אבחנה וטיפול בזיהום ראשון בדרכי השתן בילדים - הנחיה קלינית - Diagnosis and treatment of first UTI in children

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.

ערך זה הוא הנחיה קלינית סגורה לעריכה
אבחנה וטיפול בזיהום ראשון בדרכי השתן בילדים
[[File:|250px]]Property "Image page" (as page type) with input value "File:" contains invalid characters or is incomplete and therefore can cause unexpected results during a query or annotation process.
הוועדה המקצועית	איגוד רופאי הילדים, איגוד רופאי המשפחה, האיגוד הישראלי לנפרולוגיית ילדים, החברה הישראלית לרפואה ילדים בקהילה (חיפ"א), החברה הישראליח לפדיאטרייה קלינית (חיפ"ק), החוג למחלות זיהומיות בילדים
תחום	אורולוגיה, ילדים
קישור	באתר ההסתדרות הרפואית
תאריך פרסום	2014
הנחיות קליניות מתפרסמות ככלי עזר לרופא/ה ואינן באות במקום שיקול דעתו/ה בכל מצב נתון

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – זיהום בדרכי השתן

אפידמיולוגיה

זיהום בדרכי השתן (זד"ש) הוא אחד הזיהומים החיידקיים השכיחים ביותר בילדים, בעיקר בבנות.

שיעור ההיארעות היא כ־3% בפגים, 0.7% בתינוקות בשלים עד גיל שנה, 3%-1% בגילאי 1-5 שנים, ו־0.7%-2.3% בילדי בית ספר.

ברית מילה היא בעלת השפעה מגינה על היארעות זד"ש: בבנים נימולים שכיחות זד"ש קטנה יותר. כך למשל, בשנה הראשונה לחיים שכיחות הזיהום גבוהה פי 10 בבנים לא נימולים מאשר בבנות או בבנים נימולים.

זד"ש מוגדר על־פי ההסתמנות הקלינית בהתאם למיקום הזיהום.

זיהום בדרכי השתן העליונות (מרמת השופכנים ועד לכליות) – פיאלונפריטיס (pyeiomephiritis) אופייני יותר לקבוצת הגיל הצעירה, בעוד זיהום בדרכי השתן התחתונות בשלפוחית ו/או השופכה – ציסטיטיס (cystitis) אופייני יותר לבנות בגיל בית הספר.

הישנות הזיהום שכיחה בעיקר ב־6-12 חודשים הראשונים אחרי אבחון הזיהום הראשון, ובעיקר בבנות. מרבית ההישנויות נגרמות מהדבקה חדשה על ידי חיידק מחיידקי אוכלוסיית המעי.

אטיולוגיה

חיידקי מעיים אאירובים גורמים ליותר מ-90% מזיהומי דרכי השתן, מהם מתגים גרם שליליים הם השכיחים ביותר.

החיידק השכיח ביותר הוא E. coli, הגורם ל־70%-90% מהזיהומים.

חיידקי מעי נוספים הם .Proteus spp, השכיח בעיקר בבנים הצעירים מגיל שנה, Klebsiella spp, .Enterobacter spp ועוד.

מבין המתגים הגרם שליליים שלא ממקור המעיים, Pseudomonas aeruginosa הוא השכיח ביותר, במיוחד בילדים הסובלים מזיהומים חוזרים, או שנושאים גופים זרים בדרכי השתן כצנתרים קבועים וכדומה.

זיהומים בחיידקים גרם חיוביים שכיחים פחות, ומביניהם Enterococcus fecaiis הוא השכיח ביותר בילדים, וגורם עד ל־8% מהזיהומים.

staphylococcus saprophytics הוא גורם שכיח יחסית לדלקת שלפוחית השתן בבנות בגיל ההתבגרות.

זד"ש עלול להגרם גם ע"י נגיפים, בעיקר בצורת ציסטיטיס, כשהגורם השכיח לכך הוא Adenovirus Type 3.

ביטויים קליניים שכיחים

התסמינים והסימנים של זד"ש בילדים משתנים עם הגיל. חום ללא סיבה ידועה, בייחוד אם נמשך מעבר ל־48 שעות, הוא הסימן השכיח ביותר של זד"ש בכל קבוצות הגיל. סימנים ותסמינים שכיחים של זד"ש לפי קבוצות הגיל השונות הם:

1. תינוקות עד גיל חודשיים - חום, תת חום, תמונה קלינית של אלח דם, חוסר תיאבון, אי-שקט, כישלון בשגשוג, צהבת ממושכת, הקאות.
2. ילדים מגיל חודשיים ועד גיל 3 שנים - חום, שלשול, הקאות, אי שקט, חוסר שגשוג, שתן בעל ריח רע (עם זאת יש לזכור שריח רע של השתן אינו מעיד בהכרח על זד"ש).
3. ילדים מגיל 3 שנים ומעלה - חום, הקאות, שלשול, דיסאוריה, תכיפות ודחיפות במתן שתן, כאבים במתניים, כאבי בטן, הרטבת יום או לילה שניונית.

קיימים בילדים מספר גורמי סיכון שנוכחותם ביחד עם התמונה הקלינית מעלה את הסבירות לזד"ש ו/או לנזק כלייתי כתוצאה ממנו. בהם: בן לא נימול, גיל פחות מחודשיים, בת עם חום מעל 39 מעלות צלזיוס למשך יותר מ־48 שעות ללא מקור בבדיקה גופנית וללא מחלה אינטרקורנטית במשפחה, אירוע קודם של זד"ש, אנומליה ידועה של דרכי השתן.

בעת קבלת האנמנזה יש לשים לב גם לפרטים מחשידים ובהם: מחלות חום חוזרות ללא סיבה, זיהום או מום בדרכי השתן באחאים, עצירות ממושכת, התאפקות מהטלת שתן, הרגלי היגיינה לא מספקים וכדומה.

הבחנה במרפאה או בחדר המיון, על בסיס התסמינים והסימנים, בין זיהום של שלפוחית השתן ו/או השופכה (ציסטיטיס), לבין זיהום של השופכנים והכליות (פיאלונפריטיס) אינה תמיד אפשרית, בייחוד בילדים צעירים. מאחר ועיקר הזיהומים שכיחים בקבוצת גיל זו, מקובל להתייחס לחום כמדד לקיום פיאלונפריטיס.

אבחנה

האבחנה הסופית של זיהום בדרכי השתן מבוססת על תרבית שתן. עם זאת, עקב הצורך באבחון מהיר, ועקב חומרת הזיהום בעיקר בתינוקות וילדים צעירים, נהוג להשתמש בבדיקת השתן לכללית והמיקרוסקופיה נמדדים מיידיים בעלי ערך מנבא חיובי או שלילי לקיום הזיהום.

לבדיקות עזר נוספות כמו ספירת דם, שקיעת דם, CRP וכדומה אין בדרך כלל תרומה משמעותית לצורך איבחון זד"ש.

שתן כללית ומיקרוסקופיה

אופן לקיחת השתן

הלקיחה אפשרית בכל השיטות המפורטות בסעיף - "אופן לקיחת השתן לתרבית", ללא עדיפות לאחת מהן מבחינת אמינות התוצאות.

בדיקת השתן לכללית - urinalysis (טבלה מס' 1)

השתן הנבדק בבדיקה זו חייב להיות טרי. הרכיבים העיקריים הנבדקים בשתן כללית הם:

נוכחות כדוריות לבנות בשתן באמצעות זיהוי תגובת Leukocyte esterase.

ניטריט, המיוצר על ידי מתגים גרם שליליים.

במקרים של דלקת וירלית של שלפוחית השתן, הממצא היחיד עשוי להיות המטוריה מקרוסקופית או מיקרוסקופית.

אף כי בדיקת השתן לכללית יכולה להיעשות בצורה אוטומטית במעבדה, השיטה הנפוצה והמהירה ביותר בעיקר במרפאות הקהילה ובחדרי המיון היא באמצעות מקלון לבדיקת השתן (Dipstick). עם זאת, חשוב לציין את המגבלות הבאות:

• כדוריות לבנות: נמצא כי במחלות רבות שמחוץ למערכת השתן ניתן לזהות נוכחות כדוריות לבנות בדגימת השתן, עובדה המפחיתה מהייחודיות והערך המנבא החיובי של הבדיקה.
• ניטריטים: ייצורם דורש שהות של השתן בשלפוחית לתקופה ממושכת, ואילו אצל תינוקות קיימת מדרך הטבע השתנה תכופה.

שתי מגבלות אלה מביאות לכך שהרגישות של הבדיקות, כל אחת בפני עצמה, ושילובן - בעיקר בילדים צעירים מגיל 6 חדשים - אינה מספקת, וכך גם הערכים המנבאים החיוביים והשליליים לזד"ש.

לעומת זאת, מעל גיל 6 חדשים הערך המנבא השלילי של בדיקת שתן לכללית תקינה הוא גבוה מאד, וניתן להשתמש בה כמבחן סריקה לזד"ש, ולבצע תרבית שתן רק לאלה מהילדים בהם היא חיובית.

עם זאת, כשקיים חשד קליני לקיום זד"ש, גם אם בדיקת השתן לכללית היא שלילית, ובעיקר בתינוקות, מומלץ לקחת תרבית שתן.

מיקרוסקופיה (טבלה מס׳ 1)

בנוסף לבדיקת השתן לכללית, מומלץ לבצע מיקרוסקופיה של דגימת שתן טרייה ללא סירכוז, בהגדלה של 1000, על מנת לזהות חיידקים וכדוריות לבנות.

שילוב שתן כללית ומיקרוסקופיה

נמצא שהשילוב של בדיקת שתן כללית ומיקרוסקופיה של השתן בילדים בעלי תסמינים המחשידים לזד"ש הוא בעל ערך מנבא חיובי לזד"ש (כששניהם לא תקינים) הקרוב ל־100%, וערך מנבא שלילי (כששניהם תקינים) של 100%.

טבלה מספר 1: הרגישות והסמליות הכוללת של מרכיבי בדיקת השתן לכללית לנוכחות זד"ש

בדיקה	רגישות	סגוליות
כדוריות לבנות	(67-94%) 83%	(64-94%) 78%
ניטריט	53% (15-82%)	(94-100%) 98%
כדוריות לבנות או ניטריט	93% (00%ו-90)	(58-91%) 72%
מיקרוסקופיה (ללא סירכוז) - כדוריות לבנות	73% (100%-32)	(45-98%) 81%
מיקרוסקופיה (ללא סירכוז) - חיידקים	81% (16-91%)	(100%-11) 83%
כדוריות לבנות או ניטריטים או מיקרוסקופיה חיובית	99.8% (100%-99)	(60-92%) 70%

תרבית שתן

אופן לקיחת השתן

בילדים השולטים על שלפוחית השתן (בדרך כלל מגיל שנתיים שלוש)

השיטה המקובלת לקבלת דגימת שתן היא שתן הנלקח מאמצע הזרם לאחר ניקוי קפדני של אזור השופכה בסבון או נוזל אנטיספטי (Mid stream clean-voided urine).

בתינוקות וילדים ללא שליטה על מתן השתן

קיימות מספר שיטות לקבלת דגימת שתן:

1. בתינוקות זכרים נימולים בחדשי החיים הראשונים, ניתן לקבל דגימת אמצע זרם בשיטה הבאה: השכבת הילד על גבו, חשיפת הפין, ניקויו בתמיסה אנטיספטית ואיסוף שתן אמצע זרם באמצעות כוסית. מרבית התינוקות יטילו שתן בתוך מספר דקות.
2. דגימת שתן הנלקחת ישירות משלפוחית השתן. גישה זו היא המומלצת ביותר בילדים קטנים שאינם שולטים על שלפוחית השתן. יתרונה העיקרי הוא במהימנותה הגבוהה מבחינת תוצאת תרבית השתן. חסרונה הוא בכך שהיא פולשנית ומחייבת מיומנות בביצוע. השתן המתקבל חייב לעבור עיבוד מיידי תוך 4 שעות במעבדה למיקרובילוגיה (או להישמר בקור של 4 מעלות למשך לא יותר מ־24 שעות).
   קיימות שתי דרכים להשגת השתן בשיטה זו:
   1. באמצעות צינתור שלפוחית השתן. שיטה זו מומלצת בעיקר בבנות. מומלץ לא להשתמש בתרבית במיליליטר הראשון של השתן (אפשר להשתמש בשתן לבדיקה הכללית), עקב האפשרות לזיהום בחיידקים המאכלסים את השופכה.
   2. ניקור על־חיקי (Supra pubic aspiration - SPA).
3. בעזרת שקית. זוהי צורת בדיקה נפוצה בקהילה. יתרונה של שיטה זו הוא שהיא אינה פולשנית וניתנת לביצוע במסגרת מרפאה או בבית הילד. יש להפריד הפרדה ברורה בין המטרות שלשמן נלקח השתן בעזרת השקית:
   - לצורך בדיקת שתן כללית: השיטה טובה ומומלצת.
   - לצורך בדיקת שתן תרבית: השיטה אינה מומלצת.

החסרון העיקרי הוא הסיכוי הגבוה לזיהום חיצוני, והסבירות הגבוהה עד כדי 85% לקבלת תוצאה כזובה חיובית בתרבית השתן עקב זאת. בנוסף לכך, בדומה ללקיחת תרבית שתן באמצעות שתן אמצע זרם, על מנת לבסס את האבחנה נדרשות שתי תרביות שיצמיחו את אותו החיידק, דבר שהוא בעייתי למדי בתנאי הקהילה.

תרבית שתן הנלקחת בצורה זו היא אינפורמטיבית רק אם היא שלילית.

לכן, בתינוקות ופעוטים ללא שליטה על שלפוחית השתן ושבהם התמונה הקלינית - בייחוד בנוכחות גורמי הסיכון - מתאימה, דגימת שתן תרבית משקית עשויה להיות לעזר לשלילת או אישור חשד ל-UTI על פי בדיקת השתן לכללית, וכן לשלילת זיהום בדרכי השתן אם התרבית שלילית. הבדיקה אינה מומלצת כאמצעי להוכחה ולאישור זד"ש בתרבית.

זריעת השתן לתרבית וקביעת האבחנה

ניתן לזרוע דגימות שתן מאמצע הזרם במרפאה על ערכת זריעה מהירה (dipslide) ולהעבירה בצורה זו למעבדה, דבר שיכול לחסוך זמן עד לזיהוי החיידק ורגישותו. אין להשתמש בערכות אלה לזריעת דגימות שתן המתקבלות באמצעות ניקור על־חיקי או צינתור שלפוחית השתן. (הסיבה לכך היא כי ערכות זריעה מהירה בודקות כמות של 1 מיקרון שתן המתאימה לברור שתן אמצע זרם, ואילו ב-SPA וקטטר בודקים 10 מיקרון שתן ולכן מקבלים בהם ריכוזי חיידקים של אפילו 100 למ"ל).

דגימות שתן שאינן נזרעות חייבות להיות מועברות בטמפרטורה של 4 מעלות צלזיוס למעבדה בהקדם האפשרי, לא יאוחר מ־24 שעות מלקיחתן (עד אז יש לשמרן בקירור).

המדדים לאבחון סופי של זד"ש על ידי תרבית השתן לפי צורת השגת השתן מופיעים בטבלה מספר 2.

טבלה מס' 2: מדדים לאבחנה מעבדתית של זיהום בדרכי השתן על ידי תרבית בילדים שאינם מטופלים באנטיביוטיקה

אופן קבלת תרבית השתן	! טקסט הכותרת	טקסט הכותרת
ניקור על חיקי (1)	>=100	<99%
צנתור שלפוחית השתן (1) (2)	> 103 102-103	סביר ביותר חשד-לחזור
Voided - clean‏(3) בן בת	> 104 שלוש דגימות > 105 או שתי דגימות > 105 דגימה אחת > 105	סביר ביותר 95% 90% 80%

1. כשצומחים שני פתוגנים המעבדה תדווח על זיהוי ורגישות של שניהם.
2. בנוכחות סימנים ותסמינים מתאימים תיחשב גם צמיחה של פתוגן <10⁴/מ"ל כהוכחה לזד"ש.
3. בנוכחות סימנים ותסמינים מתאימים גם צמיחה של >1000 מושבות של מתג גרם שלילי תיחשב כמימצא חיובי. בילדים הסובלים מזיהומים חוזרים או כרוניים יש להתחשב בצמיחה משמעותית, >10⁵/מ"ל, גם של שני פתוגנים.

המלצות הועדה

(תרשים 1)

אבחון

• תינוק, הצעיר מגיל חודשיים, עם חשד לזד"ש יופנה לחדר מיון.
• בתינוק בגיל 2-6 חודשים עם חשד לזד"ש לקחת שתן לכללית ותרבית על ידי קטטר/SPA. בבנים נימולים ניתן לנסות אפשרות לקיחה דרך אמצע הזרם.
• במרפאה שאין בה אפשרות לבצע האמור (בסעיף 2), תישקל הפנייה למוקד/מר"מ/חדר מיון לצורן כך.
• בתינוק מגיל 6 חודשים ועד גיל שליטה על מנת שתן עם חשד לזד"ש, ניתן לקחת דגימת שתן ע"י שקית, ולבצע בדיקת שתן כללית Dipsticks (עם או ללא מיקרוסקופיה). במרפאה שאין בה אפשרות לבצע זאת, תישקל הפנייה לצורך כך למוקד/מר"מ/חדר מיון.
• אם התוצאות בכללית (בסעיף 4) חשודות לזד"ש, יש לקחת תרבית (או להפנות לצורך כך) על ידי אחת מהשיטות הבאות: אמצע הזרם (בבנים נימולים בלבד)/קטטר/SPA.
• בדיקת שתן תרבית משקית אינה מומלצת כאמצעי לאבחנת זד"ש.
• בילדים השולטים על מתן שתן עם חשד לזד"ש הדרך המקובלת לקבלת שתן כללית ותרבית היא אמצע הזרם.

טיפול בזיהום בדרכי השתן

(תרשים 1 וטבלה 3)

מאחר וזד"ש שכיח בעיקר בקבוצת הגיל הצעירה (עד גיל 5 שנים), וכך גם הסיבוכים, מתייחסות ההנחיות הטיפוליות לזיהומים המתרחשים בעיקר בקבוצת הגיל הזו.

זד"ש יכול להיות ביטוי ראשון ויחיד למום מולד בדרכי השתן. בנוסף לכך, זד"ש של מערכת השתן העליונה בילדים הצעירים מגיל חמש שנים עלול להוביל להתפתחות צלקות בכליות. מכאן, שתיתכן משמעות ארוכת טווח במידה והזיהום אינו מאובחן ומטופל בהקדם.

לכן, בכל מקרה של חשד לזיהום בדרכי השתן בילדים בגילאים אלו ישנה חשיבות לאיבחון מוקדם ולתחילת הטיפול מהר ככל האפשר -במתן פומי או פראנטרלי - לאחר לקיחת השתן לתרבית.

על פי הנתונים הקיימים היום בידינו, כ-40-50% מהמתגים הגראם שליליים עמידים לאמוקסיצילין ואמפיצילין ולטרימתופרים/סולפאמתוקסזול. על כן יעילות התרופות האילו מוגבלת לטיפול אמפירי ראשוני בזד״ש. מאידך רק 15-20% מהמתגים הגראם שליליים עמידים לאמוקסיצילין/ קלוולנט ולצפלוספורינים מהדור הראשון והשני. תרופות אלו על כן, מומלצות כטיפול אמפירי פומי ראשוני בזד״ש על צורותיו השונות.

בטבלה מספר 3 מוצגים סוגי התכשירים העיקריים שבשימוש לטיפול במסגרת הקהילה בזד"ש.

המלצות הועדה

• יש להפנות לחדר מיון כל תינוק הצעיר מגיל חודשיים עם חום וחשד קליני לזד״ש.
• יש להפנות לאשפוז לצורך טיפול פראנטרלי תינוקות הצעירים מגיל חודשיים הסובלים מזד״ש.
• יש לשקול להפנות לאשפוז תינוקות וילדים הסובלים ממהלך קשה של המחלה, ציחיון, הקאה חוזרת, או שלא ניתן להבטיח היענות מלאה לטיפול פומי.
• ניתן להתחיל טיפול פומי במסגרת הקהילה בתינוקות מעל גיל חודשיים וילדים בהם התמונה הקלינית אינה חמורה.
• הטיפול המומלץ במסגרת הקהילה:

1. בציסטיטיס — מומלץ להתחיל בטיפול פומי בצפלוספורינים מהדור הראשון (צפורל)
2. בפיאלונפריטיס — חלופות: צפלקסין, אמוקסיצילין קלוולנט, צפורוקסים אקסטיל.

• רצוי להגביל את השימוש בתרופות הניתנות במתן פראנטרלי כצפטריאקסון או גנטמיצין, עקב השלכות השימוש בהן על התפתחות עמידות חיידקי הקהילה.
• לאחר קבלת תשובת תרבית השתן יש להתאים את הטיפול לסוג החיידק ורגישותו לאנטיביוטיקה.
• משך הטיפול המומלץ — 7-10 ימים.
• בכל אירוע זד"ש יש להקפיד על שתייה מרובה מאחר וזרימת שתן טובה היא גורם חשוב בריפוי המחלה.
• במידה ואין תגובה קלינית אחרי 48-72 שעות, למרות שהחיידק שצמח בתרבית השתן רגיש לתכשיר, יש לבדוק את היענות הילד והוריו לטיפול, לחזור על תרבית השתן וכן לשלול חסימה בדרכי השתן האמצעות בדיקת אולטרסאונד דחופה. במקרה זה יש לשקול להפנות את הילד לחדר מיון.
• בילדים בהם החיידק רגיש לתרופה שבשימוש, המגיבים לטיפול מבחינה קלינית, אין צורן לחזור על תרבית השתן בגמר הטיפול.
• בילדים הסובלים מזיהום דרכי השתן על ידי פסאודומונס, ניתן לטפל באמצעות זריקות לתוך השריר של גנטמיצין (במינון של 5 מ״ג/ק״ג/יום פעם או שלוש פעמים ביום) או בפלורוקווינולונים (אופלוקסצין או ציפרופלוקסצין במינון 30 מ״ג/ק״ג ליום בשתי מנות) השימוש בפלואורוקווינולונים אינו מאושר בילדים הצעירים מגיל 16 ומחייב מילוי טופס 29 ג'.

טבלה מספר 3: הטיפול המומלץ בזד"ש בקהילה בתינוקות וילדים > גיל חודשיים

* לדלקת השלפוחית בלבד (ציסטיטיס).

תרשים זרימה - זיהום ראשון בדרכי השתן בילדים בקהילה

חברי הוועדה - לפי סדר א"ב

• ד"ר יעקב אורקין, מומחה ברפואת ילדים
• ד"ר רקפת בכרך, מומחית ברפואת משפחה
• ד"ר מיכאל גולדמן, מומחה ברפואת ילדים, מומחה בנפרולוגיית ילדים
• ד"ר שמואל גור, מומחה ברפואת ילדים ד"ר צחי גרוסמן, מומחה ברפואת ילדים
• ד"ר מרים דוידוביץ, מומחית ברפואת ילדים, מומחית בנפרולוגיית ילדים
• ד"ר זאב חורב, מומחה ברפואת ילדים
• ד"ר הדר ידני, מומחה ברפואת ילדים
• פרופ' פרנסיס מימוני, מומחה ברפואת ילדים, מומחה בנאונטולוגייה
• פרופ' דן מירון, מומחה ברפואת ילדים, מומחה למחלות זיהומיות בילדים
• פרופ' אלי סומך, מומחה ברפואת ילדים, מומחה למחלות זיהומיות בילדים
• ד"ר שרון צחורי, מומחית ברפואת ילדים
• ד"ר נתי קלר, מומחה במיקרוביולוגיה קלינית

ביבליוגרפיה

1. AAP: Practice Parameter. The diagnosis treatment and evaluation of the initial urinary tract infection in febrile infant and young children. Pediatrics 1999; 4: 843-850.
2. Wilson PM. Urinary tract infection in childhood. Dipstick testing a useful screening test. BMJ 1993; 307: 1142.
3. Morey SS. AAP issues guidelines for urinary tract infections in infants and children . American Academy of Pediatrics. Am Fam Physician 1999; 60: 665- 669.
4. Roberts KB. A synopsis of the American Academy of Pediatrics' Practice Paramenter on the diagnosis, treatment, and evaluation of the initial urinary tract infection in febrile infants and young children. Pediatrics in Review 1999; 20: 344-347.
5. Johnson CE. New advances in childhood urinary tract infections. Pediatrics in Review 1999; 20: 335-342.
6. McGillivray DL, Mok E, Mulrooney EE et al: A head-to-head comparison: "Clean-void" bag versus catheter urinalysis in the diagnosis of urinary tract infection in young children. J Pediatr 147: 451-456, 2005.
7. Peniakov M, MD, Antonelli J, MD, Naor O RN, Miron D, MD. Corresponder. Reduction in contamination of urine samples obtained by in-out catheterization by culturing the later urine stream. Pediatr Emerg Care. 2004; 20: 418-419.
8. Keren R, Chan E. A meta-analysis of randomized, controlled trials comparing short and long course antibiotic therapy for urinary tract infections in children. Pediarics 2002; 109: e70-5.
9. Wald ER. To bag or not to bag. J Pediatr 2005; 147: 418-20
10. Schroeder AR, Newman TB, Wasserman RC, et al. Choice of urine collection methods for the diagnosis of urinary tract infection in young febrile infants. Arch Pediatr Adolesc Med 2005: 159: 915-922.
11. Hellerstein S. Acute urinary tract infection « evaluation and treatment. Curr Opin Pediatr 2006; 18: 134-38.