כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק ניתוח אסתטי של האף - Rhinoplasty
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| ניתוח אסתטי של האף | ||
|---|---|---|
| ' | ||
| יוצר הערך | פרופ' יהודה אולמן | |
מדובר בניתוח שמטרתו לתקן את הצורה החיצונית של האף בניגוד לניתוח הרפואי שמטרתו להקל על מעבר האוויר באף, הן על ידי תיקון/יישור המחיצה הסוטה, והן על ידי הקטנת הקונכיות.
אנטומיה
האף מקבל את צורתו החיצונית על ידי השלד שלו. לעור האף המכסה את השלד אין צורה משל עצמו ועל כן צורתו החיצונית של האף הינה אספקלריה של השלד. שלד האף מורכב מזוג עצמות הנפגשות זו בזו ומהוות את החלק העיקרי של גבנון האף שקיומו מהווה את הסיבה העיקרית לדרישה הניתוחית. בהמשך לגבנון, יש ביטוי חיצוני למחיצת האף שהיא בעלת מבנה סחוסי וגרמי וניצבת למישור הפנים. מחיצה זו מהווה את המשך הגבנון ואורכה תורם משמעותית לאורכו של האף כולו. משני צידי המחיצה, במנח אלכסוני, נמצא זוג סחוסים שחלקם העליון מתחבר אל המחיצה והם מהווים את המשך הצורה המשולשת שיוצרות העצמות. סחוסים אלה מהווים תמיכה לעור של האף ומאפשרים מעבר חופשי של אויר. החלק המרוחק ביותר של שלד האף הינו זוג סחוסים נוסף שצורתו הכוללת מזכירה פרפר. זוג סחוסים זה מעצב את החלק הרחיקני של האף ומקנה לו לעיתים מראה בולבוסי.
הכנה לניתוח
ההכנה לניתוח כוללת התאמת ציפיות בין המנותח ומשפחתו לבין המנתח. יש הנוהגים לבצע הדמייה טרם הניתוח, אך שלב זה שנוי במחלוקת היות והוא עלול לטעת אשלייה לגבי צורתו העתידית של האף, שתקצר ידו של המטפל מלהשיגה. כמו כן האף איננו "כחומר ביד היצור" וההחלמה והתוצאה הסופית קשורים במרכיבים שאינם כולם בשליטה של המנתח. יש בעיקר לחשוש מהמטופלים בעלי העור העבה המתקשה לקבל את הצורה החדשה של השלד, והתוצאה של הניתוח, עלולה על כן להיות מאכזבת. גם המנותחים בעלי עור דק מאד, עלולים להתאכזב, שכן הטפול בשלד עלול להתבטא בצורה בלתי טבעית מתחת לפני העור.
מהלך הניתוח
הניתוח מתבצע לרב על ידי שילוב של הרגעה עמוקה, והרדמה מקומית, אך חלק מן המנתחים יעדיפו שהמנותח יהיה תחת הרדמה מליאה, כדי למנוע תזוזות מיותרות. בניתוח חושפים את השלד כדי שניתן יהיה לעצבו מחדש, וכאן המקום לציין שיש 2 דרכים להשיג את חשיפת השלד. הדרך השכיחה יותר הינה באמצעות חתכים בחלק הפנימי של האף שדרכם ניתן להגיע ולטפל בכל חלקי השלד. גישה נוספת היא הצורה הפתוחה והיא כרוכה בבצוע חתך ב"קולומלה", מבנה הנמצא קדמית למחיצה. בדרך זאת ניתן לחשוף את השלד בצורה המאפשרת עבודה מדוייקת יותר על החלק הרחיקני של השלד. הגישה הפתוחה נמצאת יותר בשימוש לתיקון עיוותים קשים של אף, ובעיקר במטופלים שנולדו עם שפה שסועה, או כאלה שנוצרו אחר ניתוח קודם שלא צלח. חסרונה בכך שהיא מותירה צלקת חיצונית, אם כי קטנה, ולרב קשה להבחין בה.
הטפול בחלק הגרמי של האף-הגבנון, הוא על ידי הסרה של החלק הבולט של עצמות האף, תוך שמוש באיזמל, הרווח שנוצר בין קצות העצמות מצומצם על ידי שבירת בסיס עצמות אלה וקרובן מחדש, כדי ליצור את המראה המשולש. בהמשך, מנמיכים את גובה המחיצה, כדי שתהייה המשך של החלק הגרמי שהונמך, כמו כן, ולפי הצורך, מקצרים את המחיצה, ולעיתים נותנים לה זוית כהה, שתיתן לקצה האף את הזוית הרצוייה, כ-95-100 מעלות. הסחוסים הצידיים מקוצרים אף הם ומותאמים לגובה החדש של המחיצה. בהמשך, מעצבים את הסחוסים היוצרים את קצה האף, וזאת על ידי הקטנת הרוחב של החלק העליון של הסחוסים, תוך השארת מסגרת של כ-5 ממ', שתאפשר את התמיכה של הקצה. לעיתים, כדי להצר את קצה האף, מחברים בין הסחוסים באמצעות תפרים. עצוב קצה האף, קל יותר בשיטה הפתוחה המאפשרת לא רק עיצוב על ידי תפרים, אלא גם על ידי הוספת שתלי סחוס כדי לשפר את התמיכה לקצה, וגם לשפר את גובהו.
לעיתים, יש צורך לשלב את החלק הרפואי, דהיינו תיקון המחיצה יחד עם התיקון האסתטי של האף, יש כירורגים פלסטים שיעדיפו שתוף של מומחה א.א.ג. בשלב זה. ניתן באותה עת לטפל גם בקונכיות על ידי צריבתן (קובלצייה). מקובל שלא לשלב כריתת קונכיות המעלה משמעותית את הסכון לדימום, שטפול בו אם יהיה, עלול להזיק לתקון האסתטי.
הנתוח מסתיים על ידי תפירת הריריות בתפרים נספגים בשיטה הסגורה, ותפירת העור בשיטה הפתוחה וזו מחייבת שמוש בתפרים שיש להרחיקם אחר כשבוע ימים מן הניתוח.
בחלק מן המטופלים יש לבצע גם הקטנת הנחיריים, פרק זה של הניתוח מותיר בסיומו צלקות חיצוניות, צלקות המוסתרות היטב בקפל שבין הנחיריים, ללחיים. תפרים אלה המאחים את החתך מחייבים אף הם, הוצאתם אחר שבוע ימים.
בשלב זה, מניחים פלסטרים על עור האף ומעל מניחים גבס (פלסטי לרב) מעל הפלסטרים, וכן מניחים פד גזה מתחת הנחיריים, שמטרתו לספוג את הדם שניגר ביומיים הראשונים אחר הניתוח. פד זה יוחלף, בהתאם למידת הדימום, וזאת ביומיים הראשונים אחר הניתוח. מעבר לכך אין עוד צורך בשמוש בפד זה.
ממולצת שכיבה עם ראש מורם.
בשבוע הראשון שאחר הניתוח יש להמנע מבצוע פעולות מאמצות, כפוף הראש, וכן הוצאת הקרישים מן האף. הנפיחות ושטפי הדם סביב העיניים מגיעים לשיאם ביומיים הראשונים אחר הניתוח, עד כדי קושי בפתיחת העניים. לעיתים מופיע שטף דם גם בלחמיות. תופעות אלה חולפות ברובן אחר שבוע ימים, דהיינו, במועד הסרת הגבס. ניתוח זה לרב איננו כואב, ולמרות זאת, מומלץ שמוש במשכך כאב (אקמול, אופטלגין) מדי 6 שעות כדי למנוע את הופעת הכאב. רצוי לא להשתמש בתרופות המפריעות בקרישת הדם, ואם תרופות אלה נלקחות, הרי שיש להפסיקן כ-10 ימים טרם הניתוח, כולל תוספי מזון שחלקם ידועים כמעכבי קרישה. יש מקום לידע שהיות והנשימה דרך האף נמנעת בשל הקרישים, הנשימה היא דרך הפה, מה שמביא לתחושת יובש בגרון. לרב, בניתוח אסתטי אין צורך בהשארת טמפונים באף, לעומת ניתוח המחיצה המחייב השארת טמפונים למשך יומיים-שלושה. אין חובת אשפוז אחר ניתוח אסתטי, כך, שבהתאם למצבו של המנותח ניתן לשחרר הביתה אחר תקופת התאוששות של כשעה. יש חובת אשפוז אחר טפול במחיצה ובקונכיות.
לעיתים, בשעות הראשונות אחר הניתוח יש הקאה דמית, בשל בליעת דם תוך כדי הפעולה.
הגבס מוסר מן האף שבוע אחר הניתוח, כולל הפלסטרים. יש הנוהגים להוסיף עוד פלסטרים כדי לזרז את ירידת הבצקת לעוד מספר ימים.
יש להקפיד על שמוש במסנני קרינה אחר הסרת הפלסטרים, ורצוי להמנע מהרכבת משקפיים בחודש הראשון, כמו גם מפעילות מאומצת. לאחר מכן ניתן לחזור לפעילות רגילה, תוך שמירת האף מחבלה חיצונית עד לתום השנה הראשונה. כבכל פעולה רפואית גם ניתוח אסתטי של האף עלולים להיות סיבוכים, ויש לעמוד על כל אחד ואחד מהם בהסבר הטרום ניתוחי:
ראשית, אי השגת התוצאה המקווה, יש מקום להתעכב עם המטופל על הציפיות שלו, כשהדגש הוא, שהאף איננו "כחומר ביד היוצר" וכל אדם מגיב בצורה שונה לכל פעולה או הליך רפואי. יש להשמר ממטופלים שנעולים על צורה מסויימת כפי שמודגמת בתמונה של ידוען זה או אחר.
אי שביעות רצון מן הצורה עלולה להתקבל גם בשל נראות של הסחוסים מבעד לעור, אי סדירות של העצמות, קצה אף שמוט ועוד. רב הפגמים הללו ניתנים לתיקון, אולם, יש מקום להדגיש שהתקונים, אם וכאשר נדרשים, מתבצעים כשנה אחר הניתוח, אחר שכל הבצקות חלפו והאף הגיע לצורתו הסופית.
כמו בכל ניתוח, למרות שבשכיחות נמוכה, זיהום עלול להיות אחד הסיבוכים, אם כי בניתוחי אף, מדובר בשכיחות נמוכה ביותר, ועל כן, אין נהוג לתת אנטיביוטיקה מניעתית.
דימום הוא אחד הסיבוכים החמורים של הניתוח, ניתן למנעו על ידי אי הכללת מטופלים עם בעיות קרישה או אלה הנוטלים תרופות נוגדות קרישה, גם מאמץ גופני ניכר, כמו גם נסיון הוצאת קרישים מתוך האף בימים הראשונים אחר הניתוח עלול לגרום לסיבוך זה. אם מתרחש דימום יש מקום לבצע לחץ מקומי חיצוני או פנימי על ידי הכנסת טמפוטים רוויים בחומרים מכווצי כלי דם, והקסקפרון. לחץ פנימי עלול לגרום הסטה של העצמות השבורות, ועל כן, לשינוי בלתי רצוי בצורת האף.
במקרים בהם לא טופה המחיצה והקונכיות יש אפשרות שיהיה קושי בנשימה האפית, מעבר לחודש הראשון. אם תופעה זו נמשכת יש מקום לשקול תיקון המחיצה ו/או הקונכיות אם קיימת לכך הצדקה. הנסיון מראה שאחר ניתוח שאיננו משנה באופן דרסטי את האף, הסכוי לקושי בנשימה אחר נהנתוח למטופלים שנשמו היטב לפניו, איננו גבוה. גם חוש הריח אמור לחזור לקדמותו אחר תקופת ההחלמה.
בעת שבירת עצמות האף, כדי ליצור מחדש את המבנה המשולש, יש סכון, אם כי נמוך מאד, לפגוע בניקוז הדמעות מהעין לאף, טיפול בסבוך זה הינו ביצירת תעלת ניקוז חדשה.
בניתוח בשיטה הפתוחה כמו גם כאשר מבוצעת הקטנת הנחיריים, יש לדעת שתיוותרנה צלקות.
כדי לסכם אני מוצא לנחוץ גם לציין, שניתוחי אף מן הראוי שיבוצעו על ידי כירורג פלסטי או רופא א.א.ג., אשר הוכשר לביצוע ניתוח זה המורכב מבחינה טכנית, ובעקר חשובה היכולת להתמודד עם הסיבכים שצויינו לעיל, אם וכאשר יתרחשו.