הפרעת חרדה חברתית - Social anxiety disorder

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.

הדפס

הפרעת חרדה חברתית
Social anxiety disorder
שמות נוספים	הפרעת חרדה חברתית (פוביה חברתית)
יוצר הערך	ד"ר יוליאן יאנקו

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – חרדה

אפידמיולוגיה

השכיחות במשך 12 חודשים של חרדה חברתית בארצות הברית הינה קרוב ל- 7%. אומדנים נמוכים יותר, המשתמשים בכלי אבחון זהים, נצפים בשאר העולם ונעים סביב 0.5-2%; השכיחות החציונית באירופה היא 2.3%. אומדני השכיחות אצל ילדים הינם ברי-השוואה לאלו של מבוגרים. השכיחות יורדת עם הגיל. השכיחות במשך 12 חודשים לאנשים מבוגרים יותר עומדת על 2-5%.

באופן כללי, נמצא שיעור גבוה יותר של חרדה חברתית בקרב נשים לעומת גברים באוכלוסייה הכללית (ביחס של 1.5 עד 2.2), וההבדל המגדרי בשכיחות מובהק יותר במתבגרים ובבוגרים צעירים. שיעורי המגדר שווים או מעט גבוהים יותר עבור גברים במדגמים קליניים, וההנחה היא שתפקידי מגדר וציפיות חברתיות משחקים תפקיד חשוב בחיפוש עזרה בקרב מטופלים גברים.

בארצות הברית, הגיל החציוני להופעה ראשונה של חרדה חברתית הוא 13, וב- 75% גיל ההופעה הוא 8-15 שנים. ההופעה הראשונה של ההפרעה יכולה להתרחש גם מוקדם בילדות. הופעה ראשונה בבגרות הינה נדירה יחסית וסביר יותר שתתרחש לאחר אירוע מלחיץ או משפיל או אחרי שינויים בחיים הדורשים כללים חברתיים חדשים (למשל, נישואין לבן/בת זוג ממעמד חברתי אחר, קבלת קידום בעבודה).

על פי מחקרים אירופאיים ואמריקאים, ההפרעה לעתים מתפרצת לאחר היסטוריית ילדות של עכבה חברתית או ביישנות. הפרעת חרדה חברתית עלולה להופיע במהירות לאחר חוויות מלחיצות או משפילות (כמו להיות קורבן להתעללות, להקיא בזמן נשיאת נאום), או שהיא יכולה להיות זחלנית ולהתפתח לאט.

חרדה חברתית עשויה להיעלם לאחר שאדם עם פחד מפגישות מתחתן והיא עשויה להופיע שוב לאחר גירושין. מידע קליני מאנשים שמגיעים לטיפול, מראה כי ההפרעה נוטה להיות מתמשכת במיוחד.

אטיולוגיה

האטיולוגיה של הפרעת חרדה חברתית לא ברורה ויתכן שההפרעה קשורה לגורמים של מזג מולד, וחוויות חיים לא נעימות (כולל התעללות), הפרעות במוליכים העצביים השונים, כגון סרוטונין (Serotonin), נוראפינפרין (Norepinephrine) ודופאמין (Dopamine), שינויי תפקוד באמגידלה (amygdala) ועוד. גם בעיות הכרניות (Cognitive) גורמות להפרעה או לפחות משמרות אותה.

על פי המודל של מוריסון (Morrison) והיימברג (Heimberg) משנת 2013, בלוקים בהפרעת חרדה חברתית קיימים עיוותי חשיבה ומחשבות בלתי רצוניות שליליות, הטיות קשב לאיומים חברתיים, נטייה לפרש גירוי נייטרלי (Neutral) או עמום כמאיים, נטייה לפרש אירוע חברתי חיובי כאירוע מאיים, חוסר יכולת לקבל תגובות חיוביות מאחרים, זיהוי מופרז של כעס אצל אחרים, זיכרון דליל לאירועים חיוביים וזיכרון יתר לאירועים שליליים, דימוי עצמי שלילי, קשב הממוקד בעצמי בצורה מופרזת, קשיים בוויסות רגשי והסתמכות על התנהגויות בטחון (Safety behaviour), כלומר הימנעות מקשר עין, הסתרת החרדה, חזרה מופרזת לקראת אירוע, החזקת בקבוק מים בתיק או החזקת כדור הרגעה בארנק. התנהגויות אלו נותנות תחושת בטחון אך בעצם מנציחות את הבעיה.

גורמי סיכון וגורמים מנבאים להופעת חרדה חברתית כוללים את הבאים:

• גורמים הקשורים למזג: תכונות בסיסיות אשר גורמות לרגישות של אנשים לפתח הפרעת חרדה חברתית כוללות עכבות התנהגותיות ופחד מהערכה שלילית.
• גורמים סביבתיים: הפרעת חרדה חברתית אינה קשורה באופן סיבתי להתעללות בילדות או למצוקות נפשיות-חברתיות מוקדמות אחרות. עם זאת, התעללות בילדות ומצוקות אחרות הינם גורמי סיכון להפרעת חרדה חברתית.
• גורמים גנטיים ופיזיולוגיים (Physiological): תכונות אשר גורמות לרגישות לפיתוח הפרעת חרדה חברתית, כמו עכבה התנהגותית, מושפעות מאוד מגנטיקה. ההשפעה הגנטית כפופה ליחסי גומלין בין הגנים לסביבה. כלומר, ילדים בעלי נטייה גנטית עשויים להיות רגישים יותר להשפעות הסביבה, כמו למשל חיקוי חרדה חברתית שקיימת אצל ההורים. בנוסף לכך, הפרעת חרדה חברתית הינה תורשתית, לעומת חרדה מביצוע בלבד (Performance only) שלה קשר תורשתי חלש יותר. לקרובים מדרגה ראשונה יש סיכוי של פי 2-6 להיות בעלי חרדה חברתית, והסבירות להופעת ההפרעה תלויה ביחסי הגומלין של גורמי מחלה ייחודיים כגון, פחד מהערכה שלילית, וגומרים לא ייחודיים, כגון נוירוזה (Neurosis).

קליניקה

המאפיין המרכזי של הפרעת חרדה חברתית הוא פחד ניכר או או חרדה ממצבים חברתיים בהם הפרט עשוי להיבחן/להיבדק על ידי אחרים. בעת חשיפה למצבים חברתיים אלו, האדם מפחד כי יוערך באופן שלילי, ומודאג שייתפס כחרד, חלש, משוגע, טיפש, משעמם, מאיים, גס או לא חביב. חלק מהסובלים מהפרעת חרדה חברתית פוחדים להעליב אחרים או להיות דחויים כתוצאה מכך. פחד מפגיעה באחרים, למשל על ידי בהייה או הצגת תסמיני חרדה, עשוי להיות הפחד הבולט אצל אנשים מתרבויות בעלות מכוונות קיבוצית חזקה. אדם החושש מרעד בידיים עשוי להימנע משתייה, אכילה, כתיבה או הצבעה בציבור; אדם החושש מהזעה עשוי להימנע מלחיצת ידיים או אכילת מאכלים חריפים; ואדם החושש מהסמקה עשוי להימנע מהופעה בציבור, מקומות בילוי או דיון בנושאים אינטימיים. חלק מהאנשים מפחדים ונמנעים בשימוש בשירותים ציבוריים כשאנשים אחרים נוכחים, מצב המכונה "תסמונת השלפוחית הביישנית" {Paruresis).

הרמה והסוג של הפחד והחרדה משתנים. כך לדוגמה, חרדת ציפייה מאירועים מסוימים עשויה להופיע לעתים זמן רב קודם להם (למשל, דאגה כל יום במשך שבועות שלמים לפני השתתפות באירוע חברתי, חזרה על נאום ימים רבים מראש). לחלופין, מצבים אלו עשויים להיות נסבלים על ידי הפרט, עם חוויית פחד או חרדה קודם להם. כמו כן, ההימנעות עשויה להיות נרחבת (אי הליכה למסיבות, סירוב ללכת לבית הספר) או חלקית (הכנת יתר לנאום, הסטת תשומת הלב לאחרים, הגבלת קשר עין).

הפחד או החרדה אינם נמצאים ביחס ישיר לסיכון הממשי שבהערכה השלילית או להשלכות של הערכה כזו. החרדה אינה נשפטת כמוגזמת במקרים בהם היא אכן קשורה לסכנה ממשית. עם זאת, לעתים קרובות אנשים עם חרדה חברתית מעריכים יתר על המידה את ההשלכות השליליות של מצבים חברתיים, ולכן השיפוט בנוגע ליציאה מטווח החרדה התקין נעשה על ידי המטפל. יש להתחשב בהקשר החברתי-תרבותי של האדם כאשר ששיפוט זה מתבצע. לדוגמה, התנהגות שנראית כמביעה חרדה חברתית עבור תרבות אחת, עשויה להיתפס כהתנהגות הולמת במצבים חברתיים בתרבות אחרת (למשל, ניתן לראות בה סימן לכבוד).

לאנשים הסובלים מת-הסוג של חרדה חברתית מביצוע בלבד, קיים פחד מהופעה הפוגע בהם בעיקר בחייהם המקצועיים (למשל, מוזיקאים, רקדנים, ספורטאים) או בתפקידים הדורשים דיבור מול קהל באופן תדיר. "פחדי קהל" מהופעה עשויים להתגלות גם בעבודה, בבית הספר או בסביבה אקדמית, בהם נדרש דיבור מול קהל באופן סדיר. הסובלים מתת-סוג זה של חרדה חברתית, אינם מפחדים או נמנעים ממצבים חברתיים שאינם דורשים הופעה מול קהל.

מאפיינים נוספים: אנשים הסובלים מחרדה חברתית עשויים להיות דעתניים באופן בלתי הולם או כנועים בצורה מוגזמת, או, באופן פחות שכיח, להשתלט על השיחה. הם עשויים להראות תנוחת גוף נוקשה, קשר עין בלתי הולם או לדבר בקול רך מדי. אנשים אלו עשויים להיות ביישנים או מופנמים, וצפוי שיהיו פחות פתוחים בשיחות ויחשפו מעט מאוד על עצמם. סביר שיחפשו תעסוקה בעבודות שאינן דורשות מגע חברתי, למרות שאיך כך הדבר באשר לסובלים מחרדה חברתית מביצוע בלבד. הלוקים בחרדה חברתית עלולים להישאר לגור בבית ההורים זמן רב יותר. גברים עלולים להתחתן ולהקים משפחה בגיל מאוחר יותר, בעוד נשים שהיו רוצות לעבוד מחוץ לבית, יחיו את חייהן כעקרות בית ואימהות. "טיפול עצמי" בעזרת חומרים הינו שכיח (למשל, שתיית אלכוהול לפני מסיבה). חרדה חברתית בקרב מבוגרים וקשישים עלולה לכלול החמרה בתסמינים של מחלות רפואיות, כמו רעד מוגבר או דופק מואץ. הסמקה ו/או הזעת יתר הינן תגובות פיזיולוגיות המהוות סימני היכר של חרדה חברתית.

קיימים מאפיינים מיוחדים בקבוצות אוכלוסיה ייחודיות:

• השפעת התרבות: קיימות תסמונות הפרעת חרדה חברתית שונות בתרבויות שונות. לדוגמה, תסמונת טייג'ין קיופושו (Taijin Kyofusho) נפוצה ביפן וקוריאה. התסמונת מאופיינת על ידי דאגות מהערכה חברתית, התואמות לקריטריונים של הפרעת חרדה חברתית. הדאגות קשורות בפחד של הפרט לגרום לאנשים אחרים לחוסר נוחות. תסמין זה עשוי להימצא גם בסביבה שאינה אסיאתית. מאפיינים אחרים של תסמונת זו עשויים להיות תואמים לקריטריונים של הפרעה בתפיסת הגוף (Body dysmorphic disorder) או הפרעת מחשבות שווא (Delusional disorder). מעמד של מהגר קשור בשיעורים נמוכים בהרבה של הפרעת חרדה חברתית בקבוצות של לבנים ממוצא לטיני וכן בקבוצות של לבנים שאינם ממוצא לטיני. השכיחות של הפרעת חרדה חברתית בפועל עשויה להיות לא תואמת לרמות הדיווח העצמי על רמות חרדה חברתית בתרבות מסוימת. כלומר, חברות בעלות מאפיינים קיבוציים חזקים עשויות לדווח על רמות גבוהות של חרדה חברתית, אך על שכיחות נמוכה של הפרעת חרדה חברתית.
• השפעת המגדר: נשים בעלות הפרעת חרדה חברתית מדווחות על מספר רב יותר של פחדים חברתיים והפרעות נלוות כמו דיכאון קליני (Major depressive disorder), הפרעה דו-קוטבית (Bipolar disorder) וחרדה, בעוד סביר כי גברים יסבלו מהפרעת התנגדות (Oppositional Defiant Disorder) או הפרעת התנהגות (Conduct disorder) וישתמשו באלכוהול וסמים לא חוקיים כדי להקל על התסמינים של ההפרעה. שלפוחית ביישנית נפוצה יותר אצל גברים.
• השפעת הגיל: מתבגרים נוטים לאמץ דפוס רחב יותר של פחד והימנעות, כולל מפגישות זוגיות, בהשוואה לילדים צעירים יותר. מבוגרים יותר מביעים חרדה חברתית ברמות נמוכות יותר, אך על פני טווח רחב יותר של מצבים, בעוד שצעירים יותר מדגימים רמות גבוהות יותר של חרדה חברתית במצבים ייחודיים. בקרב אנשים מבוגרים יותר, ייתכן כי החרדה החברתית תנבע מנכות כתוצאה מירידה בתפקוד תחושתי (ירידה בראייה או בשמיעה) או ממבוכה הקשורה במראה- למשל, רעד כתסמין של מחלת פרקינסון (Parkinson's disease), או מתפקוד בעקבות מצב רפואי, אי-שליטה על סוגרים או פגיעה הכרנית (למשל, שכחת שמות של אנשים).

גילוי או זיהוי של חרדה חברתית באנשים מבוגרים יותר עשוי להיות מאתגר עקב מספר גורמים, כולל התמקדות בתסמינים גופניים, מחלות רפואיות נלוות, תובנה מוגבלת, שינויים בסביבה החברתית, תפקידים העלולים לטשטש את הליקוי בתפקוד החברתי, או איפוק בתיאור מצוקות נפשיות.

תחלואה נלווית

הפרעת חרדה חברתית לעתים קרובות נלווית להפרעות חרדה אחרות, לדיכאון ולשימוש בסמים. הופעתה הראשונה של הפרעת חרדה חברתית בדרך כלל מקדימה את הופעתן של ההפרעות האחרות, למעט פוביה ספציפית (Specific phobia) והפרעת חרדת נטישה (Abandonment anxiety). בידוד חברתי כרוני תוך כדי הפרעת חרדה חברתית עלול לגרום לדיכאון קליני. תחלואה נלווית עם דיכאון הינה גבוהה גם אצל אנשים מבוגרים יותר. לעתים משתמשים בסמים כטיפול עצמי לפחדים החברתיים, אך התסמינים של שימוש יתר או גמילה, כמו רעד, עשויים גם להוות גם הם מקור לפחד חברתי. הפרעת חרדה חברתית לעתים קרובות נלווית להפרעה דו-קוטבית או להפרעה בתפיסת הגוף; לדוגמה, הפרעה בדימוי הגוף הנוגעת לעיסוק בעיוות קל באף, יכולה להוות מצע להופעת הפרעת חרדה חברתית עקב פחד רציני להיתפס על ידי אחרים כטיפש או שטחי. הדפוס הכללי יותר של הפרעת חרדה חברתית, אך לא הדפוס של הפרעת חרדה מהופעה בלבד, לעתים קרובות נלווה להפרעת אישיות נמנעת (Avoidant personality disorder). אצל ילדים, תחלואה נלווית לאוטיזם בתפקוד גבוה (High-functioning autism) או לאילמות בררנית (Selective Mutism) הינה נפוצה.

אבחנה

הקריטריונים לאבחנת הפרעת חרדה חברתית כוללים את הבאים:

• המצב: פחד ניכר או חרדה ממצב חברתי אחד או יותר, בו הפרט חשוף לבחינה אפשרית מצד אחרים. לדוגמה, יחסים חברתיים (כגון שיחה, פגישת אנשים לא מוכרים), להיות נצפה (למשל, בזמן אכילה או שתייה) או להופיע מול אחרים (למשל, לשאת נאום).
• החשש: הפרט חושש שהוא או היא ינהגו בדרך או יראו תסמינים של חרדה שיוערכו באופן שלילי (כלומר, יהיו משפילים או מביכים; יובילו לדחייה או עלבון).
• הימנעות: יש הימנעות מן המצבים החברתיים או שהאדם מחזיק מעמד עם פחד עז או חרדה.
• אובדן היחסיות: הפחד או החרדה אינם ביחס ישיר לאיום הממשי הנגזר כתוצאה מהמצב החברתי, תוך התחשבות בהקשר החברתי-תרבותי.
• משמעות והפרעה לתפקוד: הפחד, החרדה וההימנעות מפריעים לשגרה היומיומית של הפרט, לתפקוד התעסוקתי/האקדמי, לפעילויות חברתיות/לקשרים, או גורמים למצוקה קלינית משמעותית או לפגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי או בתחום תפקוד חשוב אחר (למשל, אדם שמפחד לדבר מול קהל לא יאובחן כלוקה בהפרעת חרדה חברתית אם הוא אינו נתקל בפעילות זו באופן תדיר בעבודה או בכיתה, וכן אם אינו מרגיש מצוקה משמעותית מכך, אך כן יוגדר כך באם הוא נמנע או מוותר על נתיבה מקצועית או לימודים בהם הוא חפץ עקב התסמינים של חרדה חברתית).
• משך הזמן: הפחד, החרדה או ההימנעות מתמידים ולרוב נמשכים שישה חודשים או יותר, כאשר המצבים החברתיים כמעט תמיד מעוררים פחד או חרדה. הסף של משך זמן זה עוזר להבחין בין ההפרעה לבין פחדים חברתיים זמניים, שהינם שכיחים באוכלוסייה בכלל ובילדים בפרט. עם זאת, יש להשתמש בקריטריון משך הזמן כמדריך כללי, ולתת מקום לשיקול דעת וגמישות.
• שלילת מצבים רפואיים אחרים: לא ניתן לייחס את הפחד, החרדה או ההימנעות להשפעות הפיזיולוגיות של שימוש בחומרים (כגון סמים או תרופות) או למצב רפואי אחר.

כמו כן, הפחד, החרדה או ההימנעות אינם מוסברים טוב יותר על ידי תסמינים של הפרעה נפשית אחרת, כגון הפרעת פאניקה (Panic disorder), הפרעה הקשורה בתפיסת הגוף או הפרעות על קשת האוטיזם (Autism spectrum disorders).

• התייחסות לגורמים בעלי השפעה: באם קיים מצב רפואי אחר, כגון מחלת פרקינסון, השמנה או השחתת הפנים מכוויות או פציעה, יש לקבוע האם הפחד, החרדה או ההימנעות תקינים בהתייחס למצב הקיים או שהינם מופרזים.
• הפרעת חרדה חברתית בילדים: חשוב לוודא כי החרדה מופיעה בסביבת קבוצת השווים (ילדים אחרים) ולא רק בסביבת מבוגרים. באוכלוסייה זו, הפחד או החרדה עשויים להתבטא בבכי, התקפי זעם, קיפאון, היצמדות למבוגר או חוסר יכולת לדבר במצבים חברתיים.

אבחנה מבדלת

• ביישנות נורמטיבית: ביישנות הינה תכונת אישיות נפוצה ואינה פתולוגית בפני עצמה. בחלק מן החברות, ביישנות אף מוערכת באופן חיובי. עם זאת, כאשר יש השפעה שלילית על תפקוד חברתי, תעסוקתי או תחום תפקוד חשוב אחר, יש לשקול אבחנה של הפרעת חרדה חברתית וכשישנה התאמה לכל הקריטריונים של ההפרעה, יש לאבחן זאת כהפרעת חרדה חברתית. רק למיעוט (12%) מהאנשים הביישנים בארה"ב יש תסמינים התואמים לקריטריונים של אבחנה של הפרעת חרדה חברתית.
• אגורפוביה: אנשים הסובלים מאגורפוביה עשויים לחשוש ולהימנע ממצבים חברתיים (כמו למשל, ללכת לסרט) בגלל שהימלטות יכולה להיות קשה או שייתכן ועזרה לא תהיה זמינה במצב של תסמיני פאניקה או אובדן שליטה. מאידך, אנשים הסובלים מחרדה חברתית חוששים יותר מכל מבחינה וביקורת מצד אחרים. מעבר לכך, אנשים הסובלים מהפרעת חרדה חברתית, סביר שיהיו רגועים כשיישארו לבד לגמרי, מה שלעתים אינו המקרה באגורפוביה.
• הפרעת פאניקה: לאנשים הסובלים מחרדה חברתית עשויים לסבול מהתקפי פאניקה, אך הדאגה קשורה אצלם בפחד מהערכה שלילית, בעוד בהפרעת פאניקה הדאגה היא מהתקפי הפאניקה עצמם.
• הפרעת חרדה כללית: דאגות חברתיות הינן שכיחות בהפרעה חרדה כללית, אך המיקוד הוא יותר בקשרים מתמשכים, מאשר בפחד מהערכה שלילית. לאנשים הסובלים מהפרעת חרדה כללית, במיוחד ילדים, עשויות להיות דאגות מוגזמות לגבי איכות הביצועים החברתיים שלהם, אך דאגות אלה גולשות גם לביצועים לא חברתיים וכאשר הפרט לא נבחן על ידי אחרים. בהפרעת חרדה חברתית, הדאגות מתמקדות בביצוע חברתי ובהערכה של אחרים.
• הפרעת חרדת נטישה: אנשים הסובלים מהפרעת חרדת נטישה עשויים להימנע מסביבות חברתיות (כולל סירוב ללכת לבית הספר) עקב דאגות מפרידה מדמויות התקשרות, או, אצל ילדים, דאגות מדרישת נוכחות ההורה כאשר זה לא תואם מבחינה התפתחותית. אנשים הסובלים מחרדת נטישה בדרך כלל מרגישים בנוח בסביבות חברתיות כאשר דמויות ההתקשרות שלהם נוכחות או כשהם בבית, בעוד אלה הסובלים מחרדה חברתית, ככל הנראה ירגישו לא בנוח כשהמצבים החברתיים מתרחשים בבית למרות נוכחות דמויות ההתקשרות שלהם.
• פוביות ספציפיות: אנשים הסובלים מפוביות ספציפיות, עשויים לחשוש ממבוכה או השפלה (למשל, מבוכה מהתעלפות כשיורד להם דם), אך הם לא חוששים באופן כללי מהערכה שלילית במצבים חברתיים אחרים.
• אילמות סלקטיבית: אנשים הסובלים מאילמות סלקטיבית יתקשו לדבר עקב פחד מהערכה שלילית, אך הם לא חוששים מהערכה שלילית במצבים חברתיים אשר אינם דורשים דיבור (כמו, משחק לא מילולי).
• דיכאון מז'ורי: אנשים עם דיכאון מז'ורי עשויים לדאוג מהערכה שלילית על ידי אחרים בגלל שהם מרגישים שהם רעים או שאינם ראויים שיחבבו אותם. בניגוד לכך, אנשים עם חרדה חברתית מודאגים מהערכה שלילית על ידי אחרים בגלל ההתנהגויות החברתיות שלהם או בשל סימפטומים גופניים.
• הפרעה בתפיסת הגוף: אנשים עם הפרעה בתפיסת הגוף עסוקים באחד או יותר חסרונות או פגמים נתפסים בהופעה הפיזית שלהם, שאינם ניתנים להבחנה או שנראים קלים לאחרים. העיסוק הזה גורם לעתים קרובות לחרדה חברתית והימנעות. אם הפחדים החברתיים וההימנעות נגרמים רק מהאמונות של אנשים אלו על המראה שלהם, אבחנה נפרדת של חרדה חברתית איננה מוצדקת.
• הפרעה דלוזיונלית (אשלייתית): לאנשים עם הפרעה דלוזיונלית יש אשליות או מחשבות שווא לא ביזאריות הקשורות בנושא הפסיכוזה, אשר מתמקדות בקבלת דחייה מאחרים או בהעלבת אחרים. למרות שמידת התובנה באשר לאמונות על המצבים החברתיים עשויה להשתנות, לאנשים רבים הסובלים מחרדה חברתית יש תובנה טובה לכך שהאמונות שלהם אינן תואמות לאיום הממשי שמציב המצב החברתי.
• הפרעות על הספקטרום האוטיסטי: חרדה חברתית וקשיים בתקשורת חברתית הם סימני היכר של הפרעות על הספקטרום האוטיסטי. לאנשים עם חרדה חברתית יש בדרך כלל קשרים חברתיים המתאימים לגילם ויכולת לתקשורת חברתית, למרות שלעתים נראה שיש להם ליקוי בתחומים אלו כשהם נפגשים עם אנשים שהם לא מכירים (בני גילם או מבוגרים מהם).
• הפרעות אישיות: בשל הופעתה הראשונה השכיחה בילדות והימשכותה לגיל הבגרות, הפרעת חרדה חברתית עשויה לדמות להפרעה אישיות. החפיפה הניכרת ביותר הינה עם הפרעת אישיות נמנעת. לאנשים עם הפרעת אישיות נמנעת יש דפוס רחב יותר של הימנעות מאשר לאנשים עם הפרעת חרדה חברתית. אף על פי כן, הפרעת חרדה חברתית נלווית בדרך כלל יותר להפרעת אישיות נמנעת מאשר להפרעות אישיות אחרות, והפרעת אישיות נמנעת נלווית יותר להפרעת חרדה חברתית מאשר להפרעות חרדה אחרות.
• הפרעות נפשיות אחרות: חששות ואי נוחות ממצבים חברתיים עשויים להופיע כחלק מסכיזופרניה, אך בדרך כלל יש גם עדות לסימפטומים פסיכוטיים נוספים. עבור אנשים הסובלים מהפרעות אכילה, חשוב לקבוע כי הפחד מהערכה שלילית בעקבות סימפטומים או התנהגויות של הפרעת האכילה (כמו הקאה) אינו המקור היחיד לחרדה החברתית לפני שנותנים את האבחנה של הפרעת חרדה חברתית. באופן דומה, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית עשויה להיות קשורה עם חרדה חברתית, אך האבחנה הנוספת של הפרעת חרדה חברתית ניתנת רק כאשר הפחדים החברתיים וההימנעות הינם בלתי תלויים במוקדים של האובססיות והקומפולסיות.
• מצבים רפואיים אחרים: מצבים רפואיים עלולים לגרום לתסמינים שעשויים להיות מביכים (כמו רעידות במחלת הפרקינסון). רק כשהפחד מהערכה שלילית עקב מצבים רפואיים אחרים הוא מוגזם, יש לשקול מתן אבחנה של הפרעת חרדה חברתית.
• הפרעה אופוזיציונאלית: יש להבחין בין סירוב לדבר בשל התנגדות לדמויות סמכות לבין קושי לדבר בשל פחד מהערכה שלילית.

טיפול

הטיפול בהפרעת חרדה חברתית הינו יעיל במקרים רבים, אך הוא דורש נחישות וסבלנות לאורך זמן. הטיפול כולל טיפול תרופתי כגון SSRI ו-SNRI בהפרעת חרדה חברתית הכללית ובמקרים של הפרעה שממוקדת למצבי ביצוע בלבד, ניתן להיעזר בטיפול בבנזודיאזפינים וב-Deralin. בשימוש ניסיוני להפרעה זו ספריי אוקסיטוצין שניתן במשאף דרך האף ומיובא תחת טופס 29ג.

הטיפול יכול לכלול שיחות בגישת CBT שהינו פרטני או קבוצתי. הטיפול כולל בדיקת ושינוי מחשבות לא מסתגלות וחשיפה למצבים חברתיים מלחיצים. רצוי לבדוק השפעת הטיפולים על פי שאלון של חרדה חברתית, למשל שאלון ליבוביץ.

פרוגנוזה

השלכות תפקודיות של הפרעת חרדה חברתית: הפרעת חרדה חברתית קשורה בשיעורים גבוהים יותר של נשירה מבית ספר ובעיות תעסוקה, כמו גם מצב סוציו-אקונומי ואיכות חיים ירודים. הפרעת חרדה חברתית קשורה גם עם היות האדם רווק, לא נשוי או גרוש וכן עם אי-הבאת ילדים לעולם, במיוחד בקרב גברים. באנשים מבוגרים יותר, עשויה להיות פגיעה בביצוע מטלות יום יומיות. הפרעת חרדה חברתית מפריעה גם פעילויות פנאי. למרות גודל המצוקה והפגיעה החברתית הקשורה בהפרעה, רק כחצי מהאנשים עם ההפרעה בחברות מערביות מבקשים טיפול, והם נוטים לעשות זאת רק לאחר 15-20 שנים לאחר תחילת התסמינים. אבטלה הינה גורם מנבא חזק להימשכות הפרעת חרדה חברתית.

בקהילה, קרוב ל- 30% מהאנשים הסובלים מחרדה חברתית חווים הפוגה בתסמינים לאחר שנה, וכ- 50% חווים הפוגה לאחר מספר שנים. עבור קרוב ל- 60% מהאנשים אשר סובלים מההפרעה ואינם מטפלים בה, מהלך המחלה נמשך מספר שנים או יותר.

ביבליוגרפיה

• Morrison AS, Heimberg RG. Social anxiety and social anxiety disorder. Annu Rev Clin Psychol. 2013; 9:249-74.
• Stein MB, Stein DJ. Social anxiety disorder. Lancet. 2008; 371(9618):1115-25.
• American Psychiatric Association. Diagnostic and Statistical Manual for Mental Disorders, 5th edition (DSM-5). Arlington, VA: American Psychiatric Publishing; 2013.

קישורים חיצוניים

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר יוליאן יאנקו - מנהל מרפאת בריאות הנפש - יבנה