כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק המדריך לטיפול בסוכרת - טיפול תרופתי בסוכרת מסוג 2 - תרופות פומיות - Medical treatment of type 2 diabetes - oral medications
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. בקשה זו מופנית גם לעורכים רפואיים. | ||
| העורכים מבקשים להמתין עם עריכת הערך עד להוספתו לרשימת הערכים ב"ניהול עבודה ויקי". | |||
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
המדריך לטיפול בסוכרת
מאת המועצה הלאומית לסוכרת, משרד הבריאות. עורכים מדעיים: ד"ר עופרי מוסנזון, פרופ׳ איתמר רז
| המדריך לטיפול בסוכרת | ||
|---|---|---|
| ||
| שם המחבר | פרוט׳ חוליו וינשטיין, ד"ר עמית עקירוב, ד"ר איתן רויטמן, ד"ר ליאת ברזילי-יוסף | |
| שם הפרק | הטיפול התרופתי בסוכרת מסוג 2: תרופות פומיות | |
| עורך מדעי | פרופסור איתמר רז | |
| מאת | המועצה הלאומית לסוכרת, משרד הבריאות |
|
| מועד הוצאה | 2022 | |
| מספר עמודים | 614 | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – סוכרת
סוכרת מסוג 2 הינה מחלה כרונית, מורכבת, הדורשת טיפול ומעקב רפואי מתמשכים. טיפול פומי לסוכרת מסוג 2 קיים למעלה מ-50 שנה. בישראל נמצאות תרופות מהמשפחות הבאות מטפורמין (Metformin), סולפונילאוריאה Sulfonylurea)), גלינידים (Glinides), מעכבי אלפא גלוקוזיח (Alpha glucosidase inhibitors), תיאחולידינדיאץ
(Thiazolidinediones), מעכבי דיפפטידיל פפטיח 4 ( DPP-4 inhibitors) וגליפלחינים (.(SGLT2 inhibitor מטפורמין מהווה ככלל קו טיפולי ראשון והוא נידון בפרק אחר בספר. בפרק זה נדון בתרופות הנוספות לטיפול פומי. מקומן של התרופות השונות באלגוריתם הטיפולי של חולי הסוכרת יידון בפרק "האלגוריתם הטיפולי".
סולפונילאוריאה' 4
מנגנון פעולה
תרופות אלו נקשרות לקולטן ספציפי על פני תאי בטא בלבלב המפעיל תעלת אשלגן תלוית ATP. פוטנציאל הפעולה משתנה ועל רקע זה נוצר שטף פנימה של יוני סידן, הנכנסים לתוך הציטופלסמה של התא ומובילים לשחרור הגרנולות של אינסולין הנמצאות שם מוכנות להפרשה אל מחוץ לתא, לתוך זרם הדם. מנגנון פעולה זה מחייב קיום יכולת ייצור אינסולין מצד תאי הבטא. בנוסף, מנגנון זה, הגורם להפרשת אינסולין ועליית רמתו בדם ללא תלות ברמת הסוכר בדם, מאפשר להבין מדוע תרופה זו עלולה לגרום להיפוגליקמיה.
תכשירים
גליבנקלאמיד (גלובףגליבטיק), גליפיזיד, (גלוקורייט) וגלימפריד, (אמריל), הן התרופות הנמצאות בשימוש בישראל. קיימים הבדלים (אם כי לא מאד משמעותיים), בין סוגי הסולפונילאוריאה השונים מבחינה פרמקודינמית וגם פרמקוקינטית. למרבית התרופות משך פעולה ארוך הנמשך כ-24 שעות. ההבדלים המשמעותים הם בזמן מחצית החיים ותדירות נטילת התרופות ביום.
תחילת הפעולה של הגלוקורייט (גליפיזיד) מהירה יותר, עובדה המקנה לה יתרץ מסוים בטיפול ברמות גלוקוז לאחר ארוחה. בנוסף, למטבוליטים של תרופה זו, בניגוד למטבוליטים של הגליבנקלאמיד, אין השפעה היפוגליקמית. על כן, אירוע היפוגליקמי הנגרם מגלוקורייט מסתיים תוך מספר שעות, ואילו זה הנגרם מהגליבנקלאמיד עלול להימשך שעות רבות ובמקרים מסוימים, כגון בחולים נפרופתיים, אף ימים אחדים.
תוצאות קליניות
היעילות מתבטאת בהורדת A1C בכ-1.5% ואף יותר בחולים חדשים, עם שארית רקמת לבלב ותאי בטא המייצרים אינסולין. ככל שהזמן חולף, הולכת יעילותן ופוחתת. ניתן לשלב תרופות אלו עם תכשירים אחרים לטיפול בסוכרת, עם שיפור נוסף באיזון הגליקמי. במחקר CAROLINA אשר השווה בטיחות קרדיווסקולרית בין טרגנטה (Linagliptin) לבין גלימפיריד בחולים סוכרתיים בתחילת מחלתם נמצאה בטיחות זהה מבחינת ה-MACE של שתי התרופות5. לא היה הבדל מבחינת איזון גליקמי בין 2 הקבוצות לאורך תקופת המחקר, אולם נדרשה תוספת טיפול תרופתי מוקדם יותר בקרב החולים שטופלו עם טרגנטה לעומת גלימיפריד, דבר שמעיד על יעילות גלימפיריד מבחינת איזון גליקמי.
תופעות לוואי
בשנים האחרונות השימוש בקבוצת תרופות אלו הולך ופוחת. הסיבות העיקריות לכך הן הסיכון להיפוגליקמיה והעלייה
במשקל הכרוכים בשימוש בתרופות מקבוצה זו. שיעור אירועי היפוגליצמיה שדווח במחקר CAROLINA היה 11.1 אירועים ל-100 שנות אדם לעומת 2.3 אירועים בקבוצה שטופלה עם טרגנטה. בנוסף לכל אלו, קיימת אי בהירות לגבי השפעת תרופות אלו על הפרוגנוזה הקרדיווסקולרית. לצד מחקרים ומטא-אנליזה6 שהראו עלייה בסיכון לתמותה עם הטיפול בסולפונילאוריאה דור שני ושלישי, קיימים כאמור מחקרים המעידים על בטיחות קרדיווסקולרית.
מומלץ להזהיר מטופלים אודות מצבים בהם קיים סיכון מוגבר להיפוגליקמיה תחת טיפול בתכשירים ממשפחה זו: לאחר פעילות גופנית, בזמן צום, לאחר שתיית אלכוהול, בעקבות נטילת מינון גבוה מדי של התרופה, או בנוכחות הפרעה בתפקוד כלייתי או לבבי.
גלימפריד (אמריל) הוא החדיש ביותר בקבוצה זו. משך פעולתו כ-24 שעות. גורם לפחות אירועי היפוגליקמיה בהשוואה למולקולות הקודמות של המשפחה. מקובל ליטול אותו פעם ביום בלבד.
כאשר מתחילים טיפול באינסולין יש לנקוט משנה זהירות בשימוש בתרופות מקבוצה זו ובפרט כאשר מתחילים טיפול באינסולין פרנדיאלי, יש להפסיק טיפול בסולפונילאוריאה.
גלינידים7־9
מנגנון פעולה
תרופה זו דומה במנגנון פעולתה לסולפונילאוריאה אך נבדלת בכך שהקולטן אותו היא מפעילה על פני תא הבטא חינו שונה. הקשר הנוצר בין התרופה לבין הקולטן מתפתח במהירות, אך הוא משתנה יותר בקלות. על כן, התרופה פועלת אמנם די מהר, אך למשך זמן קצר יחסית, כ-5-4 שעות. תכונות אלו הקנו לה יתרון כאחת מתרופות הבחירה לטיפול פומי בהיפרגליקמיה לאחר הארוחה. הפסקת פעילותה לאחר כ-5-4 שעות מנטילתה, כרוכה בהפחתת הסיכון להיפוגליקמיה פרה- פראנדיאלית, כלומר, היפוגליקמיה שלפני הארוחה הבאה. עובדה זו מייתרת את הצורך באכילת ארוחת ביניים למניעת היפוגליקמיה, אשר מהווה יתרון משמעותי עבור חולים מסוימים.
יתרון נוסף ובעל משמעות קלינית גדולה הוא העובדה שהתרופה עוברת פירוק מטבולי מינימאלי בכליות (פחות מ-10%) ועיקר הפירוק מתבצע בכבד. בנוסף, המטבוליטים שלה אינם פעילים וחסרי השפעה היפוגליקמית ומופרשים לבסוף ברובם בצואה. תכונה זו מאפשרת להמליץ גם לחולי סוכרת, עם כל דרגה של פגיעה כלייתית, לקבל טיפול זה.
תכשירים
הרפגליניד - והנטגליניד הם הנציגים העיקריים של קבוצה זו בעולם. בארץ קיימת רק הרפגליניד.
תופעות לוואי
בדומה לקבוצת הסולפונילאוריאה, ישנה סכנה לאירועי היפוגליקמיה בשימוש בתרופות מקבוצה זו.
כדאי לזכור כי מאחר והתכשיר עובר פירוק כבדי, תרופות בעלות השפעה מעכבת משמעותית על האנזימים האחראי למטבוליזם הכבדי, דוגמת קלופידוגרל הנפוצה בשימוש באוכלוסיית חולי הסוכרת, עשויות להפחית את פינוי ה-Repag1inide מהדם ולהוביל לסיכון מוגבר להיפוגליקמיה.
1Thiazolidinediones - PPAR-gamma אנוניסטים של קולטן הגרעין
מנגנון הפעולה
התרופות מקבוצה זו גורמות לשפעול פקטור השעתוק הגרעיני PPAR-Y וכתוצאה מכך לשינוי בשעתוק של גנים המווסתים את חילוף החומרים של הגלוקוז בשריר המשורטט, ברקמת השומן ובכבד. כתוצאה מהשינוי גוברת הרגישות לאינסולין באברים אלה, וכן חל עיכוב בייצור גלוקוז בכבד.
התכשירים
שני התכשירים מקבוצה זו שהיו בשימוש בישראל ומחוץ לה, הם ה-Piogiitazone-m Rozig1itazone.
הרוזיגליטזון (אבנדיה), הוצא באופן מעשי משימוש כיוון שעלה חשד כי לווה בעלייה בשכיחות התקפי לב. התרופה לא חזרה לשימוש נרחב למרות הסרת אזהרה זו מהתרופה בסוף 2013. פרשת אבנדיה הובילה את מנהל המזון והתרופות
האמריקאי (FDA) לחייב את יצרניות התרופות לבצע מחקרי בטיחות קרדיווסקולרים. פיאוגליטזון, או בשמו המסחרי אקטוס, נותר בשימוש.
התכשיר נמצא בשימוש הן כתרופה יחידה אך בעיקר כמשלים לטיפול הפומי מהקו הראשון והשני, כלומר נוסף כתרופה שלישית לאחר שלא הושג איזון רצוי של הגלוקוז תחת טיפול במטפורמין יחד עם תרופה מקבוצת הסולפונילאוריאה או אחרות.
המינון המומלץ הוא 30-15 מ״ג במינון התחלתי, פעם ביום, בבוקר, ללא קשר לאוכל. ניתן להגדיל את המינון עד 45 מ״ג ביום באנשים צעירים יחסית וללא מחלת לב.
לפני התחלת הטיפול בתרופה רצוי לבדוק תפקודי כבד ולוודא שהם תקינים. בחולים בהם האנזימים ההפטוצלולאריים מוגברים פי שניים ויותר מהטווח התקין לא מומלץ לרשום את התרופה. כמו כן רצוי שלא להשתמש באקטוס יחד עם תרופות מקבוצת הפיברטים.
תוצאות קליניות
מינון יומי של 15 עד 30 מ״ג של פיוגליטזון, כאשר הוא ניתן כתרופה בודדת, גורם לירידה ^HbAic בשיעור 0.8%-0.6%. ניתן להכפיל את ההשפעה על ידי תוספת מטפורמין או תרופה מקבוצת הסולפונילאוריאה. שילוב של פיוגליטזון עם תכשירים מקבוצת הסולפונילאוריאה או עם אינסולין מעלה את שיעור אירועי ההיפוגליקמיה, בהשוואה לתכשירים האלה בלבד. השילובים השונים גורמים לאירועי היפוגליקמיה משמעותיים ב-15%-13% מהמטופלים כפי שנצפה במחקרים קליניים שנמשכו שישה חודשים ויותר. במינון הגבוה, 45 מ״ג ביום, שיעור אירועי ההיפוגליקמיה גבוה אף יותר.
פיוגליטזון הדגים ירידה באירועים קרדיווסקולריים כתוצא שניוני במחקר ^PROACTIVE וכמו כן הדגים הורדה משמעותית בשכיחות שבץ או אוטם לבבי בחולים ללא סוכרת, אך עם תנגודת לאינסולין, אשר סבלו מאירוע מוחי או TIA במחקר 101R1s-n.
בניסויי חיה (עכברים) ובמספר מחקרי תצפית דווח על עלייה בשיעור מקרים של סרטן שלפוחית השתן לאחר שימוש ממושך בפיוגליטזון. מחקרים פרוספקטיביים ארוכי טווח בארה״ב לא הראו עלייה משמעותית בשיעור גידולי השלפוחית (0.89-1.26 HR-1.06; 95% ci). לעומת זאת, מחקר תצפיתי רטרוספקטיבי מבריטניה מצא עודף תחלואה בגידולי שלפוחית השתן בשיעור 1.63 לעומת אוכלוסייה שלא נחשפה לפיוגליטזון. אין כיום מידע מספיק על מנת לקבוע עמדה ברורה בנושא זה. ברוב המחקרים המבוקרים מתועדת עלייה במשקל תחת טיפול בפיוגליטזון ב-7%-5% מהמטופלים. העלייה היא בטווח של 4-2 ק״ג אך במקרים לא מעטים גם יותר.
קיימת עדות לעיכוב התפתחות סוכרת בחולים בעודף משקל ותנגודת לאינסולין, אך ספק אם הנתונים מצדיקים טיפול זהי1.
תופעות לוואי
ככלל, שיעור המטופלים המפסיקים טיפול, עקב תופעות לוואי, עומד על6%-4.5%. במחקרים שנמשכו מעל שישה חודשים, תופעות הלוואי העיקריות קשורות לאגירת נוזלים.
עלייה במשקל- טיפול בפיוגליטזון עשוי לגרום לעלייה במשקל. במחקרים שבוצעו בין אם כטיפול יחיד או בשילוב נצפתה עליה במשקל בין 3-0.5 ק״ג.
אי ספיקת לב- אירועים בעלי משמעות קלינית מדווחים בשיעור הגבוה פי שלושה תחת טיפול בפיוגליטזון לעומת טיפול במטפורמין או בסולפונילאוריאה. שיעור האירועים עמד על 10%-5% בפיוגליטזון, לעומת 3%-2% בטיפול סטנדרטי. שיעור המקרים עולה במקביל לעלייה במינון הפיוגליטזון. הופעה מבודדת של בצקות ברגליים, ללא סימני אי-ספיקת לב אחרים, מדווחות ב-5% מהמטופלים.
שברים- במחקרים קליניים נצפתה עלייה בשכיחות שברים, בעיקר בנשים במנופאוזה, עם שימוש בפיוגליטזון.
בצקת מקולארית- מעקב אחר בדיקת קרקעית העיניים מהווה שגרה בכל חולי סוכרת. טיפול בפיוגליטזון מחייב זהירות יתר עקב אפשרות של בצקת מקולארית.
אנמיה- התרופה יכולה לגרום לירידה בהמוגלובק/המטוקריט, בעיקר בשל עלייה בנפח הפלסמה.
תופעות לוואי אחרות עליהן דווח במחקרים קליניים, כמו כאבי ראש, ריבוי זיהומים בדרכי הנשימה וכאבי בטן אינן ספציפיות לפיוגליטזון וההיארעות המוגברת אינה מחייבת התייחסות.
מעכבי אלפא-גלוקחידאז12
תרופות אלו מעכבות את אנזים המעי אלפא גלוקוזידאז וכתוצאה מכך מאטות את ספיגת הפחמימות מהמעי. בישראל קיימת התרופה אקרבוז (acarbose). תרופות אלו ממתנות את עלית הסוכר לאחר ארוחות ואינן גורמות ככלל להיפוגליקמיה.
יעילותן מבחינת הורדת HbAic היא מתונה וכן השימוש בהן כרוך בתופעות לוואי במערכת העיכול כולל שלשולים, גזים ותחושת מלאות. יש ליטול את התרופות לפני כל ארוחה. התרופה נמצאה יעילה עבור חולי סוכרת קשישים הסובלים גם מעצירות.
במידה ומתרחש אירוע היפוגליקמיה כאשר במטופל נוטל בין היתר אקרבוז יש לצרוך אך ורק גלוקוז/דקסטרוז טהור בשל מנגנון הפעולה של התרופה.
מעכבי 4-DPP גליפטינימי 13־16
מנגנון פעולה
מנגנון פעולתן מתבסס על יכולתן לעכב את פעילותו של האנזים די פפטיל פפטידאז-4 (4-DPP), האחראי להידרוליזה ולהרס המהיר של ההורמון 1-GLP. עיכוב האנזים גורם להארכת מחצית החיים של ההורמון, אשר תורמת הן לעלייה בהפרשת האינסולין תלוית גלוקוז והן לדיכוי הפרשת הגלוקגון. שינויים הורמונליים אלו מובילים לבסוף לירידה ברמות הסוכר, בצום ובמיוחד לאחר הארוחות, כאשר קיים גירוי במעי הדק להפרשת 1-GLP.
תכשירים
סיטגליפטין (ג׳נוביה), וילדגליפטין (גאלבוס), סקסגליפטין, (אונגלייזה) ולינגליפטין (טרג׳נטה) מקבוצת האינקרטינים, הן הנציגות של קבוצת תרופות זו בישראל.
תוצאות קליניות
יעילותן בהורדת HbAic מגיעה עד לכ-0.8% ועולה ככל שערך HbA1c-n הבסיסי גבוה יותר. התרופות הדגימו בטיחות קרדיווסקולרית במחקרי התוצאים (סיטגליפטין, סקסהגליפטין, אלוגליפטין) אך נצפתה עלייה בשכיחות אשפוזים על רקע אי ספיקת לב עם השימוש בסקסהגליפטין ובאלוגליפטין, אך לא עם סיטגליפטין ולינגליפטין. הסיבה לכך טרם ידועה. במחקרי אוכלוסייה נצפו תוצאות סותרות לגבי עלייה בשכיחות אי ספיקת לב עם תרופות אלו.
מנהל המזון והתרופות האמריקאי הוסיף אזהרה ב-2016 בנוגע לסיכון לאשפוזים בשל אי-ספיקת לב להתווית הטיפול בתכשירים הכוללים סקסהגליפטין ואלוגליפטין. בהמשך, הסוכנות הוסיפה אזהרה בנוגע לשימוש בכלל מעכבי 4-DPP בחולים בסיכון גבוה לאי-ספיקת לב. דרושים מחקרים ארוכי-טווח בכדי להעריך באופן טוב יותר את הבטיחות הקרדיווסקולרית של תכשירים ממשפחה זו. בשלב זה, ההמלצה של מנהל המזח והתרופות האמריקאי היא להפסיק באופן ספציפי את השימוש בסקסהגליפטין ואלוגליפטין בחולים שפיתחו אי-ספיקת לב.
בנוסף לבטיחות קרדיווסקולרית, ישנן עדויות לגבי הגנה כלייתית עם הטיפול במעכבי 4-DPP כפי שנצפה במחקר 53!SAVOR-TIM עם סקסגליפטין: נמצאה האטה בהחמרת האלבומינוריה בחולים סוכרתיים עם ובלי מחלת כליות ידועה’*. מידע ממחקרים אחרים לגבי הגנה כלייתית הינו מוגבל עקב מאפייני החולים שהיו עם מחלת כליות מתקדמת, שנות סוכרת רבות ומעקב קצר יחסית.
תופעות לוואי
לתרופות אלו פרופיל בטיחותי גבוה. תופעות הלוואי המתוארות מטיפול בתרופות אלו הנן נדירות יחסית (דומות לפלצבו).
השפעתן של התרופות הללו על משקל הגוף היא ניטרלית. הן אינן גורמות לעלייה במשקל אך גם אינן תורמות לירידתו. מטאבוליזם תרופות מקבוצה זו הינו במסלול כבדי ולפיכך ניתן לטפל בהן בחולים עם אי ספיקת כליות מתקדמת, ואף חולי דיאליזה. יש לבצע התאמת מינון של התרופות לתפקוד הכלייתי, למעט עם לינגליפטין (טרג׳נטה). הטיפול בתרופות אלו נסבל היטב ללא הבדל מבחינת פרופיל הבטיחות ותופעות הלוואי בחולי סוכרת עם ירידה בתפקוד הכליות שטופלו כמעכבי 4-DPP לעומת פלצבו18.
מאחר ומערכת האינקרטינים מופעלת על ידי אכילה, כלומר, עלייה בערכי הסוכר בדם, גם תרופות אלו יעילות בהורדת רמת הסוכר בדם בנוכחות היפרגליקמיה. בנוסף לכך, הורמון ה-1-ק0£ מגביר הפרשת אינסולין מהלבלב באופן תלוי גלוקח וכאשר רמת הסוכר בדם יורדת לערכים תקינים, המשך דיכוי של האנזים 4-DPP אינו מלווה בהמשך ירידה נוספת של רמות הסוכר בדם. המשמעות היא שתרופות אלו, כאשר הן ניטלות לבד, אינן גורמות להיפוגליקמיה. נתון זה מהווה יתרץ בעל משמעות קלינית גבוהה מאד והופך קבוצת תרופות אלו לבטוחות ביותר.
בעבר היו דיווחים אודות סיכון אפשרי מוגבר לדלקת לבלב, סרטן לבלב וגידולים נוירו-אנדוקריניים עם טיפול במעכבי 4-DPP, בפרט סיטהגליפטין. סקירה מקיפה של הנתונים שהושלמה ע״י ה-EMA-W FDA קבעה כי אין די עדויות בכדי לאשר סיכון מוגבר לסרטן לבלב עם טיפול בתכשירים אלו. מחקרים רבים בנושא כולל מטאנליזות עודם עם מידע סותר לגבי סיכון מוגבר לדלקת לבלב בחולים המטופלים עם מעכבי 4-19DPP.
קיימים כיום שילובים רבים מוכנים מראש של תרופות אלו עם מטפורמין וגם עם מעכבי SGLT2.
מעכבי 1SGLT2׳15־18
הינם (Inhibitors of subtype 2 of the Sodium-Glucose Transport Proteins, SGLT2) מעכבי משאבת נתרן־גלוקוז
הקבוצה הצעירה לטיפול בסוכרת מסוג 2. מנגנון הפעולה העיקרי של תרופות אלו הינו הפרשה של גלוקוז בשתן.
מנגנון הפעולה
כידוע, הגלוקוז המופרש בגלומרולי של הכליה נספג רובו ככולו בצינוריות הכליה. 90% מהגלוקוז נספג בצינורית הקריבנית והיתר, בצינורית הרחיקנית. רק כאשר הפרשת הגלוקוז גדולה מיכולת הכליה לספוג אותו בחזרה (Tubular maximum) עודף הגלוקוז מופרש בשתן. המנגנון העיקרי באמצעותו מתבצעת הספיגה הטובולרית של גלוקוז הוא משאבת נתרן־גלוקח הצורכת ATP באנרגיה לפעולתה. המשאבות בטובולי הפרוקסימאלי והדיסטאלי שונות במבנה הסטרי ומסומנות כסוג 2 וסוג 1, בהתאמה. שיתוק המשאבה מסוג 2 על ידי מעכבים ספציפיים גורם לגלוקוזוריה עד 70 גרם ליממה.
התכשירים
התכשירים מקבוצה זו, שאושרו לשימוש בישראל, הם (Empagliflozin (jardiance) ,Dapagliflozin (Forxiga Ertugliflozin (steglatroH. צורת המתן היא פומית. התכשיר נלקח בבוקר (על מנת למנוע/לצמצם נוקטוריה). לכל אחד מהתכשירים שני מינונים, כאשר היתרון הגליקמי של המינון הגבוה יותר הוא שולי, לעומת המינון הנמוך.
^-Jardiance) Empagliflozin) נמצא במינון של 10 ו-25 מ״ג, ^Forxiga) Dapagliflozin) נמצא במינון של 5 ו-10 מ״ג, ה-Steglatro) Ertug1iflozin) נמצא במינון של 5 ו-15 מ״ג. קיימים בישראל שילובים קבועים של תכשירים אלו
ובעתיד עשויים להצטרף שילובים רבים JARDIANCE DUO, XIGDUO XR, GLYXAMBI בטבלייה אחת, כגון
נוספים הקיימים כבר בחו״ל.
בארה״ב קיימת קבוצה נוספת של תרופות אלו, ה-CANAGLIFLOZIN ובשמה המסחרי, ^INVOKANA.
התכשירים מקבוצת SGLT2-h יכולים להינתן כתרופה יחידה או בשילוב עם מטפורמין ר/או התרופות מקבוצת הסולפונילאוריאה וגם עם תרופות ממשפחת האינקרטינים. לשילוב התכשירים השפעה מצטברת וניתן להשיג ירידה ^HbAic בשיעור של עד 2%. השילוב עם מטפורמין הוכח כבטוח, השילובים עם סולפונילאוריאה כרוכים בריבוי יחסי של אירועי היפוגליקמיה.
תוצאות קליניות
במחקרים קליניים, לאורך שישה חודשים ויותר, נמצא כי שימוש יום יומי באחד מהתכשירים גורם לירידה ^HbAic בשיעור 0.8%-0.7%. נדרשים כשבועיים עד להשגת שיווי משקל מטבולי וייצוב השפעת הטיפול.
הפרשת כמות גדולה של גלוקח בשתן גורמת, בצד הירידה ברמת הגלוקוז בדם, גם לאובדן קלוריות משמעותי ובחלק מהחולים נצפתה ירידה במשקל בשיעור ממוצע של 4-2 ק״ג. במקביל נצפתה ירידה בלחץ הדם בשיעור של 5-3 ממ״כ (סיסטולי), וכן דווח על שיפור בהיענות (גמישות) דופן העורקים24. הריכוז הגבוה של גלוקוז בשתן גורם להשתנה אוסמוטית ועלול לגרום להתייבשות, אם המטופל אינו דואג לאיזון הנחלים על ידי שתיה בכמות מספקת. תוארו מקרים של התייבשות וירידה בתפקוד הכליות, לכן קיימת אזהרה להימנע משימוש בתכשירים מקבוצה זו בנוכחות אי ספיקת כליות בינונית עד קשה. השימוש אינו מומלץ בנוכחות GFR נמוך מ-45 מ״ל/דקה, ואסור ^GFR נמוך מ-30 מ״ל/דקה.