מחלת הנסן - Hansen's disease

מחלת הנסן (בלטינית: Leprosy) היא אחת המחלות העתיקות ביותר הידועות למין האנושי. ע"פ נתוני ה- WHO בשנת 2006, הושגו יעדי המערכה למיגור המחלה והומלץ לשלב את הטיפול בחולי הנסן במסגרת מערכות הבריאות הרגילות ע"י רופאי העור, שכן באופן טבעי, רופאי העור צפויים להיות הראשונים שיפגשו בחולים עם הופעת מחלתם. בקרב ציבור הלפרולוגים קיימת מחלוקת קשה ביחס לנתוני ארגון הבריאות העולמי ויש הטוענים שהם מושפעים משיקולים של כלכלת בריאות ופוליטיקה.

מבוא

מחלת הנסן, בלטינית Leprosy, היא אחת המחלות העתיקות ביותר הידועות למין האנושי. העדויות המוקדמות ביותר לקיומה מופיעות בכתבים מהמאות השישית והרביעית לפני הספירה, מהודו וסין. במחקר בשיטות מתקדמות של ביולוגיה מולקולארית שהתפרסם לאחרונה, נמצאו ראיות המצביעות על אפשרות כי מקור המחלה הוא דווקא במזרח אפריקה ולא במזרח הרחוק[1]. המחלה ככל הנראה הובאה לאגן הים התיכון ולאירופה ע"י גיסותיו של אלכסנדר מוקדון שחזרו ממסעות הכיבושים במזרח הרחוק. המחלה והחולים בה סבלו במשך מאות שנים מסטיגמה קשה. הכורח להרחקה מהציבור נבע בין השאר מקישור מוטעה ל"צרעת" המקראית. גם כיום, למרות התקדמות ההבנה של המחלה וגורמיה, רבה הבורות בנושא והסטיגמה עדיין נפוצה ומכבידה על גילוי החולים והטיפול בהם.

אפידמיולוגיה

בעולם חיים כיום כ- 12-15 מיליון איש שחלו במחלת הנסן וטופלו עד לפני מספר שנים במרפאות יחודיות, חלקם במוסדות מבודדים שהנציחו את הסטיגמה. בתחילת שנות ה- 90, לאחר שהיה ברור שנמצא טיפול תרופתי יעיל למחלה, והוחל בחלוקתו חינם בכל העולם, הכריז ארגון הבריאות העולמי ה- WHO, על מערכה עולמית למיגור המחלה כבעיית בריאות הציבור עד שנת 2000, שמשמעותה הורדת שכיחות המחלה בארצות אנדמיות לפחות מחולה אחד ל-10000 תושבים (1:10,000). ע"פ נתוני ה- WHO בשנת 2006, הושגו יעדי המערכה והמאמץ לגילוי חולים חדשים וטיפול בהם הופסק. במקביל לכך, כדי לשפר את שילובם בחברה, הומלץ לשלב את הטיפול בחולי הנסן במסגרת מערכות הבריאות הרגילות בכל העולם וספציפית יותר – ע"י רופאי העור במערכות אלה, שכן באופן טבעי, בשל העובדה שהסתמנות המחלה מתחילה לרוב בעור, רופאי העור צפויים להיות הראשונים שיפגשו בחולים עם הופעת מחלתם. בקרב ציבור הלפרולוגים קיימת מחלוקת קשה ביחס לנתוני ארגון הבריאות העולמי. מחלוקת זו נובעת בחלקה מקשיים אובייקטיביים של ניהול סטטיסטיקה אמינה של המחלה בשל תכונותיה – שיוזכרו בהמשך, ובחלקה מכך שעל השיקולים הקליניים ואופן איסוף, עיבוד והצגת הנתונים הסטטיסטיים השפיעו שיקולים של כלכלת בריאות ופוליטיקה. בישראל רשומים כיום כ- 200 חולים במחלת הנסן. בכל שנה מתגלים כ- 5-10 מקרים חדשים, רובם מקרב עולים חדשים או פועלים זרים שהגיעו מארצות אנדמיות. לעיתים מתגלים גם חולים ילידי הארץ שככל הנראה נדבקו במחלה בישראל. החולים מטופלים כיום על בסיס אמבולטורי, בפיקוח המרכז הארצי למחלת הנסן הממוקם בירושלים, ובמסגרת קופות החולים.

אטיולוגיה

מדובר במחלה גרנולומטוטית, זיהומית, כרונית, של בני אדם, המהווים ככל הנראה את המאגר העיקרי של המחלה בטבע. מחולל המחלה, החיידק Mycobacterium leprae, הוא קרוב משפחה של מחולל השחפת והחיידק הראשון שהתגלה כגורם מחלה באדם.

החיידק Mycobacterium leprae התגלה לראשונה ע"י ד"ר ארמאור הנסן שהיה רופא בלפרוסריום בנורווגיה בשלהי המאה ה- 19. בשנת 1873 פרסם ד"ר הנסן את תצפיותיו וקשר לראשונה בין נוכחות חיידק למחלה בבני אדם. ראשוניות התצפית גרמה לכך שחלפו שנים רבות עד שהקהילה הרפואית הסכימה לקבל את תגליתו. החיידק הוא מתג גרם חיובי, עמיד לחומצה, אלכוהול ועיכול ע"י מקרופגים בזכות קרום שומני דו שכבתי העוטף את דופן התא. קצב החלוקה שלו הוא האיטי מבין כל החיידקים הידועים עד כה ועומד על חלוקה אחת כל 12-16 יום. עם השלמת מיפוי הגנום של החיידק, בשנת 2001, התברר מהשוואה לקרובי משפחתו, כי במהלך התפתחותו איבד כמעט את כל הגנים האחראים לתחזוקתו (House keeping genes) והפך לחיידק תוך תאי אובליגטורי עם זיקה לתאי המערכת המונוציטית ולתאי שוואן המרכיבים את מעטפות העצבים בגוף. גנים נוספים שנעלמו במהלך התפתחותו הפכו את החיידק לטפיל כמעט אידאלי שאינו גורם לחולים הנושאים אותו גם במספרים עצומים (עד 1013 חיידקים באדם) לחוש כאבים או חום. הסתגלותו של החיידק לטמפרטורות נמוכות של C27-330 גרמה לכך שהמקומות המועדפים להתרבותו הם מעטפות העצבים הפריפריים והעור וכן האשכים והעיניים. קצב ההתרבות האיטי שלו גורם לכך שהשינויים שהוא גורם בגוף החולים כל כך איטיים עד שלעיתים קרובות החולים כלל אינם ערים ואינם שמים להם לב.

פתוגנזה

ביטויי המחלה הם תוצאה של מאזן בין תגובת מערכת החיסון של החולה והתרבות החיידקים. תגובה תאית יעילה מצליחה לקטול את החיידקים, להגביל את פיזורם ולהקנות חיסון מפני הדבקה עתידית. תגובה הומוראלית אינה יעילה ומאפשרת לחיידקים להתרבות באין מפריע ולהגיע למספרים עצומים ופיזור נרחב בעור ובעצבים הפריפריים. בעוד בחולים המגיבים תגובה יעילה הביטויים הקליניים מוגבלים במספרם, בחולים שמערכת החיסון שלהם מגיבה בצורה הומוראלית בלבד, ביטויי המחלה מפושטים וסימטריים ועלולים להופיע 3-30 שנה לאחר מועד ההדבקה וייתכן שאף יותר.

קליניקה

המחלה מסתמנת לרוב עם הופעה של נגע או נגעים עוריים העשויים להופיע במגוון בגדלים, כשהם מוסננים בחלקם, בעלי גוון או צבע שונה מסביבתם, מוגבלים בחדות או בצורה פחות ברורה והעור בהם נטול או מופחת תחושה, נטול הזעה ולעיתים נטול תשעורת. במהלך המחלה נגרמת פגיעה בעצבים הפריפריים ובעקבות זאת נגרמים חסרים תחושתיים, מוטוריים ואוטונומיים בידים, ברגליים ובעיניים. כיום המחלה היא בת טיפול והחולים בה יכולים להחלים החלמה שלמה כאשר הם מקבלים טיפול נכון ובמועד, וסכנת ההדבקות בה בקרב האוכלוסיה הכללית היא נמוכה ביותר. אחת המכשלות הגדולות באבחון המוקדם של המחלה הוא חוסר המודעות לקיומה ומאפייניה בקרב ציבור הרופאים האחראיים לרפואה הראשונית.

לכ- 99% מהאוכלוסיה חסינות מולדת הגורמת לניטרול האינוקולום הראשוני והדברת הזיהום בטרם הספיק לקנות אחיזה. בכ- 5% מהאוכלוסיה מופיע לאחר החשיפה/הדבקה ביטוי קליני בלתי ספציפי המוגדר Indeterminate ומתבטא בנגעים אריטמיים עדינים ובודדים שאינם אבחנתיים וחולפים לרוב לאחר שמערכת החיסון גוברת על הזיהום. בכ- 1% מן הנחשפים מצליחים החיידקים לגבור על מערכת החיסון ולגרום לביטויים קליניים של המחלה. הביטויים הקליניים מגוונים מאוד ונעים בין שני קטבים. בקוטב האחד המכונה Tuberculoid מגיבה מערכת החיסון תגובה תאית יעילה והביטויים הקליניים הם נגעים בודדים, מוגבלים בחדות, נטולי תחושה, שיער או הזעה ולרוב ניתן למצוא עצב פריפרי מוגדל בקרבתם. בקוטב השני המכונה Lepromatous מגיבה מערכת החיסון תגובה הומוראלית שאינה יעילה בהתמודדות עם החיידקים, המצויים כזכור בתוך תאי השורה המונוציטית ובתאי שוואן, וכתוצאה מכך החיידקים מצליחים להתרבות ומסנינים את העור והעצבים הפריפריים בכל הגוף. ביטויי צורה זו של המחלה עלולים להופיע שנים לאחר ההדבקה בדמות נגעים עוריים מפושטים וסימטריים, רבדים מוסננים עם גבול לא חד, הגדלה ניכרת של תנוכי האזניים, דלדול שיער הגבות תחילה ובהמשך אף כלל שיער הגוף וכן פגיעה עצבית המתבטאת בירידה בתחושה בכפות וגבות הידיים והרגלים ובשלבים מאוחרים יותר פגיעות מוטוריות וקריסה של גשר האף. בין שני קטבים אלו ביטויי המחלה מהווים ספקטרום רציף של צורות ביניים המכונות Borderline, ובהם פחות נגעים, עם גבול חד, פיזור אסימטרי, מעורבות עצבים ספורים, אסימטרית ומספרי חיידקים קטנים במשטחים מהעור מתאימים לצורת ביניים הקרובה יותר לקוטב הטוברקולואידי, ולעומת זאת נגעים רבים, ללא גבול חד, בפיזור סימטרי, מעורבות עצבים רבים וריבוי חיידקים במשטחים מהעור מעידים על צורת ביניים הקרובה יותר לקוטב הלפרומטוזי. כאשר ביטויי המחלה מגוונים באופן שאינו מאפשר להגדיר אם מדובר בצורה הקרובה יותר לאחד הקטבים – צורה זו מוגדרת צורת ביניים "אמצעית" או "אמיתית" (Mid or True Borderline). החולים במחלה עלולים לפתח שני סוגים של מצבי דלקת – הנובעים למעשה מחוסר איזון של מערכת החיסון. מצבים אלו קרויים "ריאקציות" והם יכולים להופיע המהלך הטיפול התרופתי וגם שנים לאחר השלמתו. ריאקציה מסוג 1 "Type I", המופיעה אצל חולים בצד הטוברקולואידי, היא ריאקציה הנגרמת כאשר מערכת החיסון התאית הופכת משופעלת וגורמת לדלקת חריפה בכל מקום בו מצויים חיידקים בעור ובעצבים הפריפריים. ירידה פתאומית בתפקוד העצבים המעורבים עם או בלי כאבים, או אודם ונפיחות התופעות העוריות הן מסימני ההיכר שלה. בהעדר טיפול נוגד דלקת הריאקציה מסוג 1 עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים לטווח הארוך. ריאקציה מסוג 2 "Type II" המכונה גם בשם Erythema Nodosum Leprosum (ENL) ומופיעה בחולים לפרומטוזיים היא למעשה מחלה של קומפלקסים אימוניים – נוגדנים הקושרים אנטיגנים ומשלים בזרם הדם ואשר שוקעים בכלי דם קטנים בכל הגוף, כולל באברים פנימיים. סביב קומפלקסים אלה נוצרים מוקדי דלקת המופיעים בעור, בכל הגוף, בגלים של 10 ימים של נודולות דמויות עקיצות, רגישות וכואבות ומלווים בחום סיסטמי מוגבר והרגשה כללית רעה, לעיתים גם בדלקת של האשכים (Orchitis) והענבייה (Uveitis).

אבחנה

האבחנה מתבססת על שניים מתוך 4 מדדים: נגע או נגעים עוריים עם ירידה בתחושה, עצבים פריפריים מוגדלים, ירידה או חוסר בתחושה, ו/או חולשה, ו/או שיתוק בכף או כפות ידיים ו/או רגליים ומשטח עור או ביופסית עור חיוביים לנוכחות מתגים יציבי חומצה.

טיפול

בתחילת שנות ה- 40 של המאה הקודמת התגלתה לראשונה תרופה שהוכחה כבעלת פעילות ויעילות בטיפול במחולל המחלה. התרופה, דפסון, הוכנסה בתחילת שנות ה- 50 לשימוש, אך למרות התקוות הרבות שנתלו בה, התברר תוך זמן לא רב כי החיידקים מצליחים לפתח לה עמידות במהירות רבה. תרופות נוספות שהתגלו היו הלמפרן שפותחה בשלהי שנות ה- 50 מנגזרת של צבע אדום והריפאמפיצין שפותחה בתחילת שנות ה- 60. האחרונה התבררה עד מהרה כיעילה ביותר ובקטריצידית עד כדי כך שמנה בודדת חיסלה 99.9% מהחיידקים. יחד עם זאת גם לתרופה זו התגלו עמידויות ובעקבות זאת הוחלט בתחילת שנות ה- 80, ע"י צוות מומחים, על גישה רב תרופתית. מתן משולב של טיפול מקביל ב- 3 התרופות הללו הוכח עד מהרה כיעיל במיוחד. הוחלט שהטיפול בחולים רב חיידקיים יימשך לפחות 24 חודשים שיילקחו ע"י החולים במהלך 36 חודשים ובהם תלקח מנה אחת לחודש של 600מ"ג ריפאמפיצין, 300 מ"ג למפרן ו- 100 מ"ג דפסון ובשאר ימי החודש מנה יומית של 50 מ"ג למפרן ו- 100 מ"ג דפסון. בחולים עם הצורה הטוברקולואידית של המחלה הוחלץ על טיפול של 6 חודשים תוך 9 חודשים המורכב ממנה חודשית של ריפאמפיצין ומנה יומית של 100 מ"ג דפסון בלבד. טיפול זה נמצא יעיל ובטוח והתברר כי הוא מונע מן החיידקים לפתח עמידות לתרופות המרכיבות אותו. גם שיעור ההתלקחויות לאחר השלמת הטיפול ירד ל- 0.1% ב- 9 שנים! בשנים האחרונות התגלו אנטיביוטיקות יעילות נוספות ובהן מינוציקלין, אופלוקסצין, קלריתרומיצין, ולאחרונה לבופלוקסצין. יש להדגיש ולזכור כי הטיפול האנטיביוטי מהווה חלק קטן מסך הטיפול הנדרש במחלה זו. החולים דורשים מעקב קפדני לזיהוי מוקדם של ריאקציות וכאשר הן מתרחשות הטיפול בהן מורכב ביותר, עלול להמשך זמן רב ודורש מיומנות וסבלנות רבה, כדי לגרום להפוגה ולמנוע נזקים משניים. לאחר השלמת הטיפול יש להמשיך ולעקוב אחר החולים למשך 5-10 שנים לפחות כדי לזהות בעוד מועד התפתחות ריאקציה מאוחרת או התלקחות מחודשת של הזיהום, במידה וכזו תתרחש. חלק נוסף והממושך ביותר בטיפול בחולים הוא הטיפול למניעת נכויות. בשל הדגירה הממושכת של המחלה עד להופעת הסתמנות קלינית, האבחון המאוחר גורם לכך שרבים מהחולים מאובחנים כאשר כבר יש חסרים משמעותיים בתפקוד העצבים הפריפריים ונחוץ מעקב וטיפול מתמשך כדי למנוע החמרת הנזקים והתפתחות נזקים ונכויות בלתי הפיכות.

המערכה למיגור המחלה

מאז הכנסת הטיפול הרב תרופתי [(Multi Drug Therapy (MDT] לשימוש בתחילת שנות ה-80 התברר הן לעובדי מערכות הבריאות והמטפלים בחולי הנסן והן לחולים עצמם כי לא רק שהטיפול יעיל ביותר, יעילות הטיפול נשמרה גם במעט החולים שחזרו והתלקחו לאחר סיום הטיפול וכמעט שלא התגלו עמידויות חדשות לתרופות המרכיבות אותו. ממצאים אלה גרמו לאופטימיות רבה ולאמונה כי ניתן לגבור על המחלה ולהדבירה ובעקבותיהם הוכרז בועידה ה- 44 של ארגון הבריאות העולמי, ה- WHO, בשנת 1991 על מערכה למיגור המחלה כבעיית בריאות ציבור עד שנת 2000. היעד נקבע כהורדת שכיחות המחלה מ- 1:10000 באוכלוסיה בעולם. המחשבה שהייתה בבסיס החלטה זו הייתה שכאשר שכיחות המחלה תרד מתחת לנתון זה המחלה תגווע מעצמה. ההשלכות המיידיות של הכרזה זו של ה- WHO היו שיפור בסטיגמה של החולים ובמודעות הציבור מחד, ומאידך מתוך הבנה כי מדובר במחלה ברת הדברה ואשר עומדת בפני חיסול פחתו משמעותית ביותר תקציבי המחקר המיועדים לחקר המחלה וגם בקרב החוקרים הצעירים – פחות ופחות אנשים פנו לעסוק בה, מתוך הבנה שמדובר במחלה גוועת. כבר בתחילת המערכה הוחלט ע"י ה- WHO לשנות את אופן מדידת מספרי החולים. בעוד שעד אז היה נהוג למדוד את מספר החולים לפי מספר החולים שקיבלו טיפול בשנה (=חולה הוא מי שמקבל טיפול למחלה), ההחלטה הייתה לעבור למדידה נקודתית – ז"א Point prevalence שתמדוד רק את מספר החולים שקיבלו טיפול בחודש דצמבר של כל שנה. כבר כתוצאה מתרגיל אריטמטי פשוט זה חלה ירידה מאוד משמעותית במספרי החולים המדווחים. בהמשך החליט ה- WHO מסיבות "מעשיות" של מחסור בטכנאים מיומנים בארצות האנדמיות, לנטוש את משטחי העור וספירת המתגים עמידי החומצה בהם, כקריטריון לאבחון וסיווג המחלה ולעבור במקום זאת לסיווג המחלה ע"פ מספר הנגעים העוריים, כאשר חולה עם פחות מ- 5 נגעים עוריים נחשב לחולה "מעוט חיידקים" (Pauci Bacillary (PB)) ומעל 5 נגעים לחולה "מרובה חיידקים" (Multi Bacillary (MB)). בשנת 1998, לאור הנתונים אודות ההצלחה של תכנית הטיפול ובדיקת הנתונים, המליצה ועדת מומחים של ה- WHO לקצר את משך הטיפולים לחולים הרב חיידקיים מ- 24 ל- 12 חודשים, לחולים מעוטי החיידקים ל- 6 חודשים ולחולים עם נגע בודד – מנה בודדת של ריפאמפיצין, אופלוקסצין ומינוציקלין (ROM). התוצאה המיידית הייתה צמצום נוסף ודרמטי במספרי החולים הרשומים, שכן כאמור חולים רשומים הם אך ורק חולים המקבלים טיפול למחלה. קיצור תקופת הטיפול מ- 24 ל- 12 חודשים לחולים MB גרם לכך שמספר חולי MB הרשומים ירד במחצית וגרם לשיפור דרמטי בסטטיסטיקה בעיקר בארצות בהן אחוז גבוה של חולי MB כמו ברזיל ואינדונזיה. טיפול ה- ROM שיפר את הסטטיסטיקה בהודו שבה מספר גדול יחסית של חולים עם נגע בודד. במקביל לשיפור הסטטיסטי ולנתונים המעודדים על התקדמות במגמת ההדברה של המחלה התעוררו שאלות בקרב המטפלים במחלת הנסן בנוגע לרקע ולוודאות שיש לגבי יעילות פרוטוקול הטיפולים החדש. מתוך הכרת הביולוגיה של מחלת הנסן ותקופות הדגירה הארוכות שלה, ברור כי לצורך הסקת מסקנות תקפות ומשמעותיות אודות יעילותם של פרוטוקולים טיפוליים במחלה זו נדרשים מחקרים ממושכים במיוחד ולמרות זאת כבר זמן קצר לאחר שינוי פרוטוקול הטיפול החלו להופיע ממצאים מדאיגים. למרות חששות אלה, בשנת 2000 התברר שהיעד הושג בארצות רבות אם כי לא בארצות האנדמיות שבהן מרוכזים רוב חולי מחלת הנסן בעולם (85%); הודו, ברזיל, ניגריה, מינמאר, מדגסקר ואינדונזיה (תמונה 2). למרות השיפור והירידה בשכיחות המחלה ע"פ רישומי ה- WHO, התברר שהארעות המחלה לא ירדה אלא נשארה קבועה על 500-600,000 מקרים חדשים לשנה עד 1995 ובהמשך החלה עליה הדרגתית בהארעות עד לשיא של קרוב ל- 720,000 מקרים חדשים בשנת 2000. עלייה זו נזקפה להגברת המאמצים לגילוי חולים חדשים ולעלייה במודעות הציבור למחלה, אך יחד עם זאת מתוך מודעות שלמרות הכל, היעד הגלובאלי לא הושג, הוחלט על סיסמא חדשה – "המאמץ האחרון" (The Final Push) המרמז על כך שהמחלה תודבר עד שנת 2005. בשנת 2001 הכריז ה- WHO על הדברת המחלה ברמה העולמית, אך ב- 27 הארצות האנדמיות ביותר שיעור ההארעות לא ירד בין השנים 1985 ו- 1999 וב- 6 הארצות שבהן התגלו 88% מהמקרים החדשים בעולם – הן מספרי החולים החדשים והן ההארעות היו בעליה! בשנת 2006 הכריז ה- WHO כי המטרה הושגה ושכיחות המחלה בעולם ירדה אל מתחת ליעד וליתר דיוק הגיעה ל- 0.3:10,000 וכי מספר הארצות האנדמיות בהן השכיחות גבוהה מן היעד ירד מ- 122 ל- 5. בעקבות זאת העולם נכנס לעידן שלאחר האלימינאציה – "post elimination era" שבו ייסגרו המרכזים הייעודיים לטיפול במחלת הנסן והטיפול בחולים יעבור למסגרות הבריאותיות הרגילות וליתר דיוק לידי רופאי העור שבמסגרות אלה (תמונה 3).

סיכום

מדידת שכיחות והמצאות המחלה ע"פ Point Prevalence במקום Incidence גורמת ליצירת תמונה ורודה ולא מציאותית של מצב המחלה בעולם ובשל הצגת הנתונים השגויה התקבל הרושם שניתן לקצר את הקורס הטיפולי. התוצאה היא קורס טיפול קצר מדי אשר לדעת רוב המומחים לא מספיק בחלק לא מבוטל מהחולים להשגת הפוגה שלמה אלא רק לדכא את המחלה עד להתלקחות חוזרת, ואף חושף את החולים לשכיחות גבוהה יותר של ריאקציות הרסניות. תוצאה אחרת של המערכה היא שינוי עולמי בתודעה אשר גרם לשיפור במצב החולים מבחינת הסטיגמה, עקב ההכרה כי מדובר במחלה עם תרופה. מאידך, לשינוי התודעתי השלכות שליליות , שכן התפיסה כאילו המחלה מוגרה גורמת לירידה במודעות לקיום המחלה בקרב עובדי בריאות וכתוצאה מכך האבחון של מקרים חדשים מתאחר על חשבון חולים נוספים שנדבקים ועל חשבון נזקים קשים יותר לחולים שאבחונם התאחר. גם הנזקים להיקף ורמת המחקר הבסיסי של מחלת הנסן משליכים על היכולת להוסיף ולהתקדם בהבנת המחלה ובשיפור הטיפול וההתמודדות עימה. ההיסטוריה הרפואית מלמדת שמעולם לא מוגרה מחלה חיידקית ע"י אמצעי טיפולים אנטיביוטיים בלבד וגם התובנות שלנו אודות הביולוגיה המיוחדת של מחלת הנסן מחזקות את ההבנה שהמחלה אינה ניתנת למיגור באמצעים אנטיביוטיים בלבד. מצב עניינים זה גורם לחשש אצל רוב הלפרולוגים בעולם שהמשך המדיניות הנוכחית יהפוך התלקחות והחמרה אפידמית של מחלת הנסן לבלתי נמנעות. לאור כל הנתונים הללו, ברור כי לרופאי העור תפקיד חשוב בהתמודדות עם האיום. על רופאי העור להיות מודעים לקיומה של המחלה, לביטויים הקליניים שלה ולצורך לאבחן אותה בשלבים מוקדמים ככל האפשר. חשוב לחשוב על האפשרות כאשר קיימים ממצאים קליניים אשר צריכים לעורר חשד במיוחד בקרב עולים, עובדים זרים ושאר מהגרים מארצות אנדמיות ובמיוחד בקרב נשים הרות מקרב אוכלוסיות אלה. גם בקרב מגעים של בני אוכלוסיות בסיכון יש לזכור את האפשרות ולחשוב עליה. בישראל הטיפול ממשיך להיות מרוכז ע"י המרכז הארצי למחלת הנסן בירושלים והחולים מטופלים ע"פ עקרונות הטיפול שהונחו בתחילת שנות ה- 80. בכל מקרה של חשד למחלת הנסן יש להפנות את החולים לבדיקה למרכז הארצי, שם תתבצע האבחנה ויוחלט על תכנית טיפול מתאימה. מה צופן העתיד במאבק במחלת הנסן? כמובן שקשה לדעת מה צופן העתיד אך מהנתונים הנפרשים בפנינו ניתן בכ"ז לחזות מספר התפתחויות. עם השיפור בתוחלת החיים של חולים נשאי HIV כתוצאה מהשיפור בטיפול התרופתי בהם, ככל הנראה צפויה עליה במספר החולים הסובלים במקביל גם ממחלת הנסן. נראה כי חולי HIV רבים היו נשאים גם של M. leprae אך מותם לאחר זמן קצר ממחלת האיידס מנע הופעת ביטויים קליניים של מחלת הנסן. למרות זאת, ככל הנראה לא מדובר בשינוי משמעותי מבחינה אפידמיולוגית ומבחינת בריאות הציבור. לעומת זאת, נראה כי צפויה עלייה משמעותית בשכיחות ההתלקחויות החוזרות של המחלה, עקב טיפול חלקי בלבד – ומשך טיפול קצר מדי וכתוצאה מכך עלייה גם במספר החולים החדשים שיידבקו וגם איחור באבחון חולים חדשים עקב פירוק של מרכזי ידע ומומחיות והעלמות המחלה מן התודעה של ספקי הבריאות. כמו כן צפוייה עלייה משמעותית בשיעור הריאקציות והנכויות הנובעות מהן על רקע שחרור מוקדם מדי מטיפול ומעקב. בתחום המחקר, לאחר שהושלם מיפוי הגנום של מחולל המחלה בשנת 2001 ובשילוב עם התקדמות בתחומים שונים של מחקר בסיסי כגון השלכות של מידע חדש אודות מנגנוני ההשפעה של HLA על פעילות תאי T ותגובתם לאנטיגנים שונים חלה התקדמות במספר תחומים. זוהו אנטיגנים ספציפיים חדשים שישמשו בעתיד לאבחון סרולוגי של הדבקה/חשיפה למחלת הנסן, זוהו אנטיגנים ספציפיים חדשים שצפויים להיות יעילים בזיהוי שפעול תאי T ספציפיים למחלת הנסן. פותחו בדיקות PCR לזיהוי כמויות מזעריות של מחולל המחלה ברקמות חולים ומגעים (מערכת כזו פותחה גם במרכז הישראלי למחלת הנסן ובעזרתה אובחן חולה MB טרם הופעת ביטויים קליניים אבחנתיים כלשהם!). נמשך המאמץ לפיתוח חיסון יעיל ואולי אף חיסון טיפולי שיוכל לגרום למערכת החיסון של חולי הנסן להתמודד עם המחלה בעצמה. נמשך גם המאמץ לפיתוח אמצעים אבחנתיים אובייקטיביים, מהירים ופשוטים למחלת הנסן, דוגמת ערכה ביתית לבדיקת הריון וניסויים קליניים ראשונים של אמצעים אלה צפויים להתחיל בימים אלה. כמו כן, מתקיימים מחקרים לבחינת פרוטוקולים טיפוליים חדשים באמצעות אנטיביוטיקות חדשות ולזיהוי אנטיביוטיקות חדשות ויעילות לטיפול במחלה.

ביבליוגרפיה

1. Marc Monot, N.H., Thierry Garnier, et al., On the Origin of Leprosy. SCIENCE, 2005. 308: p. 1040-1042. 2. Treatment of Leprosy: science or politics? Bernard Naafs, Trop Med Int Health 11:3 pp 268–278 3. Recent advances in the control programs and therapy of leprosy. N.P.Rao, Indian J Dermatol Venereoleprol, 2004, 70:5, pp: 269-276 4. Leprosy: too complex a disease for a simple elimination paradigm. D.N.J.Lockwood, S.Suneetha, Bulletin of the WHO 2005;83:230-235 5. Special issue on the role of dermatologists in leprosy elimination and post elimination era. Leprosy review 2007, 78:1

כותבי הערך

המידע שבדף זה מבוסס על מידע שנכתב באתר רשת רפואה, על ידי ד"ר לי-און גלעד, המנהל הרפואי, המרכז הארצי למחלת הנסן, ירושלים