כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק זרחן - Phosphorous, phosphate
| מדריך בדיקות מעבדה | |
| זרחן | |
|---|---|
| Phosphate, Phosphorous | |
| מעבדה | כימיה בדם וכימיה בשתן |
| תחום | מדידת ריכוז פוספאט בדם ובשתן כבדיקת שגרה בפרופיל בדיקות כימיה |
 | |
| יחידות מדידה | מיליגרם לדציליטר בדם, גרם ל-24 שעות בשתן |
| טווח ערכים תקין | דם - בדם טבורי, 3.7-8.1 מיליגרם לדציליטר; תינוקות בגיל עד 10 ימים, 4.5-9.0 מיליגרם לדציליטר; תינוקות עד גיל שנתיים, 4.5-6.7 מיליגרם לדציליטר; מגיל שנתיים עד גיל 12 שנה, 4.5-5.5 מיליגרם לדציליטר; מגיל 12 עד גיל 60 שנה, 2.7-4.5 מיליגרם לדציליטר; גברים מעל גיל 60 שנה, 2.3-3.7 מיליגרם לדציליטר; נשים מעל גיל 60 שנה, 2.8-4.1 מיליגרם לדציליטר. שתן - בילדים, 0.5-0.8 גרם ל-24 שעות; בגברים ונשים, 0.5-1.3 גרם ל-24 שעות |
| יוצר הערך | פרופ' בן-עמי סלע |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – מינרלים
מטרת הבדיקה
בדיקת עזר לאבחון של מחלת אבוביות הכליה, מפגעים של בלוטת הפאראתירואיד, מפגעי עצמות שמקורם בחסר ויטמין D, הערכה של תת-פעילות של בלוטת התריס, מחלות ספיגה של המעיים, תת-תזונה, וכן לצורך ניטור והערכה בחולי סוכרת.
בסיס פיזיולוגי
זרחן (להלן פוספאט), לצד סידן, הוא המינראל השכיח ביותר בגוף. שני יסודות אלה פועלים במקביל בין השאר בבניית העצמות, כאשר 85% מהפוספאט בגוף אכן נמצא בעצמות כולל שיניים, אך הוא נמצא כמובן בתאי גוף וברקמות רבים. זרחן אנאורגני בצורת זרחה (פוספאט) PO4-3, ממלא תפקיד עיקרי בצמתים מרכזיים בביולוגיה של הגוף. בגוף של מבוגר בריא שמשקלו 70 ק"ג, הכמות הכוללת של זרחן מהווה כ-1% ממשקל הגוף או כ-700 גרם, מתוכה כ-80% מקורם בשלד בצורת תרכובת הידרוקסי-אֲפּטיט עם סידן, 9% מהזרחן מקורם בשריר השלד, 10.9% מהזרחן מקורו באברים פנימיים, ורק 0.1% מופיע בנוזל חוץ-תאי. רמת הזרחן בתוך התאים גבוהה פי-100 מרמתו מחוץ לתאים, ובתוך התאים רוב הזרחן מופיע כחלק מתרכבות אורגניות כמו קראטין-פוספאט וכן כאדנוזין תלת-פוספט (ATP), שהיא המולקולה החשובה ביותר ליצירת אנרגיה במערכות הגוף, ואשר חיונית גם לתהליכי זרחון (פוספורילציה) שהוא תהליך מרכזי בפיזיולוגיה התאית.
מאגר חשוב אחר של פוספאט נמצא בכדוריות דם אדומות בצורת התוצר המטבולי glucose-6-phospate וכן בצורת המולקולה 2,3diphosphoglycerate המווסתת את מידת שחרור החמצן לרקמות מתאחיזתו על ידי החלבון המוגלובין שבתוך הכדוריות. פוספאט הוא מרכיב חשוב של ממברנות התאים, כחלק מהשכבה הכפולה של ליפידים, בצורת פוספוליפידים; פוספאט מהווה כמובן חלק חיוני בחומצות הגרעין DNA ו-RNA, הוא מרכיב במולקולות המווסתות את פעולת האנזימים בגופנו, שלבים קריטיים בקרישת הדם, ותפקידים חשובים המערכת החיסון שלנו. פוספאט פועל כ-buffer, לשמירה על מאזן החומציות (pH) של הדם והשתן, לשמירה על מאזן חומצה-בסיס, ולהרחקה של פסולת דרך הכליות, ורמתו הממוצעת בדם 3.9 מילימול` לליטר. המקטע האורגני של פוספאט הוא בצורת תרכובות פוספט של סוכרים, חלבונים ולשומנים בגוף, אם כי בדיקות מעבדה מודדות את הפוספאט הלא-אורגני (inorganic), כאשר כ-10% מהפוספאט הלא-אורגני בדם קשור לחלבונים ו-5% ממנו מופיע קשור לסידן, מגנזיום ונתרן.
הרמה הנורמאלית בנסיוב של פוספט לא-אורגני היא בתחום שבין 0.80 ו-1.45 מילימול` לליטר או 2.5 עד 4.5 מיליגרם לדציליטר, כאשר רמתו בילדים גבוהה יותר וביילודים היא אף כפולה מזו שבמבוגרים. רמת הפוספאט בדם נקבעת ע"י רמתו במזון הנצרך, ספיגתו במעי, ספיגתו באבוביות הכליה (tubuli) והפרשתו בשתן ובצואה. חסר של פוספט כתוצאה ממזון בלתי מאוזן היא תופעה בלתי שכיחה, שכן ניתן לקבל פוספאט ממגוון רב של סוגי מזון: מאכלים עתירי-חלבון כמו מוצרי חלב, ביצים, בשר, עוף ודגים, אפונה ושעועית, תרד, כרוב-עלים, וירקות עלים ירוקים אחרים, דגנים מלאים, פירות מיובשים, ומשקאות קלים מוגזים, אגוזים ושוקולד-כל אלה מקורות עשירים של פוספט. פירות וירקות טריים מכילים רק כמות קטנה של פוספאט. דיאטה ממוצעת מספקת מדי יום 800-1500 מיליגרם של פוספאט. מומחי תזונה מדגישים חשיבות של דיאטה בה יש איזון בין כמויות הפוספאט והסידן הנצרכות. דווקא דיאטה מערבית מכילה פי 2-4 יותר פוספאט מאשר סידן, כיוון שבשר בקר ועוף מכילים פי 10-15 יותר פוספאט מאשר סידן, ומשקה פופולארי כקולה מכיל 500 מיליגרם פוספאט בשתייה ממוצעת.
הכמויות המומלצות לצריכה יומית (RDA) של פוספאט הן כדלקמן:
- לילדים-תינוקות עד גיל 6 חודשים, 100 מיליגרם; תינוקות בגיל 6-12 חודשים, 275 מיליגרם; ילדים בגיל שנה עד 3 שנים, 460 מיליגרם; ילדים מגיל 4 עד 8 שנים, 500 מיליגרם; ילדים מגיל 8 עד 18 שנים, 1,250 מיליגרם.
- למבוגרים מגיל 18 ומעלה, 700 מיליגרם; נשים הרות או מיניקות מתחת גיל 18 שנים, 1,250 מיליגרם; נשים הרות או מיניקות מעל גיל 18 שנה, 700 מיליגרם.
מבוגר קולט במזונו בממוצע 1,200 מיליגרם פוספאט ביום, כאשר כ-70% מכמות זו נספגת במעי הדק בתהליך של טרנספורט-תלוי נתרן וכן נתמך על ידי ויטמין D בצורת ה-1,25dihydroxyvitamin D3 שלו. הורמון הפארא-תירואיד (PTH) וכן דיאטה דלת פוספאט, מעודדים ספיגת פוספאט במעי, ואילו דיאטה עשירה במיוחד בפוספאט מדכאת את ספיגת פוספאט במעי על ידי השפעתה על ויטמין D.
ריכוזים נמוכים של פוספאט בנוזלי הגוף החוץ-תאיים, מעודדים בכליה את פעולת האנזים 25hydroxyvitamin D3 1α-hydroxylase , שמגביר את סינטזת צורת הדו-הידרוקסיל של ויטמין D, המגביר את ספיגת הפוספאט במעי. במעי מופרשים מדי יום בעיקר דרך הרוק הנבלע או דרך חומצות מרה כ-200 מיליגרם פוספאט, ובסך הכל מופרשת מדי יום כמות של 500 מיליגרם של פוספאט בצואה. העצמות בגוף אדם בוגר סופגות מדי יום כ-210 מיליגרם פוספאט מן הנוזל החוץ-תאי החיוני לבניית העצם, אך במצב של שיווי משקל ברקמה זו, ככמות העצם הנוצרת כזו כמות העצם הנספגת, וכך משתחררת לנוזל החוץ-תאי אותה כמות של 210 מיליגרם פוספאט.
הכליות הן הכלי החשוב ביותר לוויסות רמת הפוספאט בדם, תוך שהן דואגות לכך שכמות הפוספאט של 900 מיליגרם המופרשת בשתן מדי יום, תהיה שווה בדיוק לכמות הפוספאט הנספגת במעי. הפוספאט מסתנן בחופשיות דרך פקעיות הכליה (glomeruli) בכמות יומית של כ-7,000 מיליגרם, כאשר 85-90% מכמות זו או כ-6,100 מיליגרם, נספגים מחדש באבוביות הכליה וחוזרים לדם, באופן שרק 900 מיליגרם פוספאט מופרשים מדי יום בשתן. עיקר הספיגה-מחדש של פוספאט באבוביות הכליה, מתרחש במנגנון התלוי בריכוזי הנתרן, ואותרו עד כה 3 חלבונים (transporters) האחראים לתהליך ספיגה זו באבוביות, כאשר אחד מהם (type 2) אחראי לכ-85% מכלל הפוספאט הנספג מחדש באבוביות וחוזר לגוף. מנגנון הספיגה מחדש של פוספאט באבוביות בכליה מושפע מגורמים רבים:
ספיגה זו מתגברת במצבים של דיאטה דלת פוספאט, כתוצאה מפעולת הורמון הגדילה GH או growth hormone, כתוצאה מפעולת אינסולין וכן על ידי הורמון בלוטת התריס T3, כתוצאה מפעולת ויטמין D הדו-הידרוקסילי וכן על ידי דיאטה עשירה בסידן או אשלגן. לעומת זאת, ספיגה זו נחלשת במצבים של דיאטה עשירה בפופסאט, כתוצאה מפעילות מוגברת של ההורמון PTH המחליש את פעולתם של שלושת הטרנספורטרים, ומגביר את הפרשת פוספאט בשתן. כן תחלש הספיגה מחדש של פוספאט באבוביות, על ידי פעולת גלוקו-קורטיקו-סטרואידים, על ידי ההורמון קלציטונין, בשעת צום במצבי חסר באשלגן, באנשים בגיל מתקדם, במצב של חסר סידן כרוני ובנטילת תרופות מְשַתנוֹת (diuretics).
משפחה של חלבונים שתוארו לראשונה בשנת 2004 וידועים כ-phosphatonins, אשר תפקידם להגביר הפרשת פוספאט בשתן. נמצא שבמטופלים עם מחלה ממאירה הכרוכה בפריכות העצמות (osteomalacia) נוצרים פוֹספטוֹנינים, המפחיתים את רמת הפוספאט בדם. חלבונים אלה שונים בפעולתם מההורמון PTH, ופעולתם אינה מתבצעת בעזרת cyclic AMP, המתווך הקלאסי של פעולת הורמונים וחומרים מפעילים אחרים בגוף. פוספטונינים מושפעים בעיקר על ידי שני גורמים: FGF 23 או Fibroblast growth factor 23 וכן חלבון תווך נוסף הידוע כ-frizzled-reated protein-4, כאשר השפעת הפוספטונינים בעיכוב הטרנספורטר באבוביות הכליה המביא לספיגה מחודשת של פוספאט, ועל ידי כך הם מגבירים את הפרשת הפוספאט בשתן. מנגנון מוכר יותר הגביר הפרשת זרחן בשתן הוא על ידי פעולת ההורמון קלציטונין המופרש מתאי C בבלוטת התריס ותפקידו אכן להפחית רמת זרחן וסידן בדם על ידי פינוי מוחש שלהם דרך הכליות לשתן.
מצב נוסף בו עלול פוספאט "להידחף" אל תוך התאים ידוע כ"תסמונת ההזנה מחדש" או ה-re-feeding syndrome באנשים במצבי תזונה לקויה ביותר כמו אלה עם אנורקסיה או אלכוהוליסטים, המוזנים לראשונה לאחר תקופת רעב ארוכה, מה שגורם לשפיעה של פוספאט אל תוך התאים וגריעה משמעותית שלו מהדם. גם בחולי סוכרת הנקלעים למצב של חמצת קֶטטית (ketoacidosis) והמטופלים באינסולין, נפגשים במצב דומה של היפופוספטמיה כתוצאה ממעבר פוספאט אל תוך התאים. הורמונים וחומרים אחרים הממריצים חדירת פוספאט אל תוך התאים הם גְלוּקָגן, דופאמין, אדרנלין וכן תרופות הפועלות על הקולטנים ה-β אדרנרגיים כגון Ventolin. סיבה נוספת למצבי היפופוספטמיה במאושפזים במצב של בססת נשימתית (respiratory alkalosis), כיוון שמצב של נשימה עמוקה או מהירה (hyperventilation) מפחית את רמת דו תחמוצת הפחמן (CO2) בדם. מצב של היפרוונטילציה נגרם לעתים קרובות במצבי חרדה, וכן בחולים עם כאב, צמקת הכבד, ספסיס, באלה עם רמת חמצן נמוכה בדם המונשמים, או באלה המקבלים מינון יתר של אספירין. רמות פוספאט נמוכות מ-1 מיליגרם לדציליטר שאינן מטופלות תקופה משמעותית עלולות להביא לתופעות נוירו-פסיכאטריות, וקרדיו-פולמונריות קשות.
נפילה ברמת דו תחמוצת הפחמן בדם, מביאה בדיעבד לירידה ברמתה גם בתאים, מה שמעלה את ה-pH התאי, ומעודד את תהליכי פרוק הסוכר גלוקוזה בתהליך הידוע כגליקוליזה הצורך פוספט, ולכן תהיה חדירת פוספאט לתאים. תסמונת אחרת בה מושרית תנועה של פוספט לתוך התאים, היא תסמונת "העצם הרעבה" המתאפיינת בשקיעה מסיבית של סידן ופוספט בעצם, והמתרחשת לאחר ניתוחים להרחקת בלוטת יותרת התריס (parathyroid) באלה הסובלים זמן ממושך מפעילות-יתר של בלוטה זו. ספיגה מרובה של פוספאט על ידי תאים ניתן למצוא גם במצבים בהם יש קצב חלוקות מהיר של תאים, כמו באלה עם ממאירויות של תאי דם.
תרחיש שכיח הוא של איבוד פוספט בשתן, ואחת הסיבות המובילות התורמות לאיבוד מוגבר של פוספט בשתן, הוא פעילות יתר של יותרת בלוטת התריס (hyperparathyroidism), בכך שההורמון המיוצר על ידי בלוטה זו- PTH, מעכב את פעולת הטרנספורטר המביא לספיגה מחדש של פוספט באבוביות הכליה. גם באלה הלוקים בתסמונת Fanconi, בה יש פגיעה באבוביות הכליה יתרחש מצב של היפופוספטמיה, וכן באלה עם חסר של ויטמין D, כמו גם במצבים של חמצת מטבולית ובנטילת תרופות מְשַתנוֹת.
קיימים גם מצבים משולבים הגורמים להיפופוספטמיה, לדוגמה באלכוהוליסטים בהם לעתים קרובות התזונה דלה של פוספאט וממילא רמת ויטמין D בהם נמוכה. בנוסף, שתיינים סובלים לעתים מזומנות משלשולים כרוניים, ויש בהם השפעה רעלנית ישירה של האלכוהול על אבוביות הכליה. בהגיעם לאשפוז עלולים מספר גורמים נוספים להתווסף ולהחמיר את ההיפופוספטמיה באלכוהוליסטים, כגון עירוי תוך-ורידי של גלוקוזה, התפתחות בססת נשימתית כחלק מתסמיני הגמילה מאלכוהול, ספסיס או צמקת הכבד. התרחשות נוספת של היפופוספטמיה היא בחולה שלאחר ניתוח, הדורש לעתים עירוי סוכר, ובו מאבחנים לעתים בססת נשימתית ורמה גבוהה של קטכולאמינים. גם באלה עם כוויות חמורות נמצא היפופוספטמיה.
ההתבטאות הקלינית של חסר בפוספט: שני מנגנונים עיקריים אחראים לתסמינים של חסר פוספאט, ירידת ברמת ATP בתא וכן ירידה ברמת 2,3-diphospholycerate. תסמינים אלה מתחילים להופיע כאשר רמת הפוספאט בדם יורדת אל מתחת לריכוז של 0.32 מילימול` לליטר או 1.0 מיליגר` לדציליטר. השפעת חסר פוספאט על מערכות הגוף השונות היא רבגונית:
- במערכת השרירים והעצם, חסר כרוני של פוספאט עלול לגרום לכאבי שרירים ועייפות, חולשה וכאבי עצם, וקשיחות במפרקים. לעתים חסר חריף של פוספאט עלול לגרום לפגיעה חמורה יותר ברקמת שריר ולתופעה הידועה כרבדומיוליזה. ירידה ממושכת של רמת פוספאט בדם מתחת ל-1.5 מיליגרם לדציליטר כבר תועדה במצבי תשישות שרירים חמורה, תרדמת ואף מוות.
- במערכת הקרדיו-וסקולארית עלול להתרחש כשל של תפקודי של שריר הלב בחסר של ATP בתאי השריר ועל ידי עירוי של פוספאט ניתן לשפר באופן משמעותי את התפוקה של חדר הלב השמאלי באלה שרמת הפוספאט שלהם הייתה נמוכה (בתחום שבין 0.23 עד 0.46 מילימול` לליטר). כמו כן נמצא קשר בין היפופוספטמיה ואי-סדירות של קצב הלב.
- במערכת הנשימה חסר בפוספאט נכרך בכשל נשימתי, ואמנם עירוי פוספאט משפר משמעותית את פעולת הסרעפת.
- מערכת העצבים-במטופלים עם היפופוספטמיה חריפה נרשמים אירועי נוירופתיה מרכזית והיקפית, כולל חישות מדומות (paresthesia) ורעידות שהשתפרו במתן טיפול בפוספאט. כמו כן יוחסו להיפופוסטמיה הפרעות נוירופסיכיאטריות, פרכוסים, תרדמת (coma), ותמונה הדומה לתסמונת Wernicke האופיינית לחסר בוויטמין B1.
- מפגעים המטולוגיים - חסר פוספאט עלול לגרום לתמס תאי דם אדומים (המוליזה), בעיקר בגלל הפחתה ברמת ATP בתאים העלולה לגרום לשינויים בממברנת התאים. מתן פוספאט טיפול משלים של פוספאט משפר את שלמות כדוריות הדם. חסר פוספאט נכרך גם עם תנועה פגומה של גרנולוציטים (chemotaxis) ושיבוש תהליך בליעת גופים זרים על ידי תאי הדם הלבנים (פגוציטוזיס). תופעה זו עשויה להסביר את אלח הדם (ספסיס) במטופלים היפופוספטמיים. עירוי של פוספאט אמנם משפר את תפקוד הלויקוציטים.
- הטיפול במצבי היפופוספטמיה
הטיפול הנקבע על פי הסיבה שגרמה למצב זה ולחומרת התסמינים יכול להיות פשוט עד כדי שתיית ליטר של חלב דל-שומן המכיל כ-1 גרם פוספט, או על ידי נטילת טבליות של סודיום פוספאט או פוטסיום פוספאט, אם כי יש שטיפול זה גורם אצלם לשלשולים. יש שמצבי היפופוספטמיה חמורה מחייב עירוי תוך-ורידי של פוספאט, במינונים שונים: מרשם Vannatta מספק בעירוי של 12 שעות כ-280 מיליגרם פוטסיום פוספאט, וישנם צורות עירוי הנמשך 6 שעות ובהן מספקים 2.5 עד 5.0 מיליגרם פוספאט לכל ק"ג משקל גוף. יש כמובן לנטר באופן צמוד את רמת הפוספאט בדם לאחר עירויים כאלה, כאשר תופעות הלוואי המקובלות שלהם הם ירידה ברמת הסידן בדם (היפוקלצמיה), שקיעת סידן ברקמות שונות, עלייה ברמת האשלגן (היפרקלמיה) כתוצאה ממתן מלחי אשלגן של פוספאט, ובדומה גם היפרנתרמיה וחמצת מטבולית.
- מצבי היפרפוספטמיה
במצב של תפקוד כלייתי לקוי כאשר קצב הסינון הפקעתי (GFR) יורד אל מתחת ל-25% מרמת הנורמה, הזרחן אינו מפונה מהגוף בצורה תקינה ורמתו בדם עולה, לכן היפרפוספטמיה הוא מצב נפוץ בחולי דיאליזה שבו רמת הזרחן בדם גבוהה (ערכי הזרחן המותרים בקרב חולי דיאליזה הם עד 5.5 מג'/ד"ל). היפרפוספטמיה משמעותית (ערכי פוספאט שמעל 4.7 מיליגרם לדציליטר) מחייבת טיפול שמטרתו להוריד את רמת הזרחן בדם, שאם לא כן נוצרת שרשרת של תגובות לא רצויות המתחילה בירידה ברמת הסידן בדם, גיוס סידן מהעצם על מנת לתקן מצב זה תוך גרימה של דלדול העצם, ושקיעה של סידן ברקמות שונות לרבות בכלי הדם. רמת זרחן גבוהה בדם ידועה כגורם סיכון בולט לתמותה אצל חולי דיאליזה. מצבי היפר-פוספטמיה יכולים להתרחש בנטילת תוספי פוספאט מוגזמת, ואף בשימוש בחוקנים המכילים משלשלים המכילים פוספאט, טבליות פוספאט, בעירויי דם, או בהיפר-אלימנטציה, בסוכרת עם קטוזיס, בתרחיש של תסחיף לריאות, ואף במצבים של תמס דם ניכר במתן כימותרפיה (tumor lysis), במצבי נזק ניכר לרקמות כתוצאה מהיפרתרמיה, היפוקסיה, איחוי עצם שבורה, או נזקי מעיכה בהם רבדומיוליזה תביא לשחרור מסיבי של פוספאט לדם. מצב של הגברה בספיגה מחדש באבוביות הכליה, אחראי בדרך כלל להיפר-פוספטמיה המתרחשת במצבים של היפו-פאראתירואידיזם, היפרתירואידיזם, צריכת יתר של ויטמין D, היפוגונאדיזם או בעודף של הורמון גדילה (GH). חמצת לקטית או חמצת נשימתית מזוהים עם רמת-יתר של פוספאט בדם.
השפעת תרופות על רמת פוספאט
- תרופות או תכשירים המעלים רמת פוספאט בדם באופן פיזיולוגי: סטרואידים אנאבוליים, אנדרוגנים, חוסמי β דוגמת acebutolol ו- pindolol, ויטמין D, משתנים דוגמת furosemide ,hydrochlorothiazide, ביפוספונאט דוגמת sodium etidronate, אנטיביטיקות דוגמת מתיצילן וטטרציקלין (בעקבות נזק לכליות), הורמון גדילה (GH) ותכשירי פוספאט פומיים או בצורת חוקן. טיפול במתוטרקסאט עלול לתת תוצאה מוגברת של רמת פוספאט בדם בגין הפרעה אנליטית לתהליך המדידה.
- תרופות או תכשירים המפחיתים רמת פוספאט בדם באופן פיזיולוגי: תרופות נוגדות חומציות (antacids) מכילי אלומיניום, סידן או מגנזיום, שיכולים לקשור פוספאט במעי ובכך להפריע לספיגתו, תרופה לטיפול בכיבי קיבה כ-sucralfate, התכשיר הקלאסי לטיפול בשחפת isoniazid, אסטרוגנים וכן גלולות למניעת הריון, נגזרות אסטרוגן כדוגמת estramustine, והתכשיר הכימותרפי ifosfamide (בגין הנזק הכלייתי). תרופות או טיפולים נפוצים נוספים המפחיתים רמת פוספאט בדם הם עירוי גלוקוזה, מתן אינסולין, phenytoin, תכשירים סופחי מלחי מרה להורדת כולסטרול דוגמת colestipol ו-cholestyrmine המפחיתים ספיגת פוספאט מהמזון, משתנים כ-hydrochlorothiazide בטיפול ממושך, קלציטונין, אפינפרין, נוגדי פרכוסים כ-carbamazepine ו-phenobarbital, גלוקוקורטיקואידים, מעכב carbonic anhydrase כ-acetazolamide, ואגוניסט ביתא אדנרגי דוגמת albuterol. גם תרופות מעכבות ACE כמו captopril ,lisinopril ,ramipril ודומיהן יכולות להפחית רמת פוספאט בדם, וכן ציקלוספורין, דיגוקסין, תיאופילין, הפארין, ונוגדי-דלקת לא סטרואידאליים כ-ibuprofen. מתן phenothiazineיגרום לתשובה נמוכה כזובה של מדידת פוספאט בדם בגין הפרעה אנליטית לעצם המדידה.
פענוח תוצאות הבדיקה
רמה מוגברת של פוספאט בנסיוב תופיע במצבים הבאים: מצבים של גרורות לעצמות, בהיפוקלצמיה, לויקמיה מייאלוגנית, סרקואידוזיס, תסמונת milk-alkali, מינון יתר וגודש של ויטמין D, מצבים של איחוי שברי עצם, כשל כליות, היפו-פאראתירואידיזם, פסאודו-היפו-פאראתירואידיזם, סוכרת עם קטוזיס, היפרתרמיה ממאירה בעקבות הרדמה, אקרומגליה, צמקת שערית של הכבד, תסחיף ריאתי, חמצת לקטית, חמצת נשימתית. מצבים נוספים של תירו-טוקסיקוזיס, רבדומיוליזה, דהידרציה, פעילות גופנית נמרצת, ו-hypovolemia, יובילו לרמת מוגברת של פוספאט בדם.
רמת חסר של פוספאט בדם תופיע במצבים הבאים: פריכות העצם (osteomalacia), חסר בהורמון גדילה, אלכוהוליזם חריף, steatorrhea, חמצת טובולארית, אלח דם עם חיידקים גראם-שליליים, היפוקלמיה, היפומגנזמיה, רככת היפו-פוספאטמית משפחתית, חסר ויטמין D, היפרקלצמיה מכל סיבה שהיא, שאתות מפרישות PTH, תסמונת Fanconi, בססת (alkalosis) נשימתית, היפר-פאראתירואידיזם ראשונית, היפרקלציאוריה, מצבי שיגדון (gout) חריפים, הדבקות של מערכת הנשימה, היפר-אינסולינמיה, גרורות אוסטיאובלסטיות. מצבים נוספים שיגרמו להיפו-פוספטמיה הם תת-תזונה חריפה, תת-ספיגה, שלשולים מתמשכים או הקאות, הרעלת סליצילטים, כוויות חמורות.
הוראות לביצוע הבדיקה
רצוי להיות בצום של 4 -6 שעות לפני מתן הדם שנלקח במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב). רצוי לא לדגום נשים בעת מחזור שאז רמת פוספאט נמוכה מהרגיל. כיוון שריכוז הפוספאט התוך-תאי גבוה יחסית, יש לסרכז את הדם ולהפריד את הנסיוב מהתאים בהקדם האפשרי למנוע הימוליזה, והגדלה כזובה של רמת הפוספאט הנמדד. רצוי לדגום את הדם בשעות הבוקר באופן עקבי, שכן יש שינויים יומיים ברמת פוספאט, כאשר בשעות אחר הצהרים המאוחרות רמתו הגבוהה ביותר, בשל צריכת המזון במשך היום.
מקובל להתרוקן מהשתן הראשון של הבוקר, ולהתחיל איסוף 24 שעות בשעה 08:00.
ראו גם
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – מינרלים