כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק טיפול בדיסליפידמיה בגיל השלישי - נייר עמדה
מתוך ויקירפואה
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – הפרעה בשומני הדם
מטרה: התווית קווים מנחים לטיפול בסטטינים בבני הגיל השלישי; התחלה, המשך והפסקת הטיפול.
רקע
- ישנה עלייה מתמשכת בתוחלת החיים עם אחוז גובר והולך של פלח אוכלוסיה זה.
- בני הגיל השלישי נוטים ליטול יותר תרופות ונמצאים בסיכון מוגבר לאינטראקציות ותופעות לוואי.
- ישנה נטייה לתת תזונה עם ירידה במשקל ושינוי במטבוליזם התרופות שגורם ליותר תופעות לוואי בגיל זה מאשר בגיל צעיר יותר.
- רוב האירועים הכליליים מתרחשים בגיל השלישי וכרוכים בתמותה גבוהה (80% ממקרי המוות מעל גיל 56 הם משניים למחלה כלילית )[1].
- עישון, יל"ד, דיסליפידמיה וסוכרת הם גורמי הסיכון העיקריים למחלה קרדיווסקולרית בכל גיל, אך הסיכון המוחלט עולה בצורה אקספוננציאלית עם הגיל [1].
- כ- 70% מבני 56 ומעלה סובלים ממחלה כלילית או טרשתית תת קלינית[1].
- לרבע מהגברים וכ- 40% מהנשים בגיל 56 ומעלה יש Total Cholesterol של מעל 240 מ"ג/ד"ל[1].
- בני הגיל השלישי כקבוצה נמצאים בסיכון מוגבר. דווקא הם יכולים להרוויח מטיפול להורדת הליפידים ולצמצום התחלואה והתמותה הקרדיווסקולרית [2].
- יש הוכחות טיפוליות מצומצמות לטיפול בסטטינים מעל לגיל 80-85 ולכן יש צורך בשיקול דעת קליני.
- לפי קריטריוני ה- START (Screening Tool to Alert doctors to Right Treatment) הטיפול בסטטינים בגיל השלישי מומלץ לחולים עם מחלה קורונרית, צרברלית או ווסקולרית פריפרית מוכחת אלא אם כן לחולה תוחלת חיים קצרה או אם המטופל בן 85 ומעלה.
- הטיפול בדיסליפידמיה מחולק למניעה ראשונית ומניעה שניונית.