כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "נוגדנים כנגד hydroxylase-21"
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{DISPLAYTITLE:נוגדנים כנגד hydroxylase{{כ}}-21}} | {{DISPLAYTITLE:נוגדנים כנגד hydroxylase{{כ}}-21}} | ||
{{בדיקת מעבדה | {{בדיקת מעבדה | ||
| − | |שם עברי= | + | |שם עברי=נוגדנים כנגד hydroxylase{{כ}}-21 |
| − | |שם לועזי= | + | |שם לועזי={{רווח קשיח}} |
| − | |קיצור= | + | |קיצור=21 Hydroxylase Antibody, 21-OH Ab, Adrenal antibody, Anti-adrenal antibody, Anti steroid 21 monooxygenase, anti 21α-hydroxylase. |
|תמונה= | |תמונה= | ||
|כיתוב תמונה= | |כיתוב תמונה= | ||
| − | |מעבדה= | + | |מעבדה=[[אימונולוגיה בדם]] |
| − | |תחום= | + | |תחום=אבחון [[מחלת אדיסון]] |
|יחידות מדידה= | |יחידות מדידה= | ||
| − | |טווח ערכים תקין= | + | |טווח ערכים תקין=רמת נוגדנים הנמוכה מ- 1U/mL בכל קבוצות הגיל ול-2 המינים. רמת נוגדנים מעל 1 U/mL יכולה לרמוז על מחלת אדיסון. |
|יוצר הערך=[[משתמש:בן עמי סלע|פרופ' בן-עמי סלע]] | |יוצר הערך=[[משתמש:בן עמי סלע|פרופ' בן-עמי סלע]] | ||
|אחראי הערך= | |אחראי הערך= | ||
}} | }} | ||
| + | ==מטרת ביצוע הבדיקה== | ||
| + | בחינת הסיבה למצבי אי-ספיקה של האדרנל; זיהוי מטופלים בסיכון לפתח כשל אוטו-אימוני של האדרנל בעתיד; בחינת אפשרות שהמטופל סובל מ-Polyglandular autoimmune syndrome, type 2. | ||
| + | |||
| + | == בסיס קליני == | ||
| + | מחלת אדיסון או בשמה הסיסטמתי chronic primary adrenal insufficiency נגרמת בעיקר על ידי הרס קליפת בלוטת יותרת הכליה (להלן אדרנל) במנגנון אוטו-אימוני, והיא מאופיינת על ידי נוכחות בנסיוב של נוגדנים עצמיים כנגד הקורטקס האדרנלי. מחלת אדיסון יכולה להופיע באופן ספורדי או בשילוב עם מחלות אוטו-אימוניות אנדוקריניות, המהוות ביחד את מה שמוגדר כ-APS או autoimmune polyglandular syndrome על שני סוגיה (type 1 ו-type 2). נמצא שהאנטיגן העצמי שכנגדו מתקיימת התגובה האוטו-אימונית העיקרית, הוא האנזים המיקרוזומאלי 21-hydroxylase שהוא חלבון בעל משקל מולקולארי של כ-55,000 דלטון. לכן משמשים הנוגדנים כנגד 21-hydroxylase כסמנים של מחלת אדיסון. נוגדנים כנגד 21-OH יכולים להופיע אפילו לפני הופעת תסמינים של הפחתת התפקוד האנדוקריני. | ||
| + | |||
| + | ==פתולוגיה== | ||
| + | |||
| + | השינויים הפתולוגיים באי-ספיקה אוטו-אימונית של האדרנל משתנים עם שלב המחלה: בשלב ההתחלתי בלוטות האדרנל עשויות לגדול, עם הסננה אינטנסיבית של לימפוציטים (Neville ו-Mackay ב-Cin Endocrinol Metab משנת 1972, ו-Guttman ב-Arch Pathol משנת 1930). במחלה ארוכת טווח, בלוטות קטנות ועתים אף קשה לזהותם. קפסולת הבלוטות מעובה ופיברוטית, והקורטקס נהרס בשלמותו, למרות שעשויים להיות מספר צברים קטנים של תאים אדרנו-קורטיקליים, המוקפים על ידי לימפוציטים. מליבה (medulla) של האדרנל נשמרת באופן יחסי ללא פגיעה. | ||
| + | |||
| + | ההתפתחות של אי-ספיקה של האדרנל עוברת מסלול של 4 שלבים: | ||
| + | * stage 1 בו מוצאים רמה גבוהה של פעילות renin בפלזמה ופעילות נורמאלית או אף מעט נמוכה של אלדוסטרון בנסיוב; | ||
| + | * stage 2 בו מוצאים תגובה לקויה של קורטיזול לגירוי עם cosyntropin שהוא פפטיד סינתטי המשמש כאנלוג של ACTH או קורטיקוטרופין; | ||
| + | * stage 3 בו מוצאים רמה גבוהה של רמת ACTH ורמה נורמאלית של קורטיזול בדגימת בוקר; | ||
| + | * stage 4 בו מוצאים רמה קורטיזול נמוכה בדגימת בוקר. | ||
| + | |||
| + | ריכוז הנוגדנים העצמיים בנסיוב, בעיקר אלה כנגד CYP21A2, נמצא במתאם חזק עם דרגת אי התפקוד של האדרנל. אי ספיקת האדרנל מגיע לביטוי קליני רק לאחר שלפחות 90% מקורטקס האדרנל נהרס (Saenger וחב' ב-J Clin Endocrinol Metab משנת 1982, ו-De Bellis וחב' ב-J Clic Endocrinol Metab משנת 1993). בתרחיש של אי-ספיקה אוטו-אימונית של האדרנל, מוצאים בנסיוב גם נוגדנים עצמיים כנגד בלוטות אנדוקריניות אחרות (Laureti וחב' ב- J Clin Endocrinol Metab משנת 1998). | ||
| + | |||
| + | מחלת אדיסון היא תרחיש אנדוקריני בו נהרסים חלקים של קליפת האדרנל, מה שגורם לחסר של הורמונים סטרואידים המופרשים על ידי בלוטות אלו, כגון קורטיזול ואלדוסטרון. מחלה זו עלולה להיגרם מסיבות שונות אם כי שני הגורמים העיקריים הם ריאקציה אוטו-אימונית בארצות המערב או הדבקות בפתוגנים שונים בארצות מתפתחות. זוהו שלושה חלבונים באדרנל בעלי פוטנציאל לשמש כאנטיגנים כנגדם נוצרים נוגדנים אנטי-קורטיקאלים: | ||
| + | * hydroxylase{{כ}}-21 (או OH{{כ}}-21) | ||
| + | * hydroxylase{{כ}}-17 (או OH{{כ}}-17) | ||
| + | *ציטוכרום P-450. | ||
| + | |||
| + | מבין שלושת האנטיגנים הללו, הבדיקה השכיחה ביותר היא זו הבודקת רמת נוגדנים כנגד OH{{כ}}-21, כיוון ש-2 החלבונים האחרים נמצאים גם ברקמות שאינן קשורות לאדרנל, ולכן נוגדנים כנגדם אינם ספציפיים וראויים לאבחון מחלת אדיסון. | ||
| + | |||
| + | האם ייתכן שתוצאות בדיקת הנוגדנים כנגד OH{{כ}}-21 תתקבלנה שליליות ובכל זאת מדובר ללא ספק במחלת אדיסון? התשובה היא חיובית שכן מחלת אדיסון אינה תמיד מחלה אוטו-אימונית באופייה, והיא יכולה להיגרם על ידי הדבקה בפתוגנים שונים, על ידי טראומה, מחלה סרטנית ואטיולוגיות אחרות, כל שניתן ללקות במחלה ללא כל נוגדנים עצמיים. | ||
| + | |||
| + | תסמינים כגון היפר-פיגמנטציה, חולשה, לחץ-גם נמוך וכמיהה למלח, עלולים להחשיד תרחיש של אי-ספיקה של האדרנל, בעיקר אם תסמינים אלה נוטים להחמיר במקביל למצבי עקה (stress). | ||
גרסה מ־06:42, 4 באוקטובר 2016
| מדריך בדיקות מעבדה | |
| נוגדנים כנגד hydroxylase-21 | |
|---|---|
| שמות אחרים | 21 Hydroxylase Antibody, 21-OH Ab, Adrenal antibody, Anti-adrenal antibody, Anti steroid 21 monooxygenase, anti 21α-hydroxylase. |
| מעבדה | אימונולוגיה בדם |
| תחום | אבחון מחלת אדיסון |
 | |
| טווח ערכים תקין | רמת נוגדנים הנמוכה מ- 1U/mL בכל קבוצות הגיל ול-2 המינים. רמת נוגדנים מעל 1 U/mL יכולה לרמוז על מחלת אדיסון. |
| יוצר הערך | פרופ' בן-עמי סלע |
מטרת ביצוע הבדיקה
בחינת הסיבה למצבי אי-ספיקה של האדרנל; זיהוי מטופלים בסיכון לפתח כשל אוטו-אימוני של האדרנל בעתיד; בחינת אפשרות שהמטופל סובל מ-Polyglandular autoimmune syndrome, type 2.
בסיס קליני
מחלת אדיסון או בשמה הסיסטמתי chronic primary adrenal insufficiency נגרמת בעיקר על ידי הרס קליפת בלוטת יותרת הכליה (להלן אדרנל) במנגנון אוטו-אימוני, והיא מאופיינת על ידי נוכחות בנסיוב של נוגדנים עצמיים כנגד הקורטקס האדרנלי. מחלת אדיסון יכולה להופיע באופן ספורדי או בשילוב עם מחלות אוטו-אימוניות אנדוקריניות, המהוות ביחד את מה שמוגדר כ-APS או autoimmune polyglandular syndrome על שני סוגיה (type 1 ו-type 2). נמצא שהאנטיגן העצמי שכנגדו מתקיימת התגובה האוטו-אימונית העיקרית, הוא האנזים המיקרוזומאלי 21-hydroxylase שהוא חלבון בעל משקל מולקולארי של כ-55,000 דלטון. לכן משמשים הנוגדנים כנגד 21-hydroxylase כסמנים של מחלת אדיסון. נוגדנים כנגד 21-OH יכולים להופיע אפילו לפני הופעת תסמינים של הפחתת התפקוד האנדוקריני.
פתולוגיה
השינויים הפתולוגיים באי-ספיקה אוטו-אימונית של האדרנל משתנים עם שלב המחלה: בשלב ההתחלתי בלוטות האדרנל עשויות לגדול, עם הסננה אינטנסיבית של לימפוציטים (Neville ו-Mackay ב-Cin Endocrinol Metab משנת 1972, ו-Guttman ב-Arch Pathol משנת 1930). במחלה ארוכת טווח, בלוטות קטנות ועתים אף קשה לזהותם. קפסולת הבלוטות מעובה ופיברוטית, והקורטקס נהרס בשלמותו, למרות שעשויים להיות מספר צברים קטנים של תאים אדרנו-קורטיקליים, המוקפים על ידי לימפוציטים. מליבה (medulla) של האדרנל נשמרת באופן יחסי ללא פגיעה.
ההתפתחות של אי-ספיקה של האדרנל עוברת מסלול של 4 שלבים:
- stage 1 בו מוצאים רמה גבוהה של פעילות renin בפלזמה ופעילות נורמאלית או אף מעט נמוכה של אלדוסטרון בנסיוב;
- stage 2 בו מוצאים תגובה לקויה של קורטיזול לגירוי עם cosyntropin שהוא פפטיד סינתטי המשמש כאנלוג של ACTH או קורטיקוטרופין;
- stage 3 בו מוצאים רמה גבוהה של רמת ACTH ורמה נורמאלית של קורטיזול בדגימת בוקר;
- stage 4 בו מוצאים רמה קורטיזול נמוכה בדגימת בוקר.
ריכוז הנוגדנים העצמיים בנסיוב, בעיקר אלה כנגד CYP21A2, נמצא במתאם חזק עם דרגת אי התפקוד של האדרנל. אי ספיקת האדרנל מגיע לביטוי קליני רק לאחר שלפחות 90% מקורטקס האדרנל נהרס (Saenger וחב' ב-J Clin Endocrinol Metab משנת 1982, ו-De Bellis וחב' ב-J Clic Endocrinol Metab משנת 1993). בתרחיש של אי-ספיקה אוטו-אימונית של האדרנל, מוצאים בנסיוב גם נוגדנים עצמיים כנגד בלוטות אנדוקריניות אחרות (Laureti וחב' ב- J Clin Endocrinol Metab משנת 1998).
מחלת אדיסון היא תרחיש אנדוקריני בו נהרסים חלקים של קליפת האדרנל, מה שגורם לחסר של הורמונים סטרואידים המופרשים על ידי בלוטות אלו, כגון קורטיזול ואלדוסטרון. מחלה זו עלולה להיגרם מסיבות שונות אם כי שני הגורמים העיקריים הם ריאקציה אוטו-אימונית בארצות המערב או הדבקות בפתוגנים שונים בארצות מתפתחות. זוהו שלושה חלבונים באדרנל בעלי פוטנציאל לשמש כאנטיגנים כנגדם נוצרים נוגדנים אנטי-קורטיקאלים:
- hydroxylase-21 (או OH-21)
- hydroxylase-17 (או OH-17)
- ציטוכרום P-450.
מבין שלושת האנטיגנים הללו, הבדיקה השכיחה ביותר היא זו הבודקת רמת נוגדנים כנגד OH-21, כיוון ש-2 החלבונים האחרים נמצאים גם ברקמות שאינן קשורות לאדרנל, ולכן נוגדנים כנגדם אינם ספציפיים וראויים לאבחון מחלת אדיסון.
האם ייתכן שתוצאות בדיקת הנוגדנים כנגד OH-21 תתקבלנה שליליות ובכל זאת מדובר ללא ספק במחלת אדיסון? התשובה היא חיובית שכן מחלת אדיסון אינה תמיד מחלה אוטו-אימונית באופייה, והיא יכולה להיגרם על ידי הדבקה בפתוגנים שונים, על ידי טראומה, מחלה סרטנית ואטיולוגיות אחרות, כל שניתן ללקות במחלה ללא כל נוגדנים עצמיים.
תסמינים כגון היפר-פיגמנטציה, חולשה, לחץ-גם נמוך וכמיהה למלח, עלולים להחשיד תרחיש של אי-ספיקה של האדרנל, בעיקר אם תסמינים אלה נוטים להחמיר במקביל למצבי עקה (stress).