נוגדנים עצמיים לריבוזום Ribosome P autoantibodies - P

הדפס

מדריך בדיקות מעבדה
נוגדנים עצמיים לריבוזום P
Ribosome P autoantibodies
שמות אחרים	Anti-Ribosome P Antibodies
מעבדה	כימיה בדם
תחום	הערכת מאפיינים של מחלה סיסטמית של lupus
טווח ערכים תקין	פחות מ-20.0/ml (תוצאה שלילית); 20.0-39.0U/ml (תוצאה חיובית חלשה); 40-80U/ml (תוצאה חיובית מתונה); מעל U/ml80 (תוצאה חיובית חזקה).
יוצר הערך	פרופ' בן-עמי סלע

מטרת הבדיקה

עזר בהערכה של מטופלים עם lupus erythematosus) LE). סיוע באבחון מבדיל של תסמינים נירופסיכיאטריים במטופלים עם LE.

נוגדנים עצמיים ב-SLE

זאבת ארגמנית סיסטמתית (SLE) היא מחלה אוטואימונית המתאפיינת על ידי מגוון גדול של תסמינים קליניים, וספקטרום גדול של נוגדנים עצמיים (Liu וחב' ב-Nature Med משנת 2012), כאשר עד כה למעלה מ-100 סוגי נוגדנים עצמיים תוארו ב-SLE על פי Sherer וחב' ב-Semin Arthritis Rheum משנת 2004. בין הנוגדנים העצמיים הבולטים נמנים anti-Sm ו-anti-dsDNA להם ספציפיות גבוהה ל-SLE (על פי Migliorini וחב' ב-Autoimmunity משנת 2005), כאשר מספר נוגדנים עצמיים תורמים להתפתחות של מספר מאפיינים קליניים. לדוגמה, נוגדנים כנגד nucleosome כרוכים באופן בולט עם לופוס נפריטיס (Amoura וחב' ב-Arthrtis Rheum משנת 2000, בעוד ש-anti-Ro/SS כרוכים בהיבט העורי של לופוס, בעיקר לרגישות לאור (Popovic וחב' ב-Lupus משנת 2007). דוגמאות נוספות הם הנוגדנים לפוספוליפידים שהם גורמי סיכון לפקקת ולהפלות בחולי לופוס (Al-Homood ב-ISRN Rheumatol משנת 2012), ו-נוגדנים עצמיים כנגד הקולטן של N-methyl-D-aspartate או NMDA, הקריטיים למפגעים במערכת העצבים המרכזית בלופוס (Kowal וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 2006).

האנטיגן הריבוזומאלי P

האנטיגן ribosomal P מורכב מ-3 פוספו-חלבונים של תת היחידה הגדולה S60 של הריבוזום (Elkon וחב' ב- J Exp Med משנת 1985). שלושה פוספו-פרוטאינים אלה מופיעים בתת-היחידה הגדולה של הריבוזום בנוסף לעוד 46 חלבונים בסיסיים שונים. שלושת הפוספו-חלבונים הללו נקראים P0 (שגודלו 38,000 דלטון), P1 בגודל של 19,000 דלטון ו-P2 בגודל של 17,000 דלטון. מחקרים מראים שהומודימר אחד מסוג P1 והומודימר אחד מסוג P2 מחוברים ל-P0 בקצותיהם ה-N טרמינאליים (Uchiumi וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 1987). נראה ש-P1 ו-P2 הם שווי הערך האאוקריוטים של החלבון הריבוזומאלי L12 של חיידק E coli, ונמצאו בחלבוני P1 ו-P2 רצפים של חומצות אמינו שנשתמרו במידה רבה בקרב אאוקריוטים (Towbin וחב' ב-J Biol Chem משנת 1982). האפיטופ המגיב אימונולוגית באנטיגנים ריבוזומאליים אלה מופה והוא ממוקם בקצה ה-C טרמינאלי, ונמצא של-P1, P0 ו-P2 יש רצף זהה בן 22 חומצות אמינו בקצה ה-C טרמינלי. לאנטיגנים הריבוזומאלים יש פעילות של האנזים GTPase (על פי Chu וחב' ב-J Exp Med משנת 1991), והם מזורחנים על ידי האנזים casein kinase II (על פי Hasler וחב' ב-J Biol Chem משנת 1991).

המשמעות האבחונית של נוגדנים עצמיים לאנטיגן הריבוזומאלי P

נוגדנים עצמיים לאנטיגנים הריבוזומאלים תוארו לראשונה במטופלים עם SLE, ונכרכו עם אפיזודות פסיכוטיות בחולי SLE על ידי Bonfa וחב' ב- N Eng J Med בשנת 1987. לעומת זאת, Hanly וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2008, ו-Karassa וחב' באותו כתב עת משנת 2006, לא מצאו מתאם חיובי ביון נוכחות נוגדנים אלה לבין תופעות של נירו-פסיכוזה בחולי SLE. נוגדנים עצמיים anti P, מופיעים בנסיוב של 12-16% של חולי SLE, ומופיעים ב-80% של החולים עם לופוס פסיכוזה, בניגוד לחולי SLE עם התבטאויות נירולוגיות אחרות (Elkon וחב' ב-Neurochem Res משנת 1990). מחקרים אחרים מעריכים שנוגדנים אלה יכולים אף להופיע ב-15-40% מחולי LE (על פי Teh וחב' ב-Br J Rheumatol משנת 1994). נראה שהבדל משמעותי זה מבטא את ההבדל בין לבנים (Caucasians) לבין האוכלוסייה האסייתית בה אחוז השכיחות של נוגדנים אלה גבוה בהרבה (Ghirardello וחב' ב-Isr Med Assoc J משנת 2001). התוצאות של מחקר אחד הצביעו על כך שנוגדנים עצמיים anti P, הם בעיקר מהאיזוטיפים IgG ו-IgG2 על פי Bonfa וחב' ב-Clin Immunol Immunopathol משנת 1987. נמצא כמו כן שהנוגדנים העצמיים לאנטיגן P הריבוזומאלי יכולים להכיל נוגדנים המגיבים עם מקטע קטן של RNA ריבוזומאלי בגודל של S28 הממוקם במרכז האנזים הריבוזומאלי GTPase, אך הם מגיבים בעיקר עם רצף 22 חומצות האמינו בקצה ה-C טרמינאלי, המשותף כאמור ל-P1 ,P0 ו-P2. מחקר אחר הראה שכיחות גבוהה של anti-Ro/SS בחולים עם anti-P,כאשר נוגדנים anti-La/SS-B מופיעים בשכיחות נמוכה. מחקרים אחרים הראו שהנוגדנים anti P יכולים להיקשר לריבוזום in vivo ולעכב סינתזת חלבונים (Stacey וחב' ב-Arch Biochem Biophys משנת 1988).

מספר מחקרים הראו מתאם חזק בין רמת הנוגדנים העצמיים כנגד P ריבוזומאלי ומהלך או חומרת SLE (על פי Reichlin וחב' ב-Clin Exp Med משנת 2006, ו-Gerli וחב' ב-Rheumatology משנת 2002), וכן נמצא קשר בין נוגדנים כנגד P ריבוזומאלי לבין ואריאנט נירופסיכיאטרי של SLE (על פי Watanabe וחב' ב-Lupus משנת 1996, ו-Isshi ו-Hirohata ב-Arthritis Rheum משנת 1996, וכן Yoshio וחב' ב-J Rheumatol משנת 2005). בנוסף נמצא מתאם בין הנוגדנים העצמיים ל-P לבין הואריאנט הכלייתי של SLE (על פי Chindalore וחב' ב-J Immunol Immunopathol משנת 1998, ו-do Nascimento וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2006), ובין מפגעי הכבד ב-SLE (על פי Koren וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 1993, ו-Hulsey וחב' ב-J Immunol Immunopathol משנת 1995).

מטה-אנליזה של Shi וחב' שהתפרסמה ב-Lupus בשנת 2015, סקרה 16 מחקרים שכללו במקובץ 2,355 מטופלים לבחון את הקשר האפשרי בין נוכחות של נוגדנים anti-ribosomal P בנסיוב, לבין מפגעים קליניים בחולי SLE. הממצאים היו כדלקמן: פריחה באזור הלחי, כיבים בפה ורגישות העור לאור, היו כרוכים בחוזקה עם נוכחות נוגדנים אנטי-P בנסיוב, עם OR של 2.05, 1.49 ו-1.44, בהתאמה. מטה-אנליזה זו לא מצאה קשר בין מפגעים כלייתיים לבין נוכחות נוגדנים אלה, אם כי בעלי המחקר מייחסים זאת להטרוגניות ניכרת של התוצאות בשל מגוון אתני נרחב. כן מצאה מטה-אנליזה זו שמפגעים נירופסיכיאטריים, מעורבות של הכבד, ונוכחות של נוגדנים כנגד dsDNA, Sm ונוגדנים כנגד קרדיוליפין נמצאו בשכיחות גבוהה יותר בנבדקים עם נוגדנים עצמיים כנגד P ריבוזומאלי מאשר בחולי SLA בהם הנוגדנים האחרונים לא נמצאו.

מחקר השוואתי עדכני של Carmona-Fernandes וחב' ב-BMC Med משנת 2013, עשה שימוש ב-fluorescence enzyme immunoassay, לקבוע רמות של נוגדנים עצמיים כנגד חלבון P בחולי SLE, ובקבוצות ביקורת של חולי מחלה ראומטית (RA), חולי psoriatic arthritis, חולי ankylosing spondylitis, ילדים עם idiopathic arthritis, ומתנדבים בריאים. בסך הכול נכללו במחקר 127 חולי SLE, 256 חולים במחלות ראומטיות אחרות, כמו גם 100 אנשים בריאים. נוגדנים עצמיים ל-P ריבוזומאלי ברמה ממוצעת של 30.6±46.9U/ml נמצאו ב-18 מבין חולי SLE (14.2%), וכן ב-2 מהחולים עם RA המהווים 0.8% מקבוצתם. הספציפיות של הימצאות נוגדנים עצמיים ל-P לאבחון של SLE הייתה 99.4%, כאשר הרגישות האבחונית של ממצא זה הייתה 14.2%, ערך הניבוי החיובי (PPV) נקבע כ-23.7%, בעוד שערך הניבוי השלילי (NPV) היה 0.86%. עם זאת, מחקר זה לא מצא כל מתאם בין רמות הנוגדנים העצמיים ל-P ריבוזומאלי לבין ממצאים נירופסיכיאטריים בחולי SLE.

נוגדנים עצמיים כנגד P-ריבוזומאלי הם בעלי יכולות קישור למרכיבים תאיים רבים, מה שעלול אמנם לגרוע מספציפיות הקישור שלהם וממילא מיכולת האינטרפרטציה של פעילותם, אך מאידך גיסא להסביר את מגוון הפעילות שלהם. כך לדוגמה, נוגדנים אלה מסוגלים להיקשר לשטח הפנים של תאי T, מונוציטים ותאי אנדותל (Marks ו-Tullus ב-Pediatr Nephrol משנת 2012). האפיטופ האנטיגני בקצה הקרבוקסילי של חלבוני P הריבוזומאליים מופיע גם על פני שטח הפנים של תאי hepatoma באדם, על תאי נירובלסטומה, פיברובלסטים ותאי אנדותל (Koren וחב' ב-J Clin Invest משנת 1992). בנוסף, מחקר נוסף הדגים שנוגדני anti P, נקשרים על פני תאי T מותמרים באדם, כמו גם על תאי T לא-מותמרים בצירקולציה של אנשים בריאים, ילדים ודם טבורי (Stafford וחב' ב-Clin Exp Immunol משנת 1997).

ממצא נוסף של Hirohata וחב' ב-Lupus משנת 2001 הראה שאותו אפיטופ אנטיגני של חלבוני P מבוטא גם על פני תאי T משופעלים מסוג +CD4 ו-+CD8, אך לא על פני תאי T נייחים, או על פני תאי B משופעלים. Nagai וחב' (Arthritis Rheum משנת 2005) השתמשו ב-flow cytometry וגילו שמונוציטים טריים ביום 0 של הניסוי לא ביטאו על פניהם את האפיטופ של P הריבוזומאלי, ואילו אחרי שפעול תאים אלה 48 שעות לאחר היותם דבוקים לצלחת הפלסטיק, האפיטופ האמור הופיע על פניהם. אך חשוב יותר הממצא לפיו נוגדנים כנגד P, (בהשוואה עם IgG נורמאלי, או IgG מחולי SLE שבדמם לא מופיעים נוגדנים כנגד P), עודדו את יצירת TNF-α ו-IL-6 על ידי המונוציטים המשופעלים.

נוגדנים אלה יכולים לחדור לתוך תאים חיים, בעזרת קישורם לחלבון ממברנאלי בעל משקל מולקולארי של 38,000 דלטון, וכך הם יכולים לפגוע ביכולת התאים לסנתז חלבונים, וכך הם גם מסוגלים להשרות אפופטוזיס ויצירה של ציטוקינים דלקתיים (Toubi ו-Shoenfeld ב-Autoimmunity משנת 2007). לאחרונה, 2 קבוצות מחקר בלתי תלויות, הדגימו את הפוטנציאל הנירופתוגני של נוגדנים אלה (Katzav וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2007, ובאותה שנה Matus וחב' ב-J Exp Med). יתרה מכך, Caponi וחב' ב-Clin Exp Immunol משנת 2007, הראו שנוגדנים כנגד P ריבוזומאלי מסוגלים במספר אחדים להגיב עם קרדיוליפין, עם ssDNA, עם dsDNA וכן עם נוקלאוזומים.

אי ההדירות בממצאי קבוצות מחקר שונות באשר לקשר בין רמות נוגדנים עצמיים לחלבון הריבוזומאלי P לבין תסמינים של ה-CNS, עלולה לנבוע ממספר גורמים, ביניהם פרק הזמן שחלף מהופעת התסמינים המוקדמים עד מועד דגימת הדם לביצוע הבדיקה, או שיטות ELISA שונות ששימשו למדידת רמת הנוגדנים ל-P. על מנת להבהיר סוגיה זו, Agmon-Levin וחב' ב-Isr Med Assoc J משנת 2009, השתמשו ב-50 דגימות נסיוב של חולי SLE וב-50 דגימות נסיוב של אנשים בריאים שנבדקו ב-3 ערכות שונות של ELISA: ערכה 1# בה נעשה שימוש בפפטיד סינתטי המכיל את האפיטופ של 22 חומצות האמינו בקצה ה-C טרמינאלי; ערכה 2# המכילה את 3 החלבונים הריבוזומאליים הטבעיים P1 ,P0 ו-2P; ערכה #3 בה הבארות מצופים עם חלבונים ריבוזומאליים מאדם שנוקו על עמודת זיקה (affinity purified).

תוצאות מחקר זה היו כדלקמן: נוכחות נוגדנים עצמיים כנגד P בחולי SLE לעומת אנשים בריאים נמצאה בערכה ראשונה ב-30% מהחולים לעומת 0% מהבריאים; בערכה השנייה ב-17% מחולי SLE לעומת 21% מהבריאים; בערכה השלישית ב-30% מהחולים לעומת 14% מהבריאים. נראה אם כן שרק הערכה הראשונה עם האפיטופ הרלוונטי בן 22 חומצות האמינו הייתה במתאם טוב עם מדרג SLEDAI או SLE disease activity index. לא נמצא מתאם בין תסמינים קודמים של CNS לבין מציאות נוגדנים עצמיים ל-P ריבוזומאלי.

הוראות לביצוע הבדיקה:

יש לדגום את הדם במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב) או במבחנת ג'ל, כאשר דגימת נסיוב היא בטמפרטורת החדר היא נשמרת 48 שעות, בקירור לא למעלה מ-7-14 ימים, או בהקפאה למשך עד שנה. יש לפסול דגימות נסיוב מאוד המוליטיות או מאוד ליפמיות, אך ניתן להשתמש בדגימות המוליטיות או ליפמיות באופן מתון, וכן בדגימות מאוד איקטריות. שיטת הבדיקה: multiplex flow immunoassay.