אורגזמה נשית - Female orgasm

עד כמה חשובה האורגזמה הנשית לתהליך ההפריה, איך ניתן לדעת אם אישה מזייפת אביונה, מהו מנגנון הפעולה וכיצד הוא משפיע על המוח ומה עדיף יותר לאישה, אורגזמה נרתיקית או קליטוריאלית. סקירת מחקרים אחרונים בנושא אורגזמה נשית

ד״ר ליאורה אברמוב

האורגזמה באישה היא תחושת שיא מגוונת וחולפת של הנאה עצומה, היוצרת מצב של ערפול הכרה ומלווה לרוב בהתכווצויות רתמיות בלתי רצוניות של השרירים המשורטטים ברצפת האגן, יחד עם התכווצויות שריר הרחם וסוגר פי הטבעת. האורגזמה מסיימת את תחושת הגירוי המיני והגודש בכלי הדם (לעתים חלקית בלבד) ומלווה בתחושה טובה ובסיפוק״. תחושת הסיפוק וההנאה והמנגנון הפיזיולוגי של האורגזמה דומים מאוד בין הגבר והאישה, אך קיים גם שוני ברור מאוד: אם משאת נפשו של הגבר הממוצע היא למשוך את הזמן עד לאורגזמה כמה שיותר, הרי שהאישה תשאף להגיע לאורגזמה כמה שיותר מהר! בנוסף, אישה יכולה להיות מולטיאורגזמית והגבר לא. אישה יכולה להגיע למצב של אורגזמה ממושכת להבדיל מהגבר, וכשגבר מגיע לשלב האל-חזור באורגזמה, הוא אינו יכול לעצור תהליך גם אם הגירוי ייפסק. באישה, עם הפסקת הגירוי, האורגזמה תיפסק. יש גם שוני פיזיולוגי באופן ההתכווצות של שרירי רצפת אגן בין הגבר לאישה. ברור מדוע הגבר צריך להגיע לאורגזמה, הרי בזמן האורגזמה יש שפיכה של נוזל הזרע, דבר החיוני לתהליך הרבייה, אבל לא כך הדבר לגבי האישה. מבחינה רגשית, האורגזמה אצל האישה מהווה סמן לסיום המשגל ומתגמלת אותה בהנאה עצומה, כך שהיא תרצה להמשיך ולקיים יחסי מין, למרות שבזמן המשגל היא מסכנת עצמה בכניסה להריון ובהידבקות במחלות מין. בגלל הקושי של האישה להגיע לאורגזמה, הרי כשזו מתרחשת, חלה קרבה רגשית שהיא חשה אל הגבר, דבר שעוזר לה בבחירת Mr right. האורגזמה באישה דרושה לייצור אובדן גבולות פיזי ומיזוג גופני, ושחרור אוקסיטוצין מההיפותלמוס בזמן אורגזמה (עלייה 4 X) יוצר תחושות של bonding עם בן הזוג.

האורגזמה ותהליך ההפריה

מבחינת חשיבות האורגזמה בתהליך ההפריה, יש מספר תיאוריות: בזמן אורגזמה חל שחרור של vaginal tenting (התרוממות הרחם באגן הקטן ויישור צוואר הרחם בנרתיק, דבר הקורה בזמן גירוי מיני), מה שמאפשר לצוואר הרחם להיכנס למאגר הזרע בפורניקס. כמו כן, התכווצויות הרחם בזמן אורגזמה ״שואבות״ את הזרע למעלה. האורגזמה באישה דרושה להעצים את הגירוי המיני של הגבר ועל ידי זה להבטיח את השפיכה (ל״תפוס״ את הזרע). לאחר האורגזמה יש תחושת נינוחות שמבטיחה שהאישה תמשיך לשכב אחרי המשגל, דבר שימנע את בריחת הזרע החוצה. שחרור אוקסיטוצין בזמן אורגזמה משפר תנועתיות של הרחם והחצוצרות ועל כן מחיש את מעבר הזרע. גם שחרור ADH בזמן אורגזמה מגביר את תנועתיות הרחם, מונע השתנה ולכן מונע דליפת זרע מחוץ לנרתיק.

האורגזמה משפרת את תקינות הנרתיק על ידי הפעלת שרירי רצפת האגן והגברת זרימת הדם לנרתיק. בזמן האורגזמה באישה, חלות בין שלוש ל-15 התכווצויות של שרירי הנרתיק בתדירות של 0.8 שניות, בעוצמה הולכת ויורדת. לעתים, התחושה הסובייקטיבית של האורגזמה מתרחשת שתי שניות עד ארבע שניות לפני תחילת ההתכווצויות. התכווצויות ממוקמות במשטח האורגזמי בנרתיק (שליש תחתון של הנרתיק), פי הטבעת ובשרירי הרחם. התכווצות השרירים החלקים של הרחם מסיימת את האורגזמה. ככל שהאורגזמה חזקה יותר, יש יותר התכווצויות והיא נמשכת יותר זמן. קיימת וריאביליות בין אורגזמה לאורגזמה ובין אישה לאישה.

מנגנון האורגזמה

העצבובים הסנסוריים המשתתפים במנגנון האורגזמה הם: גירוי מנטלי במוח; גירויי ראייה, דרך עצב הראייה למוח; גירויי ריח, דרך עצב ההרחה למוח; גירוי בשדיים, דרך עצבים פריפריים לחלק הגבי של חוט השדרה ולמוח; גירוי של הדגדגן, דרך עצב הפודנדל לעצבוב סקרלי, לחוט השדרה ולמוח; גירוי נרתיקי, דרך העצב הפלבי (ואולי גם דרך עצב הואגוס) דרך חוט השדרה ולמוח. העצבוב המוטורי המשתתף באורגזמה עובר: מגזע המוח לחוט השדרה או דרך רפלקסים ספינליים.

דרך עצבוב פרסימפטטי (2-4S) לפלקסוס הפלבי והעצב הקברנוזי הגורם לזקפה של הדגדגן ולעלייה בזרימת הדם ברקמה הספוגית. דרך עצבוב סימפטטי (T10-L2) לעצב ההיפוגסטרי והפלקסוס הפלבי לכלי הדם בנרתיק הגורם ללובריקציה. דרך העצבוב הפרסימפטטי לפלקסוס הפלבי ועצבוב פריפרי לבלוטות פראורטרליות והברטולין להגברת הפרשה בהן. מגזע המוח דרך חוט השדרה דרך עצבוב ספינלי 4-S2 (עצב הפודנדל) לשרירי רצפת האגן הגורמים להתכווצותם בזמן אורגזמה. מהיפותלמוס להיפופיזה אחורית, גורם לשחרור אוקסיטוצין, שגורם להתכווצות הרחם בזמן אורגזמה.

הורמונים שחלתיים משפיעים מההיפותלמוס על הציר היפופיזרי שחלתי.

לפי התיאוריה של Davidson מ-1980, במוח יש מרכז אורגזמה אשר קשור לקורטקס ולשרירי רצפת האגן. מרכז זה עובר הפעלה וגורם לכיווץ של שרירים משורטטים הגורמים לתחושת אורגזמה ולמצב של טשטוש הכרה. הפעלת המרכז גורמת גם לכיווץ שרירי הרחם החלקים ועל ידי כך לסיום שלב ההתעוררות המינית.

Holstege ב-2006 ‏ ביצע בדיקות PET SCAN ל-12 נשים במהלך אורגזמה שאותה חוו דרך גירוי קליטוריאלי על ידי בני זוגן. נמצא שבזמן אורגזמה, חלקים שלמים במוח האישה ״נכבים״: אזור הקורטקס הלטרלי האורביטופרונטלי, האחראי על שליטה עצמית; אזור הקורטקס הדורסומדיאלי פרה פרונטלי, האחראי על מוסר ושיפוט חברתי, ודיכוי של האמיגדלה, מצב המצביע על הורדת סף הערנות. להבדיל ממה שקורה במוח האישה הרי שבגברים יש פחות דיכוי מוחי בזמן אורגזמה.

״אם אישה רוצה להגיע לאורגזמה היא חייבת להימנע מרגשות של חשש או חרדה. . . ברגע האורגזמה האישה לא מרגישה כלום!״ (Holstege).

לתוצאות אחרות הגיעו הצוות של Komisaruk 1-Whipple, שבדקו חמישה נשים עם SCI (spinal cord injury) אשר הגיעו לאורגזמה נרתיקית עמוקה דרך גירוי צוואר הרחם. הם מצאו עירור של המערכת הלימבית הכוללת את האמיגדלה וההיפותלמוס אשר משחרר את האוקסיטוצין - הורמון האהבה והקשר. הם מצאו גם עירור של אזור הגרעין האקומבנס, האחראי על תחושת הפרס וההנאה. כמו כן, היה ערור של הקורטקס הקדמי באזור הסינגולייט והאינסולה -אזורי מוח האחראיים לקשרי אהבה. הדבר מצביע על הקשר בין אורגזמה ורגשות אהבה לבן הזוג. סקרים בעיתונות פופוליסטית מדברים על כך שכ-95 אחוז מהנשים מזייפות אורגזמה לפחות פעם אחת בחייהן. קיים קושי בהוכחת האורגזמה מבחינה פיזיולוגית. בזמן אורגזמה, קיימות התכווצויות של שרירי הנרתיק, הרחם ופי הטבעת. אחרי האורגזמה נצפית עלייה של Vaginal Pulse Amplitude) VPA) בדופלר של כלי הדם בנרתיק ונמדדת עלייה ניכרת ברמות פרולקטין בדם. למעשה, ההוכחה היחידה שאישה הגיעה לאורגזמה היא שחרור פרולקטין: רמת הפרולקטין גבוהה (X400) לאחר אורגזמה בזמן משגל מאשר באורגזמה לאחר אוננות (תחושת ההנאה גבוהה יותר), רמה שנשארת גבוהה בדם כשעה לאחר האורגזמה. בגברים, עלייה ברמות פרולקטין גורמת ליצירת תקופה רפרקטורית אך לא ברור מדוע הדבר לא קורה גם בנשים.

כריתת צוואר רחם ואורגזמה

שאלה המטרידה גינקולוגים היא משמעותה של כריתת צוואר הרחם מבחינת התפקוד המיני של האישה לאחר הניתוח והאם יש עדיפות לכריתת רחם תת-שלמה. במידה מסוימת, נראה שיש חשיבות לצוואר הרחם בתגובה המינית ובאורגזמה דרך גירוי עצב הואגוס. חולות SCI מצליחות לחוות אורגזמה דרך גירוי של צוואר הרחם. בחולות אלו נמצא שעצב הואגוס משמש מעקף לעצבי חוט השדרה בגירוי צוואר הרחם והנרתיק, והפעלה של עצב זה יכולה לגרום לאנלגזיה ולאורגזמה. אולם, אין הוכחות שכריתת רחם שלמה בהשוואה לכריתת רחם עם שימור הצוואר משנה תגובה מינית של האישה הבריאה. בשתי עבודות של Gimbel H, שהשווה תפקוד מיני בנשים שעברו כריתת רחם שלמה לעומת כריתה תת-שלמה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטי בין שתי שיטות הניתוח מבחינת התפקוד המיני של הנשים אחרי הניתוח , .

האורגזמה הנרתיקית לעומת הקליטוריאלית

קיימים מיתוסים רבים והתייחסויות חברתיות שונות לגבי האורגזמה הנרתיקית, לכאורה האמיתית והנחשקת יותר אך הקשה יותר להשגה, לעומת האורגזמה הקליטוריאלית, הזמינה והקלה יותר אך פחות מוערכת על ידי הנשים ובני זוגן. פרויד האמין שאישה החווה אורגזמה נרתיקית היא בעלת אישיות בוגרת ובשלה, בעוד שזו המגיעה לאורגזמה קליטוראלית היא ילדותית ולא בשלה. כיום יודעים שכ-70 אחוז מהנשים זקוקות לגירוי של הדגדגן על מנת להגיע לאורגזמה. שילוב של הדגדגן ישירות או בעקיפין בזמן משגל חיוני אצל הנשים להשגת אורגזמה.

אורגזמה המושגת בגירוי של הדגדגן היא חזקה יותר, ממוקדת, חדה ומספקת, בעוד שאורגזמה נרתיקית היא יותר דיפוזית בתחושה, מלווה יותר בתחושה של פעימות, ממושכת יותר ומבחינה פסיכולוגית, מספקת יותר. 2004) Schober) בדק הערכה עצמית של נשים לגבי איברי המין והגירוי המיני. רוב הנשים טענו שהאורגזמה הקלה והעוצמתית ביותר מושגת על ידי גירוי של הדגדגן וסביבתו. הן תיארו פחות רגישות של הנרתיק בהשוואה לדגדגן.

בשנת 2005 עשתה הלן או׳קונל מהפכה בהתייחסות לדגדגן. דרך חתכים אנטומיים בגוויות של נשים היא הוכיחה שהדגדגן הוא איבר תלת ממדי הזהה במבנהו ההיסטולוגי לפין הגברי ולא נופל ממנו בגודלו. היא מצאה שהדגדגן קשור במרכזו לשופכה ולנרתיק. הוא מכיל גופים ארקטיליים (זוג גופים מחילתיים וזוג פקעיות הנמשכים מרגלי הדגדגן) ואת ראש הדגדגן. ראש הדגדגן נמצא במרכז ומהווה רקמה עצבית צפופה, והוא החלק היחידי בדגדגן הנראה חיצונית שאיננו עובר זקפה בזמן גירוי מיני. העצבוב יוצא מעצב הפודנדל ואפשר לזהות בחתכים בבירור כי הוא יחסית עבה, 2 מ״מ. קשה לזהות את העצבוב האוטונומי כי הוא דק מאוד.

נקודת G ושפיכה נשית

לא הוגדרה נקודה אנטומית מסוימת ולא נמצא ריכוז יתר של עצבים באזור המתואר כנקודת G,