כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק אפילפסיה בגיל המבוגר - Epilepsy in adults
| אפילפסיה בגיל המבוגר | ||
|---|---|---|
| Epilespy in adults | ||
| יוצר הערך | ד"ר מיקי דובלין | |
קיימת חשיבות רבה לאבחון מהיר וטיפול באפילפסיה באוכלוסייה מבוגרת מהטעמים הבאים:
- רגישות רבה של השלד בגיל המבוגר לשברים, היכולים להיגרם מהפרכוס עצמו ומחבלות גוף בשעת התקף אפילפטי.
- שלב פוסט איקטלי ממושך יכול לגרום לבלבול לתקופה ארוכה, בייחוד בחולים הסובלים ממחלות דגנרטיביות של כלי דם מוחיים.
- התקפים אפילפטיים יכולים לגרום לנכות סוציאלית קשה וירידה כללית בתפקוד, בשל הפחד מהתקפים המתרחשים מחוץ לבית.
- בחולים מבוגרים ועריריים התקף אפילפטי יכול לגרום למות החולה, מחוסר עזרה מהירה.
- פרכוסים יכולים להחריף את מחלות הרקע הקיימות בשכבת גיל זו (כאשר מדובר בד"כ במחלות קרדיאליות ומחלות צרברו-וסקולריות).
אפידמיולוגיה
התפתחות מחלה אפילפטית באוכלוסייה מבוגרת נחשבה עד לפני מספר שנים לנדירה יחסית וחסרת חשיבות מבחינה אפידמיולוגית. מחקרים אפידמיולוגים חדשים מצביעים על העובדה, כי שיעור ההארעות של מחלות פרכוסיות עולה מעל גיל 60 בצורה ניכרת והוא גבוה יותר משיעור התפתחות המחלות האפילפטיות בגיל הילדות.
על פי סקירתם של Hauser וקבוצתו ממינסוטה, נמצא כי שיעור ההארעות של המחלות האפילפטיות נע בין 12/100,000 בקבוצת הגיל 40-50 ומגיע ל-82/100,000 (מקרים חדשים\אוכלוסייה שבסיכון) בקבוצת הגיל של 60+.
שיעור ההמצאות של המחלה בקבוצת הגיל 40-50, הייתה 7/1000 ו-10/1000 בקבוצת הגיל 60+ (באוכלוסייה הכללית 2/1000 בני אדם).
במחקר שנעשה בדנמרק שיעור ההארעות הגולמי שנמצא בקבוצת הגיל 60+ היה 77/100,000 מקרים חדשים בשנה. למעשה ניתן לומר בבטחה כי כ 25% מכלל מקרי האפילפסיה החדשים המאובחנים באוכלוסייה, מתרחשים באוכלוסייה המבוגרת (רוב הסקירות מתייחסות לגילאים שבין 65-74 שנים).
אבחון
האבחנה קשה במיוחד בחולים בודדים וערירים שאינם מגיעים לברור רפואי וכמעט שלא ניתן לקבל מהם אנמנזה מפורטת. חולים הסובלים ממחלות רקע נוספות היכולות למסך או לשנות את הסימפטומים הפרכוסיים, מהווים בעיה אבחנתית קשה.
תרופות הנלקחות ע"י חולים אלה, יכולות אף הן ליצור תגובות בין תרופתיות עם תרופות אחרות הנלקחות ע"י אותו חולה ולגרום לפרכוסים(או לגרום לפרכוסים במקרי הרעלה ומינון יתר). לפני קביעת אבחנה של אפילפסיה יש לבצע מספר בדיקות:
- רישום ECG (הולטר) ל 24 שעות.
- אקו-לב.
- CT מוח.
- EEG - לאחר\בזמן פרכוס (מקומה של בדיקה זו מוטל בספק בשל הפענוח הקשה של תרשים ה EEG בגיל מבוגר).
אטיולוגיה
קבוצת החולים הסובלים מפרכוסים חלקיים באוכלוסיית גיל זו גדולה בהרבה מאשר באוכלוסייה צעירה יותר. מסקירות חדשות עולה כי אחוז הסובלים מפרכוסים חלקיים נע בין 69-75% מכלל החולים האפילפטים בשכבת גיל זו. אחוז גבוה זה מוסבר על ידי עלייה בפגיעות מוחיות מוקדיות.
המחלה המאפיינת קבוצה זו של חולים היא מחלה וסקולרית מוחית (CVA) הנפוצה בשכבת גיל זו.
פרכוסים יכולים להופיע מספר שנים לפני הופעת אירוע מוחי חריף ו"לבשר" על הופעו הקרבה. פרכוסים יכולים להופיע בזמן אירועים מוחיים חריפים ואחריהם. שכיחות הגידולים המוחיים בחולי אפילפסיה באוכלוסיית גיל זו נע בין 2-14%, כתלות במבצעי הסקירה ובאוכלוסייה הנבדקת. רוב הגידולים, שנמצאו בנתיחות שלאחר המוות, הם מטסטזות או גליומות שאינן ניתנות להסרה ניתוחית.
מקומם של אלכוהול וסמים בקבוצת גיל זו כאחראים לפרכוסים הוא נמוך.
סיבה חשובה אחרת לפרכוסים, למרות נדירותה, הנה המטומה סב-דורלית.
טיפול
עקרונות הטיפול התרופתי דומים לאלו המקובלים בטיפול בשכבות הגיל הצעירות יותר. ההחלטה על התחלת טיפול, סוג התרופה, מינון והפסקת הטיפול חייב להישקל בקפידה יתרה.
ברוב המקרים, בשל חומרת הסיכון בהתקפים יש מקום להתחלת טיפול כבר לאחר התקף טוני-קלוני ראשון ( לעיתים קרובות גם לאחר התקף אידיופתי יחיד ללא אטיולוגיה מוכחת).
תרופות קו ההגנה הראשון המומלצות הנן Valproic acid ו-Carbamazepine ,משום הפגיעה הקוגניטיבית הנמוכה שלהן.
יש לשקול בקפידה תגובה עם תרופות נוספות שנלקחות ע"י חולים אלה הסובלים, בד"כ, ממחלות רקע נוספות. המינון ההתחלתי צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי. העלייה במינון התרופה חייבת להיעשות בצורה הדרגתית וזהירה מאוד. קשה מאוד לצפות באוכלוסייה זו את המינון הנדרש לשליטה טובה על המחלה הפרכוסית. במקרים רבים, יתכן ויהיה צורך במינון קטן בהרבה מזה הנדרש באוכלוסייה צעירה יותר.
תופעות הלוואי של התרופות קשות יותר לצפייה. יש להיות ערניים לכל תופעת לוואי בזמן הטיפול התרופתי.יש להיות ערניים לתופעות לוואי ותגובות בין תרופתיות עם תרופות אחרות, אותן החולה נוטל.
גמילה מתרופות אנטיאפילפטיות לא מומלצת גם כאשר מושגת רמיסיה ארוכה. לא מומלצת הפסקת הטיפול משום התקדמות מחלות הרקע הבסיסיות. כל פרכוס נוסףשיופיע לאחר הפסקת הטיפול התרופתי, יכול להחמיר בצורה ניכרת את מצבו הכללי של החולה.
רצוי כי תינתן לכל חולה כזה תמיכה מאסיבית מהקהילה. חולים עריריים ומבוגרים המקבלים טיפולים אלו חייבים בהשגחה קבועה של הרופא והאחות המטפלים לשם השגת אופטימיזציה של הטיפול.