|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| − | <big>מנחם קריגל - מבוצ'אץ' (Buczacz) עד ארץ ישראל.</big>
| + | ==קישורים== |
| | | | |
| − | ==מבוא==
| |
| − | הסיפור כאן, הוא רק על חלק של קורות חיי, אבל המשמעותי ביותר, ממה שסופר במשך 8 שעות לפני 6 שנים ב-2016, למראיינת מטעם "יד ושם". גב' רותי גיל.
| |
| | | | |
| − | אני מציין כאן במיוחד, שבני משפחתי או אחרים מוזכרים כאן רק באירועים הקשורים לסיפור שלי.
| |
| | | | |
| − | המסופר כאן, הוא רק על התקופה, עד אשר העפלתי לארץ ישראל בספינת המעפילים "ווג'ווד" ב-27 ביוני 1946, עד שהגעתי למחנה מעצר בעתלית.
| |
| | | | |
| − | לחברי וגיסי רב חובל הלל ירקוני, יש תרומה חשובה והשפעה משכנעת, לקבץ ולשמר את זיכרון האירועים של העבר, למען זיכרון המורשת המשפחתית בדורות הבאים.
| |
| | | | |
| − | האירועים בקורות חיי - שיסופרו כאן, הם לפי מיטב זכרוני היום, לאירועים שהתקיימו לפני 80 שנה ויותר.
| + | --- |
| | | | |
| − | בסיפור שלי כאן צוינו רק אירועים, אשר נראים לי, כי הם היו המשמעותיים ביותר, לפני תקופת השואה, במלחמת הקיום שלי בתקופת השואה ואחריה.
| |
| | | | |
| − | כל חיי אני חי את הטראומה שלא הצלחתי להציל לחיים את אמא שלי - בת 46, ואני חי הלום עם הזיכרון הזה כל הזמן.
| |
| | | | |
| − | הסיפור מתחיל בתיאור תמציתי של תחילת היישוב היהודי בבוצ'אץ' וכמו כן מתארת גם בקיצור ההיסטוריה של יהודי בוצ'אץ'.
| + | #הפניה [[ב]] |
| | | | |
| − | ליהודים בבוצ'אץ' היו גם תקופות של פריחה וחיים טובים, אבל בבוצ'אץ' היו גם תקופות של פוגרומים ובסוף גם חורבן אכזר ושואה.
| |
| | | | |
| − | Izio והסביבה, 3 שנים של שואה משפחתית ושואה אישית.
| |
| | | | |
| − | בסיפור הזה, מתוארים גם עיקרי השורשים שלי בתולדות המשפחה. את כל הידע הזה שאבתי ובלעתי מאמא שלי, במחבוא אצל משפחת שצ'רבאטה האוקראינית בכפר סמינצ'ה/SEMINCZE. אני הייתי סקרן ושאלתי, ואמא סיפרה.
| |
| | | | |
| − | בסיפור כאן, מתוארים בקיצור אירועי העבר מראשית חיי בבית ההורים, דרך תקופות המלחמה והמאבק להישאר בחיים בתקופת השואה ואחריה. בסיפור זה מסופר גם, כי רגעים מעטים אחרי שנותקתי באכזריות על ידי חייל בצבא האדום מאמא שלי, אולצתי להתמודד עם מציאות אכזרית חדשה, של ילד כמעט בן 14, כחוש ונראה כבן 10, עם רגליים נפוחות, רעב וחסר כל, הנשאר גלמוד באזור חזית המלחמה - הרוצה להמשיך לחיות.
| |
| | | | |
| − | אספר גם על תקופת הנדידה כפליט, וגם על תקופות במחנות העקורים ובמעברי הגבול, עד ההעפלה לארץ ישראל ב-27 ביוני 1946 בספינת המעפילים "ודג'ווד" (Wedgwood), בגיל 16 - שנה אחת בלבד, אחרי גמר מלחמת העולם באירופה. באותו יום חמישי - 27 ביוני, ירדנו מספינת המעפילים בנמל חיפה, הועברנו באוטובוסים תחת משמר אל מחנה מעצר המעפילים - עתלית, שגם נמצא על אדמת ארץ ישראל. כאן במחנה מעצר מעפילים עתלית, עברנו רישום של פקידי הסוכנות, וקיבלנו תעודת עולה. באותו רגע גם הפסקתי להיות פליט נודד והפכתי לאזרח נוסף של היישוב העברי בארץ ישראל. כאן בארץ ישראל, התחיל המסלול הארוך של השיקום האישי.
| |
| | | | |
| − | ==אירועים משמעותיים בחיי - מנחם קריגל==
| |
| − | נולדתי ב־25 ביולי 1930 בעיר בוצ'אץ' (Buczacz), בתעודת הלידה אני רשום Emanuel Kriegel. אבל כאשר עליתי ב־27 ביוני 1946, פקיד הסוכנות בעתלית רשם אותי, בתעודת העולה כ-מנחם קריגל. מאז אני רשום בתעודות בשם זה וגם ידוע ברבים בשם זה.
| |
| | | | |
| − | ==בוצ'אץ' - Buczacz==
| |
| − | עיר עתיקה, נזכרת בדברי הימים של פולין עוד בימי הביניים ב-1260, כנחלתה של משפחת האצילים בוצא'צקי (Buczacki), מראשי המגינים על גבולותיה המזרחיים של פולין.
| |
| − | מיקומה של בוצ'אץ' הוא בדרום מזרח פולין, על גבול פודוליה/ רוטניה.
| |
| | | | |
| − | אחרי כיבוש פולין וחלוקתה בסוף המאה ה־18 בין 3 האימפריות – רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה, אזור גליציה ובוצ'אץ' בתוכה נכלל באימפריה האוסטרו-הונגרית.
| |
| − | אחרי מלחמת העולם הראשונה, פולין זכתה מחדש בעצמאותה, ב-1921 הוקמה הרפובליקה הפולנית ובוצ'אץ' נכללה בה. אבל בעקבות תחילת מלחמת העולם השנייה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ/מולוטוב והנספח הסודי הבוגדני בין שני הרודנים – היטלר הנאצי וסטלין הקומוניסטי על חלוקת פולין ואירופה, אזור פולין המזרחית סופח לאוקראינה הסובייטית וכונה אוקראינה המערבית. לכן, ב־17 בספטמבר 1939, הצבא האדום כבש את האזור המזרחי של פולין ובוצ'אץ' בתוכה - ללא התנגדות, כי רובו של הצבא הפולני רוכז למלחמה נגד הצבא הגרמני.
| |
| − | לכן גם, החל מתאריך 17 בספטמבר 1939, בוצ'אץ' כלולה בתחום אוקראינה עד היום הזה.
| |
| | | | |
| − | בוצ'אץ' ממוקמת על גדות הנהר סטריפה (Strypa), אחד היובלים של הנהר דנייסטר (Dniester), מוקפת גבעות ויערות מלאים עצים הניזונים מנחלים ומעיינות השופעים מים חיים.
| |
| | | | |
| − | היישוב היהודי בבוצ'אץ' החל במאה ה-16. לפי המקורות ההיסטוריים, שיירה של עגלות עם יהודים נדדה באזור והגיעה למקום שופע מים, ירק ויערות. הם מצאו חן בעיני האצילים השולטים במקום אשר השתוממו מחוכמת היהודים והתרשמו מנועם לשונם. האצילים הזמינו את היהודים להתיישב בבוצ'אץ', לסחור ולהביא תעשייה. היהודים הביאו ברכה למקום
| + | ... |
| − | והאצילים גמלו להם בחוזים נוחים. היהודים בנו בתים, בנו בתי מדרש ובתי כנסת. בוצ'אץ' היהודית הפכה לעיירת "שטעטל" טיפוסית. בבוצ'אץ' ידעו היהודים ימים טובים אבל גם פוגרומים ושואה.
| |
| − | | |
| − | ==משפחתי==
| |
| − | '''בריחת משפחות מבוצ'אץ' מפחד פוגרומים - בכיבוש הצבא הצארי הרוסי'''
| |
| − | | |
| − | מלחמת העולם הראשונה החלה באוגוסט 1914 והסתיימה ב־11 בנובמבר 1918. תוך כדי המלחמה בערך בשנת 1916, האזור נכבש על ידי הצבא הרוסי. הצבא הרוסי הצארי היה ידוע כמצטיין בשנאת היהודים, בפוגרומים, ושוד. בתקופת שלטונו של הצאר ניקולאי השני, שלטה גם הסיסמה הידועה: "תכה את היהודים ותציל את רוסיה". הבריונים של הצאר, אמנם הכו ביהודים, אבל את שלטונו, את חייו וחיי משפחתו של הצאר ניקולאי השני - לא הצילו. מרבית משפחות היהודים, אפילו עם מעט אמצעים ברחו מהאזור. מעט היהודים העניים שנשארו במקום סבלו מהתעללות, אונס והרס - גם מהחיילים הרוסים וגם מכנופיות פטלורה (Perlura) של האוקראינים.
| |
| − | | |
| − | '''בריחה של משפחת סבא מנדל קריגל'''
| |
| − | | |
| − | למיטב ידיעתי הם ברחו להמבורג והתארחו אצל הבת סלקה ובעלה שלמה גולדברג, אשר היגרו והתגוררו בהמבורג עוד לפני המלחמה. בהמבורג היה להם בית מסחר גדול של ביצים וגם עסקו ביצוא ויבוא.
| |
| − | | |
| − | ידוע לי שכאשר אבא שלי השתחרר מהצבא האוסטרי בגמר המלחמה, הוא היה כשנתיים בהמבורג, קצת עבד אצל אחותו בבית המסחר, אבל בעיקר למד בבית ספר למסחר Handel Schule. הוא לא חזר בגמר המלחמה לבוצ'אץ', כי באזור גליציה המזרחית, החל מ־1918 עד 1920 התחוללה מלחמת האזרחים על השלטון באזור, בין הפולנים והאוקראינים - כנופיות הרצחניות של פטלורה (Petlura) וגם של הכנופיות האנטישמיות של הפולנים - שניהם התעללו היהודים ועשו בהם פוגרומים.
| |
| − | | |
| − | בסוף ב-1920 הפולנים גברו והקימו שלטון יציב ומסודר, אשר איפשר חזרת המשפחות. כאשר חזרו המשפחות בגמר המלחמה, מצאו הרס. בית המרזח של סבא מנדל קריגל נהרס, הוא חזר חולה ולא מסוגל היה להתחיל מחדש את הפעלת בית המרזח. הוא נפטר כעבור זמן קצר, בפסח 1924. הילדים כבר היו נשואים וקיימו את סבתא בכבוד.
| |
| − | | |
| − | '''בריחה של משפחת סבא אפרים רוזנשטוק'''
| |
| − | | |
| − | כל המשפחה ברחו לווינה, וחיו שם עד 1920. הבן הבכור - האח הבוגר של אמא נהרג במלחמה כחייל אוסטרי בחזית האיטלקית.
| |
| − | | |
| − | אמא שלי נשארה הבוגרת ולמדה בווינה בבית ספר תיכון, לאמא שלי הייתה השכלה ותרבות גרמנית אוסטרית.
| |
| − | | |
| − | סבא רוזנשטוק, איבד די הרבה מנכסיו. בווינה, כל המשפחה התקיימה ממזומנים, כמו כן במזומנים הייתה אינפלציה. הבית המשק הכפרי וטחנת הקמח נהרסו. נשארו ברשותו עדיין די הרבה אדמות.
| |
| − | | |
| − | אחרי חזרתם, בנו מחדש את הבית, שיקמו את המשק ואת טחנת הקמח שהייתה מונעת במים מהנהר ווילהובצה (Wilhowce) של הסביבה.
| |
| − | | |
| − | '''החיים בבית של ההורים – חנה ונפתלי קריגל'''
| |
| − | | |
| − | נולדתי בבוצ'אץ' למשפחה די אמידה, היה לנו בית מסחר גדול של בדים. היינו משפחה בת 3 ילדים ואני הצעיר מבין אחי ואחותי.
| |
| − | | |
| − | לשני ההורים הייתה השכלה בשפה הגרמנית ובשפה הפולנית. הם גם ידעו טוב אוקראינית ודיברו ביניהם יידיש. שפת האם שלי, של אחי ואחותי הייתה פולנית.
| |
| − | | |
| − | אבי, נפתלי קריגל נולד בדצמבר 1897, בפטליקובצה - כפר גדול ליד בוצ'אץ', שם גרה המשפחה, כי שם היה לסבא מנדל בית מרזח. אבא היה אח תאום לאחות גניה לנדמן לבית קריגל. התאומים גניה ונפתלי היו הצעירים ביותר בבית משפחת סבתא ברכה וסבא מנדל קריגל, לכן אני גם הנכד הצעיר ביותר.
| |
| − | | |
| − | לסבא מנדל הייתה אישה קודמת, אשר נפטרה ממחלה והיו להם 4 ילדים. כל הילדים של סבא מנדל קריגל, משתי האימהות היו ביחסים טובים והיו מודעים שהם שייכים לאותה המשפחה.
| |
| − | | |
| − | אבא שלי נפטר בגיל 42, ב־29 בדצמבר 1939, אחרי מחלה ממושכת במשך 4 שנים.
| |
| − | | |
| − | אמי חנה קריגל מבית רבקה ואפרים רוזנשטוק, נולדה במרץ 1898 ביזלובץ (Jazłowiec), עיירה סמוכה לבוצ'אץ', נספתה באפריל 1944, כנראה על ידי הנאצים או עוזריהם.
| |
| − | | |
| − | הורי נישאו כנראה בשידוך ב-1920, כי ב-3 במאי 1921 נולדה אחותי זוזה/סופי שהייתה הבכורה, אחריה נולד ב־13 באוקטובר 1922, אחי אוזיו/אוסקר, ואחריהם אני הצעיר מושיק/עמנואל בהבדל של 8 שנים, ב־25 ביולי 1930.
| |
| − | | |
| − | אחותי זוזה, שהייתה גבוהה, ספורטיבית ויפה, למדה להיות אחות והתמחתה כאחות חדר ניתוח בבית החולים העירוני. הרופא המנתח Dr. Ratajski אהב אותה וזוזה התחבבה גם על ידי המשפחה. Dr. Ratajski ומשפחתו עזרו לה מאוד בזמן השלטון הגרמני/בזמן השואה.
| |
| − | | |
| − | אחי אוזיו/אוסקר היה תלמיד תיכון והצטיין במקצועות מתמטיקה ופיזיקה, רצה ללמוד הנדסה. נרצח בגיל 19, ב־28 באוגוסט 1941.
| |
| − | | |
| − | הבית שלנו היה בין מסורתי לחילוני, אמא שמרה על כשרות המטבח ונשמרה בבית גם המסורת של חגי ישראל. ביום שישי - ערב שבת אבא ערך קידוש ואמא ברכה על הדלקת נרות שבת,
| |
| − | ביום שישי בערב-ערב שבת, כל המשפחה אכלנו ביחד וכך היה גם בארוחת הצהרים של שבת. אבא הקפיד על ערכים של משפחה מלוכדת וגם הסביר ששני הבנים שלו חייבים ללמוד על ערכי היהדות ומסורת ישראל. בבית שלנו הייתה תודעוה ציונית מאוד גבוהה, אבא שלי היה חבר מפלגה של "ציונים כלליים" בראשות ובהנהגת פרופ' חיים וויצמן. אחותי ואחי היו בתנועת בית"ר ותמיד היו לוקחים אותי למועדון התנועה של בית"ר, כל החברים הטובים שלהם גם היו בבית"ר. בפולין תנועת בית"ר הייתה מאוד פופולרית.
| |
| − | | |
| − | בבית שלנו היו שתי קופסאות התרמה, קק"ל וקרן תל חי. לפעמים, אחי ואחותי גם התווכחו עם אבא על נושאי פוליטיקה ציונית.
| |
| − | | |
| − | אני לא למדתי ב-"חדר", אבל מגיל 3 הלכתי לגן, שבו הגננת היפה רוזיה לוסגרטן לימדה אותנו שירים עבריים וגם קצת עברית. אחרי כן מגיל 6 התחלתי ללמוד עברית בבית ספר של רשת "תרבות" אצל המורה פרנהוף. ובגיל 7, ב־1937 התחלתי ללמוד בבית ספר ממלכתי פולני – שנתיים עד 1939. אחרי כן הגיעו הסובייטים, אז למדתי שנה אחת יידיש ובשנה השנייה אוקראינית.
| |
| − | | |
| − | ב- 5 ביולי 1941 הצבא הגרמני כבש את בוצ'אץ' ונאסר על ילדי היהודים ללמוד.
| |
| − | | |
| − | אבא האזין ברדיו לנאומי השיטנה הרבים של היטלר והרגיש בסכנה המתקרבת.
| |
| − | | |
| − | בשנת 1935 היינו צריכים לעלות לארץ ישראל, קראו לעלייה זו "עליית הקפיטליסטים", כי על מנת לקבל את אשרת העלייה (הסרטיפיקט), היה חובה להוכיח רכוש של 1000 ליש"ט לנפש - לפחות. באותה התקופה זה היה הרבה כסף.
| |
| − | | |
| − | אבא רכש 30 דונם קרקע חקלאית ליד פתח תקווה והתכוון להתקיים מחקלאות. אבא אפילו הפסיק גם את לימודיו בגימנסיה של אחי אוזיו, בטענה שבארץ ישראל לא צריך "אינטליגנטים", אלא עובדי אדמה.
| |
| − | | |
| − | הורי חיסלו כמעט את כל מלאי הבדים וסגרו את החנות. אמא סיפרה לי, שאפילו את רהיטי הבית מכרו.
| |
| − | | |
| − | זה היה בחורף 1935, אבא היה מצונן וכנראה הייתה לו גריפה. אף על פי שהיה חולה, בחורף של מזרח אירופה החליט לנסוע ברכבת לווארשה לקונסוליה הבריטית להסדר קבלת הסרטיפיקטים. אבל מחלתו של אבי הסתבכה והוא חלה בדלקת פרקים קשה. ב-1935 עדיין לא היה פניצילין, כי אז היה די מהר מתרפא מהגריפה. אבל אז בימים ההם, דלקת פרקים גרמה למחלת לב קשה ביותר, שממנה לא התרפא, וגם נפטר 4 שנים אחרי כן בגיל 42, ב-29 בדצמבר 1939.
| |
| − | | |
| − | באחת הכל משתנה, כי אבא בהוסר אחריות כראש המשפחה, הימר עם בריאותו והתוצאות החמורות הן, גם של הימור בבריאתו וגם בגורל ועתיד המשפחה כולה וגורלו של כל אחד כפרט, מבני המשפחה. התוצאה התורה הסופית היא, שהנסיעה/העלייה לארץ ישראל בוטלה, ונשארנו על אדמת פולין המזרחית.
| |
| − | | |
| − | אנא שלי נפתלי קריגל שהיה ציוני וחלם לעלות לארץ ישראל, לא זכה לכך ונפטר ממחלה קשה, בגיל 42, ב-29.12.1939, אמא שלי חנה קריגל נרצחה בשואה בגיל 46 באפריל 1944.
| |
| − | | |
| − | אחותי זוזה/סופי קריגל, נערה בת 21–22 שרדה את השואה, כפולניה עם תעודות מזויפים - בלבוב והסביבה. גם לנערה עם מראה פנים של פולניה וידע של תרבות ומנהגים קתוליים, היה צורך בהרבה תושייה ואינטליגנציה אישית וגם במזל רב, כדי לשרוד בסביבה חשדנית ועוינת. את חייה הבוגרים חיה בניו יורק ונפטרה בשיבה טובה, בגיל 96.5.
| |
| − | | |
| − | אחי אוזיו/אוסקר נרצח בגיל 19 ב־28.08.1941
| |
| − | | |
| − | ואני הצעיר, יחד עם אמא שרדנו את אקציות הרצח בבונקרים, כמו העכבר המתחבא מפני החתול הטורף ובמחבוא בכפר אצל "שצ'רבאתה" האוקראינית. ומה נורא הגורל, בדמדומי הבוקר של 4 באפריל 1944, דווקא חייל בצבא האדום מסרב להציל את אמא ולהעלות אותה על העגלה הצבאית - לחיים, וכך בזדון הפקיר אותה למוות, לנאצים ו/או עוזריהם.
| |
| − | והתוצאה האכזרית של אבדן אמא הייתה מיידית, כי בדמדומי הבוקר של 4 באפריל 1944, נוכחתי למציאות החדשה, שנשארתי גלמוד ילד פחות מ־14, כחוש, חולה וחסר כל - באזור חזית המלחמה ורק הודות לתושיה ואינסטינקטים של ילד בשואה להמשיך לחיות - שרדתי.
| |
| − | | |
| − | העלייה לארץ ישראל של כל המשפחה נדחתה ואחרי כשנה גם בוטלה.
| |
| − | | |
| − | במשך שנה המשפחה התקיימה ממזומנים, כי הייתה תקווה שאבא יחלים, אבל זה לא קרה. המצב הפיזי של אבא לא היה כשיר לעבודה, ולכן על מנת להבטיח מקור פרנסה שונה, אבי עשה הסכם עם בעל אחוזה מכפר בסביבה Pszewloka. ההסכם היה, שאבי רכש עדר פרות ובמשק האחוזה טיפלו בהן והתחלקו עם הרווחים ממכירת החלב. אבל לשם רכישת עדר הפרות, היה הכרח גם למכור את הקרקע בארץ ישראל.
| |
| − | | |
| − | המשכנו לגור באותה הדירה כי הייתה של המשפחה, אבל היה צריך לקנות ריהוט מחדש. אחי הפסיד שנה בתיכון והחיים המשיכו לזרום, כאשר ברקע אין מרפא ואבא די הרבה במיטה.
| |
| − | בשנים לפני המלחמה, תנועת בית"ר ניהלה עליה ב' מקונסטנצה שברומניה. זה היה כרוך במבצע די הרפתקני והוצאות די גדולות, אבא שלי ואחותו גניה לנדמן הסכימו לנסיעת ילדיהם הבוגרים. ואכן ב-21 באוגוסט 1939, אחותי זוזה בת 18, יחד עם בן דודי יוסף/בובי לנדמן בן 19, נפרדו מהמשפחות ומהחברים, הם עזבו ברכבת מבוצ'אץ' לווארשה, על מנת להצטרף לקבוצה של עליה ב' - עליה בלתי לגאלית לארץ ישראל מטעם תנועת בית"ר.
| |
| − | | |
| − | אני זוכר את אבי בשכבו על ערש דווי, כארבעה חודשים לפני פטירתו ואומר: "אם אני לא זכיתי לעלות לארץ ישראל, אז לפחות בתי תעלה". הם הגיעו לווארשה למרכז תנועת בית"ר, ושם חיכו זמן רב מדי עד שנאספה הקבוצה ממקומות אחרים לשם העלייה, כי כאשר הם הגיעו לגבול רומניה, שם מצאו את הגבול סגור, כי הגיעו אחרי 1 בספטמבר 1939, תאריך בו פרצה מלחמת העולם השנייה.
| |
| − | | |
| − | ==הכיבוש הסובייטי==
| |
| − | 23 באוגוסט 1939 נחתם במוסקבה הסכם ריבנטרופ/מולוטוב, הידוע לשמצה. (ריבנטרופ-שר החוץ של היטלר ומולוטוב שר החוץ של סטלין). הסכם בזוי בין 2 רודנים, בין ברית המועצות הקומוניסטית וגרמניה הנאצית, הסכם על אי התקפה ביניהם. בהסכם זה היה גם נספח סודי שבו הוסכם על חלוקת אירופה בין גרמניה של היטלר וברית המועצות של סטלין.
| |
| − | על פי אותו מסמך, החלק המזרחי של פולין הכולל את העיר בוצ'אץ' יסופח לברית המועצות. הותר לסטלין גם לספח את ליטא, לטביה ואסטוניה באזור הבלטי וכן לספח מהרומנים את בסרביה ובוקובינה. גם בוקובינה סופחה לאוקראינה, ולכן עד היום היא חלק מאוקראינה.
| |
| − | | |
| − | ב- 17 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לבוצ'אץ' בהפתעה וללא התנגדות, כי כל הצבא הפולני היה מרוכז למלחמה נגד הגרמנים. השלטון החדש הקומוניסטי הלאים מיד את אדמות האחוזות ואת משק האחוזה. יחד עם משק האחוזה, הולאמו גם הפרות שלנו, שהיו גם הרכוש, שהיה המקור לפרנסת המשפחה. כל אדמות האחוזות הפאודלית ומשק האחוזה שהולאמו, הפכו לקולחוזים ואיכרי הכפר שותפים בו. המשטר החדש הלאים גם את כל העסקים הפרטיים והפך אותם לקואופרטיבים. המצב הכלכלי של המשפחה הפך קשה מאוד - מקור הפרנסה הולאם. גם הלאמת מקור ההכנסה החמיר את דאגתו ומחלתו של אבא, ואמנם די מהר נפטר ב-29 בדצמבר 1939. אחותי אפילו לא הספיקה להיות בלוויה, כי כאשר "הנסיעה לפלשתינה" בוטלה, היא לא חזרה בגלל הבושה לבוצ'אץ', אלא התארחה אצל המשפחה בלבוב.
| |
| − | | |
| − | המשכנו לגור באותה הדירה. לי בתור ילד בכלל לא נתנו להרגיש שיש בעיות בחסר פרנסה. לא הייתה מצוקה של אוכל, אחותי התחילה לעבוד כאחות בבית החולים הממשלתי וקצת עזרה ממשכורתה והיתר בסחר חליפין עם הכפריים בסביבה. נשארו לנו די הרבה בדים מהחנות שלנו. אחי המשיך ללמוד בתיכון לבגרות-הוא הצטיין במתמטיקה והתכונן ללמוד בפוליטכניקום של לבוב. אוזיו אחי היה בן טוב, אח טוב לי ולאחותי, הוא היה גם חבר טוב. התקווה של אמא הייתה שאחותי תתחתן עם בחור טוב ומשכיל וגם שאחי יגמור את לימודי ההנדסה. אני המשכתי ללמוד בבית הספר, נחשבתי תלמיד מצטיין.
| |
| − | | |
| − | מערכת החינוך הסובייטית חולקה לשלוש קבוצות לאומיות – לשוניות, לכל שפת לאום בבית ספר נפרד. האוקראינים למדו בשפת ההוראה האוקראינית, הפולנים בפולנית והיהודים יידיש, בנוסף לכך הוקם בית ספר נפרד עבור ילדי פקידי השלטון, בו שפת ההוראה ברוסית. כאמור, כל לאום בבתי ספר נפרדים. אני למדתי בשפת ההוראה של יידיש. לי היה די קל ללמוד קרוא וכתוב, כי את האותיות הכרתי מהעברית, יש מעט כללים בדקדוק הכתיבה ביידיש. אמנם שפת האם שלי היא פולנית, אבל יידיש גם לא הייתה שפה זרה, כי ההורים דברו ביניהם יידיש, ובמשך השנה למדתי אותה. אבל אחרי שנה הלימודים ליידיש הופסקו, ובשנה לאחר מכן למדתי בכיתה של האוקראינים, כמו רוב ילדי היהודים.
| |
| − | | |
| − | בית הספר "תרבות" נסגר, כי גם עברית וגם כל התנועות הציוניות וכן כל התנועות הלאומיות של הפולנים והאוקראינים - הוצאו מחוץ לחוק. רק התנועה הקומוניסטית נשארה חוקית.
| |
| − | את בית התרבות של העיר, הממשל הסובייטי הפך למועדון חינוכי לילדים הקומוניסטים, הנקראים "פיוניירים". למועדון קראו "בית הפיוניירים", והייתה שם פעילות ספורט מקיפה מודרכת. בתחילה ההשתתפות במועדון הייתה רק עבור ילדי המנגנון, אך לאחר כמה חודשים בחרו מכל בית ספר 4 תלמידים מצטיינים, להיות פיוניירים. בבית הספר שלי, אני נבחרתי כאחד המצטיינים. בטקס רב רושם, יחד עם כל הפיונירים החדשים, נשבעתי אמונים ללנין ולסטלין - קבלתי "גלסטוק".
| |
| − | | |
| − | במסורת היהודית, בל היתומים ממין זכר של הנפטר חייבים להתפלל את תפילת "קדיש" במשך 11 חודשים, וגם אני המשכתי להגיד את תפילת "קדיש" כל ערב בבית הכנסת, ואז הייתי מקפל את המטפחת האדומה בכיס.
| |
| − | | |
| − | בחופש הגדול המדריכה צירפה עוד קבוצה של פיוניירים חדשים וגם החליטה שהוותיקים יהיו החונכים וראשי קבוצות. אחד הפיונירים החדשים, נער יהודי שאותו הייתי אמור לחנוך, זה כנראה לא מצא חן בעיניו, והוא הלשין עלי בפני המדריכה, שאני הולך לבית הכנסת להתפלל. נקראתי למדריכה, ואחרי שעה של שטיפת מוח, שאין אלוהים ותפילה לא תעזור לזכרו של אבי. אחרי שעה, לקראת סוף שטיפת המוח, המדריכה סיכמה וקבעה: כי נער קומוניסטי לא מאמין באלוהים ולא מתפלל בבית הכנסת, וכמו כן, "אתה צריך להחליט, או שתפסיק לבקר בבית הכנסת, או שתפסיק להיות פיונייר". דילמה ערכית לא קלה לילד בן 10. הלכתי הביתה, ולא סיפרתי לאף אחד שום כלום. קצת בכיתי והתלבטתי כמה שעות עם עצמי ועם העקרונות הערכיים של החינוך בהם גדלתי. ובסוף החלטתי – שגם היום אני גאה בהחלטה. לקחתי את העניבה האדומה אל אותו "הנער "מלשין", שיחזיר את העניבה למדריכה.
| |
| − | | |
| − | המשכתי ללכת לבית הכנסת ולהגיד קדיש 11 חודשים לזכרו וכבודו של אבא. אבל למען מניעת שאלות והסברים על הסיבות שהפסקתי להיות פיונייר, החלפתי בית ספר. בית הספר הקודם היה 300 מטר מביתי, ואילו המרחק לבית ספר האחר שנרשמתי הוא למעלה מק"מ. הכול על דעת עצמי ובכוחות עצמי ואני בן 10 סה"כ. זה לא היה הדבר היחידי שעשיתי בניגוד לדוקטרינה הקומוניסטית, המשכתי ללמוד גם עברית באופן פרטי, אצל מורה אחר שהיה יהודי דתי בשם קופלר. הוא לימד אותי עברית ותורה בבית, תמורת אוכל. למרות הקושי הכלכלי, אמא תמיד עודדה לימודים ולא קיצצה על מורים. לפי הערכים שאמא שלי גדלה ותמיד קבעה: "ילד יהודי חייב ללמוד"
| |
| − | | |
| − | '''סיכום תקופת השלטון הסובייטי בשנים 17 בספטמבר 1939 עד 5 ביולי 1941.'''
| |
| − | | |
| − | הסיכום הוא היום, לפי פרשנות אישית, משפחתית ויהודית, על תקופה של לפני 80 שנה ויותר. אמנם, המשטר היה של דיקטטורה סטליניסטית, אשר הגבילה את חירויות הפרט והלאימה את הרכוש המשפחתי. אבל, בברית המועצות היה שוויון זכויות ליהודים והאנטישמיות אסורה לפי החוק, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שוויונית וללא תשלום - לכולם.
| |
| − | | |
| − | בסיכום, למרות הלאמת הרכוש, אילו המשטר הסובייטי היה ממשיך - אמא שלי ואחי היו זוכים בחיים. אחי אוזיו בן 19 ואמא שלי בת 46, לא היו נרצחים.
| |
| − | | |
| − | ==הכיבוש הגרמני==
| |
| − | ===היטלר מפר הסכם - הצבא הגרמני מתחיל "מבצע ברברוסה"===
| |
| − | אחרי שנה אחת בלבד, הכל מתגמד, כי ב-5 ביולי 1941 הצבא הגרמני כבש את בוצ'אץ' והתחילה תקופת השלטון הנאצי וגם האוקראיני ממפלגת "בנדרה" הרצחנית.
| |
| − | | |
| − | ההסכם הבוגדני בין שני הרודנים היטלר וסטלין על חלוקת אירופה ועל הסכם אי התקפה - הופר ולא כובד על ידי היטלר, כי ב־22 ביוני 1941, ללא הודעה מוקדמת כל שטחה של ברית המועצות הותקף בים, באוויר וביבשה. החל "מבצע ברברוסה" הגרמני, שמטרתו הייתה המשך התפשטות גרמנית באזור הסלאבי, כיבוש ברית המועצות, וחיסול המשטר הקומוניסטי.
| |
| − | | |
| − | מחוץ לעיר היה שדה תעופה צבאי, הטייסים הצעירים הסובייטיים נהגו לבקר ולבלות עם נשותיהם הצעירות בעיר, בבית העם, (בית התרבות), בו התקיימו ריקודים. גם במוצאי שבת ב-21 ביוני בערב התקיים כרגיל ערב ריקודים, בו השתתפו גם אחותי ואחי.
| |
| − | | |
| − | בסביבות חצות הגיעה משאית ואספה את הטייסים הסובייטיים והם עזבו מיידית את המקום. כעבור כשעתיים, שדה התעופה הופצץ.
| |
| − | | |
| − | במשך השבועיים הבאים, התקיימה הנסיגה הגדולה של צבא ברית המועצות חזרה לתוככי רוסיה. בימים ובלילות הבאים עברו דרך בוצ'אץ' יחידות צבאיות שונות, עגלות עמוסות בציוד, תותחים רתומים לסוסים. הצבא האדום נסוג מזרחה לכיוון תוככי רוסיה. יהודים אחדים, אשר היה להם רקע קומוניסטי או שהיה להם קשר למנגנון הסובייטי, הצטרפו לצבא האדום הנסוג.
| |
| − | בקרבת העיר הייתה מנהרה של רכבת שנכרתה בתוך גבעה עוד בזמן השלטון האוסטרו-הונגרי ובהמשכה היה גשר גדול למעבר הרכבת מעל נהר סטריפה – Strypa. בלילה האחרון של הנסיגה, חבלני הצבא האדום פוצצו את המנהרה ואת הגשר. כאשר הייתי בבוצ'אץ' בשנת 2000, המנהרה עדיין לא שוקמה וכנראה כך המצב גם היום.
| |
| − | | |
| − | ===תחילת הכיבוש הגרמני/הנאצי ובהמשכה תקופת השואה בבוצ'אץ'.===
| |
| − | ב-5 ביולי 1941 בשבת בבוקר הצבא הגרמני נכנס לבוצ'אץ'. זה היה בשעה עשר וחצי בבוקר, הפטרולים הראשונים הגיעו על אופנועים עם סירה. בשעה 11.00 הגיע הצבא הרגלי והמכוניות של הקצינים, מלווים ביחידות של אוקראינים מצבא בנדרה. היו בידיהם כמה שבויים רוסיים כבולים, אחד מהם היה פצוע עם תחבושת על הראש.
| |
| − | בשעה 12:00, ליד בית העירייה (Ratusz), ישבו כבר קצינים גרמנים ובהם כנראה קצין בדרגת גנרל ותזמורת צבאית ניגנה מנגינות לכת.
| |
| − | על השלטון העירוני השתלטו האוקראינים הפשיסטים מאנשי בנדרה (Bandera), שהיו בשיתוף פוליטי עם המשטר הנאצי וגם באינטרס הדוק של שנאה לקומוניסטים, יהודים ופולניים.
| |
| − | היטלר הבטיח לבנדרה Bandera אוקראינה עצמאית.
| |
| − | | |
| − | תוך זמן קצר של הכיבוש הגרמני, המושל פרסם צו שאסור ליהודים להשתמש בכלל ברכבת, טלפון, מצלמה ורדיו. גם כל סוגי הפרוות ואפילו צווארוני פרווה, כל סוגי זהב ותכשיטים מוחרמים למאמץ המלחמה.
| |
| − | בבוצ'אץ' לא הייתה משטרת גסטאפו, הייתה משטרה גרמנית כחולה שהייתה ממונה גם על המשטרה האוקראינית וגם אחראית על ביצוע כל הוראות הכיבוש.
| |
| − | בעיר הסמוכה 30 ק"מ מבוצ'אץ' - בצ'ורטקוב הייתה משטרת גסטאפו וגם ממונה על המשטרה הגרמנית בבוצ'אץ'.
| |
| − | | |
| − | כל צורת השלטון כלפי היהודים התנהלה על ידי צווים של מפקדי הגסטאפו. בשלב מסוים ניתן צוו להקים את ה-"יודנראט" (Judenrat) ואת ה-"אורדנונג דינסט" - Ordnung Dienst - "המשטרה היהודית". בתחילת אוגוסט הגיעו מצ'ורטקוב כמה קציני גסטאפו למשרד היודנראט והם היו מאוד אדיבים. דודי הרמן קריגל, שהיה מורה וקיבל השכלה גרמנית אוסטרית, והיה גם חבר היודנראט, מאוד התלהב מהאדיבות והשפה התרבותית בה דיברו קציני הגסטאפו. הוא הוסיף, שאנשי תרבות גרמנית אינם יכולים להיות כה רעים. הם הודיעו לנו, כי היודנראט בעזרת המשטרה היהודית, ינהלו את חיי היהודים וכמו כן יהיה היודנראט אחראי למילוי כל דרישות השלטון מהאוכלוסייה היהודית בעת המלחמה. באותו המעמד קציני הגסטאפו וגם באדיבות רבה מסרו ליו"ר היודנראט צו מגנרל הגסטאפו בלבוב, צו המטיל על היהודים בבוצ'אץ' היטל כספי גדול (Kontrybucja), למאמץ המלחמה.
| |
| − | | |
| − | קציני הגסטאפו, גם באדיבות רבה הודיעו לחברי היודנראט כי יש צורך שכל הגברים היהודים בגילאים 18 עד 50 יועסקו בעבודות שונות, ולכן כל הגברים בגילאים האלו חייבים להתייצב בשעה 17.00 בכיכר העיר לשם רישום. ובאותו המעמד עלה גם האיום, שכל המשתמטים ייענשו בחומרה. אבל לא כולם התייצבו, ואת אלו שהתייצבו חילקו לקבוצות והעסיקו אותם בעבודות ניקיון שונות ושחררו אותם לבתיהם.
| |
| − | | |
| − | אחר שבועיים, ב־28 באוגוסט 1941, שוב הגיעו אותם הקצינים האדיבים ודרשו שוב מכל הגברים בגילאים הנ"ל להתייצב לעבודה. הפעם, על סמך הניסיון הקודם התייצבו הרבה יותר. אבל הפעם הם הוקפו על ידי המשטרה האוקראינית והגרמנית ונלקחו לחצר בית הסוהר וכאן נערכה "סלקציה". כל האינטליגנטים לצד אחד ובעלי מלאכה לצד שני. לאחר הסלקציה הם קבעו 385 גברים שנחשבים אינטליגנציה, אשר אינם טובים לייצור, אבל מסוגלים להיות יסוד מרדני. בתוך הקבוצה של האינטליגנטים, מהמשפחה הקרובה היו, האח שלי אוזיו, בן 19 שרק סיים את התיכון/בגרות, בן דוד שלי יוסף/בובי לנדמן, בן 21 שהיה סטודנט בפוליטכניקום של לבוב וגם הדוד שלי הרמן קריגל, שהיה מורה והיה גם חבר היודנראט, זה האיש שהתרשם מהאדיבות של קציני הגסטאפו. בקבוצת האינטליגנטים היה עוד חבר היודנראט, עו"ד ד"ר שטרן, שהיה בעלה של הגננת היפה שלי רוזיה לוסגרטרן.
| |
| − | | |
| − | ההתנהגות האדיבה השפלה הנאצית של קציני הגסטאפו כלפי היהודים התגלתה, שיש בה מטרה מתוכננת לרמות את היהודים, לרמות את היודנראט בשפה אדיבה, שרק עורכים רישום לעבודה, וכבר כ-12 שעות אחר כך, התברר שגם קציני גסטאפו "האדיבים", הם גם רוצחים אכזרים ואפילו מסוגלים גם לרצוח שניים מחברי היודנראט אשר רק קודם שוחחו באדיבות. הוכח ללא כל ספק, שלגבי הנאצים גם חבר היודנראט הוא יהודי, ודינו - מוות.
| |
| − | | |
| − | מאוחר בלילה הרוצחים הגרמנים, הובילו את 385 הגברים היהודים מהאינטליגנציה בתוספת 15 אסירים פוליטיים אוקראינים קומוניסטים, ביחד 400, מוקפים במשטרה צבאית האוקראינית, דרך כ-5 ק"מ על גבעת "הפדור" אל היער הסמוך ושם במעבה של כ-2 ק"מ רצחו אותם בירי – רק בעוון היותם יהודים. אין כל ספק, שהם הוכרחו גם לחפור גם את בורות הקבר של עצמם. נשמעו היריות מרחוק, אבל המשפחות לא קלטו או שלא רצו להאמין שהיריות הן הוצאה להורג של יקיריהם. ושוב לשם הטעייה, הגרמנים הפיצו שמועה שהגברים הועברו למחנה העבודה – בורקי (Borki) ואפילו עודדו משלוח חבילות בגדים שהכינו המשפחות על מנת כביכול למסור לגברים.
| |
| − | | |
| − | אחרי זמן מה, ניתן צו גרוש של כל היהודים מהעיירות והכפרים הסמוכים לבוצ'אץ'. המגורשים גורשו תוך שבוע ימים ונדחקו לאזור היהודי הצפוף. למעשה רוב הרכוש נשאר בבתים, כי הצליחו לקחת רק קצת מטלטלין. הבתים נשארו פרוצים והכפריים חגגו את שוד התכולה של היהודים. כתוצאה מזרם הפליטים מגרוש היהודים מהעיירות והכפרים הסמוכים, האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה ונוצרה צפיפות גדולה כי המגורשים נדחקו על ידי היודנראט בכוח לדירות הקיימות שגם לא היו ברובן מרווחות. העוני גדל מלווה ברעב, בגלל הצפיפות וחוסר היגיינה, כינים שחגגו גרמו למחלות ובעיקר לטיפוס בהרות. לא היו תרופות ונוצרה מגפה (אפידמיה), אשר קטלה אלפים. החורף של 1941/1942 היה קשה במיוחד. הטיפוס התפשט גם לרבעים הנוצריים, והיו שמועות די מבוססות, כי ד"ר המרסקי, האוקראיני שונא היהודים המושבע, פנה לשלטונות הגרמנים וביקש מהם לגרש את כל היהודים מבוצ'אץ', כי הם מפיצים טיפוס ומחלות מידבקות. ד"ר המרסקי נענה, שלא ידאג, כי די בקרוב בעיית היהודים תפתר.
| |
| − | | |
| − | מספרים כי ד"ר המרסקי ברח לקנדה, התגורר בסביבת האזורים האוקראינים ושהשתגע מפחד רודפי יהודים נוקמים. אני מקווה שזה נכון, היה איש רשע.
| |
| − | | |
| − | הגיעו אלינו שמועות על מחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). ידענו שהנשלחים לשם נרצחים. ידענו על האקציות בערים האחרות.
| |
| − | | |
| − | אקציה, בגרמנית - פעולה/מבצע. מדובר באקציה של יחידת SS - יחידת רוצחים מ-איינזצגרופן (Einsatzgruppen). יחידת רוצחים כזו הייתה מגיעה לעיר/עיירה בכמה מכוניות, מגייסים את השוטרים הגרמנים, את השוטרים האוקראינים, מחלקים לקבוצת חיפוש בליווי יהודי מהיודנראט או שוטר יהודי, לגלות בונקרים/מקומות מסתור. כאשר היה מתגלה בונקר כזה, היהודי נשלח לחפש ולגרש את כולם וגם היה מתחייב שלא נשאר אף אחד. אחריו היה נכנס האוקראיני ואם היה מוצא מסתתר, לרוב הגרמני היה יורה במקום באיש היודנראט/השוטר היהודי. האירוע הנוראי ביותר הוא, כאשר היהודי נוכח שהתגלה בונקר של משפחתו או של חברו הקרוב והוא מחויב להוציא את המסתתרים למוות. היו הרבה כאלה שלא הצליחו לשתף פעולה והם נורו במקום. לרוב האקציה הייתה נמשכת יום/יומיים, עד שנאספו 1600–1800 גברים, נשים, זקנים ותינוקות, כולם מובלים לתחנת הרכבת ונדחסים לקרונות בקר-בדרך למוות בבלז'ץ (Belzec). מעטים הצליחו לקפוץ מהרכבת, לרוב נהרגו בדרך, אבל היו שהצליחו לחזור לבוצ'אץ'. בהם היה גם הדוד שלי, אח של אמא שלי. כאשר הבונקר שלהם התגלה הוא ומשפחתו נשלחו למוות. הוא הצליח לקפוץ מהרכבת וחזר. הוא הסתתר אצלנו בבית, כי היה בלתי חוקי - אסור לברוח מהרכבת. אבסורד, כאשר נלכדת ונשלחת למות-אסור להישאר בחיים.
| |
| − | | |
| − | העובדה שרוצחים יהודים, כבר הפסיקה להיות סוד. ידענו שמתקרבת אקצייה גדולה גם לבוצ'אץ' וגם אצלנו הכינו מחבוא/בונקר.
| |
| − | לפנות ערב הגיעו בכמה מכוניות הרוצחים מה-Einsatzgruppen, בערב הוכנו חוליות החיפוש, לקראת בוקר מוקדם של תחילת האקציה. כל היהודים נכנסו לבונקרים, כמו עכברים לחורים מפחד החתול הטורף. גם הכפריים חגגו בזמן האקציה, שדדו ללא מעצור מהדירות הפרוצות.
| |
| − | | |
| − | ב-17 באוקטובר 1942 התקיימה האקציה הראשונה בבוצ'אץ'. במהלכה נלכדו 1,600 יהודים שנשלחו למוות אכזרי מגזי פליטה של דיזל בפעולה, במחנה ההשמדה בלז'ץ וכ-200 נרצחו במקום.
| |
| − | | |
| − | אנחנו, זאת אומרת האמא ואני ומשפחתנו שגרה עדיין באותו הבניין, הסתתרנו במרתף ששימש בזמנו מחסן אחסון לחורף.
| |
| − | בצמוד לפתח המרתף, היה גם מחסן פחם ובחצר היו חביות דלק מלאות וריקות. בערב נכנסנו למרתף הקר, שוטר יהודי בשם: איזיו באואר (Izio Bauer), שהיה החבר הטוב ביותר של אחי אוזיו/Ozio שנרצח וגם היה בן בית אצלנו, הסכים להסתיר את פתח המרתף/בונקר בהר של חביות.
| |
| − | | |
| − | במקרה או שלא במקרה, השוטר היהודי בחוליית החיפוש באזור הבית שלנו היה איזיו באואר (Izio Bauer) כאשר חוליית החיפוש הגיעה לחצר, הגרמני פקד עליו להזיז את החביות.
| |
| − | השוטר היהודי אמר לגרמני, שזה ייקח הרבה זמן ואם הוא רוצה לבדוק את מחסן הפחם, יש בחזית הבניין פתח קדמי, הוא זוכר שהיה קונה שם פחם להסקה. הגרמני שאל, האם הוא יודע שהוא מתחייב בחייו. השוטר אמר, שהוא מכיר את הכללים. הם הסתלקו מהמקום. כך ניצלנו בזכות אותו שוטר יהודי איזיו באואר, שסיכן את חייו.
| |
| − | | |
| − | המשטרה היהודית בדרך כלל מושמצת. אני איני שופט איש במצב כזה.
| |
| − | | |
| − | המשטרה היהודית הייתה מורכבת ברובה מצעירים בוגרים שהכרתי אותם כחברים של אחי, אשר הועמדו במצבי לחץ בלתי נסבלים בחיים, בפני דרישות חסרי מוסר וחוסר ברירה. אני לא מאמין שאחד מהם שיתף פעולה בזדון לגלות בונקרים. ייתכן שאם אחי לא היה נרצח, אולי גם הוא היה בין השוטרים.
| |
| − | | |
| − | בסמוך לבית שלנו, באותה החצר, הייתה בקתה והתגוררו בה, יהודי חרדי עם אשתו. הם לא רצו להסתתר אצלנו במחבוא. הוא טען שאלוהים ישמור עליו. חוליית החיפוש בראשות הגרמני בדקו את כל הדירות ונכנסו גם לבקתה שלו. מצאו אותו מתפלל עם תפילין וטלית. גררו אותו החוצה עם הטלית והתפילין, הכו אותו מכות, שפכו עליו שופכין, כך הובילו אותו ברחובות העיר ובסוף רצחו אותו. אלוהים לא שמר עליו.
| |
| − | | |
| − | אותו השוטר איזיו באואר (Izio Bauer), שהציל אותנו, לאחר גמר האקציה, בא והזיז את החביות. חזרנו זמנית הביתה. לא להרבה זמן, כי הבית שלנו היה ברחוב הראשי של העיר, רחוב הרכבת - קוליובה (Kolejowa), רחוב אשר תחילתו בכיכר העיר ליד הרטוש (Ratusz) וסופו ליד תחנת הרכבת. הרחוב הזה חצה את העיר. האזור בצד ימין לרחוב, היה ברובו מאוכלס ביהודים. האזור בצד שמאל של הרחוב היה ברובו מאוכלס בנוצרים. הבית שלנו היה בצד שמאל של הרחוב, נחשב כחלק מהאזור הנוצרי.
| |
| − | | |
| − | אחרי האקציה הראשונה, הגרמנים פקדו על כל היהודים אשר גרו בצד האזור הנוצרי של הרחוב, לעזוב תוך 3 ימים את האזור ולעבור לצד היהודי, הצפוף.
| |
| − | עברנו /נדחפנו לאיזו דירה, והייתה לנו שם פינה. את כל הריהוט, כלי אוכל ארונות מלאים, לא היה זמן להעביר וגם לא היה מקום להעביר. אמא שלי חילקה הרבה מאוד, לידידים כפריים, הרבה מאוד למשפחה שהצילה אותנו. היתר נשאר בדירה ובמשך הזמן הכפריים והמקומיים רוקנו הכל מהדירות שנשארו פרוצות.
| |
| − | אינני יודע אם היה צו, אך באופן מעשי, כל האזור בצד השמאלי של רחוב Kolejowa, היה אסור למגורי יהודים, הפך יודנריין (Judenrein) – נקי מיהודים. בשלב זה, היינו רק אני ואמא שלי. אחותי זוזה/סופי, עזבה את בוצ'אץ'.
| |
| − | | |
| − | כל המגורים מימין לרחוב Kolejowa, היו באזור היהודי-בשלב זה גטו פתוח.
| |
| − | במגורים של האזור היהודי, הייתה צפיפות נוראה, פליטים של עיירות וכפרים בסביבה וגם פליטים מאזור הנוצרי של העיר (כמונו) – רובם חסרי כל, גם את מעט הרכוש שהיה להם השאירו בדירות.
| |
| − | היו מחלות, היה עוני וגם רעב כי אף אחד לא סיפק מזון. גם בחליפין קשה היה להשיג מזון. אמא שלי, כנראה בזכות הקשרים הטובים עם הלקוחות הכפריים לשעבר וגם בזכות השליטה בשפה האוקראינית, תמיד השיגה די מזון עבורנו. אני לא זוכר שהייתי רעב.
| |
| − | אבל היה דיכאון של אין מוצא וחוסר תוחלת. פחד מהאקציה ופחד של נידונים למוות.
| |
| − | | |
| − | אנחנו עברנו/נדחפנו לדירה מעבר לרחוב אחרי האקציה הראשונה.
| |
| − | אני זוכר באותה הדירה היה גבר צעיר ויפה תואר, פליט מעיירה סמוכה, פוטוק זלוטי. האיש הסתובב מיואש, מתוסכל ובוכה.
| |
| − | באקציה גילו את הבונקר שלהם, את כל משפחתו כולל אשתו האהובה עם התינוק שלחו ל-בלזץ. הוא קפץ מהרכבת.
| |
| − | כאמור, נדחקנו לדירה לבית מעבר לכביש. היה זה מתחם של כמה בנייני דירות וביניהם חצר/כיכר עם פסז' לרחוב.
| |
| − | כולם חיפשו, באיזה מקום אפשר למצוא מרחב לבונקר, שקשה לגלות.
| |
| − | היו ומצאו, תחת אחת הדירות יש בור ענק, בו יכולים להסתתר כל יהודי הבניינים. גם סוכם שאחד השוטרים יטשטש את פתח הכניסה.
| |
| − | | |
| − | ב- 17 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. האקציה התחילה בהפתעה לפנות בוקר. העירו אותי ובבהלה לא נתנו לי להתלבש, אז רצתי עם כתונת לילה לבונקר הקר. נובמבר במזרח אירופה זו עונה קרה, התכסיתי בשמיכה.
| |
| − | השתעלתי קשה. דחפו לי כרית לפה כדי להשתיק את רעש השיעול, אחרת היו מגלים אותנו בקלות. הייתה בעיה עם בכי התינוקות. ידוע לי שהיו מקרים בו חנקו את התינוקות בטעות או בכוונה ובמקרים שגילו משבפחות עם תינוקות, רצחו את המשפחה עם התינוק.
| |
| − | | |
| − | לפי הוראה, מחנה ההשמדה בלזץ - Belzec נסגר בדצמבר 1942.
| |
| − | גנרל ה-SS באזור גלובוצ'ניק, יחד עם ד"ר אוטו פרנק שהיה מושל (General Gowernemet), מושל גליציה לשעבר בקרקוב, החליטו לחסל את בית החרושת למוות בבלזץ, כי באזורי ברית המועצות לשעבר הוחלט לעבור ל-"שיטת רצח באבי יאר", שיטת רצח גלויה בירי – ישר לתוך בורות מוכנים, שנחפרו על ידי היהודים בעוד מועד לפי פקודת הגסטאפו ליודנראט, לפי המידות של עומק ואורך מדויקים. הגרמנים מאוד מדויקים ומסודרים.
| |
| − | | |
| − | לכן האקציה השלישית כבר נוהלה בשיטה החדשה. אספו 2500 יהודים מהבונקרים לתוך חצר בית הסוהר פתוח – בחורף של 2 בפברואר, את אלה שלא קפאו למוות הוציאו למחרת אל גבעת הפדור (Fedor), שם כבר היו בורות חפורים ומוכנים. הועמדו מול החפירה – כנראה לאחר שהופשטו מבגדיהם, ונורו על ידי רוצח s.s מקצועי במכונת ירייה עם בקבוק וודקה להנאתו.
| |
| − | | |
| − | באזור היהודי של העיר פעל בית חולים יהודי. למעשה לא ריפאו שם אנשים, כי לא היו תרופות. אלא ריכזו חולי טיפוס שלא ידביקו אחרים. היו שהחלימו בלי תרופות, והחולים האחרים מתו במקום או שנרצחו באקציה. בבית החולים הזה עבד, רופא לא מקומי, כנראה יהודי סמוי – לא נימול, עם תעודות של פולני. הוא שכר דירה בפרברי העיר- פודזמצ'ק (Podzameczek). בזמן המלחמה, ליהודי גבר לא נימול - זו כמעט תעודת ביטוח לחיים. הוא היה חבר של בת דודתי, פלה (Pela) קריגל, שאביה הרמן, נרצח יחד עם אחי אוזיו ובן דודי בובי לנדמן, בקבוצת האינטליגנציה, ב-28 באוגוסט 1941.
| |
| − | | |
| − | בחדר החולים של בית החולים היה ארון תרופות גדול ומאחוריו היה פתח כניסה למרתף בית החולים. אותו הרופא היהודי הסמוי, הכשיר את המרתף לבונקר, שאפשר היה להסתתר בו.
| |
| − | קציני הגסטאפו כבר לא הסתירו שתהיה אקציית רצח למחרת. הם הגיעו יום קודם לאקציה, בכמה מכוניות יחד עם קבוצת הרוצחים. הם הודיעו על כך ליודנראט ודרשו התייצבות של חבר יודנראט או שוטר יהודי לכל קבוצת חיפוש של בונקרים. ב-1 בפברואר 1943 בערב לפני האקציה, נכנסנו כ־15 איש למרתף מאחורי ארון תרופות בהנחה ונכנסים לבונקר שנבדק כבטוח. פתאום גילינו הפתעה מפחידה, שמישהו פרץ חור בקיר המרתף החיצוני, פתח דרכו ניתן להיכנס למרתף ולבניין. לא הייתה ברירה אחרת ונשארנו במקום. בבוקר למחרת, שמענו את היריות, הם רצחו את כל החולים במיטותיהם. בסביבות שתיים אחה"צ, של אותו היום הראשון של האקציה, מול החור בקיר הופיעו שני אוקראינים שיכורים ואמרו: "יהודים אם אתם רוצים לחיות, שלמו כסף". ניסו לפתות אותם להיכנס פנימה ולחסל אותם, אבל הם לא התפתו. שילמו להם סכום המספיק להמשיך לשתות והם הסתלקו. הם הבטיחו שעוד יחזרו. בשעות הערב, אחד הגברים יחד עם הרופא יצאו מהמחבוא וניגשו למשרד היודנראט ולברר אם האקציה הסתיימה. שם נודע שהאקציה נמשכת ליום השני. כמו כן, שהיהודים שנתפסו באותו יום מרוכזים בחצר בית הסוהר וירצחו אותם למחרת לתוך הבורות המוכנים על גבעת הפדור. הוחלט גם, שבבונקר הזה לא יכולים להישאר בגלל השיכורים. הרופא-היהודי הסמוי, הציע באין מוצא אחר ללכת לדירתו השכורה. היה כבר לילה, והלכנו קבוצה של כ־15 יהודים, די רועשים מהצעידה בשלג, בפרבר נוצרי שקט, בגבעת- פודזמצ'ק (Podzameczek). הגענו בסביבות 11 בלילה ובעלת הבית הכניסה אותנו פנימה ודחוסים לחדר אחד. השירותים היו בחוץ ולכן את הצרכים עשינו בדליים ובעלת הבית הייתה מוציאה אותם החוצה.
| |
| − | | |
| − | למחרת בסביבות 10 בבוקר, בעלת הבית קראה לנו לעלות לחדר שלה ולצפות מהחלון לעבר גבעת הפדור (Fedor). ראינו המוני אדם מובלים לעבר רחבת ההריגה/הרצח. המרחק היה גדול מדי לראות כיצד נרצחו, אך בפירוש נשמע רעש של הרבה ירי גם צרורות של מכונת ירייה. באקציה הזו רצחו למעלה מ־2500 חפים מפשע – ללא הבחנה, גברים, נשים, זקנים ותינוקות.
| |
| − | ובאותה האקציה נתגלה גם הבונקר של דודתי - משפחת לאה והרשל קליינר ויחד איתם גם הסבתא האהובה שלי, האמא של אבי. גם הם נרצחו כנראה לאחר שאולצו להתפשט ישר לתוך החפירה על גבעת הפדור, בפאתי העיר, מול מגרש הכדורגל ב-3.2.1943.
| |
| − | | |
| − | הסבתא שלי - ברכה, הייתה מאוד חרדית, כל הזמן ממלמלת תפילות, ואפילו צמה ביום שני וחמישי בתפילה לעזרת אלוהי ישראל ובתחינה שיצילנו. אבל התפילות לא עזרו, ואלוהי ישראל לא מנע את הרוצחים לרצוח.
| |
| − | | |
| − | שרדנו גם את האקציה הזו, השלישית.
| |
| − | | |
| − | במרץ הייתה אקציה רביעית ובה נתגלו בבונקרים 1500 יהודים ונרצחו לתוך החפירות על הפדור. אנחנו שרדנו אותה בבונקר של הבית.
| |
| − | הייאוש היה גדול מפחד המוות הבטוח המתקרב. נודע על הכוונה של הגרמנים לצופף, לדחוק את השורדים לאזור קטן של מגורי עניים, בו רוב הבונקרים נתגלו וכך יהיה קל ללכוד את כולם. אחרי 3–4 אקציות בוצ'אץ' תוכרז – Juden Rein/נקייה מיהודים.
| |
| − | הפירוש הוא, שאסור ליהודי חי להימצא בעיר, חל איסור מוחלט להסתיר יהודים.
| |
| − | כל מי שיסתיר מסתכן בחייו וגם בהרס ביתו.
| |
| − | | |
| − | הגיעו אלינו גם ידיעות על תבוסת הגרמנים בסטלינגרד ובתחילת הנסיגות. אפילו האוקראינים דיברו בחשש שהצבא האדום מתקרב עם ה - נ.ק.וו.ד. השנוא והנוקם בלאומנים של צבא בנדרה.
| |
| − | גם אצל היהודים התעוררה התקווה של תבוסת הגרמנים מתקרבת, צריכים לשרוד את התקופה. אבל איך? כולם מחפשים כפריים פולנים או אוקראינים שיסתירו אותם.
| |
| − | אבל היו גם פושעים, שלקחו את הכסף וגם רצחו את היהודים.
| |
| − | לאמא שלי הייתה לקוחה כפרית אמינה, מהכפר סמינצ'ה (Semincze), שתמיד היינו קונים אצלה את החמאה, שמנת, חלב, ביצים, עופות וירקות. שמה היה אנה שצ'רבטה (Ana Sczerbata).
| |
| − | אנה שצ'רבטה הייתה אוקראינית מאוד לאומנית ממפלגת "בנדרה", שהיה להם הסכם עם היטלר לקבלת אוקראינה עצמאית, והם גם שיתפו פעולה עם הגרמנים בשנאה ורצח יהודים וקומוניסטים. אפילו בעלה ובנה הגדול נעצרו על ידי הנ.ק.וו.ד, באשמת פעילות אנטי סובייטית ונשלחו לגולגים בסיביר. גם היא רצתה ולחמה כמו בעלה למען אוקראינה עצמאית, אבל היא לא שנאה יהודים ואפילו הייתה מאוד מיודדת עם אמא.
| |
| − | משפחת אימי הייתה מאוד עשירה באדמות, היו בבעלותה אדמות רבות. האישה האוקראינית ידעה את זאת ואחרי שאימי הבטיחה לגמול לה באדמות, הסכימה להחביא אותנו.
| |
| − | בסוף מרץ 1943 עברנו למחבוא בביתה.
| |
| − | | |
| − | ===הבית בסמינצ'ה (Semincze)===
| |
| − | הבית היה מבודד, במרחק של כמה מאות מטרים מהבית השכן. היה בנוי פשוט מאוד עם כיסוי גג של קש.
| |
| − | הייתה כניסה של כ-3 מטרים מרובעים למסדרון. בצד ימין הייתה כניסה לאורווה לשני סוסים ושתי פרות.
| |
| − | בצד שמאל של המסדרון הייתה כניסה לחדר משפחה גדול, בו כולם ישנו, אכלו, שרו וארחו אורחים בחגים, גם את שונאי ורוצחי היהודים, כי אלה הם חברי בעלה וידידי המשפחה.
| |
| − | בכניסה לחדר המשפחה מצד ימין היה תנור לאפיית לחם.
| |
| − | מול הכניסה לבית הייתה דלת למחסן, אשר חצה בין האורווה וחדר משפחה/המגורים.
| |
| − | | |
| − | בערך מטר לפני הכניסה למחסן, בתקרה היה פתח לעליית גג, בגודל של מטר מרובע. אפשר היה לעלות לעליית הגג רק עם סולם שהיה מוסתר, כאשר אנחנו היינו שם.
| |
| − | בבית התגוררו בנה אנדריי בן ה־16, בת בגילי מרייה – בת 13, בת יותר צעירה אולגה בת-11 וילדה יבדוחה -בת שנתיים. בנוסף היה עובד שגם גר ועבד אצלם, איש מבוגר כבן 50 שכינו אותו "הזקן", הוא עזר לאישה בעבודות שדה ומשק. הוא נמלט מאזור קייב (Kiev) מסיבה כל שהיא, אולי הסתבך בפלילים. הוא שנא מאוד את הסובייטים וגם שנא מאוד את היהודים. לאותו האיש ולילדה יבדוחה בת השנתיים, אסור היה לדעת שאנחנו נמצאים בבית.
| |
| − | | |
| − | כאשר הגענו לבית, אנחנו התחבאנו בעליית הגג על מצע של קש. את הצרכים עשינו בדליים והבנות מרייה ואולגה היו מרוקנות אותם וגם מביאות לנו אוכל - תפוחי אדמה, לחם ומים. שתי הבנות מרייה ואולגה היו מאוד נחמדות וטובות. הן גם אהבו אותי, כי אולי הייתי גם נחמד, לעומת הילדים הכפריים. ובזמן שהיו מביאות אוכל, היינו גם משחקים קצת. במשך כל הזמן שהיינו במחבוא, אסור היה לנו לדבר בכלל. רק כאשר איש לא היה בבית דיברתי עם אמא בלחש ורק באוקראינית, שלא ישמעו קול בשפה זרה-פולנית. כאן במחבוא, בלחש, אמא סיפרה לי על המשפחה שלנו. ומה שאני יודע זה הודות לסיפוריה של אמא. אני הייתי סקרן ושאלתי - ואמא סיפרה.
| |
| − | | |
| − | כאמור, לעליית הגג אפשר היה לעלות רק בסולם, אשר בדרך כלל היה מוסתר ולא במקום, כך שאדם לא מורשה לא יעלה אל עליית הגג.
| |
| − | | |
| − | יום אחד בקיץ, כאשר כל המשפחה הייתה בעבודות השדה ובבית לא היה איש, שמעתי את דלת הכניסה לבית נפתחת. הסתכלתי דרך חריץ ברצפה. ראיתי איש מסתובב, סורק את הסביבה. ראה את עליית הגג וחיפש סולם על מנת לעלות לגג – ולא מצא. במקרה או בכוונה, בעלת הבית החביאה את הסולם. האיש התייאש ועזב את הבית.
| |
| − | תוך זמן קצר האישה חזרה מהשדה עם בנה, כאשר היא חיוורת ומפוחדת. את החיוורון שלה אני זוכר עד היום. סיפרה, שאחד ממכיריה, שהיה אף הוא לאומן וחבר טוב של בעלה שבסיביר, בא אליה בשדה, קרא לה הצידה ואמר: " אנה, את יודעת שאני חבר טוב של המשפחה ורוצה לעזור לך. מספרים בכפר שאת מחביאה יהודים. את יודעת מה מחכה לך ולילדיך אם הגרמנים ימצאו אותם. אני מציע לך, אני אבוא בלילה עם החבר שלי-השוטר האוקראיני מתחנת טריבוחובצה (Tribuchowce) הסמוכה, אנחנו ניקח אותם בלילה בשקט. הם ילכו עירומים, הם לא צריכים שום דבר, אף אחד לא יידע על כך וכל מה שיש להם יהיה שלך". תגובתה הייתה ספונטנית: "מה פתאום, מי סיפר לך דברים כאלה, אצלי יהודים? הלא אני ומשפחתי מקבוצת "בנדרה"."אין בעיה-שיחפשו". כנראה, תגובתה מלאת הביטחון שכנעה את האיש. כאשר הייתה בטוחה שהסתלק, האישה ובנה אנדרי הגיעו הביתה, סיפרה לנו בהתרגשות וחיוורת בנוכחות בנה, מזל שהסתרתי את הסולם, אחרת היה מגלה אתכם. על כל פנים כך אתם לא יכולים להישאר. "חייבים לחשוב ולעשות משהו-לארגן מחבוא".
| |
| − | האיש שפנה אליה, היה מאותו הכפר, אחד מאלו, שהיו אצלו יהודים מסתתרים והם בטחו בו, והבטיח להסתיר אותם. אבל לאחר תקופה קצרה הוא רצח אותם. זה לא היה סוד, כולם ידעו, בכפר הוא לא נחשב לרוצח, כי לרצוח יהודים – זה לא פשע.
| |
| − | הנרצחים היו מהמשפחה שלנו, קרובים רחוקים. זה לא מקרה יחיד, אבל היו גם הגונים חסידי אומות העולם כמו אנה שצ'רבטה. ,
| |
| − | בשטחים הכבושים על ידי הגרמנים, כל בעלי המשקים חקלאיים חייבים היו לספק כמות מסוימת של התוצרת שלהם לצורכי הצבא הגרמני. חקלאים המציאו תחבולות שונות על מנת לרמות ולהקטין או להחביא חלק מהתוצרת.
| |
| − | | |
| − | באמתלה הזאת, גם כלפי "הזקן", במחסן המפריד בין חדר המשפחה והאורווה, החליטו להתקין בקיר של חדר המשפחה מחיצה כפולה מלוחות עץ - למען הסתרת הדגן, ברוחב של כ־50 ס"מ. את המחיצה שיפצו, כאילו היא קיר אמיתי. את החלל שנוצר מילאו בדגן עד לגובה של כ- 2 מטר ונשאר נפח ריק בגובה של כחצי מטר עד התקרה.
| |
| − | מהנפח הריק פתחו ריבוע של כ-50 ס"מ למשטח של מעל תנור האפייה, והקיר שבו הריבוע, היה מכוסה בוילון.
| |
| − | כאשר הכול היה מוכן, דאגו "שהזקן" והילדה יבודוחה לא יהיו בשטח המגורים, ואז העבירו אותנו - את אחא ואותי, מהמחבוא בעליית הגג אל המחבוא של המחיצה הכפולה. אנחנו זחלנו למחבוא של המחיצה - לנפח מעל הדגן, דרך הריבוע של מעל משטח תנור האפייה.
| |
| − | | |
| − | במחבוא של המחיצה הכפולה אפשר היה רק לשכב ולהיסתובב מצד לצד וגם לשבת. למחבוא הזה היה יתרון בחורף בכך שהיה צמוד לתנור אפייה ולחום של חדר המשפחה.
| |
| − | מול המשטח היה מקום למיטה גדולה רחבה ובה ישנו האם/אנה וגם הילדה הקטנה יבדוחה.
| |
| − | כל היתר ישנו על הרצפה - אנדריי, מרייה ואולגה וגם העוזר/הזקן שונא היהודים.
| |
| − | גם אנחנו התקיימנו באותו המרחב במשך 8 חודשים, כאשר "הזקן השונא יהודים" והילדה יבדוחה, לא ידעו על קיומנו.
| |
| − | זה כולל גם במסיבות של משפחות חברים של שתייה, אוכל ושירה לאומנית בחג המולד וחגיגות השנה החדשה של 1944.
| |
| − | ביום, המיטה הייתה מוצעת ומלאה כסתות חורף, כך שלאף אחד לא הייתה גישה למשטח. מאחורי הארובה הייתה פינה, בה אחד מאתנו יכול היה להתכרבל ולהתחמם.
| |
| − | בחורף הטמפרטורה מגיעה עד למינוס עשרים וחמש מעלות (25°C). אמנם היו לנו שמיכות אך ללא חימום מחדר המשפחה והתנור, קשה היה לשרוד.
| |
| − | פעם אחת, בתחילת מרץ 1944, כשבועיים לפני השחרור על ידי הצבא האדום, בא אל מרייה חבר שהוא גם חבר טוב של האח שלה אנדריי. האימא-אנה, הבן אנדריי והזקן, היו מחוץ למקום המגורים ועבדו בתוך אסם התבואות. הנער/החבר שיחק עם הבנות במשחק מחבואים, ופתאום מרייה נעלמה לו. הנער/החבר חיפש אחרי מרייה בכל מקום וגם בחדר המגורים. הוא גם ניסה לעלות על משטח התנור, פתאום הוא ראה אותי. ישבתי מכורבל, רזה וחיוור עם עיניים גדולות בוהות ושיער עד הכתפיים, כי לא הסתפרתי שנה. הנער/החבר הוכה בהלם. ראיתי אותו מחוויר ובורח בפחד מהמקום, אחר כך סיפר, שהוא ראה שד אמיתי. מספרים בכפר, שבבית של שצ'רבטה יש שדים - ואני ראיתי אחד מהם.
| |
| − | קראו מהר לאמא ולאנדריי. הם סיפרו לו, שאספו ילד מפגר מהרחוב ושהוא לא מבין כלום.
| |
| − | במשך השבועיים הבאים, אנדריי ומרייה קרבו אותו מאוד וכל יום הוא היה אצלם בבית. ומי יודע כמה זמן יכול היה להתאפק ולא לפטפט שראה שד אמיתי.
| |
| − | | |
| − | משפחת שצ'רבאטה הצילה את החיים שלנו, של אמא ושלי במשך שנה עד 27 במרץ 1944. 3 ימים קודם ב-24 במרץ הצבא האדום שחרר את בוצ'אץ'. כ-4 חודשים היינו בעליית גג וכ-8 חודשים בחלל של המחיצה הכפולה במחסן, רוחב-50 ס"מ וגם גובה - 50 ס"מ.
| |
| − | | |
| − | תבוסת ונסיגת הצבא הגרמני - פחד של אוקראינים לאומנים מהנקמה הסובייטית, ההתקדמות המהירה של הצבא האדום והמצב בחזית היו הנושא המדובר ביותר, במיוחד עם פחד מחזרת ה- נ.ק.וו.ד. השנוא. כאשר הרבה מהגברים הם חברים בארגון של צבא בנדרה, משתפי הפעולה של הגרמנים ברצח יהודים וקומוניסטים, לחימה נגד ברית המועצות ופולנים. אף על פי שגם אנה שצ'רבטה, הייתה פעילה בארגון של צבא בנדרה ולחמה למען אוקראינה עצמאית, היא לא שנאה יהודים, והיא אפילו הצילה אותנו ממוות.
| |
| − | | |
| − | ===24 במרץ 1944 - שחרור בוצ'אץ' מהגרמנים===
| |
| − | ב-24 במרץ 1944 הצבא האדום כבש את בוצ'אץ'. לא היינו בטוחים שאכן הידיעה נכונה ואז הבן אנדיי נשלח לבוצ'אץ' לוודא שזה נכון. אנדריי חזר וסיפר שהצבא האדום נמצא בעיר עם טנקים. אחרי שאנדריי חזר עם הידיעה המשמחת. אמא אמרה: "אנחנו חוזרים הביתה". אומנם סוף מרץ, אבל עדיין חורף ושלג מכסה את הדרכים. הבן אנדריי ואנה שצ'רבאטה, הלבישו אותנו כאיכרים, ומוקדם בבוקר עלינו על מזחלת רתומה לשני סוסים דוהרים במהירות אל מרכז בוצ'אץ'. מהר הורידו אותנו במרכז העיר והסתלקו מהר מאוד, כי זה לא כבוד גדול להציל יהודים. בין 800 ו-1000 יהודים מהעיר והסביבה הצליחו לשרוד, יצאו מהמחבוא בכפר. גם הדודה שלי, אחותו התאומה של אבא – גניה לנדמן והבת שלה הלה - שרדו.
| |
| − | הלכנו אל הבית שלנו, אבל הוא היה נטוש והדירה שלנו ריקה יותר ויותר, לא נשארה אפילו נורת חשמל אחת.
| |
| − | | |
| − | לא היה לנו כלום, מלבד הסמרטוטים עלינו, ישנו שנינו מכורבלים על הרצפה הקרה. אני לא זוכר, אבל אני חושב שהצבא סיפק לנו קצת מזון מהמטבח הצבאי. לא היינו גם מודעים, שבגלל חוסר תנועה במשך שנה, שרירי הרגליים התכווצו וכבר בהמשך של אותו היום הרגליים התחילו להתנפח ובקושי יכולנו ללכת. אחרי כמה ימים התחילו שמועות, כי בסביבה יש דיוויזיה משוריינת גרמנית מכותרת ובבוצ'אץ' היא תפרוץ את הכיתור וכנראה הגרמנים יכבשו מחדש את העיר. התחילה בהלה בין 1000 היהודים, כי הצבא האדום הנסוג, סירב לעזור ולמלט את 1000 היהודים ששרדו. כל אלה שהיו מוסתרים בכפר כמונו, נשארו בעיר ללא מסתור, ללא בית, ללא מזון וללא כלום, נשארו טרף קל לגסטאפו ולאוקראינים הרוצחים.
| |
| − | | |
| − | ===הלילה בין ה-3 ו-4 באפריל ואבדן אימא===
| |
| − | העיר הותקפה והיה רעש מלחמה של חזית, ראינו את הצבא האדום נסוג בבהלה מהעיר. מאוד פחדנו לחזור לשלטון הנאצי, לכן גם אמא ואני עם הרגליים הנפוחות זחלנו בכוון היציאה מהעיר, לכוון שהצבא נסוג. אמא ואני מצאנו את עצמנו בחזית, היו הרבה יריות וגם נפלו פצצות מאווירונים וראינו טנקים ומכוניות עם חיילים נסוגים בבהלה מבוצ'אץ', אבל לא עוצרים לרגע גם להציל אותנו.
| |
| − | | |
| − | הגענו עד לגשר השחור מעל נהר סטריפה. היה חושך ומפחיד, הרבה רעש מלחמה ואנחנו לא מסוגלים להמשיך ללכת. פתאום נעצרה עגלה צבאית וחייל ירד כדי לרתום לעגלה סוס עם אוכף, הסוס שברח מהחזית בבוצ'אץ'. אמא דחפה אותי ועזרה לי לעלות על העגלה הצבאית הגבוהה עם האופנים הגדולים, וגם אני משכתי את אמא בכל כוחי להעלות אותה על העגלה, אבל כאשר החייל קשר את הסוס, לא הסכים לעזור לאמא לעלות על העגלה, עלה על העגלה ובזדון פושע מיד הדהיר את הסוסים.
| |
| − | | |
| − | אני על העגלה הדוהרת ואמא שלי נשארה עם הזעקה "מושיק!". את הזעקה של אמא לא אשכח לעולם. זו טראומה שמלווה אותי בקביעות כל רגע של חיי, שאמא עזרה לי לעלות על העגלה ולהישאר בחיים ואילו אני לא הצלחתי או לא הספקתי למשוך אותה לעגלה, ואמא שלי בת 46 לא נשארה בין החיים. אלה היו כנראה הערכים המוסריים של אותו החייל, מצילים את הסוס ומפקירים את האישה היהודיה. למעשה, אם הסוס לא היה בורח מהחזית, החייל לא היה עוצר את העגלה, ואז כנראה גם אני לא הייתי נשאר בין החיים, כדי לכתוב שורות אלה.
| |
| − | אני מאמין שלא היו פקודות מפורשות, לא לעזור לאזרחים הבורחים מהשלטון הגרמני, אבל בטח גם לא היו פקודות מפורשות, שיש חובה לעזור לברוח מהנאצים.
| |
| − | הצבא האדום נסוג מבוצ'אץ' תוך כדי מעט קרבות, הגרמנים כבשו את העיר והחזית התייצבה בפאתי העיר, ובתוכה שלטו הגרמנים. בעקבות הצבא חזרו גם הז'נדרמים והרוצחים מה-S/S.
| |
| − | | |
| − | למרות מצבם הנואש בחזית, ההנהגה הנאצית לא נואשה מהמטרה של רצח היהודים למען "הפתרון הסופי". כאשר ב-24 במרץ, הצבא האדום שחרר את בוצ'אץ', הצליחו לשרוד בין 800 ל-1000 יהודים, הם יצאו מהמחבוא בכפר. כאשר חזרו הגרמנים, היהודים נשארו ללא מחסה וללא אוכל, והם הפכו לטרף קל לרוצחי הגסטאפו. כאשר הצבא האדום חזר ביולי וכבש סופית את בוצ'אץ', בעיר שרדו רק 65 יהודים, מתוך 800–1000 ששרדו במרץ.
| |
| − | | |
| − | ב-1944 הצבא האדום התקדם באופנסיבה כל 3 חודשים בקרב של חודש ימים, ואז עוצרים. שני הצדדים היו אוספים את הפצועים לבית החולים ומארגנים אספקה של תחמושת, דלק ומזון להמשך הקרב באופנזיבה הבאה.
| |
| − | | |
| − | אחרי מספר קילומטרים, כאשר אני על העגלה הדוהרת ואמא שלי נשארה בודדה בפאתי בוצ'אץ' בקרבת הגשר השחור, הגענו לחורשה בפאתי הכפר ז'ילונה (Zielona). שם היה מקום של ההתארגנות לאיסוף הפצועים וגם לאיסוף של ערב רב החיילים הבורחים/הנסוגים מהחזית. כאשר הגענו לאותה החורשה בדמדומי הבוקר והחייל הוריד אותי מהעגלה, הייתה שם כבר גם קבוצת יהודים וביניהם משפחת ד"ר אנדרמן, שהמשפחה האישית שרדה - אשתו, בנו ואמא של אשתו. הם הכירו אותי היטב, כי גרנו בקרבת מקום והם אפילו היו קרובים רחוקים שלנו. ד"ר אַנדֶרמַן במקצועו גינקולוג ובארץ התיישב בחדרה, שימש כראש המחלקה הגינקולוגית של ב"ח הלל יפה בחדרה. הזמנתי אותו אפילו לחתונה, מתוך הכרת תודה על שצירף אותי למשאית הפצועים. ד"ר אנדרמן כיבד אותי בנוכחותו.
| |
| − | | |
| − | כאשר נשארתי על העגלה הדוהרת ואמא נשארה וזועקת "מושיק", נשארתי גלמוד, מפוחד ובוכה. כאשר החייל הוריד אותי מהעגלה, הייתי לבד וחלש, בכיתי ואיש לא ניגש אלי.
| |
| − | | |
| − | אני מיד גיליתי כי השתנו חיי, גיליתי את מציאות החיים האכזרית, להישאר גלמוד ללא אמא המגוננת, חולה עם רגליים נפוחות, קשה תנועה וכחוש, ללא כסף וללא השכלה, בחזית המלחמה, כאשר כל אחד דואג רק לעצמו.
| |
| − | | |
| − | שמתי לב שד"ר אנדרמן כל הזמן מסתובב סביב הקצינים וגם משוחח איתם, וכאשר הגיעה משאית גדולה, כדי לאסוף את הפצועים לבית החולים, ד"ר אנדרמן משוחח עם קצין הרפואה עם פס צלב האדום על השרוול.
| |
| − | | |
| − | פתאום ראיתי את משפחת אנדרמן מצטופפת ליד מכונית הפצועים כדי לעלות למשאית יחד עם הפצועים ואז גם אני נדחפתי אליהם כאשר עלו למכונית.
| |
| − | | |
| − | אחרי נסיעה של כ-40 ק"מ, הגענו למרכז העיירה טרמבובלה (Trembowle), משפחת אנדרמן ירדו מהמשאית וד"ר אנדרמן לא הציע לי להסתפח אליהם, כי זו הייתה המגמה חסרת הרחמים באותה התקופה - כל אחד דואג רק לעצמו. המשאית המשיכה לבית החולים, את החיילים הפצועים הורידו לאגף הצבאי ואני נדחפתי לאגף האזרחי בבית החולים ואמרתי שאני חולה כי היו לי רגליים מאד נפוחות. פשוט נשכבתי על המיטה הריקה עם הבגדים והכינים. יותר מאוחר בא רופא, בדק אותי ואמר: לך מפה, זו לא מחלה. לא ידעתי לאן ללכת והייתי עייף, לא גרשו אותי, אך גם לא התייחסו אלי.
| |
| − | | |
| − | לחיילים הצבא סיפק מזון ולאזרחים הביאו אוכל המשפחות, ולי לא היה מי שידאג. אבל החולה אשר שכב לידי ריחם עלי ונתן לי קצת אוכל וגם הרגליים שלי הלכו והשתפרו. למחרת הלכתי אל מרכז העיר, הכול היה שומם וסגור. זה היה עדיין אזור חזית ולא הייתה שום אדמיניסטרציה אזרחית, ולא היה אל מי לדבר.
| |
| − | | |
| − | ידעתי שאני יתום וחיפשתי מסגרת שתעזור לי, כי אני לא מסוגל לדאוג לעצמי. הסתובבו שם כמה יהודים שאמרו לי שאין כאן כלום ואולי בקייב (Kiev) יש בית יתומים. הראו לי את הכוון לתחנת הרכבת במרחק של שני קילומטר. התחלתי ללכת דרך השדות. בדרך ביקשתי מאנשים משהו לאכול. לרוב גרשו אותי אך בסוף אישה אחת, לא הכניסה אותי הביתה, אולי מפחד הכינים, אבל הוציאה לי ספל חלב ופת לחם. לפנות ערב הגעתי לאזור קרוב לתחנת הרכבת. רציתי לנסוע לתוככי רוסיה, להתרחק מאזור החזית, מאזור מלחמה, להגיע לאזור עם אדמיניסטרציה אזרחית, שבה יש מסגרת שתדאג לי. הסתבר, שאזור התחנה משמש מסוף צבאי של דלק והספקה לצבא בחזית. הרכבת הייתה מיועדת רק לצבא. כמה חיילים ששמרו על אזור התחנה הבחינו בי, ראו איזה יצור מוזר המספר, שהוא ילד יהודי פליט, מגודל עם שערות של ילדה, אולי נשלח לרגל. אחד מהשומרים הביא אותי למפקדה בפני המפקד.
| |
| − | | |
| − | לפי מראה פניו הבנתי שהוא יהודי. אמרתי שאני יהודי וברחתי עם הצבא מבוצ'אץ', לפני הכיבוש החוזר של הגרמנים. המפקד שהיה בדרגת קפיטן (סרן), קיבץ עוד כמה יהודים מהיחידה. קודם כל הפשיטו אותי ולקחו את הבגדים שלי לחיטוי מהכינים וגם לכביסה שלא ראו שנה. גם אותי שלחו לחיטוי בסאונה חמה וגם לרחצה במים חמים. למעשה זו הרחצה הראשונה אחרי שנה, כי במחבוא בכפר לא התרחצנו. נתנו לי ארוחה של אוכל טוב, זה היה האוכל לשובע הראשון לאחר שלושה ימים. בזמן האוכל הקצין הסביר לי שכדאי לי פחות לספר על נסיגות ועל בריחת חיילים בחזית, כי חייל בצבא אדום לא בורח, לפעמים יש נסיגה מתוכננת. הפנמתי את הרמז, הבנתי שאמרתי משהו שלא במקום, שרצוי פחות לדעת וגם פחות לספר. הקצין היהודי גם הסביר לי, כי כל הרכבות מגויסות לצבא ואני חייב לחזור לעיר, ובעיר יש מנגנון שיעזור לי. למחרת חזרתי העירה יותר מהר והגעתי בסביבות הצהרים למרכז העיירה, אבל הכל היה שומם וסגור. באין ברירה הלכתי לכביש יציאה מהעיירה לכוון המזרח, לכוון טרנופול (Tarnopol), ולבקש ממכונית צבאית שתעצור ותיקח אותי מהמקום הזה, רחוק מאזור החזית.
| |
| − | | |
| − | במבט לאחור, אני לא הבנתי עד כמה מצבי היה נואש, כי נשארתי ילד חלש, כחוש וגלמוד, ורק אני אחראי לגורלי ומעתה החלה מלחמת ההישרדות/הקיום העצמית שלי, ועתידה להיות מושפעת מהערכים וחינוך בבית, תושייה ואינטליגנציה אישית.
| |
| − | | |
| − | עמדתי על הכביש וניסיתי לעצור "טרמפ". עברו כלי רכב צבאיים רבים, אבל אף אחד לא עצר. לבסוף עצרה מכלית דלק צבאית, שאלתי את הנהג לאן הוא נוסע, והוא ענה לי כי הוא נוסע למקום בשם זבראז' (Zbaraz), בקרבת טרנופולׁ (Tarnopol). גם הנהג הזה לא רצה לקחת אותי, אז הצעתי לו את השעון שעל היד שלי והוא הסכים להצעה והעלה אותי לקבינה החמה. ברוסיה בזמן המלחמה, שעון נחשב פריט של יוקרה. זה היה שעון שווייצרי דוקסה (Doxa), נחשב לשעון טוב והיה שייך בעבר לאחי אוזיו ז"ל. במשך כל הזמן במחבוא בכפר, השעון היה על היד שלי.
| |
| − | | |
| − | איני יודע מה היה קורה איתי, אם גם נהג המכלית היה מסרב לקחת אותי בקור של הערב והלילה. החייל הנהג הרוסי היה אדם טוב, כי בדרך הוא אמר לי, שהוא לא היה משאיר ילד באמצע הדרך. לחייל הרוסי הזה היו ערכים מוסריים מנוגדים לחייל הרשע שהפקיר בזדון את אמא שלי. הוא נתן לי גם קצת אוכל ותה חם משלו. במכונית היה חם - הרגשתי בינתיים מוגן. הכביש לזברז' עבר דרך טרנופול, אבל בטרנופול היה עדיין הוורמאכט הגרמני מכותר. העיר הייתה מכותרת על ידי הצבא האדום, ובעיר היו קרבות רחוב.
| |
| − | טרנופול היא עיר מחוז חשובה עם צומת רכבות ודרכים עיקרית באזור. הגרמנים נלחמו להשהות את הנסיגה מטרנופול. לכן הפנו אותנו בדרך עפר של עגלות העוקפת כ-3 ק"מ את טרנופול. היה גשם והרבה בוץ, מכוניות נתקעו ורעש תותחים. הרבה חיילים וקצינים התרוצצו והרבה צעקות של אזור חזית. המשכנו לנסוע לאט ומאוחר בערב הגענו לאיזה שהוא מקום. כנראה הפנו אותנו לבקתה קטנה של משפחה כפרית, ומספר חיילים נדחפו לבקתה זו וגם אנחנו נדחפנו שם ללינת לילה. היו לי שערות ארוכות עד לכתפיים, והחיילים חשבו שאני ילדה והיה ניסיון להתחיל איתי. אמרתי להם שאני ילד ואז הניחו לי.
| |
| − | | |
| − | ==אחרי השחרור==
| |
| − | ===זבארז' (Zbaraż)===
| |
| − | למחרת הגענו לזבארז', עיירה יותר קטנה מבוצ'אץ'. הנהג הוריד אותי במרכז העיר ועזב. ניגשתי לבניין שנראה כמו עירייה, בהנחה שאמצא שם מישהו בעל סמכות שיוכל לעזור לי. למזלי פגשתי שם שלושה אנשים, ושלושתם היו יהודים. שתי בנות בסביבות גיל העשרים, אחת גבוהה והשנייה נמוכה. מאוחר יותר נודע לי שהן תאומות לא זהות, היה שם גם גבר יותר מבוגר, בעל חזות אינטליגנטית, אחר כך התברר שהיה עו"ד במקצועו. התחלתי לספר מי אני בבכי, כי באמת הייתי מסכן. גם הבנות בכו יחד איתי. לשלושת האנשים האלה היה לב יהודי חם והם החליטו לעזור לי. הוסכם שאני אשן אצל הבנות בבית, שם גם עשו לי תספורת של ילד, התרחצתי היטב וכיבסו לי את הבגדים. התפטרתי מהכינים בשמחה רבה. במשך היום אני אהיה בביתו של העו"ד ושם גם אקבל אוכל.
| |
| − | | |
| − | הבנות שרדו יחד עם ההורים. ההורים היו ילידי המקום, אבל התגוררו בעיר הנמל גדיניה (Gdynia), שם נולדו וגדלו הבנות. הם הגיעו לזבראז', כאשר התחילה המלחמה הם נמלטו מהגרמנים. האחות הגבוהה מהן סיפרה לי פעם, שיש לה ארוס קצין ימי, שהוא נמלט עם האנייה לאנגליה. לימים התברר לי שהקצין הימי הארוס היה, רב חובל יהודה שטרק בחברת אל-ים. והארוסה מזבראז' הפכה לרעייתו ואם ילדיהם. אני פגשתי אותה לגמרי במקרה. אני באתי לנחם אבלים על פטירתו של ידידי ר/ח ג'יורג' נויגבורן. תוך כדי שיחה עם האישה שגם הייתה שם, הבנתי שהיא רעייתו של ר/ח שטרק. הפנים פתאום הזכירו לי את הבחורה מזבראז' עם הארוס הקצין הימי. תוך כדי שיחה שאלתי אותה אם היא מזבראז', היא מאוד התפלאה על השאלה, אבל השיבה בחיוב. ניגשתי אליה והזכרתי לה מי אני. התחבקנו ושמחנו מאוד על הפגישה. סיפרתי לנוכחים עד כמה היא, אחותה וההורים עזרו לי במצוקה שלי. סיפרתי לה שגם אני ימאי, מכונאי ראשי בצי"ם.
| |
| − | | |
| − | העו"ד התגורר עם האמא ואחיו. שני האחים היו ב-ק.ג.ב. (K.G.B). הם גרו בביתה של אישה פולנייה צעירה עם בת. נראה שהם שרדו בביתה של הפולניה. איני יודע מה קרה עם בעלה, על כל פנים היו לה כנראה גם תוכניות רומנטיות כלפי העורך דין, ואולי אפילו הובטחו לה, אבל אני לא חושב שקוימו.
| |
| − | כמו שלרוב קורה, אף אחת מההורים של המשפחות האלה לא התלהבה מהאורח החדש אצלם. ההורים של הבנות לא שמחו על דייר נוסף בדירה, אף על פי שסך הכל רק ישנתי בפינה ליד המטבח. גם האמא של העורך דין לא שמחה על קליינט נוסף לאוכל, אף על פי שניסיתי לעזור לה במטבח ולקלף תפוחי אדמה, ניסיתי להיות מועיל. האח בכלל התעלם מנוכחותי. כל יום הנפיחות ברגליים פחתה וגם חיכיתי לחזור לבוצ'אץ' ולחפש את אמא. בינתיים לא הייתה לי ברירה אחרת. למרות הכול, גם אז וגם היום אני אסיר תודה שנתנו לי מחסה ראשוני.
| |
| − | אף על פי שהייתי מאוד צעיר, למדתי מהר מאוד שיעור בחיים, השתדלתי מאוד לא להיות נצרך או תלותי באחרים, אך אם אין ברירה, השתדלתי להיות רצוי ומועיל.
| |
| − | | |
| − | למרות גילי הצעיר, הייתי ילד/נער בן 14 ש-3 שנים של כיבוש גרמני, לא למד בבית הספר, ופורמלית סיימתי רק שתי כיתות של בית ספר יסודי, הייתי ילד די אינטליגנטי עם ידע של קריאת ספרים וגם ידעתי שלוש שפות. קצת גרמנית - שפת האם של הורי, אוקראינית ופולנית. ידעתי לקרוא גרמנית שוטפת והבנה מספקת למיון מסמכים.
| |
| − | העו"ד עבד במחלקה המשפטית של ק.ג.ב. וחקר את הארכיון של הגסטאפו שהגיע כנראה מטרנופול. הוא העסיק אותי במיון המסמכים בארכיון הזה. הייתי שולף מסמך ואומר לו במה הוא דן. היו התכתבויות מזעזעות של קציני גסטאפו ומסמכים שדנו בקור רוח בפקודות מבצע בדיוק גרמני של רצח יהודים.
| |
| − | לזבארז' הגיעה ועדת חקירה סובייטית של משפטנים, מלווה בצוותי צלמים, לחקר פשעי הנאצים. עורך הדין היה המארח של הוועדה. הם פתחו קברי אחים של רצח יהודים וראיתי את השלדים. האנשים נרצחו בשיטה, כפי שאני מכנה, שיטת "באבי - יאר", זאת אומרת בירי ישר לתוך תעלה מוכנה, חלקם רק פצועים אבל נחנקו מגופות אחרות שכיסו אותם.
| |
| − | בברית המועצות של סטלין לא התייחסו לרצח יהודים, אלא רצח של אזרחים סובייטיים.
| |
| − | | |
| − | בעיר היה מנזר של נזירות פולניות, זה היה מתחם גדול עם הרבה מבנים של מגורי נזירות ומבנים של בית חולים. הצבא האדום השתלט על בית החולים והפך אותו לבית חולים צבאי. אני הייתי כבר בזבראז', כאשר יחידת בית חולים צבאי הגיעה. זה היה כנראה בית חולים דיוויזיוני. אני התחלתי להסתובב סביב בית החולים כדי להכיר ולהתידד עם קצינים ורופאים יהודים, במטרה שבית החולים יאמץ אותי. מצאתי רופאה יהודיה, שגם אמא שלה הייתה איתם. אני מאוד התיידדתי עם הרופאה הזו.
| |
| − | | |
| − | כתוצאת המלחמה, היו הרבה צעירים וצעירות יתומים חסרי בית. חלקם הפכו לכנופיות פשע ואת חלקם יחידות צבאיות וגם יחידות לוחמות אימצו ואפילו הפכו אותם ללוחמים. האימוץ היה בהמלצת המפלגה הקומוניסטית והפך לממוסד. קראו להם: "נער גדוד/סין פולקה".
| |
| − | | |
| − | ===החזרה לבוצ'אץ'===
| |
| − | באופנסיבה של יולי 1944 הצבא האדום שחרר סופית את בוצ'אץ' ואת כל האזור גם מעבר ללבוב. החלטתי לנסוע לבוצ'אץ' למצוא את אמא שלי. נסעתי בטרמפים על משאיות צבאיות, והנהגים אפילו נתנו לי גם לאכול. בסוף הגעתי לבוצ'אץ'. כל העיר בהריסות, כי במשך 3 חודשים החזית הייתה בתוך העיר, כל האוכלוסייה פונתה על ידי הגרמנים.
| |
| − | | |
| − | בבוצ'אץ' נשארו מעט שורדים, ואיש מאלה ששרדו לא ראה ולא ידע מה קרה לאמא שלי. את רוב השורדים לא הכרתי, אבל פגשתי את איזיו ואחיו ווילו באואר וגם את אוזיו פרידלנדר, שהיו חברים טובים של אחי אוזיו ז"ל. ישנתי אצל הבחורים לילה, וסיפרתי להם כיצד נשארתי בחיים וכיצד הגעתי לזבארז', וקצת מועסק במיון ותרגום מסמכים עבור ק.ג.ב. למעשה גם קיוויתי שאחותי זוזה שרדה בלבוב ובוודאי תבוא לבוצ'אץ' לחפש משפחה ואז הבחורים יספרו לה ששרדתי ואני נמצא בזבארז.
| |
| − | | |
| − | הבחורים סיפרו לי גם, שהם יחד עם עוד כמה צעירים יהודים, הסתתרו ושרדו ביער. איזיו באואר, זה היה אותו השוטר היהודי, אשר סיכן את חייו על מנת להטות את צוות מגלי הנונקרים, שלא יגלו את הבונקר שלנו בעת האקציה הראשונה. איזיו באואר עלה לארץ, עבד עבור יד ושם, בתרגום מסמכים מפולנית, אוקראינית וגרמנית לעברית.
| |
| − | | |
| − | אני כל חיי אסיר תודה לו, על הצלת חיינו. אני מניח שעוד הרבה בונקרים לא התגלו בזכותו. איזיו באואר ז"ל נפטר לפני כמה שנים. בבוצ'אץ' לא היה לי איפה להישאר, וגם באין ברירה אחרת וגם בתקווה שזוזה אחותי שרדה וגם תחפש אותי, החלטתי לחזור זמנית לזבארז'. שוב בתחבורה מזדמנת הגעתי לצ'ורטקוב (Czortków).
| |
| − | | |
| − | בצ'ורטקוב מצאתי משפחה רחוקה ששרדו, של ד"ר מניו גולדברג. ישנתי שם לילה, התרחצתי ואכלתי, ומכאן לטרנופול ברכבת. נסעתי ללא כסף וללא תעודות. כך נסעו כולם בכאוס של המלחמה. לטרנופול הגעתי בלילה קרוב לחצות. מעט הנוסעים שהגיעו, הלכו כנראה הביתה. אני הסתובבתי בתחנה, היה חודש יולי כך שלא היה לי קר והתכוננתי לישון על ספסל עד הבוקר. התחנה הייתה כמעט ריקה, ניגש אלי איש אחד בעל חזות יהודית ואינטליגנטית, הוא מיד הבין שאני ילד יהודי. האיש התעניין מי אני ולאן אני נוסע. דיברנו קצת והוא הזמין אותי לישון אצלו בבית, ושמחתי.
| |
| − | | |
| − | אחרי שהגענו לביתו, מהרגע הראשון שמתי לב והרגשתי חום של בית יהודי אמיתי ותרבותי. כאשר נכנס הביתה נשק לאשתו ולבן. הבן היה כמה שנים צעיר ממני ונראה ילד נעים ומחונך. אשתו הייתה אישה צעירה ויפה עם הבעה של חום וטוב לב נשקף מעיניה. התרחצתי, ואף על פי שהיה מאוחר בלילה, האישה הכינה ארוחה. תוך כדי הארוחה והשיחה, נודע לי, כי מקצועו של האיש הוא מהנדס. אני לא זוכר שסיפרו לי, איפה וכיצד שרדו. אבל אני סיפרתי להם קצת על המשפחה, כיצד איבדתי את אמא ואיך הגעתי לזבראז'. תוך כדי שיחה, הם התרשמו שאני ילד תרבותי וכנראה גם מצאתי חן בעיניהם, כי למחרת אחרי ארוחת הבוקר, הזוג עם הלב היהודי החם, אמרו לי שהם מציעים לי שאשאר בינתיים אצלם וגם הוסיפו: "אם לא תמצא את משפחתך, אז תהיה ילד שלנו". נדהמתי מההצעה ואמרתי מיד בהכרת תודה מיוחדת, כי זו הפעם הראשונה מאז 4 חודשים שאני גלמוד בלי אמא, שיש משפחה שרוצה לאורך זמן לעזור לי, אבל איני יכול להישאר אצלם בטרנופול, כי סיפרתי בבוצ'אץ' שחזרתי לזבראז', ויש בתוכי תקווה שאחותי זוזה שרדה ותחפש שורדים בבוצ'אץ', ושם יספרו לה איפה לחפש אותי ולכן, אני אחזור לזבראז'.
| |
| − | | |
| − | בניגוד למשפחה בטרנופול, בזבראז' מיד הרגשתי שאף אחת מהמשפחות לא היו "מאושרות מחזרתי" ואני הבנתי את הרמז. מצבי היה דומה לכלבלב שהילדים מביאים הביתה, ההורים לא מרוצים מהרגע הראשון והילדים בהתחלה מתלהבים ועם הזמן הוא הופך למטרד. החלטתי שמהר מאוד, אני חייב להפסיק להיות מטרד. לכן, ביקשתי מהרופאה הצבאית היהודייה והידידה שלי, שתעזור לי להתארגן בבית החולים הצבאי. הרופאה דיברה עם "הפוליטרוק" של בית החולים ובסוף החליטו וכנראה גם על דעת מפקד בית החולים לאמץ אותי. "הפוליטרוק" קיבל אותי לראיון, שהודיע לי על ההחלטה, ואמר שאהיה "קומסומולץ" וגם בן נאמן של המפלגה הקומוניסטית, ובהמשך כנהוג ישלחו אותי לפנימייה הצבאית. סיפרתי שהייתי פיוניר, אך לא סיפרתי שהחזרתי את העניבה האדומה. כאשר הצבא האדום הסכים לאמץ אותי, הפכתי גם חייל קטן ובהתאם תפרו לי מדים ונעליים לפי מידה. ישנתי עם החיילים והאחיות בית החולים פינקו אותי.
| |
| − | אני סיפרתי לשתי המשפחות - משפחת עו"ד ומשפחת התאומות, על התארגנות החדשה שלי והם לגמרי לא הצטערו על כך. אני על כל פנים הבעתי הכרת תודה רבה על שנתנו לי מחסה ראשוני. גם היום בדיעבד אני אסיר תודה רבה, כי אני לא יודע מה היה קורה לי בלי העזרה שלהם. ובכן פנימייה צבאית כנראה הייתה גם העתיד שלי, אילו אחותי זוזה/סופי לא הייתה פתאום מופיעה בזבראז'.
| |
| − | | |
| − | ===אחותי זוזה/סופי===
| |
| − | אחותי זוזה/סופי שרדה את השואה, את הכיבוש הגרמני בלבוב והסביבה, עם תעודות מזויפות של פולניה בשם: זופיה קרימסקה (Zofia Krimska. M) היה לה את המראה החיצוני של פולניה, ולמדה את כללי תרבות והתנהגות של פולנים - כולל התפילות הקתוליות. כל אלה עזרו לה מאוד לשרוד. זוזה למדה להיות אחות בית החולים, ובבוצ'אץ הייתה אחות חדר ניתוח של המנתח ד"ר רטייסקי (Dr. Ratajski).
| |
| − | | |
| − | הרופא היה יליד בוצ'אץ', אבל הרבה שנים התגורר עם משפחתו בקיילצה (Kielce). בעיר הזו היה מנתח בבית חולים גדול של העיר. הוא חזר לבוצ'אץ' כאשר ברח מהגרמנים. אחותי זוזה הייתה צעירה, גבוהה ויפה בעלת מראה פולני טיפוסי וספורטיבי, עם אופי נוח שיודעת להתיידד. המנתח מאוד העריך את שירותה בחדר הניתוח, במשך הזמן היא התיידדה גם עם משפחתו וגם הייתה אצלם כבת בית. היא למדה אצלם בבית מנהגים של פולנים, אשר מאוד עזרו לה בהמשך. הם נשארו גם ידידים, גם כאשר הגרמנים כבשו את העיר, וד"ר רטייסקי הגן עליה מפני ד"ר המרסקי האנטישמי האוקראיני, והיא גם הסתתרה אצלם בבית בזמן האקצייה הראשונה. ב- אוקטובר 1942 אחרי האקציה הראשונה ד"ר רטייסקי עזר לאחותי זוזה בהסדרים הראשונים של Krymska Zofia הפולניה בלבוב. הוא ביקש מאחד החברים הטובים שלו מהאריסטוקרטיה הפולנית, שיעזור לאחיינית שלו למצוא עבודה ויארח אותה לזמן הראשון בלבוב.
| |
| − | החבר הטוב אירח את האחיינית Zosia הפולניה, בשלב הראשון היא הייתה כבת בית אצלם. אחותי זוזה עם התעודות המזויפות של Zofia Krymska, החל מאוקטובר 1942 ועד יולי 1944 שרדה בלבוב ובסמבור (Sambor). היא הייתה מנותקת מכל קשר עם המשפחה. כדי להישאר בחיים בזמן המלחמה, כאשר כולם חושדים והרבה בולשים, היה הכרח בהרבה תושייה והרבה מזל כדי לשרוד. במשך השנים שמעתי ממנה הרבה סיפורים והרבה אירועים של סכנות ומזל, על תקופה של שנתיים בעיר זרה במשטר של שלטון נאצי אכזרי.
| |
| − | | |
| − | באופנסיבה של יולי 1944, הצבא האדום שחרר סופית את בוצ'אץ' וב- 27 ביולי שחרר גם את לבוב והסביבה. זוזה/סופי נסעה, יחד עם חברה בשם לידקה, לבוצ'אץ' לחפש שורדים מהמשפחה. לידקה הייתה צעירה בכמה שנים מזוזה, אינני זוכר מה היה הקשר שלהן בלבוב בזמן השואה ואחריה. אני יודע שהמוצא של לידקה הוא מקופצ'ינצה (Kopeczince). זו עיר באזור, לא רחוקה מבוצ'אץ'. אינני זוכר אם זוזה הייתה גם ב-קופצ'ינצה, אבל אני יודע שבבוצ'אץ' זוזה לא מצאה את אמא בחיים, אבל מהחבורה של איז'יו באואר נודע לה שאני חי, הייתי בבוצ'אץ' וחזרתי לזבראז' וקשור איכשהו עם הצבא או עם ק.ג.ב. שתיהן נסעו בטרמפים מבוצ'אץ' לזבראז'. לשתי בחורות צעירות ויפות לא היה קשה לנסוע בטרמפים צבאיים. הן הגיעו לזבראז' בסביבות 6–7 לפנות ערב, בשעות כאלה באוגוסט עוד אור יום. הן ירדו מהמכונית במרכז העיירה בסביבות המנזר/בית החולים הצבאי. ולגמרי במקרה באותו היום, החלטתי לצאת להיפרד ולהודות למשפחות של עורך הדין ושל התאומות, כי התקבלה הוראה להתארגן מחדש בלבוב, נוכח התקדמות הצבא אחרי האופנסיבה.
| |
| − | | |
| − | אלו היו הימים הראשונים של אוגוסט 1944, לפנות ערב יצאתי מהשער הגדול של המנזר – בית חולים והלכתי בכוון מרכז העיר. כנראה זה הוא החייל הקטן שבאו לחפש בזבראז', ולפתע שמעתי קריאה: "מושיק"! אינסטינקטיבית הסתובבתי לשמע השם שלי ופתאום שתי הבחורות התנפלו עלי בחיבוקים ונשיקות, לא הכרתי את אחותי. שאלתי מי את? "אני זוזה" ענתה אחותי.
| |
| − | ברגע זה הסתיימה הקריירה העתידית הצבאית שלי בצבא האדום. למחרת הצבא שחרר אותי ללא קשיים ונראה לי ללא צער. למחרת גם הצטלמנו למזכרת כאשר אני במדים, הרופאה היהודייה, עוד אחות/חיילת יהודייה ושתי הבנות - זוזה ולידקה. נפרדתי גם בתודה רבה ענקית מהמשפחות היהודיות - משפחת עורך הדין ומשפחת התאומות, שעזרו לי ונתנו לי מחסה כאשר הגעתי לזבראז'.
| |
| − | | |
| − | ===המגורים בלבוב: אוגוסט - דצמבר 1944===
| |
| − | באותו יום גם נסענו ללבוב. גרתי אצל אחותי ברחוב זיבליקביצ'ה (Zyblikewicza) מספר 17 התחלתי ללמוד בבית הספר. קיבלו אותי ישר לכיתה ה'. הייתי בשנה מבוגר משאר התלמידים בכיתה, היו בכיתה גם ילדים יהודים נוספים ואני השתלבתי טוב בכיתה.
| |
| − | | |
| − | אחותי עסקה בהפצת מכשירים דנטאליים, אך כנראה המשכורת לא הייתה גבוהה והיו לה קשיים כלכליים. אולי היה נכון לבקש עזרה מהקהילה היהודית ואז היו מצרפים אותי לקבוצת הצעירים שהייתה שם.
| |
| − | | |
| − | ===בן הזוג של אחותי - מיכאל===
| |
| − | בן הזוג של אחותי, מיכאל (Michael), מוצאו מעיר גדולה יותר מבוצ'אץ' בשם סטניסלב (Stanislawow). האוקראינים שינו את שמה של העיר לאיוואן פרנקוב (Ivan Frankov). זו עיר מחוז גדולה וחשובה, והיא רחוקה 70 ק"מ מבוצ"אץ'. מיכאל סיפר כי בזמן המלחמה היה בפרטיזנים בסביבת צ'רנוביץ/בוקובינה. שם גם זוזה/סופי הכירה אותו, וכנראה גם רומנטית, כי העובדה היא שהוא ידע את הכתובת בלבוב.
| |
| − | | |
| − | פעם אחת זוזה אמרה לי, שהיא נוסעת לצ'רנוביץ, לקנות מצרכים כי שם הרבה יותר בזול. אני בספק שהיא הצליחה שם בעסקים, אבל אחרי זמן לא רב, התברר שהיא הצליחה שם הרבה יותר רומנטית, כי פתאום הופיע אצלנו בדירה בחור שהכירה בצ'רנוביץ וקוראים לו: מיכאל, שהפך מהר לבן זוגה. כבר בהתחלה אני לא סימפתטי וגם לא הסתדרתי עם אותו הבחור הזר, מיכאל, הוא לא התחבב עלי וכנראה גם לא ניסה. נוצרה פתאום עובדה, שמופיע בחור זר ללא הכנה ולוקח לי את אחותי היחידה, שהייתה לי חצי אמא. אבל לגבי אותו מיכאל שהיה בן 25, אני בכלל לא מעניין אותו, אלא רק זוזה אחותי, שהיא בחורה צעירה ויפה בת 23 והוא מחזר אחריה. גם לאחותי כנראה חסרה הבנה ורגישות, כי לא אמרה מילה. פתאום הרגשתי שהפכתי מיותר ומטרד, מצב לא נעים.
| |
| − | | |
| − | כאשר התבגרתי ובחנתי את המצב בדיעבד, אני סבור שזוזה אחותי בת 23, לא הייתה מסוגלת להיות תחליף של אמא לאח הצעיר וגם לא הייתה מספיק בוגרת להתמודד בדילמה, כי אצלה בדירה נמצא גם אח קטן ששרד. גם החבר שלה - מיכאל, לא היה מספיק רגיש כלפי אותו האח. בהמשך השנים למדתי, שזה גם לא באופי שלו להתחשב ברגישות של אחרים.
| |
| − | זוזה אחותי אמנם באה לחפש משפחה ובסוף גם שמחה שמצאה את האח הקטן ששרד. אך עם זאת, היא הייתה צעירה בת 23, אשר נקלעה למצב שבו נקשרה רומנטית עם אותו מיכאל.
| |
| − | | |
| − | אני כמעט פתרתי את דילמת המטרד, כי די בקרוב עמדתי להצטרף לחבורה של איזיו שוורץ - חברי מבוצ'אץ'. התקופה היא בערך ספטמבר/אוקטובר 1944, רק חודשיים אחרי שחרור לבוב ובוצ'אץ' מהנאצים ועדיין חצי פולין כבושה.
| |
| − | | |
| − | ===חברי מילדות איזיו שורץ / יצחק שיחור===
| |
| − | היינו חברי ילדות טובים עוד מאותה הכיתה, ואולי אפילו מהגן כי גרנו באותה הסביבה במרכז העיר. כאשר הגרמנים כבשו את בוצ'אץ', בין יתר הגזרות חל איסור על ילדי היהודים ללמוד בבית הספר. אחרי זמן מה, איזיו סיפר לי כי ישנו בבוצ'אץ' רב/ראש ישיבה, (שכחתי את שמו-נרצח בבלזץ), פליט מעיר אחרת, שמוכן ללמד אותנו משניות וגמרא, תמורת אוכל. תוך יוזמה של איזיו, הוא ארגן קבוצת נערים, ואני בהם, לקבוצת לומדי תורה וגמרא. וכך התנסינו למספר חודשים גם בלימודי הגמרא וגם בלימוד התפילות. אבל גם הלימודים האלה פסקו, כאשר התחיל המעבר לאזורי הגטו והאקציות של ציד יהודים במשלוח למחנה המוות בלזץ.
| |
| − | | |
| − | שנינו ילידי 1930, וכל אחד מאיתנו שרד את זוועות השואה בצורה אחרת ובמקום אחר.
| |
| − | | |
| − | אני פגשתי את איזיו/יצחק שוורץ/שיחור, בלבוב באקראי, בספטמבר 1944. אחרי שהתחבקנו בשמחה, ישבנו שעות על הספסל בשדרות אקדמיצקה בלבוב וסיפרנו אחד לשני את סיפורי ההישרדות, תקופת האקציות ואחרי היודנריין. איזיו חברי תמיד היה ילד חכם ואינטליגנטי, בעל זיכרון פנומנלי לפרטים וכושר ביטוי מצוין. תמיד השיחה עם איזיו קלחה בעניין רב. ב-1943 איזיו ילד בן 13 נשאר יתום וגלמוד, ורק ילד כאיזיו, עם התושייה האישית והרבה מזל נשאר בחיים.
| |
| − | | |
| − | איזיו סיפר לי שהוא נמצא במסגרת קבוצת נערים/נערות בערך בגילו, כולם שורדים מלבוב והאזור. הקבוצה היא מודרכת ונמצאת בחסות הקהילה היהודית של לבוב. הוא הזמין אותי לבוא ולהתרשם ואולי ארצה להצטרף אליהם. כמה ימים אחרי כן קרו אירועים משפחתיים, כך שלא ביקרתי בקהילה היהודית ולא הצטרפתי לקבוצת הנחמדים מלבוב - חבל שהחיבור לא התקיים אז, אבל הצטרפתי לקבוצה רק אחרי כן בקרקוב לקבוצה המורחבת שקראו לה "אחווה".
| |
| − | | |
| − | ==איחוד משפחתי==
| |
| − | ===ד"ר מוצק הירשהורן, ובן אחיו מריאן (Rysiek) הירשהורן===
| |
| − | בשלב מסוים הגיעו ללבוב דוד שלי, ד"ר מוצק הירשהורן. למעשה הוא היה בן דוד, אבל מאחר שהיה בגיל של אבא שלי, עוד בבוצ'אץ' קראתי לו דוד (Wujcio), יחד עם האחיין Rysiek. כאשר התחיל "מבצע ברברוסה", ב־1941 ד"ר מוצק הירשהורן גויס בתור רופא לצבא האדום בדרגת סרן. באוגוסט 1944 אחרי שחרור בוצ'אץ', הוא הגיע לבוצ'אץ' לחפש את משפחתו, אשה-אנדזיה ושלושה ילדים. הבת-רומקה ילידת 1928 והתאומים ארטק ואירקה ילידי 1932. הם לא שרדו, אבל הוא מצא את האחיין Rysiek, בן אחיו יעקב (Jancio).
| |
| − | Rysiek שרד בכפר כנער יתום פולני, עוזר בעבודות המשק ובעיקר רועה פרות וחזירים. אחרי שהדוד מצא את האחיין Rysiek, ומאותו הרגע הוא לקח אותו תחת חסותו - כמו אבא. הם הגיעו יחד מבוצ'אץ' ללבוב. אני חושב שזוזה/סופי אחותי, פגשה אותם באקראי בקהילה היהודית. בכל אופן לפנות ערב אחד, חזרתי מבית הספר ומצאתי אותם בדירה. שמחתי מאוד מאוד, כי Rysiek היה גם בן דוד וגם חבר ילדות. כי גרנו באותו הבית, הוא בקומה הראשונה ואני בשנייה. Rysiek היה בשנה מבוגר ממני-יליד אוקטובר 1929. ובתעודת לידה רשום שמו: Marian. בארץ קראו לו כמוני - מנחם, כי שנינו נקראנו לזכרו של אותו הסבא - מנדל.
| |
| − | | |
| − | למעשה מאותו הרגע, במשך 5 שנים היינו יחד כאחים וחברים. יחד עזבנו את לבוב, את פולין ויחד נדדנו בדרכי פליטים עם קבוצת "אחווה" ואחרים עד ארץ ישראל ויחד היינו בחברת הנוער ברמת יוחנן. ב-1949, אחרי שעזבנו את רמת יוחנן נפרדו דרכנו, אבל תמיד נשארנו כאחים עד יום פטירתו בטרם עת בחטף של התקף לב בגיל 49, ב־1978.
| |
| − | | |
| − | ב-1953 מנחם/Rysiek התחתן עם ציפורה/ציפי גלפנד. למשפחת ציפי ומנחם קרניאל נולדו 3 ילדים: שרה/ששי, מיכל/מיכי ן-יעקב/קושי. אחרי הנשואים שלהם הייתי ביחסים קרובים מאוד גם עם ציפי. מנחם נפטר בחתף בגיל 49, באמצע החיים וציפי נשארה אלמנה צעירה עם הבעיות של 3 ילדים מתבגרים ובמיוחד עם הבן הצעיר יעקב/קושי. מתחילת נישואיהם ציפי לא עברה מחוץ לבית והיא הייתה עסוקה רק בגידול הילדים ומנחם פתר את בעיות הפרנסה ואת הבעיות הניהוליות של המשפחה. עם פטירתו של מנחם, ציפי נקלעה פתאומית לקשיים, הן כלכליים והן משפחתיים, שלא הייתה מוכנה לה. הערכתי גם מאוד את ההורים של ציפי - את חיה ואהרון גלפנד, שהיו אנשים טובים והגונים. הם התייחסו למנחם כמו לבן שלהם.
| |
| − | בארץ מנחם/Rysiek שינה את שם משפחתו מהירשהורן לקרניאל. הוא היה נמוך ושמן ממני ואני הייתי קצת גבוה ורזה, לכן כדי להבדיל בינינו, קראו לנו בקבוץ, מנחם השמן ומנחם הרזה.
| |
| − | | |
| − | ===חוקיות הטרנספר מלבוב/ברית המועצות לקרקוב/פולין===
| |
| − | בהסכם ריבנטרופ/מולוטוב ב-23 באוגוטט 1939, אירופה חולקה בין שני הרודנים, סטלין הקומוניסטי ובין היטלר הנאצי פשיסטי. פולין נכבשה וחולקה, האזור המזרחי של פולין (גליציה המזרחית) וגם בוקובינה צורפו לאוקראינה/ברית המועצות וכונו אוקראינה המערבית.
| |
| − | | |
| − | הסכמי יאלטה 1943 - במסגרת הפסגה בין שלושת הגדולים - רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל, הוסכם על תבוסת גרמניה הנאצית ללא תנאי והוסכם גם, אולי בלי רצון בין רוזוולט וצ'רצ'יל לקבל גם את דרישתו של סטלין להשאיר את גבולותיה של ברית המועצות, אשר היו בשעה שהותקפה ב-"מבצע ברברוסה", כאזורי ביטחון על גבולותיה המערביים של ברית המועצות. למעשה, רוזוולט וצ'רצ'יל השלימו ונתנו לגיטימציה לכל כיבושי הצבא האדום לפי הסכמי ריבנטרופ מולוטוב הבזויים.
| |
| − | | |
| − | הסכם שלום בין הממשלה הפולנית הקומוניסטית במוסקבה וממשלת ברית המועצות הוסכם: תמורת השטחים המזרחיים של פולין, אשר סופחו לאוקראינה הסובייטית, פולין תספח שטחים בגבולה המערבי, אשר נלקחו ממזרח גרמניה - שצ'צ'ין, וורוצלב ועד נהר אודר ונייסה - כגבולותיה המערביים החדשים בין פולין וגרמניה. הפולנים פשוט עשו טרנספר וגירשו את כל המתיישבים ממוצא גרמני לגרמניה המזרחית שבשליטה הקומוניסטית, לכן גם לא נשאר מיעוט גרמני בשטחים אלה. למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה פולין נשארה ללא מיעוטים, כמעט על טהרת הפולנים.
| |
| − | | |
| − | המיעוט הגדול של 10% - 3,5 מיליון יהודים נרצחו ונשרפו במחנות המוות של הנאצים הגרמנים ועוזריהם. האזור המזרחי של פולין עם המיעוט של הרוב האוקראיני הלאומני והלעומתי סופח לאוקראינה הסובייטית. במקום השטחים החקלאיים שסופחו לאוקראינה הסובייטית, לגבולה המערבי של פולין סופחו שטחים תעשייתיים שנלקחו מאדמת גרמניה מזרחית, והפולנים גרשו באלימות את כל התושבים ממוצא גרמני. השלטון הפולני החדש עודד את התיישבות הפולנים בשטחי פולין החדשים, עוד בתקופת המלחמה ב-1944, כאשר רק חלקים של פולין שוחררו.
| |
| − | | |
| − | המנגנון של המפלגה הקומוניסטית השתלט על המנגנון האזרחי ועל המשטרה החשאית - בחסות הצבא האדום. כבר באותו הזמן התחיל עידוד של רישום לטרנספר אזרחי אוקראינה המערבית, בעלי אזרחות פולנית קודמת, ממוצא פולני ויהודי בלבד, לעבור לתוככי פולין. רוב היהודים נרצחו. את מעט היהודים ששרדו וגם את הפולנים העירוניים, לא היה קשה לעודד, כי רובם שמחו לעזוב את ברית המועצות, אבל הבעיה הייתה עם פולנים בעלי משקים חקלאיים מדורות רבים, חלקם סירבו לעזוב את אדמתם ואת המשקים.
| |
| − | | |
| − | אחרי זמן מה, יחידות צבא של ק.ג.ב. ביצעו טרנספר אלים. הממשלה הפולנית החדשה עודדה את כל הפולנים שפונו ממזרח פולין להתיישב בשטחים החדשים במערבה של פולין. ובמקביל, במקום הפולנים שפונו, המשטר הסובייטי עודד של מעבר מתיישבים חדשים מתוככי אוקראינה בברית המועצות.
| |
| − | | |
| − | בדיוק באותו זמן, בחודשים של נובמבר/דצמבר 1944, כאשר חלקים משטחי פולין ובתוכם וורשה עדיין כבושים, התחיל הרישום לטרנספר של יהודים ופולנים - בעלי אזרחות פולנית קודמת לעבור לפולין. למרבית היהודים לא היו כל מסמכים, אבל לא כרגיל בברית המועצות, הפעם נתנו בקלות אישורי מעבר בגבול לפולין.
| |
| − | | |
| − | ===מעבר מלבוב/ברית המועצות ל-קרקוב/פולין===
| |
| − | אחרי כשבועיים, ד"ר מוצק הירשהורן (Hirschorn), גם נרשם להגירה ומלווה בשני נערים - Marian Hirschorn ו־Emanuel Kriegel. (מריאן הירשהורן ועמנואל קריגל) .
| |
| − | עזבנו את לבוב/ברית המועצות לפולין ברכבת ישירה מלבוב לקרקוב, בגבול ברית המועצות/פולין בפשמישל בכלל לא בדקו את האישורים.
| |
| − | | |
| − | קרקוב (krakow) היא עיר עתיקה, יפה ומעניינת. בזמן הכיבוש הנאצי היא הפכה לבירת General Gowernment והמושל היה ד"ר אוטו פרנק (Dr. Otto Frank). הוא היה המושל של רוב שטחה של פולין והיה גם אחראי יחד עם גנרל ס/ס גלובוצ'ניק לרצח של מיליוני יהודי פולין. הוא התמקם על ה-וואוול (Wawel), על גבעת ארמונות השלטון והקבורה של מלכי פולין. אחרי המלחמה ד"ר אוטו פרנק הוסגר לפולין, שם גם נחקר, נשפט ונתלה כפושע נגד האנושות.
| |
| − | | |
| − | גם מיכאל וזוזה אחותי נרשמו להגר לפולין. מיכאל יחד עם זוזה על שם Krymska Zofia, עברו את הגבול הפולני בפשמישל ללא בעיות והגיעו לקרקוב. ואחרי בערך שנתיים זוזה אחותי, הפכה ל-Sophie Fisch, ונולדו להם 3 ילדים, הבנים Daniel ו-Norman ובת Nancy-Ellen. בקרקוב התמקמנו כולנו בדירה של אחותי ומיכאל גיסי המיועד. לאחר בערך שבועיים הדוד ד"ר הירשהורן עם הבן דוד-מריאן החליט לעבור ללודז' (Lodz). מאחר שהפכתי למטרד ליחסים בין אחותי למיכאל, צורפתי בהסכם לדוד ומריאן ונסעתי איתם ללודז'. אני מניח שהיה איזה הסכם בין אחותי, גיסי והדוד בדבר השתתפות בהוצאות קיומי, ולא עמדו בהסכם.
| |
| − | | |
| − | הרגשתי לא נוח בלודז' וחזרתי לקרקוב. אני זוכר שזה היה בתחילת מאי, כי אני זוכר שהייתי בקרקוב וקראתי את העיתונים, כאשר ב-8 במאי 1945, היה יום כניעה ללא תנאי של הצבא הגרמני בפני הגנרל אייזנהאואר המפקד האמריקאי וגנרל מונטגומרי המפקד הבריטי. למחרת ב-9 במאי, מפקדי הצבא הגרמני חתמו בברלין על כניעה ללא תנאי, בפני המרשל ז'וקוב, המצביא הסובייטי. זה הוא גם יום סיום מלחמת העולם השנייה באירופה, כי במזרח הרחוק היפנים עדיין נלחמו עד 15 באוגוסט בו הודיע הקיסר ברדיו על כניעה. היפנים נכנעו אחרי הפצצת פצצות האטום על הערים "הירושימה" ו-"נגסאקי".
| |
| − | | |
| − | הצטרפות לקבוצת "אחווה" התגבשה אצלי החלטה אישית וסופית. כדי למנוע אי הבנות במשפחה, כדי למנוע לחמשיך להיות מטרד ביחסים בין זוזה אחותי ומיכאל, אסור לי להמשיך להישאר במעמד תלותי, אפילו של משפחה ואני חייב מהר לעבור למסגרת ממוסדת. החלטתי לכן לגשת למשרדי הקהילה היהודית בקרקוב, במטרה לנסות להצטרף לאיזו קבוצת צעירים במסגרת מוסדית של נערים בגילי חסרי בית כמוני.
| |
| − | | |
| − | כאשר רק נכנסתי בשערי הקהילה היהודית בקרקוב, וכנראה לגמרי במקרה, בא לקראתי אדם אדם לא מוכר לי, בשם הלל זיידל, לימים ח"כ הלל זיידל מטעם המפלגה הפרוגרסיבית-הליברלים העצמאים. אני לא ידעתי אז מי הוא, אבל הוא היה בכיר בתנועת "הנוער הציוני". הוא שאל אותי ישירות: "למה באתה ומה אתה מחפש כאן".
| |
| − | ומיד ללא הקדמות שאל אותי ישירות, "תגיד לי, האם אתה רוצה לנסוע לפלשתינה". הייתי בהלם מוחלט, כי לא האמנתי שהשאלה היא כנה ואמיתית. התאריך הוא בערך 15–20 במאי 1945 וזה רק כשבוע מ-8 במאי, יום בו הסתיימה המלחמה באירופה.
| |
| − | | |
| − | עניתי בחיוב. אז הוא הוביל אותי לחדר מסוים במתחם של הקהילה וצירף אותי לקבוצת נערים/נערות בגילים שלי, שורדי שואה כמוני, ממחנות ריכוז באזורים שונים, שורדי גיטאות ושורדי מחבואים אצל פולנים ואוקראינים - אנשים טובים עם מצפון, חסידי אומות העולם, כמו שצ'ררבאטה, האוקראינית שהצילה אותנו. אחדים גם מהאזור שלי, הייתה גם קבוצה שהגיעה מלבוב, בה היה חבר ילדות שלי איזיו שוורץ לימים יצחק שיחור, אותו פגשתי בלבוב. מאוד שמחתי לפגוש אותו שוב והוא שמח שאני מצטרף לקבוצה, שאחד מהם היה גם אדם לנדסברג, לעתיד ד"ר אדם ליבנה, הוא קפץ מהרכבת למחנה המוות בלזץ. לקבוצה קראו "אחווה", ולקבוצה היו 2 מדריכים, בנק וואלד וחנקה בלפר.
| |
| − | | |
| − | אחרי כמה ימים עברנו ללודז'. בלודז' היה מתחם גדול בו התמקמו קבוצות שונות שמטרתן היא לעזוב את פולין במסגרת "ארגון הבריחה", אחר כך במסגרת "ארגון עליה ב' ", לעלות לארץ ישראל. הקבוצות קראו לעצמן "קיבוצים" של תנועות נוער ציוניות שונות, מבית"ר ועד "השומר הצעיר". אנחנו השתיכנו לתנועת "הנוער הציוני".
| |
| − | | |
| − | אחרי שהגענו ללודז' ניגשתי לדוד, ד"ר מוצק עם רישק וסיפרתי להם על הקבוצה והמטרה היא לנסוע לארץ ישראל. אחרי זמן מה, גם הם הצטרפו לקבוצה - שמחתי מאוד. גם המדריכים שמחו שיש לקבוצה רופא.
| |
| − | | |
| − | היה לי הרבה זמן פנוי, הסתובבתי בעיר, ובמיוחד באזור הגטו לשעבר. מצאתי שם שטרות כסף שהודפסו במיוחד לשימוש בתוך הגטו, השטר כולו היה, גדר תיל של מגיני דויד בחתימת ראש היודנראט Rumkowski. הצעתי את השטרות "ליד ושם", אך אמרו לי, שיש להם מספיק. הם עדיין אצלי. בפעם אחרת, יום אחד הייתי בקהילה היהודית של לודז והבחנתי בהתקהלות. ראיתי שמכים מישהו עד זוב דם-עד מוות, הוסבר לי שהאיש היה "קאפו אכזר". הרגו אותו במכות - ממש לינץ’.
| |
| − | | |
| − | בשלב מסוים, צורפה גם פסנתרנית לקבוצת "אחווה", אשר ארגנה גם מקהלה, והופענו במקומות שונים, בסיסמה - " למרות הכל, הילדים שרים, עם ישראל חי". למדנו שירים עבריים ולמדנו גם ריקודי עם ישראליים. עזבנו את לודז לקטוביץ (Katowice), קרוב יותר לגבול פולין-צ'כוסלובקיה בדרך לארץ ישראל, במסגרת"ארגון הבריחה". "ארגון הבריחה" היה חלק מארגון עליה ב' של ההגנה: באמצעות ארגון הבריחה הועברו מאות אלפי יהודים שורדים מארצות מזרח אירופה דרך גבולות מסך הברזל בתחבולות ובניירות מזויפים אל עבר מחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה, למחנות העקורים הקרובים לנמלי ההעפלה באיטליה וצרפת. מחנות העקורים הם מחנות פליטי המלחמה בחסות UNNRA. ארגון אוננרא שהוקם כבר בשנת 1943, כארגון לעזרה ושיקום פליטי מלחמה. (לא להתבלבל עם אונר"א (UNRRA), הארגון שמטפל בפלסטינים).
| |
| − | | |
| − | בינואר 1945 בעיר סן פרנסיסקו/ארצות הברית הוקם גם ארגון האומות המאוחדות (או"ם - UN) ארגון UNRRA צורף כסניף וזרוע ביצועית של ארגון ה-או"ם לענייני פליטים קורבנות המלחמה. הפעילות הראשונה של הארגון בגמר המלחמה, הייתה לאפשר להמוני שורדי מחנות הריכוז לחזור לארצותיהם. במחנות הריכוז הגרמנים היו גם הרבה עצורים - לוחמי החופש ממדינות שונות באירופה שנלחמו בכיבוש הגרמני. רבים מהם היו יוונים, עם גאה החי באיים ובהרים, תמיד נלחם והתנגד לכובש.
| |
| − | | |
| − | ==היציאה מפולין והמסע לאיטליה==
| |
| − | ===מבצע אני גרקו - Ani Greco===
| |
| − | ראשי "ארגון הבריחה" היו אחראים להעברת אלפי יהודים קורבנות השואה, אשר סירבו לחזור לחורבות של פולין האנטישמית אל מעבר לארצות מסך הברזל, אל מחנות העקורים באיטליה, בניירות מזויפים של יוונים החוזרים הביתה ליוון. התעודות היו ללא תמונה אישית עם כותרת של הקונסוליה היוונית בוורשה. על סמך התעודה הזו עברנו גבולות ונסענו על חשבון אונרר"א ברכבות מפולין עד איטליה. אישורי מעבר ממשרדי UNRRA והקונסוליה היוונית היו בטענה, שאנחנו יוונים החוזרים ליוון. שם פרטי ומשפחה "היווני" שלי היה "מנחם פילי".
| |
| − | למבצע קראו "אני גרקו" Ani Greco. יוונית לא ידענו וגם עברית עדיין לא ידענו. אבל ידענו כמה מילים מהשירים העבריים כולל התקווה. אבל גם השוטר בגבול הפולני לא הבין יוונית או עברית, חובה היה לקשקש כל מילה אבל באיסור מוחלט מילה בפולנית ולכל שאלה לענות "אני גרקו".
| |
| − | רק יוונים יכלו לדעת שזו לא יוונית. העיקר שאסור היה להוציא מהפה מילה בפולנית.
| |
| − | | |
| − | ===יציאה מפולין - 1.09.1945===
| |
| − | היינו קבוצה של כ-15 נערים-נערות והמלווים. עלינו על רכבת ישירה קטוביץ (Katowice) - פראג (Praha), ואת הגבול בין פולין וצ'כוסלובקיה עברנו ב-1 בספטמבר 1945, בדיוק שש שנים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הגענו לפראג ׁׁקרוב לחצות ולמחרת המשכנו לברטיסלאבה (Bratislava), היום בירת סלובקיה, אז עיר בצ'כוסלובקיה - עיר גדולה קרובה מאוד לווינה/אוסטריה.
| |
| − | | |
| − | כאן התרחש אירוע משעשע. הקבוצה שלנו שוכנה במלון כקבוצה של יוונים. כעבור יום או יומיים, העבירו אותנו בבהלה למלון אחר, כי הסתבר שלעיר הגיעה קבוצה של יוונים אמיתיים ונודע להם שיש קבוצה נוספת והם רצו להיפגש איתנו, היה עלינו להיעלם.
| |
| − | | |
| − | ===המסע דרך ווינה (Wien) לסמרינג (Semering) ולקלגנפורט (Klagenfurt)===
| |
| − | כעבור כמה ימים עברנו מברטיסלווה לווינה שבאוסטריה.
| |
| − | | |
| − | אוסטריה וגם ווינה היו מחולקות ל-4 אזורי כיבוש, אבל אפשר היה לנוע חופשית בתוך העיר. בווינה שהינו מספר ימים ואפילו ראינו אופרה ובקרנו בבית הקברות, בקבר של תיאודור הרצל (עצמותיו של חוזה המדינה הובאו לישראל באוגוסט 1949). כעבור מספר ימים עלינו על רכבת משא ריקה, ונסענו דרך הרי האלפים עם נוף מרהיב ונוף של עיירות מטופחות לסמרינג (Semering) שבאוסטריה.
| |
| − | | |
| − | בפאתי העיר סמרינג היה מעבר גבול בין אזורי הכיבוש הסובייטי והבריטי. בסמרינג היינו כיממה עם עוד כמה קבוצות. העיר סמרינג היא יפהפייה, טיפוסית לעיירת נופש אוסטרית באלפים.
| |
| − | מארגני הבריחה (עליה ב') שתיאמו את העברת "היוונים" בין אזורי הכיבוש, מאזור הכיבוש הסובייטי אל אזור הכיבוש הבריטי, חייבים היו לוודא שמשני צידי הגבול יהיו קצינים משתפי פעולה. אחרי המעבר אל אזור הכיבוש הבריטי, העבירו אותנו למחנה העקורים בקלגנפורט (Klagenfurt).
| |
| − | | |
| − | העיר קלגנפורט נמצאת בקרבת העיר גרץ (Gratz). אזור מרכז שנאת יהודים ושורץ פושעי מלחמה נאצים. למחנה העקורים הזה הגיעו קבוצות ניצולים/שורדים ממחנות ריכוז שונים, קבוצות שעברו מאזור הכיבוש הסובייטי.
| |
| − | | |
| − | שהינו במקום מספר שבועות. היו מגיעים אלינו פעילי העלייה מהארץ, נאמו בפנינו על מנת לשכנע אותנו לעלות רק לארץ ישראל, כי היו כאלה שדרשו להגר לארצות הברית וקנדה. אני לא חשבתי על שום אפשרות אחרת, מלבד העלייה לארץ ישראל. ואני לא מצטער. במחנה היה עידוד לפעילות תרבותית. למדנו עברית ושירים עבריים. אחרי כמה שבועות במחנה עקורים קלגנפורט, עברנו ליום אחד למחנה ווילאך (Willach), עיר על גבול איטליה. אחרי יום אחד עברנו את הגבול לאיטליה,
| |
| − | בפעם אחרונה, כפליטים יוונים החוזרים למולדתם, וכאן הסתיים הפרק היווני שלנו. הפסקנו להיות "גרֶקוֹֹ".
| |
| − | | |
| − | ===פלוגת התובלה בצבא הבריטי של היהודים מארץ ישראל עם התג PALESTINE ושיתוף פעולה עם ארגון עליה ב'===
| |
| − | בצד האיטלקי של הגבול קבלו אותנו חיילים יהודים מארץ ישראל בצבא הבריטי, עם התג על הכותפות - Palestine. לראשונה הרגשתי חסות אוהדת, יותר קרוב לארץ ישראל.
| |
| − | | |
| − | אלה היו חיילים של פלוגות התובלה עם פיקוד של צעירים מארץ ישראל עד דרגה של מפקד פלוגה, Captain/Major-סרן/ רב-סרן. זו הייתה יחידה בריטית עם ציוד בריטי המבצעת הובלות של ציוד לפי הצורך וההוראות של הפיקוד בריטי באזור.
| |
| − | כל המפקדים מארץ ישראל היו חברי ארגון ההגנה ועזרו מאוד לעליה ב’ בהעברת של הקבוצות למחנות העקורים השונים ברחבי איטליה. היו די הרבה חיילים שהועסקו אך ורק למען עליה ב’.
| |
| − | | |
| − | ===מחנות העקורים באיטליה===
| |
| − | הקבוצה שלנו, קבוצת "אחווה", הועברה למחנה הנוער והילדים Cisopoli - בסלבינו (Selvino).
| |
| − | | |
| − | בגבול האיטלקי קיבל אותנו באהבה חייל יהודי במדים עם תג על הכותפות Palestine, שאהב ילדים וקראו לו: "פעטער מוישה"/דוד משה מאביחיל.
| |
| − | באמצעות משאית של פלוגת התובלה של הוד מלכותו המלך ג'ורג' ה-6, נסענו למחנה הנוער בסלבינו, בדרך עצרנו למספר שעות למנוחה וסיור בוונציה (Venezia).
| |
| − | | |
| − | Cisopoli-Selvino: היה במקורו מחנה קיץ ואימונים של הנוער הפשיסטי האיטלקי. המחנה נבנה בעיירה בהרי האלפים בשם סלבינו, כ-14 ק"מ בכביש עקלקל מעל העיר Bergamo. המחנה הוחרם על ידי בעלות הברית ונמסר לקהילה היהודית ב־Milano למען קליטת נוער וילדים שורדי שואה. מנהל המחנה היה חייל עם תג Palestine, איש קיבוץ גן שלמה, בשם משה זעירי. הוא ניהל את כל המתחם ביעילות רבה. היו עוד שני מדריכים חיילים, אשר לימדו אותנו עברית. אנחנו עבדנו בשירותים שונים וחיכינו לתורנו לאחת מספינות המעפילים.
| |
| − | מריאן/Rysiek ואני עזבנו את סלבינו ואת קבוצת "אחווה".
| |
| − | | |
| − | יום אחד בתחילת ינואר 1946, הופיע ב-Cisopoli/Selvino ד"ר מוצק הדוד/בן דוד. הוא היה רופא של כמה מחנות העקורים באיטליה ודיבר איטלקית שוטפת, מהידע שלו בלטינית, מהלימודים בגימנסיה ולימודי הרפואה. מוצק היה אדם חכם מאוד, אינטליגנטי ומשכיל, שוחר תרבות, אמנות, מוזיקה וקרא הרבה ספרים, במיוחד בלילה. ראיתי אותו מסיים ספר עבה עד אור הבוקר.
| |
| − | | |
| − | הוא הבין, שבסלבינו נחכה יותר מדי זמן, לכן החליט לקחת אותנו - את Rysiek ואותי, ולהעביר למחנה עקורים קרוב יותר לנמל ההעפלה.
| |
| − | עזבנו את סלבינו והגענו למילאנו (Milano), עיר ענקית, השנייה בגודלה באיטליה. עיר תעשייתית של כלכלה ותרבות. העיר לא נפגעה במלחמה ולמעשה מילאנו היא בירת צפון איטליה העשירה. ד״ר מוצק לקח אותנו לראות הצגת אופרה "פאוסט" ב-לה-סקאלה (La Scala).
| |
| − | | |
| − | Teatro alla Scala a Milano נחשבת האופרה המפוארת ביותר, המצוינת מהבחינה האמנותית והמפורסמת ביותר. לזמר/זמרת הסיכוי להופיע באופרה של לה-סקאלה זה כבוד גדול.
| |
| − | ביקרנו גם בבית העלמין הנוצרי של מילאנו עם קברי הפיסול המפוארים. ראינו גם את הכנסייה הקתדרלה Duomo di Milano עם הפיסולים וה- Piazza המפורסמת.
| |
| − | בקרבת הכיכר על אחד השערים נתלה Bennito Mussolini רודן/המנהיג הפשיסטי של איטליה - בן ברית של היטלר.
| |
| − | | |
| − | באיטליה היו מספר מחנות של עקורים יהודיים. אנחנו סופחנו למהנה העקורים - טרדטה (Tradate) בצפון איטליה, צפונית למילאנו על גבול שווייץ. שם הצטרפנו לקבוצה של תנועת "דרור". מפעם לפעם קבוצות מהמחנה היו עולות לארץ בספינות מעפילים. אנחנו המתנו לתורנו.
| |
| − | | |
| − | בינתיים ד"ר מוצק נלקח וצורף כרופא לספינת "דב הוז", אל אחת מספינות המעפילים "דב הוז" ו"אליהו גולומב" התקועות בנמל לה-ספציה (La Spezia). שתי ספינות המעפילים נעצרו על ידי השלטונות האיטלקים בעקבות דרישת ממשלת אטלי-בווין.
| |
| − | | |
| − | למעלה מ-1000 מעפילים שבתו רעב, ולבסוף תמורת סרטיפיקטים הורשו להפליג לארץ ישראל, לחיפה.
| |
| − | | |
| − | ==ההעפלה על ספינת המעפילים ווג'ווד (Wegwood)==
| |
| − | באמצע יוני 1946, הגיע התור שלנו לעלות לארץ. העלו אותנו על משאיות ובהן ספסלי ישיבה, שהיו של פלוגות התובלה של הצבא הבריטי החונה באיטליה, נהוגות בנהגים-חיילים של פלוגות התובלה עם התג PALESTINE והשיירה מלווה במשטרה צבאית, של שוטרים יהודים. זו הייתה נסיעה של כמה שעות בלילה במשאית על ספסלים, מכוסה בברזנט, בשקט מוחלט, בזמן הנסיעה אסור היה לדבר. בערך ב-3 לפנות בוקר הגענו לנמל דייגים קטן בשם ואדו ליגורה (Vado Ligure) - במפרץ גנואה. הורידו אותנו מהר מהמשאית וכל המשאיות הסתלקו.
| |
| − | | |
| − | הספינה עגנה בקרבת החוף. להעלות יותר מ-1250 איש על ספינה קטנה על עוגן - לוקח זמן רב. הבוקר הפציע, הדייגים המקומיים התעוררו, ראו את האנשים על החוף ודיווחו למשטרה. המשטרה הגיעה ועצרה את העלייה לספינה.
| |
| − | | |
| − | אנשי עליה ב' שהיו במקום התחילו להתדיין במשרדי המשטרה, בסוף הרבה בקשות,ֶ אנשי עליה ב’ "שכנעו" את קציני המשטרה, לאפשר בינתיים לאנשים העייפים לעלות לספינה עד לברור. אחרי שכל 1259 המעפילים עלו לספינה, ובמשרדי המשטרה עדיין המשיכו לברר ולהתדיין, צוות הספינה העלה את העוגן והפלגנו לים הפתוח. התאריך הוא: 19 ביוני 1946.
| |
| − | | |
| − | המודיעין הבריטי העביר את הידיעה למפקדת חיל הים ומשמר החופים בפלסטינה, האחראים על ההסגר בפני העפלה של פליטים שורדי השואה לעלות לארץ ישראל.
| |
| − | | |
| − | הספינה הייתה בעבר קורבטה קנדית שהייתה בזמן המלחמה בשירות משמר החופים הקנדי, היא נבנתה ב־1944, בתפוסה של 980 טון ומהירות של 16 קשר, ושמה היה "Beauharnois" . הספינה נרכשה בשנת 1945 על ידי המוסד לעלייה בעזרת תרומות יהודי ארצות הברית ושמה הוסב ל־Colon בדגל פנמה. הספינה חצתה את האוקיינוס ובנמל סוונה שבאיטליה, היא הותאמה להובלת מעפילים.
| |
| − | | |
| − | 1259 מעפילים נדחסו בספינה הקטנה הזאת, 4 בגובה דרגשים גם על הסיפון, מחוץ ולאורך הספינה נתלו בתי שימוש. היה מחנק של יוני במזרח ים התיכון, לא אכלתי כמעט כלום אבל הקאתי הרבה והייתה הקצבת מים.
| |
| − | | |
| − | ב-26 ביוני 1946 כאשר הספינה שטה במלוא המהירות לחיפה, בערך ב-16.30 חג מעלינו מטוס סיור ואנחנו התקרבנו אל מול הכרמל. תוך חצי שעה מצאנו את עצמנו מוקפים בארמדה של 5 ספינות של הצי המלכותי הבריטי והספינה נעצרה, כנראה לפי ההוראות.
| |
| − | | |
| − | הנפנו דגל עברי בשירת "התקווה" ובאותו זמן גם הוחלף שם הספינה. במקום "Colon" בדגל "פנמה", השם החדש שניתן לה, "יאשיהו ווג'ווד" בקיצור "ווג'ווד", על שמו של חבר פרלמנט בריטי אשר תמך בציונות בדגל עברי.
| |
| − | | |
| − | הנפנו גם כרזות:
| |
| − | "We survived Hitler - Death is no stranger to us - Nothing can keep us from our Jewish homeland - The blame is on your head if you fire on this unarmed ship".
| |
| − | | |
| − | הצוות היה של צעירים יהודים קנדים ואמריקאים בוגרי המלחמה, ובין המלווים של ההגנה היו לימים ח"כ לובה אליאב ורב חובל בכיר ישראל אוורבוך.
| |
| − | | |
| − | במשא ומתן סוכם שלמחרת יגררו את הספינה לנמל חיפה ללא התנגדות אלימה. המפקדים המלווים והצוות התערבבו בין המעפילים. הצוות שיתק את הדוודים ואת המכונות של הספינה, ברגע שאניית הצי נצמדה וחיילים בריטים השתלטו על הספינה. נגררנו לנמל חיפה בעזרת שתי גוררות. על הגוררות היו ימאים ערבים וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי ערבי. נקשרנו לרציף ואז ירדנו בכבש הספינה לרציף וישר תחת משמר עלינו לאוטובוס. בכל אוטובוס היה חייל, עד שירדנו במחנה מעצר מעפילים בעתלית.
| |
| − | | |
| − | ===מחנה מעצר מעפילים בעתלית - יום חמישי ה־27 ביוני 1946===
| |
| − | כשדרכתי לראשונה על אדמת ארץ ישראל, חודש לפני שמלאו לי 16 שנה - 25 ביולי.
| |
| − | כאן במחנה מעצר מעפילים עתלית, המתינו לנו פקידי הסוכנות היהודית,
| |
| − | ואחרי הרישום קיבלנו תעודת עולה, ובאותו הרגע הפסקתי להיות פליט נודד והפכתי לאזרח מן המניין של היישוב העברי, כי גם אדמת מחנה מעצר מעפילים בעתלית - היא ארץ ישראל.
| |
| − | ברוך שהחייני והגיעני לזמן הזה, וזה לא מובן מאליו.
| |
| − | | |
| − | ==סיכום לפרק המשמעותי בחיי==
| |
| − | אני סיכמתי רק כמה אירועים משמעותיים בלבד, מהקורות שלי ושל משפחתי, עד שהגעתי לארץ ישראל. הסיפור כאן הוא של ילד שורד שואה, וזו גם המורשת שלי.
| |
| − | מורשת השואה, היא חלק ממני, המורשת הזו היא גם המדריך והמצפן של מערכת הערכים של חיי ושל השקפת עולמי. כאן בארץ ישראל התחיל שלב השיקום האישי הארוך, שלא הסתיים.
| |
| − | השיקום הפיזי וריפוי הנפש של זיכרונות העבר, זיכרון של ילד יהודי בשואה, החי בנורמה של פחד מתמיד של כל גרמני, של כל שונא יהודים אוקראיני או פולני, החי בטראומה של חסר תוחלת, שדינו למות כי נולד יהודי.
| |
| − | | |
| − | ניסיון לרפא את הטראומות האישיות של אובדן אח ואמא, אשר נרצחו, זיכרון של ילד אשר למרות היותו יהודי רוצה לחיות, השורד את האקציות בבונקרים מוסתרים, אקציות של רצח בני משפחה וחברים במחנות המוות, בבורות הירי וברחובות העיר. התמודדות עם החסר של 5 שנים קריטיות מגיל 11 עד גיל 16, בהתפתחות, פיזית והשכלתית, בזמן השלטון הנאצי וגם בתקופת הנדידה כפליט, היה מאוד משמעותי בפער לנער המקומי. המאמץ הרב ארך שנים, והפער נסגר בשלבים.
| |
| − | | |
| − | ==פרק חשוב של מצילי יהודים - חסידי אומות העולם==
| |
| − | עשרות שנים מתנהל ויכוח בציבוריות הישראלית, מה מידת שיתוף הפעולה של התושבים המקומיים במערב פולין ובמזרחה – היה עם השלטון הרצחני הנאצי, בגרוש ורצח היהודים.
| |
| − | אבל אסור גם לעשות הכללות, כי באותה הכללה עושים גם עוול גדול למעטים האחרים בעלי מוסר ומצפון אשר גם באווירת שוד, שנאה וגירושים לא היו אדישים לגורל ידידיהם היהודים, ואפילו כדי סיכון חייהם ובני ביתם, הסתירו אותם והצילו את חייהם. חייבים אנו תמיד לזכור ולציין את אותם המעטים חסידי אומות העולם, אשר גם בסביבה עוינת של חשדנות והלשנות סיכנו את חייהם, הסתירו והצילו את חייהם של היהודים.
| |
| − | | |
| − | יחסה של רוב האוכלוסייה המקומית ליהודים בתקופת השואה, היה נגוע בעוינות ו/או גם באדישות יתרה. רוב השכנים, אפילו הידידים הקודמים צפו באדישות כיצד שכנים זה מכבר, הוצאו באלימות ובאכזריות מבתיהם……… היו אפילו רבים ששמחו, כי מיד אחרי כן בשמחה רבה שדדו את התכולה מהדירות הפרוצות. אבל היו גם מעטים בעלי מצפון ומוסר, שלא היו אדישים לרצח ושואה של ידידיהם, אלה גם הסתירו בביתם והצילו יהודים. וזה לא היה מובן מאליו, כי אחרי שהעיר והאזור הוכרזו כ- "Juden Rein / עיר נקיה מיהודים". היה איסור מוחלט להסתיר יהודים, ואם בכל זאת נמצאו פולנים או אוקראינים כאלה שהסתירו הם מאוד נענשו. המשטר הנאצי והאוקראיני עודדו אקלים ציבורי עוין של חשדנות והלשנות כלפי "אוהבי היהודים".
| |
| − | את אלה המעטים של בעלי המוסר והמצפון, אסור לנו כאומה ובמיוחד אנו הפרטים באופן אישי, לו לרגע אחד לשכוח וכל חיינו עלינו להודות ולהוקיר על הצלת החיים, אלה הם האנשים, אשר גם באקלים של רוע ושנאה, לא נשארו אדישים לגורל ידידיהם היהודים, והצילו את חייהם למרות ההלשנות וסכנת החיים.
| |
| − | | |
| − | מדינת העם היהודי ומוסד "יד ושם" קבעו תואר כבוד ותמורה למצילי יהודים: חסיד אומות העולם הוא אדם שאינו יהודי, וסיכן את חייו, חירותו וביטחונו, כדי להציל יהודי אחד או יותר, מסכנת מוות, או מגרוש למחנות המוות, מבלי לבקש מראש תמורה כספית, ידיו חייבות להיות נקיות מפגיעה ביהודים ואנשים אחרים חפים מפשע.
| |
| − | | |
| − | אני סבור, שהקריטריונים לקבלת התואר הם נוקשים מדי. וכי איזו משמעות וערך יש לתמורה קודמת ו/או מאוחרת, לעומת הצלת חיי יהודי, תוך כדי סכנת חיים עצמית.
| |
| − | גם אני שרדתי וחי רק בזכות והודות למשפחה אוקראינית - שצ'רבאטה, בשבילי בני משפחת שצ'רבאטה הם חסידי אומות העולם, אף על פי שאף בן/בת משפחה זו לא זכו בתואר הוקרה של העם היהודי. אני אפילו משוכנע שהם גם לא סיפרו על כך בכפר, כי באזור הזה של אוקראינה המערבית, במרכז הלאומנות האוקראינית להציל יהודים זה לא כבוד גדול - בלשון המעטה.
| |
| − | לדאבוני נמנע ממני לקיים קשר ו/או תמורת הוקרה, כי האזור נשאר מנותק מאחורי מסך הברזל עד 1992, עד שאוקראינה זכתה בעצמאות. בשנת 2000, כאשר בני אמנון ואני הגענו לבוצ'אץ' ולכפר סמינצ'ה, התברר שהאם והבן אנדרי לא בחיים והבנות הקימו משפחות במרחבי אוקראינה - אין קשר.
| |
כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק