלת הקמתו של בית ספר שלישי לרפואה והתבטאויותיהם של ראשי המערכת הבריאות והאקדמיה הרפואית בישראל הובילו להתכתבות בנושא בין סורוקה איש קופת חולים הכללית למשה פריבס, מבית הספר לרפואה בירושלים. לכאורה שני אישים שונים זה מזה, אשר פעלו משני צידי המתרס, אשר מצאו, במפתיע, אוזן קשבת, איש אצל רעהו. במכתב מרגש כתב סורוקה לפריבס בעקבות הפרסום על הצעת פריבס להקמת שלוחה לרפואה כללית: "שמחתי למקרא הצעתך שהמצאת לי. כמשב רוח ביום שרב. "כבר קבעו חז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", וטוב לשמוע ולברך שסוף סוף גבר אף אצלך רגש האחריות והתחושה לנושא גורל הרפואה הציבורית במדינה... לא אגבה חובי ממך, כל אותם הדברים היפים והתיאור הממצה, כפי שהנך כותב, תיארתי לפניכם בפגישה עמך ועם פרופ' הלפרין ולאחר מכן עם פרופ' מן. ודאי שלא באותה צורה מדעית אלא סתם בלשון בני אדם, מתוך תחושה ואתם נתתם הסכמתכם לתיאור ודחיתם את הפתרון בבחינת נהיה ככל הגויים.
ודאי תתפלא שעדיין שמורים אצלי העתקי המאמרים, כולל מאמריך שנתפרסמו באותו נושא בוויכוח עימי, ובעיקר מאמרך "הרופאים כבני אדם וכמקצוענים" ובוודאי לו נתנו את דעתנו לכך בשעתו היה המצב עתה אחר.
אל תתרעם, כל מה שכתבתי אין זה אלא פורקן-מה להרגשה שהעיקה עלי בהיותי בודד במערכה בנושא שחשבתיו לגורלי.
ועתה למעשה: אם הנך רואה למעשי ולאפשרי להקדיש כוחות רפואיים מבית הספר בירושלים במחנכים ובמדריכים ואם בית הספר בירושלים ייטול עליו את המשימה הזאת ויסנף את היחידה הזאת תחת רשותו, הריני נכון להיכנס ולצרף אף את כוחי בניסיון נועז זה שאם הוא יקום יהיה לברכה".
בתחתית המכתב הוסיף סורוקה "נ.ב. לפלא בעיני למה לא העברת אלי בשעתו את הצעתך. מי כמוך יודע את ענייני והתעניינותי בנושא זה".

מכתב סורוקה לפריבס היה הצעד הראשון ביצירת הקשר הקרוב בין שני אישים אלה, קשר שהוביל ארבע שנים לאחר מכן לשיתוף פעולה בשלב הראשון להקמתו של בית הספר לרפואה בבאר שבע. איש משני אישים אלה לא ידע באותה עת כי תהפוכות הגורל יובילו אותם לאיחוד כוחות ולפעילות מאותו הצד של המתרס ולמען אותו עניין.

סורוקה, בשונה מרופאי הנגב, הסתכל על הנושא באופן מאוד כללי ולא יכול היה ברקע שלו להעמיק במשמעות הצעתו של פרופ פריבס.

שלהי 1968 היו ימים של תהיה. "חיפה או באר שבע?" הפך לביטוי השכיח במסדרונות קופת חולים והאקדמיה גם יחד.

באוגוסט 1968 נכנס דורון לתפקידו במרכז קופת חולים כראש האגף הרפואי. מאותו זמן היה ברור שקופת חולים תפעיל את כל השפעתה וכוחה לשם הקמתו של בית ספר לרפואה בנגב.

חודש לאחר מכן, נערך כנס "חלוצי הרפואה בנגב" אשר כלל את רופאי ומנהלי שרותי קופת חולים הכללית במחוז הנגב ומחוז יהודה (רחובות וסביבתה). נושא הכנס היה הפעלת מוקדי כוח והסברה בציבור ובממשל על מנת להוביל להחלטה כי בית הספר השלישי לרפואה שיקום יהיה בנגב. משתתפי הכנס ציינו את צורכי הנגב, עתיד הנגב, מרכזיותו של בית החולים המרכזי לנגב שרכש לו מוניטין במלחמת ששת הימים כמוסד רפואי מרכזי בעל יכולת, ואת כוח האדם הרפואי הקיים בנגב היכול להתמודד עם הקמת בית ספר לרפואה בחסות המכון להשכלה גבוהה בנגב. לדעת כל המשתתפים יש לפתוח במאבק ציבורי כי בלעדיו אין לנגב כל סיכוי לזכות ביוזמה. תמימות הדעים של משתתפי הכנס הובילה אפוא ליצירת הקונצנזוס שיש להקים בית ספר לרפואה שלישי בנגב, בית הספר הזה יבנה בשותפות של קופת חולים הכללית והמכון להשכלה גבוהה בנגב, בית הספר הזה יהיה אחר, ויפעל לקידום הרפואה בקהילה, ובית הספר הזה יהווה מודל לדוגמה לבתי ספר אחרים בארץ ובעולם בתחום השרות בקהילה, בכפר ובספר.

שלהי 1968 היו חודשי ההכרעה לא רק בשאלה היכן יקום בית הספר השלישי לרפואה אלא בשאלת מעמדו של הנגב במדינת ישראל החדשה, מדינת ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים. ככלל מדינת ישראל הייתה תחת האופוריה של הניצחון במלחמה והשינוי החיובי במעמדה של ישראל בעולם. המשבר הכלכלי, המיתון, שאפיין את שנות השישים המוקדמות הסתיים עם הניצחון הצבאי ועיני הציבור פנו מזרחה, לגדה המערבית, לירושלים ולשטחים החדשים שנכבשו. הנגב, איבד את מעמדו כאזור בעל זכויות ייחודיות וכאזור הנבחר על ידי דוד בן-גוריון. דרישות הנגב למיסוד ההשכלה הגבוהה ולהקמת בית ספר לרפואה, שזכו עד פרוץ המלחמה לאוזן קשבת ואהדת הציבור, נדחקו הצידה מפני במציאות הפוליטית החדשה.

חיפה או באר שבע? ועדת ברנזון

ב-22 בדצמבר 1968 מינה שר הבריאות ישראל ברזילי את שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון לעמוד בראש ועדה שתפקידה היה לקבוע האם יש מקום להרחבת בתי הספר הקיימים לרפואה, ובאיזה תנאים, או האם יש להקים בית ספר שלישי לרפואה על מנת להתמודד עם מחסור עתידי צפוי בכוח אדם רפואי, והיכן, בחיפה, בבאר שבע או במקום אחר. חברי הוועדה היו צבי ברנזון, שופט בית המשפט העליון (יו"ר), פרופ' פנחס אפרתי, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים קפלן שברחובות, פרופ' דוד ארליך, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם שבחיפה, פרופ' אנדרה דה פריס, רקטור אוניברסיטת תל אביב, פרופ' פריבס, סגן נשיא האוניברסיטה העברית, ח"כ (חבר כנסת) שלמה רוזן, יו"ר ועדת השירותים של הכנסת, פרופ' חיים שיבא, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב.

מטרות הוועדה כפי שניקבעו בכתב המינוי היו:

1. ״האם רצוי להגדיל את ההיקף ולהרבות את יכולת קליטתם של בתי הספר לרפואה הקיימים? ואם כן, באיזה תנאים
2. אם המגמה הרצויה של הגדלת מספר הרופאים לא מוצאת את פתרונה במסגרת התשובה לשאלה 1, האם יש להקים בית ספר שלישי לרפואה? אם כן, היכן יש להקים את בית הספר הנוסף, בחיפה, בבאר שבע או במקום אחר ומתי יש לפתוח אותו?"

ועדת גיליס

עוד בטרם החלה הוועדה לפעול החליטו תומכי בית הספר לרפואה בבאר שבע בראשות טוביהו (אשר שימש גם כיו"ר המכון להשכלה גבוהה בנגב) כי יש להכין נייר עבודה מסודר שיוגש לוועדת ברנזון על מנת להציג לה את היתרונות שבהקמת בית ספר נוסף לרפואה בנגב. המסגרת המתאימה להכנת נייר עבודה כזה הייתה ועדת גיליס. ועדה בראשותו של פרופ' יוסף גיליס ממכון ויצמן למדע, התמנתה שנה קודם לכן (נובמבר 1967) על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לדון בהקמתה של אוניברסיטת הנגב. ביולי 1967 הגישה הוועדה דו"ח ביניים ראשון בעקבותיו הוקם "המטה להקמת הקמפוס האוניברסיטאי בנגב", ואילו בדצמבר 1968, במקביל להקמתה של ועדת ברנזון, נערך דיון ראשון אצל ראש הממשלה אשכול בשאלת הפיכתו של המכון להשכלה גבוהה בנגב לאוניברסיטה, על בסיס דו"ח הביניים של ועדת גיליס. דו"ח ועדת גיליס הסופי נמסר רק בספטמבר 1969. למעשה חלק נכבד מדיוני הוועדה התקיימו במקביל לדיוני ועדת ברנזון. בינואר 1969, עוד בטרם החלה ועדת ברנזון את עבודתה מצאו אנשי הנגב כי ועדת גיליס תהיה המסגרת ההולמת להכנת נייר עבודה בנושא הקמת בית ספר לרפואה שלישי בנגב - כחלק מהאוניברסיטה העומדת לקום, וכי לנייר עמדה כזה תהיה השפעה על החלטות הוועדה. פרופ' דה פריס היה החבר היחיד אשר שימש בשתי הוועדות גם יחד. ניתן ליחס לעובדה זו את עמדת דה פריס בהחלטות ועדת ברנזון אשר התפרסמו בסוף אותה שנה.

מעיון בפרוטוקול ועדת גיליס עולה כי חברי הוועדה שמתפקידם היה לדון בהקמתה של אוניברסיטה בנגב, התלבטו בשאלה האם להמליץ בפה מלא על הקמתו של בית ספר לרפואה באוניברסיטת הנגב. התלבטותם המרכזית הייתה בגין המשאבים הכספיים העצומים שיידרשו להקמת בית ספר לרפואה. הקצאת משאבים לנושא עשויה לפגוע לדעתם במחלקות ובפיתוח תחומים אחרים באוניברסיטה. ד"ר דורון שהשתתף בדיוני הוועדה הביע חששותיו כי בית החולים המרכזי לנגב לא יוכל לעמוד בדרישות ההוראה לבית הספר לרפואה מחוסר כוח אדם מתאים ומספר מחלקות נמוך, אחרים הביעו חשש כי העמסת ההוראה על בית חולים אחד תהיה גדולה מידי והוספת בית החולים קפלן לתוכנית הייתה בלתי אפשרית בגין המרחק הרב מבאר שבע. תמיכה בלתי מסויגת בהקמת בית ספר לרפואה בנגב הביע דווקא החבר החיצוני, דה פריס. לדבריו "אוניברסיטה שתקום בבאר שבע, עם מאות רופאים בסביבה ואזור מתפתח, חייבת בבית ספר לרפואה והשאלה היא רק מתי הוא צריך לקום... עלינו הוטל לחוות דעה ולדעתי יש לומר שבית הספר לרפואה נחוץ..." לנוכח הסתייגות חברי הוועדה האחרים הציע דה פריס כי ועדת גיליס תתייחס רק לסוגיית הקמתו של בית הספר לרפואה בנגב, אך לא תדון בעיתוי ההקמה ונושא זה יישאר באחריותה של ועדת ברנזון. "הועדה מונה להתוות תוכנית לאוניברסיטת הנגב, ואני סבור שצריך להקים בית ספר לרפואה כדי לשרת את האזור; את העיתוי נשאיר לממשלה. אני מציע שנחליט:

א. אוניברסיטת הנגב צריכה לכלול בית ספר לרפואה. ב. נקים ועדה שתבדוק תוכנית לבית ספר ומה יש להוסיף לשם כך". בסכום הדברים, בהשפעת דברי דה פריס ניסח פרופ' חיים חנני את מסקנות הוועדה. "באוניברסיטת הנגב יוקמו הפקולטות למדעי הטבע, למדעי הרוח והחברה ולטכנולוגיה. כן יש ליצור את התנאים לבית ספר לרפואה". כך יצא בית הספר לרפואה בנגב לדרך.

בפברואר 1969 התכנסה ועדת ברנזון לראשונה. מייד עם כינוסה הראשון יזמה הוועדה פרסום רחב בעיתונות ויצאה בקריאה לגורמים שונים להציג את עמדתם בנושאים הנדונים אם בכתב ואם בעל פה.

קריאת הוועדה לקבלת חוות דעת של הצבור וגורמים בעלי עניין בנושא הביא ליבול של עשרות סקירות, תזכירים ומכתבים, של אישים ממערכת הבריאות בישראל, תלמידי רפואה ישראלים בחו"ל, גורמים ממשרד האוצר וראשי האקדמיה הרפואית בישראל. באופן מיוחד התבלטו שתי קבוצות מרכזיות: האחת - הקבוצה החיפאית בראשות פלימן, ראש עירית חיפה וא. גולדברג נשיא הטכניון, אשר פעלה למען החלטה על הקמת בית ספר לרפואה בחיפה, והשנייה - קבוצת הנגב, בראשות דוד טוביהו ופרופ' חנני, שפעלה למען הקמתו של בית הספר לרפואה בנגב. קבוצת שלישית שפנתה לוועדה הייתה קבוצת קופת חולים שיוצגה על ידי דורון וסורוקה.

בראשית 1972 יצא דורון לארצות הברית על מנת לאתר אישיות רפואית שתתאים לתפקיד הדיקן. באותו זמן פעל סורוקה בדיסקרטיות להרחבת בית החולים המרכזי לנגב והכשרתו כבית חולים אוניברסיטאי עוד בטרם נפלה איזו שהיא החלטה וזאת על מנת להשפיע על מהלך האירועים, אלא שבפגישת ראשי האוצר בראשות מר אגמון ואנשי משרד הבריאות בראשות דר' ר. ג'זבין המנכ"ל הודיע האוצר כי יחסום כל פעילות של קופת חולים בנידון. בהחלטה הודיע הממונה על התקציבים באוצר כי "כל עוד אין החלטת ממשלה על תמיכה כספית בבית ספר לרפואה נוסף לא תכסה הממשלה ולא תשתתף בכל הוצאה כל שהיא וכל הוצאה כזו תנוכה מהקצבת קופת חולים".

אף לא אחת משתי הקבוצות העלתה את האפשרות כי ועדת ברנזון תחליט כנגד הקמת בית ספר שלישי לרפואה. הנחת היסוד שלהן הייתה כי ההחלטה על הקמת בית הספר הנוסף תהיה חיובית ולפיכך יש להפעיל את כל הכוחות בנושא קביעת מיקומו.

למרות צפיותיהן של הקבוצות החיפאית והבאר-שבעית כי החלטת הוועדה תהיה על הקמת בית ספר נוסף לרפואה, הביעו רוב התזכירים והדו"חות הסתייגות מהצורך בהקמת בית ספר שלישי לרפואה והדגישו כי הפתרון הנכון למצוקת כוח האדם הרפואי בישראל הוא לפעול לקליטתם של ישראלים הלומדים רפואה בחו"ל במסגרת בתי הספר הקיימים. הוועדה ציינה כי לנוכח העדויות ששמעה, בעיקר זו של דר' דורון, שאכן מערכת הבריאות הקהילתית בארץ נמצאת במצוקת רופאים. הוועדה גרסה שהפתרון לבעיה לא ימצא על ידי הקמת בית ספר שלישי לרפואה בחיפה או בבאר שבע, ובוודאי לא בית ספר שיתמקד בהכשרת רופאים כלליים לקהילה, כי החלטה כזו תקבע את מעמדו כבית ספר מדרגה שנייה. לדעת רוב חברי הוועדה הפתרון הנכון הוא הרחבת כושר קליטתם של בתי הספר לרפואה בירושלים ובתל אביב אם על ידי סטודנטים חדשים או על ידי סטודנטים אשר יגיעו לשנה החמישית ויבצעו את הכשרת הקלינית בישראל. הוועדה ציינה כי תמליץ על סינופם של בתי ספר בפריפריה בצפון ובדרום וכי אין היא פוסלת הכוונת הבוגרים בעיקר חוזרי חו"ל לעבודה בקהילה לאחר סיום לימודיהם, אך היא עצמה נמנעה מקבלת החלטה נחרצת בנושא. המלצה זו תאמה את הרעיון של משה פריבס, על הקמתה של שלוחה לרפואה כללית בפריפריה, שרופאי הנגב התנגדו לה.

בסכום המליצה הוועדה לפעול להקצאת אמצעים כספיים לשני בתי הספר הקיימים על מנת להביא להרחבתם.

ביוני 1969 פרסמה ועדת ברנזון את מסקנותיה. לדעת הוועדה אין לפעול למען הקמת בית ספר שלישי לרפואה ואת הפתרון למצוקת כוח אדם רפואי יש למצוא על ידי החזרת רופאים ישראלים הלומדים בחו"ל וצירופם לשנים הקליניות. בנוסף המליצה הוועדה להגדיל את מספר התלמידים המתקבלים מדי שנה בירושלים מ-80 ל-120 סטודנטים. הדו"ח שזכה לסיקור עיתונאי רחב הציג את הנימוקים המרכזיים ואת הסוגיות שבמחלוקת: הרחבת לימודי הרפואה או הקמת בית ספר שלישי. כן צוין כי המלצות הוועדה התקבלו ברוב דחוק של ארבעה חברים, כנגד שלושה שהיוו את המיעוט. פרופ' פריבס, פרופ' אפרתי, ברנזון ורוזן, התנגדו להקמת בית ספר שלישי לרפואה. פרופ' דה פריס ופרופ' שיבא, אנשי תל אביב ופרופ' ארליך, נציג בית החולים רמב"ם והטכניון, תמכו כנגד המלצות הרוב, בהקמתו של בית ספר שלישי לרפואה. ניתן להניח כי למעורבותו של דה פריס בוועדת גיליס והבעת דעתו במסגרתה כי יש מקום להקים בית ספר לרפואה שלישי בנגב, הייתה השפעה רבה על קביעת עמדתו במסגרת דיוני ועדת ברנזון. ייתכן שלעמדה זו הייתה השפעה גם על פרופ' שיבא עמיתו ושניהם הפכו לתומכי הרעיון החזקים. גם פרופ. גיטר, דיקן בית הספר לרפואה בתל אביב, יורשו של דה פריס, תמך בהקמתו של בית ספר שלישי לרפואה ושלח מזכר בנושא זה לוועדת ברנזון. גיטר אף הרחיק לכת וציין כי בית ספר שלישי לרפואה אינו סוף דבר ולאחריו יהיה צורך להקים בית ספר רביעי. לדבריו יש להקים את שני בתי הספר העתידיים בפריפריה ומבחינה זו חיפה ובאר שבע היו מתאימות.

ערב קבלת ההחלטות של ועדת ברנזון, נפגש דורון עם שיבא, בשעת בוקר מוקדמת בצריף מחלקתו הפנימית בבית החולים תל השומר. דורון ידע אז שאם וועדת ברנזון תמליץ להקים בית ספר שלישי לרפואה, המקום שיבחר תהיה חיפה. הוא הפציר בשיבא, להוסיף להחלטה פיסקה האומרת שבבוא היום להחליט על בית ספר רביעי לרפואה, מיקומו יהיה בבאר שבע. שיבא הסכים לכך ברצון והדבר נכלל בהחלטת המיעוט ששיבא היה חלק ממנה.

החלטת ועדת ברנזון העמידה את קופת חולים ואת תומכי בית הספר השלישי לרפואה בבעיה. לקופה היה ברור כי לא נימצא פתרון למחסור בכוח אדם רפואי לקהילה במסגרת הוועדה, ואילו לתומכי בית הספר השלישי הובהר כי הרעיון לא נפל, אך נידחה על הסף לעתיד רחוק יותר. בית הספר לרפואה בירושלים שהיה מרוצה מהחלטות הוועדה הודיע על הסכמתו לקליטת כ-40 ישראלים הלומדים רפואה בחו"ל למסגרתו בכפוף למשאבים שיועברו לו לצורך זה. לנוכח פעילות ירושלים החליטו שיבא ודה פריס לנקוט עמדה ופרסמו מיידית דו"ח חוות דעת המיעוט אשר תמך בעמדת הרוב לפעול בו זמנית להרחבתם של מקומות הלימוד לרפואה בכ-40 תלמידים נוספים אך דרש לעשות כן במסגרת של תוכנית אשר תיפתח בחיפה. הקבוצה החיפאית בראשות דר' ארליך אשר פעלה באמצעות לובי רחב במשך אותה שנה למען בחירת חיפה כמקומו העתידי של בית הספר לרפואה הפעילה עתה את כל תומכיה במערך הממשלתי, האקדמי והעירוני ציבורי. משקל חזק במיוחד היה לפעילותה של הנהלת הטכניון אשר ביקשה כי בית הספר יקום בתחומה. מעמדו האיתן של הטכניון במערך האקדמי, יכולות ההוראה הקיימות בו והמערך הטכנולוגי בפקולטה להנדסה כולל תוכניות בהנדסה רפואית וביו רפואית היוו גורם רב חשיבות בקריאה לפתיחת בית ספר לרפואה בחיפה. קשה אפוא היה להתעלם מהיתרונות שהיו באותה העת לטכניון, בהשוואה לבאר שבע שהייתה חסרה דיין תשתית אקדמית כגון זו שבחיפה.

כותרות העיתונים אף הם הציגו בבירור את עמדתה הנחרצת של חיפה לפתיחת בית ספר לרפואה.

"חיפה עומדת על תביעתה להקמת בית ספר לרפואה" או "הפרופ' ארליך, דה פריס ושיבא קוראים להקים מיד בית ספר שלישי לרפואה ואף רביעי" וכדומה.

בכל הכתבות והראיונות שנערכו עם שיבא, דה פריס וארליך, נאמר כי הוחלט שבית הספר השלישי יקום בחיפה, אך ברור היה לכולם שבית הספר הרביעי יקום בבאר שבע. חיפה לדבריהם, הייתה בשלה יותר מבחינה אקדמית, אך גם חלקה של באר שבע לא יגרע והיא עתידה לדבריהם להתחיל לפעול מייד לאחר חיפה. דה פריס אף העיז וקבע כי לדעתו בשנת 1970 בהכנה מתאימה תוכל באר שבע לפתוח אצלה את לימודי הרפואה.

באוגוסט 1969 החליטה ממשלת ישראל בהשפעת מסע הלחצים של אנשי חיפה וחברי המיעוט של ועדת ברנזון לאשר פתיחת מסלול לימודי רפואה בחיפה בשותפות עם הטכניון ובפיקוח נציגים מתל אביב ומירושלים. בית הספר יפעל ללא שותפות עם קופת חולים הכללית (כפי שהציעו סורוקה ודורון) והלימודים בו יתקיימו במתכונת הקיימת בבתי הספר בירושלים ובתל אביב ללא הכשרה מיוחדת לרפואה בקהילה.

החלטת הממשלה העמידה את קופת חולים במצוקה. ועדת ברנזון לא קירבה את הקופה לפתרון המבוקש של הכשרת כוח אדם רפואי במספר מספיק וברמה רפואית מתאימה לעבודה בקהילה. הקמת בית הספר בחיפה שהלכה והתגבשה לנגד עיניהם של סורוקה ודורון נעשתה ללא כל קשר עם הקופה, והקופה אף קבלה על כי לא שותפה במהלך, ובכך נמנע ממנה להשפיע הן על תוכנית הלימודים והן על הכוונת בוגרי בית הספר העתידים לעבוד במסגרתה. צפיות קופת חולים להשתתפותה הפעילה בעיצוב דמות בית הספר עוצבו במידה רבה לאור הסכמים קודמים שבעל פה בין סורוקה לפלימן ראש עירית חיפה, שהבטיח לשתף את הקופה תמורת תמיכתה במהלך וסיועה לקבלת ההחלטה. לדעת סורוקה צרופה של קופת חולים להנהלת בית הספר לרפואה הייתה יכולה להשפיע על עיצוב דמותם של הבוגרים ואילו הרחקתה של הקופה תשיג את ההפך מכך ובית הספר יכשיר "רופאים ליצוא" במקום רופאים שיפעלו לטובת צורכי החברה. מעיון בהתכתבות הענפה שהתנהלה בין הנהלת קופת חולים למייסדי בית הספר לרפואה בחיפה עלה בבירור כי הנהלת בית הספר לרפואה והטכניון שותפה אינם רוצים בשותפות עם הקופה. השילוב של קידום מחקר ורפואה בתחום הטכנולוגי הועדף על ידם על פני הכשרת רופאים לעבודה בקהילה.

העדר פתרון מיידי לצורכי קופת חולים במערך האקדמי החזיר את סורוקה לתוכניתו הישנה: להוביל מהלך חוקתי לקביעת תקנות אשר תחייבנה כל בוגר רפואה בישראל לשרת פרק זמן קבוע בקהילה.

באוגוסט 1969 ימים ספורים לאחר החלטת הממשלה על הקמת בית הספר לרפואה בחיפה פנה סורוקה לדר' ס. וייז נשיא אוניברסיטת תל אביב וצרף אליה חוות דעת משפטית בנושא. לדבריו ניתן יהיה לחייב כל בוגר רפואה לעבוד תקופה מסוימת בישראל, בעיקר בקהילה. וייז דחה את דרישת סורוקה בנימוס רב. הסיכוי היחיד היה אפוא באר שבע.

בספטמבר 1969, חודש לאחר ההכרזה על הקמת בית הספר לרפואה בחיפה, חתמה קופת חולים על זיכרון דברים עם המכון להשכלה גבוהה בנגב על פעולה משותפת להקמת בית ספר לרפואה בנגב. ההסכם קבע כי שני הצדדים יכינו ויגבשו את התוכנית ביחד. כן נקבע כי "קופת חולים תרחיב את בית החולים המרכזי לנגב ותבצע את ההתאמות הדרושות על מנת שיוכל לשמש כבית חולים אוניברסיטאי ואילו האוניברסיטה תפעל להקמה וביסוס של מחלקות פרה-רפואיות ופרה קליניות של בית הספר לרפואה". מאידך בזיכרון הדברים לא נאמר דבר על מטרות בית הספר או על מהות הקשר עם קופת חולים, אך הדברים היו באוויר מבלי שהועלו על הכתב... בית הספר לרפואה בבאר שבע יצא אפוא לדרך.

ועדת קלימן וההכנות להקמת בית הספר לרפואה בנגב

ב-14 בפברואר 1970 הוקמה ועדה משותפת לקופת חולים ולמכון להשכלה גבוהה בנגב במטרה לגבש תוכנית פעולה להקמת בית ספר לרפואה בבאר שבע. לראש הוועדה התמנה פרופ' צרלס קלימן, מומחה לרפואה פנימית ונפרולוגיה מלוס אנג'לס, אשר הקדיש חלק גדול מזמנו לנושאים של קידום בריאות ורפואה מונעת, וגילה עניין מיוחד בשילוב רפואה קהילתית עם עבודת בית החולים. הוועדה נדרשה לגבש תוך זמן קצר תוכנית אופרטיבית להפעלת בית הספר. קדמה לוועדת קלימן, ועדה פריטטית משותפת למכון ולקופת חולים אשר פעלה בין דצמבר 1969 לפברואר 1970 כשלב מקדים לעבודתה של ועדת קלימן. במקביל פנה המכון לגורמים שונים בישראל על מנת לשתפם בהליכים ולהפעיל שדולה למען קידום הנושא בחוגים הפוליטיים והאקדמיים בעלי ההשפעה.

עוד בטרם החלה ועדת קלימן לפעול, יצאה העיתונות בפרסום על הקמתו המתוכננת של בית הספר לרפואה בבאר שבע תוך ציון הפעולות שהתחייבה לעשות קופת חולים על מנת להתאים את בית החולים המרכזי לנגב להוראת רפואה.

למרות ההערכות הכלליות כי הפעם תוכנית באר שבע תתממש ואכן יוקם בית ספר לרפואה בנגב, היה סורוקה בראשית 1970 עדיין פסימי. האכזבה הכפולה שנחל מבתי הספר לרפואה בתל אביב ובחיפה בנושא קידום הרפואה הקהילתית יצרו אצלו מידה מסוימת של ספקנות ביחס להצלחת תוכנית באר שבע. בהרצאה שנשא בינואר 1970 בנושא "קופת חולים לעת תמורה" הציג סורוקה את אכזבתו מהממסד הרפואי שהתעלם מצורכי המדינה והסתגר במגדל השן הרפואי-אקדמי. לדעת סורוקה לא רק ראשי ההשכלה הרפואית בישראל טמנו ראשם בחול אלא גם ההסתדרות הרפואית עשתה כן. סורוקה ראה בהר"י שותפה לאשמה, בהיותה אחד הגורמים המרכזיים שהתנגדו לחיוב בוגרי רפואה לשרות חובה בכפר ובספר. סורוקה קבל על קברניטי המדינה שהשקיעו כספים רבים בחינוך רפואי אך נמנעו ממעורבות בקביעת יעדיו. לדעתו היה פסול בהקצאת כספי ציבור למטרות אשר אינן טובת הציבור, וזכותם של האזרחים בקהילה בכפר ובספר לקבל שרותי בריאות שווים לשאר האזרחים. "בעניין זה הזניחה המדינה את אחת מאושיות הרפואה, הפקיעה אותה מזכותה ומסרה לחוגים אינטרסנטיים".

תפקידו של בית הספר לרפואה בבאר שבע היה אפוא כפול: גם להציב יעדים חדשים לחינוך הרפואי בישראל וגם להוכיח כי אפשר גם אחרת וליישם את הפתרון למענו נלחמו סורוקה, דורון והנהלת קופת חולים מזה עשור שנים.

בפברואר 1970 החלה ועדת קלימן בדיוניה. חברי הוועדה כללו שלושה מומחים מארצות הברית, פרופ' איידלמן, פרופ' שניידר ופרופ' קלימן עצמו. אליהם הצטרפו פרופ' רחמילביץ, פרופ' חנני, דר' דורון, דר' שטרן מנהל בית החולים המרכזי לנגב ודר' טרק מנהל המחלקה האורתופדית בנגב ופרופ' עצמון, לשעבר קצין רפואה ראשי. פרופ' פריבס ופרופ' גיטר הסכימו לשמש כיועצים לוועדה. צירופו של גיטר, דיקן בית הספר לרפואה בתל אביב כיועץ, נעשה בעיקר משום שהודיע על תמיכתו בהקמת בית ספר לרפואה בנגב, ואילו פריבס, אשר התנגד בשנים עברו להקמת בית ספר שלישי לרפואה צורף כיועץ לאחר שכתב לסורוקה ולדורון כי הוא שינה דעתו והוא תומך עתה בהקמת בית ספר "אחר-שונה" לרפואה. פריבס הדגיש כי בית הספר שיקום חייב יהיה להיות "שונה" אחרת לו תהיה הצדקה לקיומו. ניתן להעריך כי על ידי צרוף גיטר ופריבס קיוו חברי הוועדה להשפיע על גורמים מובילים בתחום החינוך הרפואי בישראל. באשר לפריבס ניתן להניח כי בנוסף לחשיבות תמיכתו בהקמת בית הספר, צירופו לוועדה עתיד היה להבטיח כי יעמוד בתמיכתו ולא ישנה דעתו בנושא.

במאי 1970 פרסמה ועדת קלימן את מסקנותיה. לדעתה היה מקום להקמת בית ספר לרפואה נוסף בבאר שבע. ארגון בית הספר יהיה במסגרת המכון להשכלה גבוהה בנגב, הנהלת בית הספר תורכב במשותף מנציג קופת חולים ונציגי המכון, תוכנית הלימודים תימשך על פני חמש שנים, בהכשרת הסטודנט יושם דגש מיוחד על העבודה הרפואית בקהילה, המרפאות האזוריות של קופת חולים ישמשו מרכזים להוראה בקהילה, תוכנית הלימודים תכלול תקופת סטאג' בת שנתיים, כאשר שנת הסטאג' הראשונה תהיה דומה לזו הנהוגה בבתי הספר האחרים לרפואה ותתקיים ברובה בבית החולים ושנת הסטאג' השנייה תוקדש להתנסות בקהילה. כמו כן יושם דגש מיוחד במהלך הלימודים על הקשר שבין רפואה, סביבה ומצב סוציואקונומי.

הועדה ציינה כי לדעתה יש לצאת מייד לבחירת הנהלת בית הספר ולבנות לוח זמנים לפעולה, גם על מנת לקבל את אישורי הממשלה וגם על מנת להכין את התשתית המנהלתית והאקדמית לפתיחת בית הספר. לדעת הוועדה ניתן יהיה לפתוח בלימודים באוקטובר 1971.

בסכום המלצותיה ציינה הוועדה כי תשתית בית הספר לרפואה עתידה לשמש בסיס להקמתם של בתי ספר נוספים למקצועות הבריאות בקהילה בבאר שבי החל מעבודה סוציאלית ושיקום וכלה בפיזיותרפיה וסיעוד.

למרות הערכותיה האופטימיות של ועדת קלימן, היה ברור כי ללא אישור ממשלה לא ניתן יהיה להוציא את התוכנית לפועל. ביולי 1970 נישלח ליגאל אלון שר החינוך ולחברי ממשלת ישראל הדו"ח המסכם של ועדת קלימן בתוספת הערכות כלכליות על העלות הצפויה של התוכנית לפתיחתו של בית ספר רביעי לרפואה בנגב. חברי הוועדה ביקשו מיגאל אלון ליזום במהירות דיון בנושא גם בממשלה וגם במועצה להשכלה גבוהה לשם אישור התוכנית להקמת בית הספר. תשובת אלון לא אחרה להגיע: " קיבלתי את התוכנית..." כתב אלון בתשובתו, "לא אכנס לפרטי התוכנית שיש בה קוים המושכים את ליבי....כי נראה לי שאין אוניברסיטת הנגב בשלה לתוכנית כזאת... התפתחות האוניברסיטה היא מעל לכל מה שאפשר היה לחזות מראש. אולם אין היא צריכה לקבל על עצמה יותר מדי, מהר מדי... אני בטוח שדברי אלה יובנו כרוחם כי הם נכתבים תוך דאגה כנה לאוניברסיטה ורצון עז לראות בביסוסה...".

תשובת אלון שפכה מים צוננים על התלהבות היזמים. לאנשי הנגב וקופת חולים הוברר כי על מנת להגשים את התוכנית יש להכשיר את הקרקע במישור הפוליטי על מנת לשכנע את מקבלי ההחלטות בדבר נחיצות הקמת בית הספר לרפואה בנגב. לנוכח תגובת אלון היה ברור כי לא ניתן יהיה לפתוח את שנת הלימודים באוקטובר 1971 כפי שהמליצה ועדת קלימן.

תשובת אלון לא הייתה בעלמא. בקיץ 1970 עדיין עסקו ראשי המכון להשכלה גבוהה בנגב בהכנת תוכנית האב של האוניברסיטה. כינוס חבר הנאמנים הראשון תוכנן רק לנובמבר 1970, והמוסד פעל ללא נשיא נבחר. היה ברור כי האוניברסיטה הצעירה תזדקק לכל משאביה וכוחותיה לביסוס המחלקות הקיימות בשנותיה הראשונות, הקמת בית ספר לרפואה הדורש משאבים כלכליים רבים והשקעה רבה מאוד בגיוס כוח אדם אקדמי-רפואי יכול היה כאמור לדעת אלון, לסכן את קיומו היציב של המוסד.

סירוב אלון לתמוך בנושא הוביל את דורון, סורוקה, טוביהו וחנני למיפגש נוסף, הפעם במטרה לתכנן כיצד ניתן לשנות את דעת שר החינוך ולשכנעו לתמוך בהקמת בית הספר לרפואה בבאר שבע. בסכום הדברים שהוציא דורון נקבע כי היוזמים יפעלו לקיום פגישות אישיות עם גורמים בממשלה ועם יגאל אלון במיוחד ויפעלו בנחרצות על מנת לקבל אישור לפתיחת בית הספר באוקטובר 1972. לדעתם, עימות פומבי עם שר החינוך יהיה חסר תועלת ורק עלול להשפיע עליו בכיוון ההפוך, מאידך, העברת ההחלטה בנושא לגורם אחר המקובל עליו, תוכל לשחרר אותו מהאחריות הציבורית ולאפשר קידום הנושא למרות עמדתו המסתייגת. הפתרון שגובש היה לשכנע את שר החינוך להסכים לכך כי ההחלטה תועבר לידי המועצה להשכלה גבוהה. בחודשים הבאים קיימו דורון, חנני, סורוקה וטוביהו חליפת מכתבים ערנית עם שר החינוך כאשר הם נזהרים מפגיעה בכבודו של אלון, אך לוחצים באופן תקיף על קידום הנושא והבאתו לדיון למועצה להשכלה גבוהה. לכולם היה ברור כי החלטה חיובית במועצה להשכלה גבוהה תשפיע גם על שינוי עמדת אלון ותאפשר מעקף מנומס של התנגדותו. במקביל נפגשו נציגי האוניברסיטה עם שר האוצר לדיון בעלות הכספית של הקמת בית הספר. פרופ' חנני ודורון גם יזמו התייעצויות על אישים בולטים בתחום החינוך הרפואי על מנת לבחון מועמדים מתאימים למינוי דיקן בית הספר העתיד לקום. הם קיוו כי מינוי דיקן וקידום ההידברות עם אלון יאפשרו הבאת התוכנית לדיון מהיר בממשלה ובמועצה להשכלה גבוהה וקבלת אישור לפתיחת הלימודים בתוך שנה.

במקביל המשיכו האוניברסיטה וקופת חולים לפעול להשלמת המהלכים הפנים אוניברסיטאיים להקמת בית הספר: אישורי הסנאט, הוועד הפועל וחבר הנאמנים וזאת כאילו מכתבו של אלון הדוחה את התוכנית למועד בלתי ידוע - לא נכתב.

בספטמבר 1971 פנה חנני במכתב חוזר לאלון וביקשו לדון מחדש בנושא וציין כי הוועד הפועל של האוניברסיטה אישר להנהלת האוניברסיטה בשותפות עם קופת חולים לפנות למועצה להשכלה גבוהה לקבלת אישור לפתיחת בית הספר לרפואה והוא מניח כי ועדה של המועצה להשכלה גבוהה תבדוק אף היא את הנושא. הפניה החוזרת לאלון נעשתה במידה רבה על מנת למנוע מצב בו יחשוב שר החינוך כי אוניברסיטת בן-גוריון וקופת חולים פועלים מאחורי גבו. אך אלון השהה את תשובתו. חודשיים לאחר מכן, פנו שוב סורוקה ודורון יחד עם הנהלת האוניברסיטה ליגאל אלון בבקשה כי יעביר את הדיון בנושא למועצה להשכלה גבוהה. לדעתם העברת הנושא להחלטת המועצה להשכלה גבוהה תהיה לשר החינוך, נוחה מבחינה פוליטית, היות שזה יחסוך לו את הצורך להצהיר על עמדתו, ויאפשר לו להעביר את האחריות לכך לגורמים הרלוונטיים. להערכתם, לבית ספר לרפואה בנגב היה סיכוי טוב לקבל את אישור המועצה להשכלה גבוהה.

במחצית 1971, בבחירות לתפקיד הדיקן של בית הספר לרפואה בירושלים, גבר פרופ' בלר על פרופ' פריבס בהפרש קטן של קולות. ימים ספורים לאחר מכן, בכנס של ההנהלה הרפואית של קופת חולים הכללית שהתקיים בבית ההבראה מבטחים בזיכרון יעקב, פנה דורון לפריבס, שבא להרצות בכנס, והציע לו לקחת על עצמו התפקיד של מתכנן ודיקן ראשון של בית הספר לרפואה בנגב. פריבס, שעמד לצאת לתקופת הקיץ לארצות הברית, בקש להרהר בהצעה והבטיח להשיב לאחר חזרתו. אך הרעיון שבה את ליבו והוא לא המתין, וכבר בעת שהותו באוניברסיטת צפון קרולינה שבצ'פל היל, הוא כתב טיוטה ראשונה ומסמך עקרונות להקמת בית ספר לרפואה בנגב. עם חזרתו הגיש פריבס את המסמך לדורון ומסר שאם התוכנית שתיאר מקובלת, הוא מכן לקחת על עצמו את התפקיד.

פנית דורון לפריבס הייתה מפתיעה. כזכור, בשנים שקדמו התחבט פרופ' פריבס בנושא הקמת בתי ספר לרפואה נוספים על אלו של תל אביב וירושלים. בוועדת ברנזון הביע פריבס בגלוי את התנגדותו להקמת בית ספר שלישי לרפואה. במאמרים שפרסם פריבס בנושא החינוך הרפואי הוא הסתייג מדרישת קופת חולים להכשרת רופאים באקדמיה לעבודה בקהילה. לאחר הקמת בית הספר בחיפה המשיך פריבס להתחבט בשאלה האם יש מקום לבית ספר לרפואה נוסף במתכונת בתי הספר הקיימים ובסדרת מכתבים בינו לבין משה סורוקה שהתקיימה בשנים 1970–1971 הוא פסח על פני שני הסעיפים והסכים כי יש מקום להקמת בית ספר לרפואה שונה אשר יפעל להכשרה רחבה יותר של כוח אדם רפואי באוריינטציה קהילתית והסכים כי מקומו הטבעי של בית ספר כזה הוא בבאר שבע במסגרת אוניברסיטת הנגב ובשותפות עם קופת חולים. המהפך הסופי בעמדתו של פריבס מהתנגדות דרך הסתייגות ועד לתמיכה מובהקת בהקמת בית ספר לרפואה בנגב חל כנראה במהלך שנת 1971 עם התקדמות הדיונים עם שר החינוך על הגשת ההצעה לאישור המועצה להשכלה גבוהה. ניתן להעריך כי להפסדו של פריבס בבחירות לדיקן רפואה בירושלים בשלהי 1971 הייתה השפעה לא מבוטלת על נכונותו לצאת ממסגרת פעילותו באוניברסיטה העברית ולהתגייס למען אישורו של בית הספר לרפואה בנגב. מבחינות רבות היה פריבס "פנוי" לפעילות אקדמית ופוליטית, מאחר שיכולתו לפעול בירושלים הצטמצמה עד מאוד עם חילופי הגברי שם.

בדצמבר 1971 פנתה הוועדה להקמת בית הספר באופן רשמי אל פרופ' פריבס בבקשה שיסכים לקחת על עצמו את תפקיד יו"ר הוועדה האקדמית המכינה של בית הספר.

מעיון בדברים שכתב פריבס עולה כי הוא ראה בהקמת בית הספר ניסוי הכרחי שהצלחתו תהיה בעלת השפעה עמוקה על כלל מערכת הבריאות והחינוך הרפואי בישראל בעתיד. באופן ברור ציין פריבס כי בין מטרות בית הספר יהיה לשכנע את רוב בוגריו לעבוד כרופאי משפחה מומחים בקהילה ולדעתו רוב הבוגרים ירצו לעשות זאת בהשפעת החינוך הרפואי לו יהיו חשופים במשך שנות שהותם בבית הספר. מסמך פריבס מעיד יותר מכל על המהפך החשבתי בעמדתו בסוגיה, כאשר ממתנגד חריף הפך לתומך נילהב.

הצטרפות פריבס לקבוצת באר שבע והסכמתו להוביל את התהליך כולו עד להשגת אישור המועצה להשכלה גבוהה להקמת בית הספר לרפואה בנגב היו צעד מקדם לקראת אישור התוכנית.

בינואר 1972 כאשר נראה כי הצטרפותו העתידית של פרופ' פריבס תפנה את כל המכשולים לקבלת אישור לפתיחת בית הספר התגלה, מכשול חדש בדרך. אם עד אותה עת סוגיית הקמת בית הספר נדונה במסגרת השאלה הכללית האם יש מקום לבית ספר נוסף לרפואה, הרי שבינואר 1972 החלה אוניברסיטת בר-אילן בפעילות למען הקמת בית ספר לרפואה במסגרתה. אוניברסיטת בר-אילן הציגה עמדה הקובעת כי יש מקום להקמת בית ספר נוסף לרפואה בישראל, והשאלה בה יש לדון היא לא האם צריך אלא היכן ובאיזו מסגרת. לדעת אנשי בר-אילן, האוניברסיטה שלהם היא המקום המתאים ביותר לכך. אנשי באר שבע מצאו עצמם שוב בפני איום ממוסד מתחרה, כפי שהיה במאבק מול חיפה, והחשש היה כי שוב יפסידו בגין מיקומם הגאוגרפי הנחות ושותפותם עם קופת חולים. גם הפעם גויסו כל הכוחות והאישים, כולל ראשי ההסתדרות, ארגון האם של קופת חולים, אשר ניסו לדחוק את שר החינוך אל הקיר על מנת שיבהיר את עמדתו חד משמעית ויודיע כי הוא תומך בהקמת בית ספר בבאר שבע. במכתב אישי לאלון כתב יצחק בן אהרון מזכ"ל (מזכיר כללי) ההסתדרות "נאמר לי שכאילו הברירה היא בין אישור הפקולטה לבר-אילן לבין האוניברסיטה של באר שבע. העניין לא מתיישב בדעתי שאמנם יש ניגוד בין השניים, ואם הוא קיים שיש לדחוק את רגלה של באר שבע בנידון". אלון שסירב להתחייב בעד צד זה או אחר הסכים עתה להעביר את הנושא להכרעת המועצה להשכלה גבוהה. המועצה מצידה דרשה להקים ועדה מטעמה, בראשות פרופ' מיכאל פלדמן ממכון ויצמן, שתמליץ בפניה לפני הבאת הנושא להצבעה. ועדת פלדמן שמונתה רשמית באוקטובר 1971, נדרשה להכין דו"ח בנושא תוך שנה. לאנשי באר שבע היה ברור כי שוב נדחתה פתיחת בית הספר בשנה הפעם לשנת 1973. מאידך, היה זה פרק זמן הולם לפעילות פוליטית והסברתית ענפה בקרב כל גורמי המפתח באקדמיה ובממשל למען קידום העניין, כאשר היעד המרכזי הוא שר החינוך יגאל אלון, העומד בראש המועצה להשכלה גבוהה.

ועדת פלדמן וההכנות לקראת פתיחת בית הספר לרפואה בנגב

בראשית 1972 קיבל על עצמו פרופ' משה פריבס את ראשות הוועדה המכינה להקמת בית ספר לרפואה במסגרת אוניברסיטת הנגב. במרץ 1972 החליטה אוניברסיטת הנגב למנות את פריבס ליו"ר המרכז האוניברסיטאי למדעי הרפואה בנגב (העתיד לקום) בנוסף למינויו הקודם כיו"ר הוועדה המכינה. לבקשת פריבס ניקבע כי עם כינון בית הספר הוא יתמנה לדיקן הראשון שלו. על כתב המינוי חתמו גם ראשי אוניברסיטת הנגב אך גם סורוקה ודורון מטעם קופת חולים. השותפות בין שני הצדדים בוצעה במלואה הלכה למעשה. כדרכו, נכנס פריבס לתפקידו במלוא הכוח כשהוא פועל בכל המישורים האפשריים ובעיקר מנסה לתמרן בין הגופים הפוליטיים לאנשי האקדמיה ואנשי קופת חולים והנגב. בשונה מסורוקה ודורון אשר הלכו בדרך המלך ופעלו בעקביות במשך עשור שנים, צעד אחר צעד, לקבלת הסכמתם של הגורמים הרלוונטיים בממשל ובאקדמיה להקמת בית הספר, הרי שפריבס "ירה לכל הכיוונים" בהנחה כי לא תמיד הגופים הממונים על קבלת ההחלטות הם בעלי היכולת לעשות כן, ולפעילות רב כיוונית יש סיכוי טוב לפגוע גם במטרות הסמויות מן העין, ליצור הסכמה לאומית להקמת בית הספר בבאר שבע, לקבל את האישורים הרשמיים מגורמי הממשל ובעיקר להוביל בהצלחה את המהלך במועצה להשכלה גבוהה. בשונה מסורוקה, דורון ואנשי הנגב שלא הקימו להם אויבים ומתנגדים במישור האישי במהלך פעילותם למען הקמת בית ספר לרפואה בנגב, הרי שפעילות פריבס מעצם טבעה צפנה בתוכה גם סיכונים, בעיקר כאלה שיולידו התנגדות לתוכנית על בסיס אישי. הסכנה העיקרית הייתה כאמור מכיוון ירושלים, אשר בנוסף להתנגדותה הקבועה להקמת בית ספר נוסף לרפואה ראתה בנטישת פריבס את ירושלים והצטרפותו לבאר שבע מעין בגידה.

מינוי פריבס מטעם אוניברסיטת הנגב וההודעה על מינויה של ועדת פלדמן מטעם המועצה להשכלה גבוהה הכניסו את הפעילות למען הקמת בית ספר לרפואה בנגב להילוך גבוה. לפריבס עצמו היה ברור כי אם לא יצליח להטמיע בציבור ובאקדמיה הרפואית בישראל את המהפכה הצפויה בחינוך רפואי בבית הספר לרפואה בנגב יחד עם הדגשת השמירה על רמת הוראה אקדמית גבוהה, הרי שיהיה קשה לשכנע את המערכת האקדמית והפוליטית בישראל בנחיצות ובהצדקה להקמת בית הספר. התוכנית הייחודית לחינוך רפואי בנגב כפי שהותוותה על ידו, הדגשת האחריות הלאומית יחד עם מצוינות מקצועית בהכשרת רופאים לקהילה והשותפות עם קופת חולים היו המפתח לאישורה במועצה להשכלה גבוהה, כמו גם מחסום מרכזי כנגד טיעוני המתנגדים, כי הרי אין זה עוד בית ספר לרפואה כשלושת הקודמים, אלא בית ספר לרפואה אחר, ייחודי, המביא בשורה חדשה של רגישות חברתית ואחריות קהילתית בחינוך הרפואי בישראל.

בחודשים מרץ-יוני 1972 פעלה מחלקת המחקר של קופת חולים יחד עם הוועדה המכינה בראשות פריבס להגשת הצעת התוכנית להקמת בית הספר לוועדת פלדמן. בדו"ח קופת חולים שהוגש על ידי דורון צוינו המרכיבים הייחודיים בשרותי הבריאות בנגב תוך הדגשת שיתוף הפעולה הקיים והעתידי בין משרד הבריאות, שרותי קופת חולים ובית הספר העתיד לקום. דורון הדגיש את התנאים האופטימליים הקיימים בנגב בעיקר בתחום העבודה הרפואית הקהילתית, עבודת הצוות הנהוגה בכל מרפאות קופת חולים, שילוב השירותים רפואיים והמונעים (שרותי טיפת חלב במרפאות הקופה במושבים וכדומה). השילוב בין הרפואה הכללית ובריאות הנפש, מרכזיותו של בית החולים בנגב וההקמה המתוכננת של המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, כל אלה לדעת דורון ישמשו שדה פעילות אידיאלי להכשרת רופאים תוך פיתוח רגישות לצורכי האוכלוסייה בכל התחומים הבריאותיים. בסכום הדו"ח כתב דורון כי "מאז הקמתה סמכה למעשה ממשלת ישראל על קופת חולים הכללית כספק כמעט בלעדי של השרות הרפואי הראשוני באזורי הכפר, הספר והפיתוח... שורשי המשבר של אי הליכתם של רופאים צעירים לתפקידים בשרות הרפואי הראשוני הקיים בארץ, וברוב המכריע של ארצות העולם, מקורם בחינוך הרפואי. מדובר על תוכנית, כפי שהוצגה על ידי פרופ' פריבס ובה התמודדות של ממש עם האתגר לחנך טיפוס של רופא בעל גישה שונה וחיובית יותר לנושא זה. נראה לנו שזכותה המוסרית של קופת חולים לדרוש ממשלת ישראל ומהמוסדות הממלכתיים הנוגעים בדבר, לאפשר ולסייע בהגשמתו של ניסיון נועז וחשוב זה".

באפריל 1972 עוצבה כאמור הטיוטה הראשונה של תוכנית הפעולה לפתיחת בית הספר כולל הערכות תקציבית ומנהלתית, הגדרת הקשר של בית הספר לרפואה עם שאר המחלקות כגון מדעי החיים ומדעי ההתנהגות. הקמת מחלקות נלוות בפקולטה כגון בית ספר למינהל וכלכלת בריאות ובית ספר להשתלמויות רופאים, ופרוט הפעילות המתבצעת בבית החולים, במשרד הבריאות ובמרפאות קופת חולים בקהילה לשם הכנת המערכת לקליטת תלמידים.

רק ביוני אותה שנה השלים פריבס את גיבוש התוכנית האקדמית והעלה על הכתב את יעדי בית הספר מנקודת מבט אקדמית-לאומית. במסמך המסכם שנשלח לוועדת פלדמן כתב פריבס: "המשבר הפוקד היום את שרותי הבריאות והחינוך הרפואי בישראל אינו תוצאה של מחסור כמותי בכוח אדם רפואי אלא קשור באיכותו של כוח אדם זה...הבעיה איננה אפוא כמה רופאים נחנך, אלא איזה רופאים נחנך. נוכחנו לדעת "שיותר מאותו סוג" (More of the same) לא יביא לנו גאולה ולא יפתור את הבעיה...התנאי הראשון הוא שינוי שיטת שרותי הבריאות במרפאות על מנת להפכן לכוח מושך לרופאים צעירים... קשה להפוך עולמות בין לילה, אך יש מקום לנסות צורת התארגנות חדשה בגבולות אזור אחד לדוגמה... לא מדובר כאן על יצירת ועדות תאום בין מוסדיות או כל סידור אפלטוני דומה אלא על מיזוג ושילוב מלא של כל שירותי הבריאות במסגרת של מרכז אזורי אחד ועצמאי... מה נידרש אפוא ממערכת החינוך הרפואי על מנת שגם היא תתרום את חלקה לשינוי פני הדברים לעתיד? נדרוש מהחינוך הרפואי "לצאת החוצה"..."לרדת " לקהילה ולקחת לידיו אחריות מלאה להגשת שרות רפואי טוב יותר לכל...היום באף בית ספר לרפואה בארץ אין התלמיד רואה את מוריו מחוץ לכותלי בית החולים או מחוץ למעבדות המחקר שלהם. ה"עבודה השחורה" במרפאות או בשירותי היקף מאוסה עליו ולעיתים הוא לועג לה..., "דמות האב" של מורה ברפואה שאתו ורק אתו רוצה המתלמד הצעיר להזדהות ידועה היטב בחינוך הרפואי. בתנאים שלנו אין תלמיד רפואה מוצא בבית הספר דמות של מורה אקדמאי העוסק ברפואה טובה בשירותי היקף....במילים אחרות כל זמן שבית הספר לרפואה לא יקבל על עצמו אחריות מלאה להגשת שירותי רפואה לכל האוכלוסייה באזורו...לא ייתכן שינוי במערכת החינוך הרפואי הקיים... הקמת מרכז רפואי אוניברסיטאי ואזורי המושתת על העקרונות שהובאו לעיל ניתנת לביצוע בנגב... המערך הבריאותי שיקום בתנאים אלה יהווה "מעבדה" מצוינת לחינוך תלמידי רפואה-והדבר לא יעשה בחסד מטעם המוסדות השונים אל בזכות המרכז הרפואי האחראי לכל שירותי הבריאות המשתייכים לו...הסיסמה של המרכז הרפואי בנגב היא: כל אחד שמלמד-משרת, ואילו כל אחד שמשרת-מלמד, בצורה כזו כל רופאי הנגב הם חברים פוטנציאליים של הפקולטה לרפואה העומדת לקום...מיזוג החינוך הרפואי עם שרותי הבריאות ייעשה לא רק בשטח המדעים הקליניים אלא גם במדעי היסוד הניסיוניים ובמדעי ההתנהגות. אין שום מניעה שפרופסור לווירולוגיה, ביוכימיה או גנטיקה - לא יהיה מעורב ואחראי לבעיות וירליות, מטבוליות...של אוכלוסיית הנגב...הוא הדין לגבי פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים וכדומה המהווים את צוות המורים והחוקרים במדעי ההתנהגות. רק בשילובם עם האחריות לשרת את אוכלוסיית הנגב נוכל להוסיף לעבודתם ההוראתית והמחקרית את אות המשמעות והחשיבות שאנו מחפשים לבטא ולהבליט במרכז הרפואי החדש. שינוי במשימה אין פירושו שינוי סטנדרטים. בלי סטנדרטים גבוהים לא נגיע לשינוי במשימות".

באשר למבנה הפקולטה שתקום ציין פריבס כי היא תכלול מכון למדעי החיים, מכון למדעי ההתנהגות, בית ספר לרפואה, בית ספר למתמחים, בית ספר להשתלמויות רופאים, בית ספר למינהל וכלכלת בריאות, בית ספר לסיעוד, בית ספר למקצועות עזר לרפואה, וכל בתי הספר ישתייכו לפקולטה לרפואה שתפעל כפקולטת אם.

בשאלת כוח האדם האקדמי פרט פריבס כי הפקולטה תסתמך בשנותיה הראשונות על מספר רב של מרצים אורחים מובילים בתחומם בעולם אשר יבואו לתקופות של מספר שבועות על מנת לסייע בהוראה ובמחקר. הפקולטה על כל מחלקותיה תפעל בשותפות מלאה עם קופת חולים, בית החולים והקהילה, ועם משרד הבריאות ושרותי בריאות הנפש שבאזור. אל הדו"ח צרף פריבס רשימת מרצים אורחים אשר הבטיחו את בואם לישראל, מרצים אשר היו מהשורה הראשונה בעולם האקדמי הרפואי, בעיקר מארצות הברית. יחד עם התמיכה האקדמית השיג פריבס הבטחות לסיוע כספי ולוגיסטי גם מארגון מלב"ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים) וארגון האב שלו הג'וינט, וגם מקרנות מחקר פרטיות כקרן בת שבע דה רוטשילד, או רוברט ווד ג׳ונסון בארצות הברית. על מנת שלא להשאיר את התמיכה הבינלאומית שהשיג להקמת בית ספר לרפואה בנגב לספקנים, ארגן פריבס סמינר מדעי במימון בת שבע דה רוטשילד במינהל רפואי וכלכלת בריאות, כנס אשר עתיד היה להביא את כל אותם חוקרים בכירים למפגש ראשון בבאר שבע לדיונים בנושא זה.

ניתן להניח כי לנספח עם שמות החוקרים המוזמנים מחו"ל ולתוכנית סמינר בת שבע הייתה השפעה חיובית על חברי ועדת פלדמן אשר נידרשו להחליט האם יכולה האוניברסיטה להתמודד עם משימה כזו.

בסיום הדו"ח כתב פריבס כי הוא מתכנן הקמתה של ועדה ציבורית המורכבת מנציגי היישובים בנגב, "ועדה אשר תדאג לטיפוח המרכז הרפואי, להרחבת התודעה לבריאות וגם תייצג במידה מסוימת את דרישות אוכלוסיית הנגב לשיפורים בשירותי הבריאות בפני המרכז. הוועדה תדאג גם להגברת שרות בהתנדבות לחולה, לקשיש ולכל אחד הזקוק לעזרה או הדרכה".

ייעדים אלה לדעת פריבס ייחדו את בית הספר לרפואה שיקום בבאר שבע משאר בתי הספר בישראל ולפיכך חובה על מדינת ישראל לאשר את הקמתו. פריבס חזר על האני מאמין את התווה לבית הספר לרפואה בכל אחד מהמסמכים אשר העביר לוועדת פלדמן בנוסחים שונים, אך המסר היה עיקבי ואחיד: יש צורך בהקמת בית ספר לרפואה "אחר", חובה על מדינת ישראל לאשר הקמתו, והמקום האידיאלי להקמתו היא אוניברסיטת הנגב. בהצעת המבנה המנהלי והאקדמי שנישלח אף הוא על ידו לוועדת פלדמן כתב פריבס "מטרתו החינוכית של המרכז היא להקים דור בוגרי ועובדי רפואה שמשימתם הראשית תהיה הבטחת שרותי בריאות נאותים לעם. משימה עיקרית זו באה לשנות מטרות מבלי לפגוע ברמתו הגבוהה של מדע הרפואה בארץ".

פריבס חזר בזאת על דברים שכבר כתב במסמך הטיוטה ששלח שנה קודם לכן, בדצמבר 1971 לסורוקה ודורון בעת שהותו באוניברסיטת צפון קרולינה, מסמך בו הביע פריבס את האני מאמין האישי שלו בתחום החינוך הרפואי בישראל. השותפות עם אוניברסיטת הנגב נתנה לדבריו משנה תוקף לתוכנית, והובילה את המסגרת הרעיונית שגיבש לכלל תוכנית פעולה. במידה רבה היו דברים אלה דומים למשנתם של דורון וסורוקה כפי שהביעו אותה שנים רבות קודם לכן, כאשר הצביעו על הצורך באיחוד השרות הרפואי עם החינוך הרפואי בישראל ועל החובה המוסרית הנדרשת מבתי הספר לרפואה בישראל לבריאות העם.

משה סורוקה וחיים דורון יכלו להיות מרוצים לנוכח כתב היסוד ועקרונות היסוד של המרכז הרפואי בנגב כפי שנוסח על ידי פריבס. לאחר עשור שנים של מאבק לשינוי מגמה וכיוון בחינוך הרפואי בישראל ולהסכמה לאיחוד כוחות של השרות הרפואי עם חינוך רפואי, המסר הופנם והוטמע ועמד לקרום עור וגידים בנגב. נותר עתה רק להשיג את הסכמת המועצה להשכלה גבוהה, כאשר כל המערכות עמדו מוכנות לפעולה. למרות הפעילות האינטנסיבית המבטיחה של פריבס, סורוקה ודורון לא היו שקטים, יותר מדי פעמים עלו התוכניות על שרטון או שינוי כיוון, הפעם הם רצו להבטיח שהתוכנית תצא לפועל. צריך היה להשיג תמיכה פוליטית רחבה יותר לקראת הדיון במועצה להשכלה גבוהה. גם פריבס עצמו הבין כי עליו לפעול לקידום הנושא עד הרגע המכריע ולא להתיר. על מנת להרחיב את בסיס התמיכה בתוכנית פנה פריבס לפרופ' ברוך פדה, מנכ"ל משרד הבריאות והשיג את תמיכתו בהקמת בית הספר. פדה שחשש להביע את עמדתו בגלוי פן יביא עליו את זעמם של ראשי בית הספר לרפואה בירושלים, הבטיח לפריבס כי בשעת הצורך יפעל לטובת הנושא. ב-18 ביוני 1972, כתב פדה מכתב לפריבס שסווג כסודי ובו הוא מתחייב בשם משרד הבריאות לשיתוף פעולה מלא בין כל מוסדות ושרותי משרד הבריאות בנגב לבין בית הספר לרפואה שיקום, בנוסף התחייב פדה לסייע במלגות לחוקרים ולתלמידים מקרנות שהובטחו לו בארגון הבריאות העולמי וממוסדות שונים. באופן יוצא דופן התחייב פדה כי משרד הבריאות במחוז הדרום יהיה כפוף מקצועית לדיקן בית הספר אשר ינהל את כל שרותי הבריאות במחוז תוך שמירה על הרמוניה מלאה. צעד דומה עשה פריבס מול דר' ראובן אלדר קצין רפואה ראשי, אשר הבטיח אף הוא את תמיכתו בהקמת בית הספר ואף ציין כי צה"ל ישמח להשתתף בתוכנית. אלדר הבטיח כי יפתח את מרפאות החיל בפני התלמידים לעתיד. תמיכת אלדר בשם חיל הרפואה הייתה חשובה, אף על פי שאלדר עצמו התנגד להקמת בית ספר נוסף לרפואה ואף ציין זאת בפני פריבס במכתבו. "אני אישית אינני חושב שמדינתנו זקוקה לבית ספר לרפואה נוסף וגם בתוקף תפקידי עלי לאמור שחיל הרפואה איננו נזקק לרופאים צעירים נוספים על אלה שמסיימים היום את בתי הספר הקיימים, אך אני מקבל בחיוב את השינוי והחידוש אשר בחנוך הרפואי כפי שהם משתקפים בתוכניתך".

השלב האחרון

במאי 1972 פנה אברהם הרמן נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אל שמואל בנדור, מזכיר המועצה להשכלה גבוהה במחאה על הצעדים המנהליים והאקדמיים הנעשים על ידי אוניברסיטת הנגב בנושא הקמת בית ספר רביעי לרפואה. הרמן טען כי עוד בטרם נדון העניין במועצה להשכלה גבוהה ובטרם התקבלה החלטה כל שהיא, מינתה כבר האוניברסיטה דיקן עתידי והחלה בגיוס כספים נרחב בארצות הברית ואיתור מרצים עתידיים מחו"ל לבית הספר. לדעת הרמן "פעילות זו היא בלתי חוקית" והוא מבקש מהמועצה לפעול להפסקת הפעילות בנידון. במקביל פנה הרמן אל רקטור האוניברסיטה העברית ואל דיקן בית הספר לרפואה שם, פרופ. א. בלר, וביקשם להוסיף פרטים על הידוע להם בנושא פעילותה "הבלתי חוקית" לדבריו, של אוניברסיטת הנגב. הרמן ציין במכתב כי אם המועצה להשכלה גבוהה לא תחסום את פעילות אוניברסיטת הנגב בנושא הוא מתכוון לפנות אל ועדת החינוך של הכנסת על מנת שתפעל בנידון.

התנגדות הרמן לא הייתה יחידה. פרופ' בלר, דיקן רפואה הנבחר בירושלים, לא ראה גם הוא בעין יפה את פעילותו האינטנסיבית של פרופ' פריבס למען קידום הנושא ובעיקר את מינויו של פריבס לדיקן הראשון של בית הספר ולנשיא אוניברסיטת הנגב גם יחד. בדצמבר אותה שנה, העלה בלר במסגרת איגוד דיקני בתי הספר לרפואה את הנושא ודרש שאיגוד הדיקנים יצא בהחלטה כנגד הקמת בית ספר רביעי לרפואה בבאר שבע. בהשפעת בלר יצא איגוד הדיקנים בהכרזה כי "האיגוד גיבש עמדה בדבר הסכנה הטמונה בפתיחת בתי ספר לרפואה נוספים בארץ. עמדה זו הוצגה בפני המועצה להשכלה גבוהה, מתוך תחושת אחריות של האיגוד לשמירת רמת הרפואה בארץ".

באוקטובר 1972 התפרסם דו"ח ועדת פלדמן בנושא הקמתו של בית ספר לרפואה רביעי בישראל - במסגרת אוניברסיטת הנגב. דו"ח הוועדה המליץ תוך הסתייגויות על פתיחת בית ספר לרפואה בנגב במסגרת מצומצמת בשנים הראשונות (30 סטודנטים) כאשר הוא מדגיש את ייחודיות התוכנית והשילוב המתוכנן של הוראת הרפואה עם מערך שרותי הרפואה בנגב. מאידך הדגיש הדו"ח את הצורך בשמירה מתמדת ובהקפדה על רמת ההוראה. דו"ח הוועדה שהיה חיובי בעיקרו אישר את הבאת הנושא לדיון במועצה להשכלה גבוהה. עמדתה החיובית של ועדת פלדמן חיזקה את אנשי הנגב. בדצמבר 1972, חודש לאחר פרסום הדו"ח, הוציאה אוניברסיטת הנגב נייר עבודה ראשון המתאר את ההכנות שנעשו על ידי הוועדה האקדמית המכינה לפתיחת בית הספר לרפואה, כולל פרוט תוכנית הלימודים במיועדת לשלוש השנים הראשונות, מאפייני ההתנסות הקלינית של הסטודנטים תוך הדגשת ההיבט הנפשי-חברתי, רשימת המרצים המיועדת ובניית השיתוף של כל גורמי הבריאות בנגב בהתאם לחזון בית הספר. פרסום נייר העבודה והתפוצה הרחבה שניתנה לו, דחקו בקבוצת מתנגדי בית הספר בהנהגת ראשי האוניברסיטה העברית לנסות ולהפעיל לחץ אישי ומקצועי גם על אנשי המועצה להשכלה גבוהה וגם על פריבס עצמו, כדי למנוע פתיחת שנת הלימודים בראשית 1973 כמתוכנן.

בדצמבר 1972, מייד לאחר פרסום נייר העבודה עם תוכנית בית הספר, שלח איגוד דיקני בתי הספר לרפואה מכתב לפרופ' פריבס, ובו נאמר כי "שמענו בצער שאוניברסיטת הנגב ממשיכה בהכנותיה להקמת בית ספר לרפואה נוסף בארץ...אנו משוכנעים כי אין מיקום להקמת בית ספר נוסף לרפואה בארץ, ויהיו אשר יהיו האידיאות שמאחורי ההקמה...אנו מקוים כי אוניברסיטת הנגב תשקול מחדש את עמדתה ותבין כי מוטב להפנות את כספי הציבור לצרכים הדחופים והבוערים של הרפואה בארץ...במקום להקמת בית ספר נוסף...אשר רק יחמיר את בעיית עודף הרופאים ולא יפתור שום בעיה. אנו תקווה כי השיקול ההגיוני יגבר ואוניברסיטת הנגב לא תפעל בכיוון שתוצאותיו עלולות להיות חמורות מאוד לרפואה בארץ". שבוע לאחר מכן, ב-4 בינואר 1973, יזם בלר דיון נוסף באיגוד הדיקנים והוביל את חבריו להחלטה על יציאה לפעולה אקטיבית על מנת למנוע את הקמת בית הספר בכל מחיר. על פי החלטת האיגוד נקבע כי ישלחו תזכירים למועצה להשכלה גבוהה המסבירים מדוע אסור לאשר את הקמת בית הספר בבאר שבע תוך עדכון נשיאי ורקטורי המוסדות להשכלה גבוהה בארץ, מהם ציפה איגוד הדיקנים לתמוך ולסייע בפעילות לביטול התוכנית.

ב-5 בינואר הוציא פרופ' בלר בשם איגוד הדיקנים מסמך מפורט תחת הכותרת "נימוקים נגד הקמת בית ספר לרפואה נוסף בארץ". בלר הצביע על כמה סיבות להתנגדות: האחת - "האיכות השונה" אשר מצד אחד אינה מבטיחה פתרון לבעיות רפואת המשפחה, לפי ניסיונם של בתי ספר דומים בעולם, ומהצד השני יכולה להוביל להוראה ברמה ירודה אשר תסכן את כל רמת הרפואה בישראל. אשר לתוכנית השילוב של בית הספר עם השירותים הרפואיים באזור, הציע איגוד הדיקנים כי קודם יופעל מערך שירותים משולב יחד עם האוניברסיטה ורק לאחר שתיבחן הצלחתו תידון ההצעה להקמת בית ספר לרפואה שיסתייע בו. כן ציינו הדיקנים כי המבנה המוצע של בית הספר יכול להתבצע בכל אחד מאזורי הארץ ואין כל סיבה לבחור דווקא בבאר שבע. אשר לסוגיית מחסור בכוח אדם רפואי הולם לקהילה ציינו הדיקנים את התוכנית להתמחות ברפואת משפחה לאחר לימודי הרפואה וציינו כי לדעתם יהיה בכך די. מסקנתם הכוללת היא שאין מקום להקמת בית ספר רביעי לרפואה ולא משנה עד כמה ייחודית או חדשנית היא תוכנית הלימודים המוצעת. בסיפא של נייר העמדה נדונה גם שאלת התקציב. עמדת איגוד הדיקנים הייתה כי התקציב המיועד לבאר שבע הוא גדול ובזבזני ואין לו מקום באקדמיה בישראל. שבוע לאחר מכן הוציא האיגוד נייר עמדה נוסף אשר נישלח למועצה להשכלה גבוהה. נייר העמדה חזר על עיקרי הדברים שנוסחו קודם לכן ואף חידד כמה סעיפים נוספים כמו עודף הרופאים הקיים בישראל והחשש מפני אי יכולת בעתיד לקליטתם של רופאים עולים אשר יגיעו לישראל. לסכום מציין האיגוד כי "לאחר עיון בדו"ח ועדת פלדמן והכרת שרותי הרפואה בארץ והן בהסתמך על הספרות ודיונים עם אנשי מקצוע, אנו בדעה כי המלצות ועדת פלדמן אינן מובילות לפתרון הבעיות המרכזיות שנדונו לעיל. אין אנו רואים פתרון לבעיית רפואת המשפחה בהקמת בתי ספר נוספים לרפואה. איגוד בתי הספר לרפואה מציע כי הדרך הנכונה לשיפור שרותי הרפואה הוא בשינוי סדרי השירותים וארגונם בכיוון שילוב הרפואה... מכתב זה מוגש על דעת הדיקנים ודיקני המשנה של בתי הספר לרפואה בירושלים, תל אביב וחיפה".

לדעת הדיקנים הארגון הלקוי של השרות הרפואי של קופת חולים הוא הסיבה המרכזית לבעיות בשרות והקמת בית ספר נוסף לא תפתור זאת. הייתה זו חזרה על הטיעון שליווה שנים רבות קודם לכן את דעתם של המתנגדים לדרישות ויוזמות קופת חולים לשינוי החינוך הרפואי בישראל והגברת הכשרת רופאים לקהילה. האשמת קופת חולים בארגון לקוי שימשה כאמצעי קל וזמין על מנת לנגח כל יוזמה.

עיון בפרוטוקולים של איגוד הדיקנים אשר ליוו את ניירות העמדה אשר יצאו כנגד בית הספר בבאר שבע בזה אחר זה בשלהי 1972 ובראשית 1973 העלו כמה עמדות שהיו שונות מדעת הרוב. פרופ' גיטר, דיקן תל אביב הביע דעתו במהלך הדיונים כי אין לפסול את הקמת בית הספר בבאר שבע וכי הוא אישית תומך ביוזמה זו. לקראת ניסוח העמדה המייצגת של הדיקנים ביקש גיטר כי העמדה תהיה מתונה יותר אבל שאר הדיקנים התנגדו, ודעת הרוב המתנגדת היא זו שהתקבלה גיטר טען כי "לא צריך להציג התנגדות עקרונית להקמת בית ספר לרפואה דווקא בבאר שבע" וטען שהבעיה המרכזית היא לא התוכנית אלא ההשקעה התקציבית הגבוהה הנידרשת - השקעה בה המערך האקדמי לא יוכל לשאת. אך כאמור דעת גיטר הוצנעה ובנייר העמדה הסופי כלל לא הוזכרה. מזכרי איגוד הדיקנים שנוסחו על ידי בלר ניסו אף לאיים או להבהיל את מקבלי ההחלטות ובעיקר את נציגי המוסדות במועצה להשכלה גבוהה. במזכר ששלח בלר בינואר 1973 הוא ציין כי פתיחת בית הספר בבאר שבע תוביל "להורדה כללית של רמת הרפואה בארץ...ולגירוש מכוון ומתוכנן של בני הארץ אשר שירתו בצה"ל ועמדו במבחנים הקשים של בתי הספר הקיימים". כאשר התקרב מועד ההצבעה במועצה להשכלה גבוהה פעלו בלר והרמן כאיש אחד על מנת למנוע אישור התוכנית, וגייסו לעזרתם את כל נציגי האוניברסיטה העברית בירושלים לסייע להם.

במרץ 1973 ניקבעה ההצבעה במועצה להשכלה גבוהה. המועצה המונה 20 חברים בראשות שר החינוך דנה באריכות בדו"ח פלדמן. את עמדות המתנגדים ייצג פרופ' יגאל ידין, נציג האוניברסיטה העברית במועצה, אשר יצא בהתקפה אישית חריפה כנגד התוכנית. במהלך הדיון בו השתתפו גם אברהם הרמן ופרופ' פריבס, אמר הרמן לפריבס כי "תהיה בטוח שבית הספר בבאר שבע לא יעבור". בסיום הדיון עם ספירת תוצאות ההצבעה התברר לצדדים כי הפור לא הוכרע. עשרה נציגים תמכו בהקמת בית הספר ואילו עשרה נציגים אחרים התנגדו להקמתו. תקנון המועצה להשכלה גבוהה קובע כי במצב של תיקו נידרש שר החינוך להכריע בקולו. יגאל אלון, אשר התלבט עד אותה עת האם אוניברסיטת הנגב תוכל להתמודד עם כובד המשימה, וסירב להביע דעתו האישית כל אותה העת לא בכתב ולא בעל פה, החליט עתה לתמוך בהקמת בית הספר. הפור נפל ובית הספר לרפואה בבאר שבע הפך לעובדה קיימת. מעיון במאורעות ובפעילות אנשי הנגב בחודשי 1973 הראשונים עולה בבירור כי כל מובילי הרעיון ובעיקר חיים דורון ומשה פריבס פעלו לגיוס תמיכה רחבה אך בעיקר לנסות ולהשפיע על עמדתו של שר החינוך. לכולם היה ברור כי קבלת תמיכתו תהיה חשובה ביותר במהלך ההחלטה, איש לא שיער כי היא תהיה מכרעת ובזכות קולו בית הספר יצא לפועל.

התנגדות נחרצת להקמת בית ספר לרפואה בנגב הייתה גם בוועד המפקח של קופת חולים הכללית. סורוקה ודורון הביאו את ההצעה על הקמת בית הספר לאישור הוועד המפקח הארצי של קופת חולים כנידרש. במהלך הדיון היו כל חברי הוועד נגד ההצעה. סורוקה שראה את דורון מודאג מתגובתם של חברי הוועד שלח לו פתק בזו הלשון: "אל תדאג, מעולם לא הבאתי דבר חשוב לפורום הזה מבלי שאתקל בהתנגדות". בסופו של דבר אושר הדבר גם במוסדות הקופה.

ההחלטה על הקמת בית הספר באה מאוחר מדי רק לאדם אחד - משה סורוקה. באוגוסט 1972 הלך סורוקה לעולמו כאשר הוא מודאג מתוצאותיה של ועדת פלדמן, תוך כמה חודשים התהפכו היוצרות ותוכנית בית הספר יצאה לפועל, אך סורוקה כבר לא היה בין החיים. האחריות על הביצוע נותרה אפוא בידיהם של פריבס ודורון. באוקטובר 1974, כאשר שנת הלימודים הראשונה הסתיימה בהצלחה והכל המאבק הממושך כאילו נישכח, כתב פריבס לדורון מכתב אישי ובו הוא מודה על השותפות של דורון וקופת חולים בהקמת בית הספר. "חיים יקר", כתב פריבס, חשבתי לכתוב לך מאז החליטה הנהלת קופת החולים את החלטותיה בעניין המרכז למדעי הבריאות בנגב. אני ניזכר באותה תקופה קשה של סוף אוגוסט לפני יציאתי לחו"ל וגם את הימים שחלפו מאז חזרתי ארצה ועד יום ההחלטה. הייתי עד קרוב לכל התלבטויותיך וידעתי שאתה נתון בלחץ חמור שבין הפטיש והסדן. מצד אחד ראית בעיניים פקוחות את המצב הריאלי והפתרון ההגיוני שנתבקש לטובת המוסד, ומצד שני היית נתון בתוך רשת של רגשות שקשרו את לבך וידיך. המאבק לא היה קל, תאמין לי שהשתדלתי להקל עליך עד כמה שיכולתי ועד הגבולות הסופיים של פשרה. ייתכן ועזרתי, ייתכן ולא. עכ"פ בא הרגע בו התגברת על המצב (ואולי על עצמך) ועל כך מגיע לך יישר כוח חם ממני ולחיצת יד של חבר וידיד. אני משוכנע שההחלטה שנתקבלה וכאשר תתאשר במרכז קופת חולים תביא לאותן תוצאות חיוביות בשינוי פני הרפואה בארץ שכולנו שואפים אליהן. מי ייתן ונעמוד יחד בעתיד כבעבר על שמירת העקרונות שלמענם הקמתנו יחדיו את המרכז בנגב ונתרום להקמתו לתפארת המדינה והעם בישראל.".