כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק אי נקיטת שתן בגיל המבוגר - Urinary incontinence in the elderly
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| אי נקיטת שתן בגיל המבוגר | ||
|---|---|---|
| Urinary incontinence in the elderly | ||
| יוצר הערך | ד"ר יעקב גולומב 
|
|
לאי נקיטת שתן בקבוצת הגיל הגריאטרי יש השפעה שלילית קשה מבחינה רפואית, אישית וחברתית. שכיחות התופעה משתנה בהתאם לנסיבות, ושיעורה 5% עד 15%במבוגרים הגרים בקהילה, 20% עד 30% במאושפזים, ועד 70% בבתי אבות[1][2]. אי נקיטת שתן לעתים קרובות קשורה בתחלואה רפואית משמעותית, הכוללת הכנסת צנתר קבוע לשלפוחית, ציסטיטיס, אורוספסיס, הפרעות בהתניידות, פצעי לחץ ונפילות. לאי נקיטת שתן גם השפעה פסיכולוגית קשה, הכוללת חרדה, דיכאון, התבודדות ופגיעה בתפקוד המיני. העלויות השנתיות הישירות הקשורות בטיפול רפואי באי נקיטת שתן בארה"ב בלבד עולות על 16 מיליארד דולר[3]. בו-בזמן, קיימת נטייה להזניח את הטיפול בתופעה - כמחצית מהלוקים באי נקיטת שתן מעולם לא דיברו עם רופאיהם על כך, והרופאים מצדם נוטים לא לשאול על כך.
הבסיס להתייחסות לתופעת הדליפה מצד הרופא והמטופל נעוץ בהבנה כי דליפת שתן אינה מרכיב הכרחי של תהליך ההזדקנות. תהליך האבחון פותח את הדרך לטיפול, עם סיכוי של ריפוי או שיפור משמעותי בעקבות הטיפול בכ-2/3 מהמקרים, ושינוי חיובי בשאר המטופלים. תהליך האבחון גם מאפשר לקבוע את הצורך בביצוע בדיקות חודרניות או להזדקק לייעוץ מומחה, שהם שאלת מפתח בקבוצת הגיל המבוגר, הכוללת מטופלים במצב שביר ((Frail Elderly ועם בעיות נלוות קשות. כמו כן, בכל גיל שליטה בשתן תלויה לא רק בתפקוד תקין של מערכת השתן, אלא גם בקיומם של גורמים חשובים אחרים, כמו מצב מנטלי, תנועתיות, מוטיבציה ויכולת מנואלית, ויש להביא גורמים אלו בחשבון בעת תכנון הטיפול[4].
נוסף על כך, מערכת השתן התחתונה משתנה עם הגיל. יכולת הכיווץ של שריר הדטרוזור, קיבולת השלפוחית והיכולת לדחות את מתן השתן יורדים עם הגיל בשני המינים, ואילו יכולת הסגירה של השופכה ואורכה יורדים עם הגיל בנשים. בגברים גדלה הערמונית עם השנים, וגורמת הפרעה אורודינמית במחצית מהגברים מעל גיל 50 שנה. בשני המינים, השכיחות של התכווצויות בלתי רצוניות של שריר הדטרוזור עולה גם היא עם השנים, עם עלייה בו-זמנית בנפח השתן השאריתי ב-50 עד 100 סמ"ק. עם הגיל, כמות השתן המיוצרת בשעות הלילה עולה, ועובדה זו, עם הפרעות השינה ששכיחותן גבוהה באנשים מבוגרים, גורמת לנוקטוריה. גם ברמה התאית בשריר הדטרוזור מתחוללים שינויים, המתבטאים ברמה האולטרה-סטרוקטורלית ב-Dense Band Pattern וב-Dysjunction Pattern, וגורמים לירידה ביכולת הכיווץ של הדטרוזור, מחד גיסא, ולעלייה בתופעת כיווץ בלתי רצוני של שריר הדטרוזור, מאידך גיסא, בהתאמה [5][6].
אף אחד מהגורמים שהוזכרו איננו הגורם הישיר לדליפת השתן, אך כל אלה נחשבים לגורמים מסייעים. לכן, בקבוצת הגיל הגריאטרי נוכחות אחד או יותר מהגורמים המסייעים, ונוסף על כך, קיום מצב פתולוגי כלשהו מחוץ למערכת השתן, או צירוף תרופתי לא נכון, יכולים לגרום לאי נקיטת שתן זמנית (אנש"ז) (Transient Incontinence). במקרה כזה, אם מסלקים את הגורם לדליפה שמחוץ למערכת השתן, ניתן לפתור את בעיית הדליפה. לדוגמה, אישה עם הפרעות בהליכה עקב ארתריטיס של פרק הירך, הסובלת מתכיפות למתן שתן, עלולה לאבד שתן מתוך דחיפות עקב הפרעה בתנועתיות. טיפול בארתריטיס עם שיפור בתנועתיות עשוי לרפא גם את דליפת השתן.
הגורמים לאי נקיטת שתן זמנית הם מגוונים, ומרביתם גם הפיכים. קל לזכור את הגורמים לאנש"ז לפי הקיצור DIAPPERS:
- Delirium
- Infection - Urinary Tract
- Atrophic Urethritis, Vaginitis
- Pharmaceuticals
- Psychological, Especially Severe Depression
- Excess Urine Output
- Restricted Mobility
- Stool Impaction
אי נקיטת שתן היא זמנית ב-30% מבני הגיל הגריאטרי המתגוררים בקהילה, וכ-50% מאלו המתגוררים בבתי אבות. על ידי זיהוי אחד או יותר מהגורמים הזמניים והטיפול בהם ניתן לרפא את הדליפה במרבית המקרים[7].
אי נקיטת שתן קבועה (אנש"ק) ((Established Incontinence יכולה להיגרם עקב גורמים מחוץ למערכת השתן, בעיקר פגיעה במצב ההכרה או בתנועתיות או עקב הפרעות בתפקוד מערכת השתן עצמה, הכוללות:
- פעילות יתר של שריר הדטרוזור OD (Detrusor Overactivity);
- דליפת שתן במאמץ;
- חסימת מוצא שלפוחית השתן;
4. פעילות ירודה של שריר הדטרוזור.
DO בקבוצת הגיל הגריאטרי קיימת בשתי צורות, באחת יכולת הכיווץ של השלפוחית נשמרת, ובשנייה - היא פגועה. השילוב של DO ויכולת כיווץ פגומה נקרא CIHD (Detrusor Hyperactivity with Impaired Contractility) וזו הצורה השכיחה יותר של DO בגיל המבוגר [6]. לממצא של DHIC יש מספר השלכות: ראשית, עקב חולשת שריר השלפוחית מתפתחת עצירת שתן בשכיחות גבוהה; שנית, DHIC מחקה מצבים שונים של אי נקיטת שתן. לדוגמה, אם התכווצות השלפוחית נגרמת עקב פרובוקציה של שיעול, ועקב חולשתו של הכיווץ הוא לא נמדד, ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בדליפת שתן במאמץ. או במקרה אחר, מכיוון ש-DHIC מאופיין בדר"כ בתלונות של דחיפות ותכיפות למתן שתן, החלשת זרם השתן ושאריות שתן גדולות, בגברים ניתן לאבחן בטעות חסימת מוצא השלפוחית. נוסף על כך, מתן טיפול אנטיכולינרגי ל-DO יכול, במקרה של ,DHIC לגרום בקלות לעצירת שתן.
הגישה האבחונית
תהליך האבחון לבירור דליפת שתן בגיל הגריאטרי שונה מזה המקובל בקבוצת הגיל הצעירה יותר, במובנים הבאים:
- כפי שהוזכר לעיל, במקרים רבים הגורם לדליפת שתן אינו נעוץ במערכת השתן התחתונה, אלא בגורמים מחוץ למערכת, ושלפוחית השתן היא פשוט החוליה החלשה, כגון מצב לאחר אירוע מוחי, הגבלה בהתניידות לאחר שבר במפרק הירך וכו';
- טיב הפגיעה בתפקוד מערכת השתן התחתונה יכול להיות מושפע מהגיל, כולל אפשרות של DHIC;
- בגיל המבוגר, דליפת שתן יכולה להיגרם משילוב של מחלות שונות, כגון: ספונדילוזיס, אירוע מוחי, דמנציה, פרקינסוניזם וכו'. לכן, הטיפול האופטימלי לא נעוץ בהתמקדות במערכת השתן התחתונה, אלא בטיפול אינדיבידואלי יותר.
סיפור המחלה והסימפטומים
ההסתמכות על סימפטומים מצד מערכת השתן התחתונה לצורך אבחון הוכחה כבר מזמן כלא יעילה, כאשר Bates וחבריו[8] קבעו כי: The Bladder is an Unreliable Witness. קביעה זו נכונה פי כמה באנשים מבוגרים מאוד, הנוטים להמעיט בדיווחים על הפרעות במתן שתן ובשליטה בשתן, ובפרט כשקיימות אצלם הפרעות קוגניטיביות. נתונים אלו מקטינים את היעילות ואת האמינות של לקיחת אנמנזה בזקנים. מאידך גיסא, באנשים מבוגרים בדיקות אבחון חודרניות, כגון בדיקה אורודינמית, אינן תמיד זמינות, בנות ביצוע או רצויות. במספר מחקרים נבדקה היעילות האבחנתית של סימפטומים בנשים ובגברים בנפרד. בנשים, מוקד העניין היה להבחין בין דליפת שתן במאמץ לבין דליפה מתוך דחיפות עקב פעילות יתר של הדטרוזור. Hilton ו-Stanton דיווחו כי בקבוצה של 100 נשים עם גיל ממוצע של 75 שנים הסימפטומים אינם ספציפיים לגבי שתי האבחנות [9]. Bent וחבריו[10] מצאו שקיימת רגישות גבוהה לסימפטומים של דליפת שתן במאמץ ומתוך דחיפות, אך הספציפיות נמוכה. בגברים, כפי שהוזכר לעיל, עיקר הבעיה הוא להבחין בין חסימת מוצא השלפוחית לבין פעילות ירודה של שריר הדטרוזור, עם פעילות יתר של הדטרוזור או בלעדיה. לנושא זה, יכולות הניבוי של הסימפטומים היא נמוכה. מאידך גיסא, חשוב להבחין אם אנו שואפים לדיוק אבחנתי או לטיפולי. כל זמן שלא מדובר בהחלטה על טיפול ניתוחי, וההשפעה של אבחנה לא נכונה אינה מסכנת את בריאות המטופל, ניתן בכל זאת להסתמך על הסימפטומטולוגיה לצורך החלטה על מתן טיפול.
במהלך לקיחת האנמנזה יש לחפש סיבות לאנש"ז, כולל רשימת תרופות ללא מרשם ומגבלות פונקציונליות. עם זאת, חשוב לזכור את הנקודות הבאות:
- לקיחת אנמנזה בגיל המבוגר עלולה להיתקל בקשיים עקב בעיות שמיעה, הפרעות זיכרון וכן מורכבות הבעיות הרפואיות הנלוות;
- יש לקבל את כל רשימת התרופות שהמטופל צורך;
- במטופלים רבים מעל גיל 65 קיימת לפחות מחלה כרונית אחת, ולכן קיים הכרח לקבל אינפורמציה מרבית על כל הגורמים הרפואיים והפונקציונליים שעלולים להשפיע על מתן השתן.
שתי נקודות הנוגעות לתהליך האבחנתי חשובות להדגשה. הראשונה, DO באוכלוסייה הגריאטרית מתאפיין בתחושה של Precipitancy, או במילים אחרות, תחושת צורך מיידי למתן שתן, ללא כל אזהרה מוקדמת, וגורם בדר"כ ל-Precipitant Leakage, עם דליפת שתן משמעותית שקשה לעוצרה, שאינה קשורה כלל למאמץ גופני. השנייה, לנוקטוריה בגיל המבוגר יכולה להיות סיבה אחת או יותר. ככלל, 3 הסיבות החשובות לנוקטוריה הן:
- ייצור שתן מוגבר בלילה;
- הפרעות שינה;
- הפרעות בתפקוד השלפוחית.
כלי חשוב באבחנה של אי נקיטת שתן בכלל, ונוקטוריה בפרט, הוא שימוש ביומן השתנה ((Voiding Diary במשך 3-2 יממות, המתעד את צריכת הנוזלים, כמויות השתן ואירועים של דליפה.
בדיקה פיזיקלית
כמו לקיחת האנמנזה, הבדיקה הגופנית הכוללת הכרחית לשלילת תחלואה נלווית ולהערכת היכולת הפונקציונלית של המטופל. עם זאת, הסקירה תתמקד בעיקר בבדיקת מערכת השתן התחתונה.
- בדיקה רקטלית: מטרותיה של בדיקה רקטלית במבוגר עם אי נקיטת שתן הן מגוונות. פרט להערכת גודל הערמונית בגבר ולשלילת קרצינומה של הערמונית, הבדיקה מתמקדת בהערכת שלימות העצבוב הסקרלי ע"י בדיקת טונוס במנוחה של הסוגר האנלי ויכולת הכיווץ הרצוני שלו, וכן הפקת הרפלקס הבולבו-קברנוזי. נוסף על כך, מטרת הבדיקה לשלול Stool Impaction שעלול גם הוא לגרום לאי נקיטת שתן, או קיום ממצא שאתי בחלחולת.
- בדיקה אגנית: בנשים יש לבצע בדיקה אגנית, וזאת מהסיבות הבאות:
- Atrophic Vaginitis ו-Atrophic Urethritis יכולות לגרום ואף להחמיר תופעות של אי נקיטת שתן בנשים;
- ניתן להעריך בזמן הבדיקה את יכולת הכיווץ של שרירי רצפת האגן, ובהתאם לכך לתכנן את הטיפול;
- נשים מבוגרות רבות מזניחות את המעקב הגינקולוגי הסדיר, ובדיקה אגנית המלווה ב-Pap Smear יכולה לשלול קיום גידול בצוואר הרחם;
- צניחת אברי האגן הקטן, ובמיוחד צניחת שלפוחית השתן, היא גורם חשוב לדליפת שתן, מחד גיסא, או להפרעות בריקון השתן, מאידך גיסא;
- במסגרת הבדיקה האגנית מבצעים מבחנים פרובוקטיביים לשלילת דליפת שתן במאמץ, הכוללים שיעול וולסלבה. אם קיימת צניחה נרתיקית, יש לבצע שחזור הצניחה בעת הבדיקה באמצעות האצבע, או ע"י Pessary, לשלילת Concealed Stress Urinary Incontinence.
- בדיקה נוירולוגית: מכיוון שכפי שהוזכר לעיל, הסיבות
לדליפת שתן בגיל הגריאטרי הן מולטי-פקטוריאליות, יש לבצע גם בדיקה נוירולוגית ממוקדת לשלילת בעיה עצבית כגורם לדליפה. הבדיקה כוללת תחושה פרינאלית למגע ולכאב, וכן, כפי שהוזכר לעיל, בדיקת טונוס סוגר אנלי ויכולת כיווץ רצוני שלו, והפקת רפלקס בולבו-קברנוזי.
הערכת שארית שתן בשלפוחית
הערכת שארית השתן בשלפוחית לאחר התרוקנות מספקת מידע לגבי יעילות ההתרוקנות והסיכון לפיתוח הידרונפרוזיס, פגיעה כלייתית וזיהומים, וכן לשלילת Overflow Incontinence כגורם אפשרי לדליפה. אף שניתן לבצע בדיקה זו באמצעות צנתר, השיטה המועדפת היא באמצעות אולטרה-סאונד. יש לזכור כי בטן תפוחה או Stool Impaction, שניהם שכיחים באוכלוסייה הגריאטרית, יכולים להקשות על ביצוע הבדיקה באמצעות אולטרה-סאונד.
מבחני מעבדה
באוכלוסייה הגריאטרית קיימים גורמים רבים לאי נקיטת שתן שניתן לגלותם בבדיקות מעבדה והם הפיכים, לדוגמה: הפרעות בריכוז הנתרן בדם יכולות לגרום לשינויים במצב ההכרה, סוכרת לא מאוזנת יכולה לגרום לדיורזה אוסמוטית, יתר סידן בדם יכול לגרום לבלבול ודיורזה מוגברת ועוד. יש לבצע בדיקת תפקודי כליה בכל המטופלים, ובמיוחד באלו עם שארית שתן גדולה. נוסף על כך, בדיקת שתן לכללית עשויה לגלות זיהום, המטוריה וגלוקוזוריה. עם זאת, חשוב להדגיש כי באוכלוסייה הגריאטרית קיימת שכיחות גבוהה של בקטריאוריה א-סימפטומטית, שאיננה הגורם לאי נקיטת השתן ואיננה מצריכה טיפול, אלא אם כן מדובר בדליפת שתן שהחלה לאחרונה, או בנוכחות חום, לויקוציטוזיס או צריבה במתן שתן. ממצא של פיוריה ללא בקטריאוריה צריך לרמוז לאפשרות של שחפת, מכיוון שהאוכלוסייה הגריאטרית, ובמיוחד אלו השוהים בבתי אבות, עשויים להוות מאגר לחיידקי השחפת. המטוריה יכולה להיגרם עקב דלקת, גידול, אבנים במערכת השתן ועוד. ממצא של המטוריה מחייב ביצוע תרבית שתן, בדיקות הדמיה של מערכת השתן ובדיקת שתן לציטולוגיה.
בדיקות הדמיה
לא קיימת בדיקת הדמיה ספציפית במסגרת הבירור של אי נקיטת שתן. הבחירה בבדיקה מסוימת נעשית בהסתמך על המצב הקליני, השאלה העומדת על הפרק והאפשרויות הטיפוליות. בדיקת אולטרה-סאונד של הכליות ומערכת השתן התחתונה מספקת אינפורמציה על קיבולת השלפוחית, שארית שתן לאחר התרוקנות, גודל הערמונית, הידרונפרוזיס והידרואורטר וכן אבנים או גידולים במערכת השתן.
קביעת אבחנה אמפירית
אחרי התייחסות לשלילת אפשרות של אנש"ז, הגישה האופטימלית לבירור אבחנתי בדליפת שתן קבועה אינה ידועה. בעבר הומלץ לבצע Bedside (Eyeball) Cystometry, אך בדיקה זו למעשה היא חסרת ערך אבחנתי, מכיוון שאיננה מסוגלת לזהות DHIC או לשלול הפרעה חסימתית. הצעד הראשון המומלץ הוא לזהות מקרים של Overflow Incontinence, עם שארית שתן גדולה (>400 סמ"ק). מכיוון ששארית שתן גדולה יכולה לקרות הן בחסימה והן בפעילות ירודה של הדטרוזור, קיים צורך בבירור נוסף רק באותם מקרים שבהם תוצאות הבירור ישפיעו על הטיפול, ובשאר יש להציע צנתר קבוע או צנתור לסירוגין, לפי המקרה. ביתר המקרים (95%-90%), שבהם לא נמצאה שארית שתן גדולה, המשך הבירור נקבע על פי מין המטופל. בנשים, הפרעה חסימתית היא נדירה, והאבחנה המבדלת היא בין דליפת שתן במאמץ ל-DO. כאשר לא מתוכננת התערבות ניתוחית, האבחנה נעשית על סמך בסיס קליני בלבד. בגברים דליפת שתן במאמץ היא נדירה, ולכן האבחנה המבדלת היא בין חסימת מוצא השלפוחית ל-DO. השלב הבא הוא ביצוע בדיקת זרימת שתן (Uroflowmetry), שיכולה לסייע באבחנה של DO אם היא תקינה. במקרים של שארית שתן גדולה יש לבצע אולטרה-סאונד דרכי שתן לשלילת הידרונפרוזיס. בירור נוסף מוצדק רק בגברים המועמדים לניתוח אם תוכח חסימה. ביתר המקרים רצוי לנסות טיפול תרופתי אנטיכולינרגי, אם שארית השתן היא קטנה מ-150 סמ"ק. גישה דומה ניתן ליישם בגברים עם פגיעה קוגניטיבית שניתן לעקוב אחריהם מקרוב, לדוגמה, מאושפזים בבתי אבות. מאידך גיסא, בגברים ללא דליפת שתן מתוך דחיפות, או אלו שאצלם טיפול תרופתי אמפירי נכשל, וכן בעלי פגיעה קוגנטיבית שלא ניתן לעקוב אחריהם, מומלץ המשך בירור ע"י ביצוע בדיקה אורודינמית. ביצוע Multichannel Urodynamic Evaluation מוצדק רק באותם מקרים שתוצאותיה עשויות להשפיע על המשך הטיפול, ובמיוחד אם מתוכננת התערבות ניתוחית.
טיפול
כמו הבירור האבחנתי, גם הטיפול צריך להיות מותאם באופן אינדיבידואלי, מכיוון שגורמים רבים מחוץ למערכת השתן משפיעים על היתכנות הטיפול ויעילותו. יש להדגיש שוב כי בקבוצת הגיל הגריאטרי, טיפול מוצלח בדליפת שתן קבועה צריך להביא בחשבון גם גורמים מחוץ למערכת השתן.
טיפול בדליפת שתן מתוך דחיפות (DO)
אבן היסוד בטיפול ב-DO היא הטיפול ההתנהגותי (Behavioral Therapy), הכולל אימון שלפוחית והדרכה בנושא צריכת נוזלים. על פי הצורך, ניתן להוסיף תרגול שרירי רצפת אגן בשיטת ביופידבק. במטופלים עם הפרעה קוגניטיבית יש לעודד התרוקנות יזומה על פי שעון, אשר על פי מחקרים שונים יכולה להקטין את שכיחות תופעת דליפת השתן בדיירי בתי אבות ב-50%[11].
תרופות אנטיכולינרגיות ניתנות נוסף על הטיפול ההתנהגותי, אך לא במקומו, מכיוון שתכשירים אלו אינם מעלימים את ההתכווצויות בלתי רצוניות של השלפוחית, אך הם יכולים להגביר את השפעת הטיפול ההתנהגותי. קיים מגוון גדול של תכשירים אנטיכולינרגיים, בעלי אפקט דומה במחקרים קליניים, המתבטא בהקטנה של 80%-60% בתופעה של דליפה מתוך דחיפות[12]. התכשירים הנפוצים הם נוביטרופן, לירינל (שניהם ,(Oxybutinin דטרוזיטול, וזיקייר ((Solifenacin וספסמקס (.(Trospium באנשים מבוגרים המטופלים בתכשיר אנטיכולינרגי יש לעקוב אחר המצב המנטלי, עקב סכנה של פגיעה קוגניטיבית דמוית-דמנציה [13]. בנשים עם Atrophic Vaginitis ודליפת שתן מתוך דחיפות ניתן להשתמש גם בקרם אסטרוגן מקומי, אך אין תמימות דעים לגבי יעילות טיפול זה.
טיפול בדליפת שתן במאמץ
ניתן לשפר דליפת שתן במאמץ בנשים ע"י ירידה במשקל, קרם אסטרוגני לנרתיק במקרה של וגיניטיס אטרופית, חיזוק שרירי רצפת אגן בשיטת ביופידבק ושימוש בתכשירים סימפתומימטיים המכילים פסאודואפדרין, וכן ע"י מתן יינטריב ((Duloxetin. אם אמצעים אלו נכשלים, ומצב המטופלת מאפשר זאת, יש לשקול טיפול כירורגי או הזרקת Bulking Agent לשופכה. בגברים, פרט לטיפול תרופתי וחיזוק שרירי רצפת אגן, ניתן להשתמש באורינל או ב-Penile Clamp, ובמקרים מתאימים לשקול השתלת AUS או הזרקת Bulking Agent לשופכה.
טיפול בדליפת שתן משנית לחסימת מוצא שלפוחית השתן
באנשים מבוגרים מאוד, בהיעדר עצירת שתן, ניתן לשקול מתן חוסמי אלפא. עם זאת, יש לזכור כי ע"י הקטנת Preload ו-Afterload הם עלולים לגרום לירידת לחץ דם סימפטומטית. לכן, יש לקבל חוות דעת רפואית לפני מתן חוסמי אלפא בגילאים המבוגרים, במיוחד אצל Frail Elderly. במקרים של DO משני לחסימת מוצא כיס השתן, ללא שארית שתן משמעותית, שילוב של חוסמי-אלפא ותכשירים אנטיכולינרגיים עשוי לשפר את מתן השתן ולהקטין את הדליפה. גם מתן חוסמי 5-אלפא-רדוקטז (פרוקיור, אבודרט) עשוי לשפר את מתן השתן לטווח הארוך. באנשים מבוגרים עם DO משני לחסימת מוצא כיס השתן שעוברים ניתוח להסרת החסימה, הסיכוי לשיפור בדליפה קטן יותר בהשוואה לניתוח בגילאים הצעירים יחסית.
טיפול בתת-פעילות של הדטרוזור
הטיפול בתת-פעילות של הדטרוזור מכוון להקטנת שאריות השתן, מניעת הידרונפרוזיס ודלקות בדרכי השתן. הצעד הראשון הוא הכנסת צנתר קבוע, או צנתור לסירוגין, במשך מספר שבועות, להקטנת הלחץ במערכת השתן, כאשר במשך תקופה זו מנסים לטפל בגורמים שעשויים לגרום לפגיעה בתפקוד השלפוחית, כמו Stool Impaction או נטילת תרופות. אם תקופת הצנתור לא פתרה את הבעיה, משתמשים בשיטות להקלת ההתרוקנות כמו השתנה כפולה, ושימוש ב-Crede או וולסלבה. מתן אורכולין (Betanechol) יכול במקרים נדירים לשפר את התרוקנות השלפוחית. מאידך גיסא, אם לאחר תקופת הדקומפרסיה השלפוחית עדיין אקונטרקטילית, הטיפול הוא צנתר קבוע או צנתור לסירוגין, כאשר ברוב המקרים הפתרון יהיה צנתר קבוע. הטיפול בדליפת שתן משנית ל-DHIC מבוסס על מתן תכשירים אנטיכולינרגיים, תוך מעקב אחר שאריות השתן. אם השאריות גדולות, ניתן להשתמש בטכניקות שהוזכרו לשיפור ההתרוקנות, או לשלב צנתור לסירוגין.
סיכום
ללא קשר לגיל, למין, ליכולת תנועתיות, למצב מנטלי או לאשפוז בבית אבות, דליפת שתן איננה מצב נורמלי. תהליך ההזדקנות, בעקבות הקטנת הרזרבות הפיזיולוגיות, ובו-זמנית התפתחות תחלואה נלווית, מגדיל את הסיכון לפתח אי נקיטת שתן. מכיוון שמרבית הסיבות לדליפת השתן לא נובעות ממערכת השתן עצמה, התהליך האבחוני והטיפולי צריך להיות מכוון להסתכלות כוללנית על מגוון הפתולוגיות שמהן סובל המטופל, ובדרך זו לנסות להגיע לאבחנה אמפירית, מדויקת במידת האפשר, ולטיפול מותאם.
דגלים אדומים
ביבליוגרפיה
- ↑ Johnson TM, Ouslander JG. Urinary incontinence in the older man. Med Clin North Am 1999;83(5):1247-1266
- ↑ Fonda D, Resnick NM, Kirschner-Hermanns R. Prevention of urinary incontinence in older people. Br J Urol 1998;82(Suppl 1):5-10
- ↑ Wilson L, Brown JS, Shin GP, et al. Annual direct cost of urinary incontinence. Obstet Gynecol 2001;98(3):398-406
- ↑ Resnick NM. Geriatric incontinence. Urol Clin North Am 1996;23(1):55-74
- ↑ Elbadawi A, Yalla SV, Resnick NM. Structural basis of geriatric voiding dysfunction. II. Aging detrusor: Normal vs. impaired contractility. J Urol 1993;150:1657-1667
- ↑ 6.0 6.1 Elbadawi A, Yalla SV, Resnick NM. Structural basis of geriatric voiding dysfunction. III. Detrusor overactivity. J Urol 1993;150:1668-1680
- ↑ Resnick NM. Voiding dysfunction in the elderly. In Yalla SV, McGuire EJ, Elbadawi A, Blaivas JG (eds): Neurourology and urodynamics: principles and practice. New York, Macmillan Publishing company, 1988;303-330
- ↑ Bates CP, Whiteside CG, Turner-Warwick R. Synchronous cine/pressure/ flow/cysto-urethrography with special reference to stress and urge incontinence. Br J Urol 1970;42:714-723
- ↑ Hilton P, Stanton SL. Algorithmic method for assessing urinary incontinence in elderly women. Br Med J 1981;282:940-942
- ↑ Bent AE, Richardson DA, Ostergard DR. Diagnosis of lower urinary tract disorders in postmenopausal patients. Am J Obstet Gynecol 1983;145:218-222
- ↑ Schnelle JF. Treatment of urinary incontinence in nursing home patients by prompted voiding. J Am Geriatr Soc 1990;38:356-360
- ↑ Gibbs CF, Johnson TM , Ouslander JG. Office management of geriatric urinary incontinence. Am J Med 2007;120(3):211-220
- ↑ Kay GG, Abou-Donia MB, Messer WS, et al. Antimuscarinic drugs for overactive bladder and their potential effects on cognitive function in older patients. J Am Geriatr Soc 2005;53:2195-2201
קישורים חיצוניים
- אי נקיטת שתן בקבוצת הגיל הגריאטרי, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר יעקב גולומב - מחלקה אורולוגית, המרכז הרפואי ע"ש ח' שיבא, תל השומ