לחיות עם אפילפסיה
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
לחיות עם אפילפסיה (כפיון) | ||
---|---|---|
' | ||
ICD-10 | Chapter G 40.-Chapter G 41. | |
ICD-9 | 345 | |
MeSH | D004827 | |
יוצר הערך | ד"ר מיכאל דובלין וד"ר יהודית מנליס | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – אפילפסיה
אפילפסיה ונהיגה
מתן רשיון נהיגה לחולים אפילפטיים הנו נושא השנוי במחלוקת מזה שנים רבות.
כמו כן, תפקיד הרופא המטפל וסמכותו במתן אישור לקבלת רשיון נהיגה שנויים במחלוקת. חילוקי הדעות נובעים בעיקר מהקונפליקט הגדול הקיים בין הרצון לשמירת זכויות הפרט, במקרה זה על זכויותיו של החולה, לבין בטחון האוכלוסייה.
בעקבות חילוקי הדעות, נחקקו חוקים וקריטריונים למתן רשיון נהיגה לחולים אפילפטיים. החוקים שונים ממדינה למדינה.
רוב המחלוקות הן למעשה סביב השאלה: מהו הסיכון שאותו חולה מהווה לציבור בהיכנסו למכונית ומהו גובה הסיכון שהציבור יכול לקחת לגבי אותו חולה?
למרות חילוקי הדעות ההסכמה הכללית היא כי בחולים הסובלים ממחלה פרכוסית הנשלטת היטב והסיכוי לפרכוס נמוך, הרי שניתן לתת לחולה כזה רשיון נהיגה.
המגמה העולמית כיום יותר ליברלית וסלחנית. חולים רבים, שהיו מנועים בשנים קודמות מלקבל רשיון נהיגה, יכולים כיום להשיגו. הצורך בחוקים ונהלים למתן רשיון נהיגה לחולים אלו נובע מהסכמה כי בשעת ההתקף האפילפטי ישנה הפרעה בהכרה. ההפרעה נעה קלה עד אובדן הכרה מלא עם פרכוסים כלליים.
למתן רשיון נהיגה חשיבות רגשית וסימבולית רבה יותר ממה שניתן לצפות, והאפשרות לנהוג מסמלת אצל חולים אפילפטיים רבים את ההצלחה שבהתמודדות עם המחלה.
חוקי מדינת ישראל
חולים אפילפטיים, הסובלים מפרכוסים או מקבלים טיפול אנטיאפילפטי, אינם רשאים לנהוג במשאית למטרה מסחרית ואינם רשאים לנהוג ברכב ציבורי המסיע נוסעים.
כל חולה שהיה חופשי מפרכוסים לפחות שנתיים, בEEG לא נמצאו הפרעות קשות ונמצא במעקב רפואי קבוע יכול לקבל רשיון נהיגה פרטי. במקרה והחולה סובל מפרכוסים המתרחשים בזמן שינה הוא יכול לקבל רשיון נהיגה פרטי במשאית עד 4 טון, במידה ולא הופיעו פרכוסים לפחות במשך שנה.
האשור הרפואי למתן רשיון נהיגה ניתן ע"י המועצה לבטיחות בדרכים (ע"י משרד הבריאות) לאחר מתן חוות דעת של רופא נוירולוג ובהתבסס על ההיסטוריה הרפואית של החולה.
שנה לאחר מתן רשיון הנהיגה, חייב הנהג לעבור הערכה נוירולוגית מחודשת בכדי לקבל רשיון נהיגה קבוע הניתן למשך שנתיים. הערכה חוזרת של מצב החולה נערכת כל שנתיים וזאת למשך כל זמן בו רשיון הנהיגה בתוקף. (Manelis 1989).
סקירה על הסיכונים במתן רשיונות נהיגה לחולים אפילפטיים
בארה"ב David and Wehling (1972) מצאו במדינת אוקלהומה כי ל 77 חולים בעלי רשיונות נהיגה היו תאונות דרכים. השכיחות בקבוצה זו של נהגים הייתה גבוהה פי 2.56 משאר אוכלוסיית הנהגים. ב קבוצת הנשים האפילפטיות השכיחות לתאונות נמצאה גבוהה פי 1.62 מהאוכלוסייה הכללית.
ב 1973 נערך מחקר במדינת ויסקונסין שכלל 3333 נהגים אפילפטיים. המחקר נעשה בין השנים 1969-1973, נמצא כי בתקופה זו 28.56% מהנהגים היו מעורבים בתאונת דרכים אחת או יותר, לעומת קבוצת ביקורת אצלה אחוז התאונות היה 19.88% . אחוז הנהגים האפילפטיים שלהם היו שלוש תאונות או יותר היה גבוה פי 3.5 מאשר באכלוסיה הכללית.
Milingen פרסם (1976) סקר שכלל 205 נהגים אפילפטיים. נמצא כי רק ל0.3% מהם הייתה תאונה במשך השנה האחרונה. מתוכם, 16% לא דיווחו על היותם חולים אפילפטיים. ממחקריו עולה כי רק 28% מכלל החולים האפילפטיים מצהירים על מחלתם לפני קבלת רשיון נהיגה.
ב 1977 דיווחו Egli וחבורתו על שכיחות של 0.1-1.3% בתאונות דרכים כתוצאה מפרכוסים אפילפטיים בזמן נהיגה, לעומת שכיחות של 6.9% כתוצאה משתיית אלכוהול ולעומת 90% הנובעים משיקול דעת מוטעה של הנהג. אחת המסקנות מעבודה זו הייתה כי נהגים אפילפטיים תחת פיקוח מתאים ובהגבלות הקיימות, אינם גורמים למספר רב יותר של תאונות דרכים מהמקובל באוכלוסייה הכללית.
Fuches פרסם ( 1978) את עבודתו בה השווה תאונות דרכים בין קבוצות חולים שונות: חולים קארדיאליים, חולים סוכרתיים, חולים אחרי C.V.A, חולים עם הפרעות בראיה וחולים הסובלים מאפילפסיה. נמצא כי הסיכון לתאונות דרכים היה הקטן ביותר בקרב החולים האפילפטיים. Beaussart וחבורתו פרסמו (1979) סקירה שכללה 448 נהגים אפילפטיים.
נמצא כי רק ל 38 מהם הייתה אי פעם תאונת דרכים. אצל כול הנהגים בקבוצה התאונה קרתה בזמן פרכוס. מעבודה זו עולה כי לא ניתן להפריד בין קבוצת חולים להם הסיכון לפתח התקף בזמן הנהיגה, וחולים בעלי סיכוי קטן, והומלץ על מתן רשיונות נהיגה על בסיס אינדווידואלי, ולא על בסיס קבוצתי.
Taylor פרסם (1983) דיווח שכלל 1605 תאונות דרכים שאירעו כתוצאה מאיבוד הכרה בזמן נהיגה.
ביבליוגרפיה
. .
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל דובלין MD מומחה ברפואת ילדים, ד"ר יהודית מנליס ואושרית דובלין RN MA