כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק השמנה בקשישים - Obesity in the elderly
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| השמנה בקשישים | ||
|---|---|---|
| Obesity in the elderly | ||
| יוצר הערך | פרופ' יאיר יודפת
|
|
בשנת 2005 פורסמה ב-Int J Obes סקירה מקפת שבה מסכמים המחברים שאין עדיין הסכמה לגבי הקשר בין השמנה בגיל המתקדם לבין התמותה הכללית או התמותה ממחלות מסוימות, שאין הסכמה מהי הגדרת השמנה בגיל זה, משמעותה הקלינית ואם יש צורך בטיפול.[1] אחת השיטות להעריך השמנה היא באמצעות BMI שכידוע מתייחס למשקל ולגובה. בקשישים חישוב זה מטעה היות ובשיעור לא קטן ערכי ה-BMI הם מעל התקין, אלא שהשמנה זאת מורכבת מהשמנה בטנית עם דלדול רציני של המסה ה"רזה" של הגוף שרובה היא שריר (מסת שריר) ממצא שמכונה Sarcopenic Obesity.[2]
ממצאים ממחקרים אפידמיולוגיים שמתבססים רק על ערכי BMI מצביעים על כך שההיוותרות בחיים בקשישים עם השמנת יתר שסובלים ממחלות קשות, כמו מחלת כליות סופנית, אי ספיקת לב ו-COPD היא טובה יותר לעומת צעירים שמנים (The Reverse Epidemiology). השאלה החשובה, לכן, היא אם השמנה היא טובה בגיל המתקדם ואם יש להמליץ על הורדה במשקל לאנשים בגיל המתקדם עם השמנת יתר.
בסקירה זאת נעסוק בכל ההיבטים הקשורים בהשמנה בגיל המתקדם, כולל מדדי איכות החיים, התחלואה והתמותה וההשפעות הנובעות מהורדה במשקל.
מה הם השינויים שחלים במשקל ובגוף עם הגיל?
משקל הגוף עולה בהדרגה ומגיע לערכים הגבוהים ביותר בגילים 59-50 בשני המינים. במחקרי "חתך" נמצא שלאחר גיל 60 קיימת כביכול ירידה במשקל אלא שירידה זאת מושפעת כנראה מתמותה מוגברת של חלק מ"השמנים" בגיל צעיר יותר, ולכן הנותרים הם "רזים" יותר.[3] נתונים ממחקרים ארוכי טווח מראים שאין שינוי משמעותי במשקל באנשים שבתחילת המעקב היו בגילים 60 עד 70.[4]
לאחר גילים 30-20 קיימת ירידה, בעיקר במסת שרירי השלד, עם עלייה במסת השומן, ומסת השרירים יורדת בערך ב-40% מגיל 20 עד 70 ומסת השומן מגיעה אז לשיאה. לאחר גיל 70 קיימת ירידה גם במסת השריר וגם במסת השומן.[5] הזדקנות קשורה גם בחלוקה מחדש של השומן והשרירים: קיימת הצטברות שומן תוך-בטני יותר מאשר באזורים התת-עוריים או בשומן הכללי בגוף וירידה יחסית ברקמת שרירי השלד. נוסף על כך, קיימת עלייה בשומן התוך-שרירי ובתוך הכבד, דבר שמגביר את התנגודת לאינסולין.[6]
צריכת קלוריות אינה עולה בדרך כלל עם הגיל, ויכולה אף לרדת בעשורים האחרונים של החיים.[7] הירידה בחילוף החומרים וההשפעה התרמית של האוכל מורידים את צריכת האנרגייה הבסיסית וזאת במקביל להוצאת אנרגייה מופחתת בגלל ירידה בפעילות הגופנית. בשל כך קיימת הצטברות שומן באזורים המועדים לכך. ההשפעה ההורמונלית שמלווה את השינוי לרעה ביחס בין שריר לשומן בגיל המתקדם (סרקופניה) קשורה בירידה ברמת הורמון הגדילה והטסטוסטרון ובתגובה מופחתת להשפעת התירוקסין והלפטין.[8] ההשמנה התוך-בטנית מגבירה את יצירת הציטוקינים הפרו-דלקתיים שגורמים לקטבוליזם של השרירים (2). מספר מסילות מעורבות בתהליך זה. כך למשל, IL-6 מעכב את הפעילות האנאבולית של IGF-1 על השרירים ועם ציטוקינים נוספים גורם לתנגודת לאינסולין. יתרה מכך, ציטוקינים אלו יכולים לגרום נוסף על כך לאפופטוזיס של תאי השריר.[9]
מהי ההגדרה ומהי השכיחות של השמנה בגיל המתקדם?
אחת ההגדרות של השמנה בכלל היא "הצטברות חולנית של שומן בגוף שמעלה את הסיכון לתחלואה ותמותה מוקדמים".[8] ההשמנה שנמדדת בערכי BMI שמתאים לאנשים צעירים לא רק שאינו מבטא את החלוקה מחדש של השומן ומסת השריר בגיל המתקדם, אלא שהוא מטעה גם בגלל איבוד הגובה בגיל זה עקב דחיסת החוליות וקיפוזיס. הבעיה היא שברוב המחקרים שנערכו בגיל המתקדם השתמשו ב-BMI כקריטריון לקביעת משקל יתר (בין 25 ל-39) והשמנה (יותר מ-30).
ההערכה היא ששיעור ההשמנה שקשורה לגיל יעלה עד שנת 2010 בין 15% ל-20% בארצות המתועשות, ונטייה דומה תימצא גם בארצות מתפתחות עם שיפור כלכלתן.[10]
האם קיים קשר בין ערכי ה-BMI לבין תמותה מעל גיל 65?
השמנה בצעירים ובמבוגרים שאינם קשישים קשורה בהורדת תוחלת החיים. לעומת זאת, כנאמר לעיל, במחקרים אפידמיולוגיים רבים נמצאה ירידה בסיכון היחסי לתמותה בגיל המתקדם למרות ערכי BMI גבוהים.[1] יתר על כן, בחלקם נמצא גם שעלייה ב-BMI לאחר גיל 65 אינה קשורה לעלייה בתמותה.[11] באנליזה רטרוספקטיבית של קוהורטה נמצא שערכי BMI מעל 28.5 מורידים את הסיכון לתמותה, וזאת לאחר תיקון לגורמים דמוגרפיים, שימוש בשירותי הבריאות והמצב התפקודי.[12] במעקב אחרי קוהורטה בקהילה שכללה 697 קשישים בגיל 80 (מעל 50% מכלל הקשישים בגיל זה) נמצאה תמותה כללית (לא קרדיו-וסקולרית ולא מסרטן) נמוכה משמעותית בקשישים עם BMI מעל 25 לעומת אלו עם BMI בגבולות התקין.[13] לעומת זאת, אלו עם משקל ירוד (BMI מתחת ל-18.5) היו בסיכון גבוה פי 4 לתמותה כללית ופי 17.7 לתמותה מסרטן בהשוואה לשמנים ופי 4.6 בהשוואה לאלו עם משקל תקין.
קיימים מספר הסברים לתופעה זאת: הראשון שכבר הוזכר, הוא הימצאות תמותה גבוהה בשמנים בגיל צעיר יותר, ולכן התמותה בגיל מתקדם אינה קשורה בהשמנה אלא במחלות אחרות.[14] באחד המחקרים נמצא שאנשים שהשמינו בגיל המתקדם לא היו בסיכון גבוה למחלת לב כלילית לעומת אלו שהיו שמנים בגיל הביניים (12). במחקר ESEPE (Established Populations for (Epidemiological Studies of the Elderly נמצא שהסיכון לתמותה היה קשור ל-BMI הגבוה ביותר בגיל 50, והסיכון התהפך בגיל המתקדם, אז BMI נמוך היה קשור בתמותה גבוהה יותר.[15]
יש כמובן לזכור ש-BMI אינו הסמן האידאלי לאבחון ההשמנה הסרקופנית בגיל המתקדם. כך נמצא שהתמותה הייתה גבוהה יותר בקשישים עם BMI תקין, אבל עם ערכים גבוהים של יחס היקף מותן-ירך.[16] לאחרונה הופיעו שני פרסומים שמתייחסים יותר להיקף המותניים, ליחס היקף מותן-ירך או למסת השריר ולא לערכי ה-BMI. במעקב בן 9 שנים אחרי יותר מ-150 אלף גברים ויותר מ-90 אלף נשים בגילים 72-51 במסגרת NIH-AARP Diet and Health Study נמצאה עלייה משמעותית של כ-20% בתמותה הכללית בשני המינים באלו עם BMI תקין, אבל עם היקף מותניים גבוה (יותר מ-102 ס"מ בגברים ויותר מ-88 ס"מ בנשים).[17]
במטה-אנליזה של 10 מחקרים שפורסמה לאחרונה נמצא ש-BMI היה החזאי הגרוע ביותר לגורמי הסיכון הקרדיו-וסקולריים לעומת יחס היקף המותן-גובה.[18] במחקר נוסף נבדק הקשר בין מדדים אנתרופומטריים של הרכב הגוף (מסת השרירים והשומן) והתמותה הכללית בקרב 4,107 גברים בגילים 79-60.[19] לא נמצא כל קשר בין BMI, היקף המותניים ויחס מותן-ירך לתמותה לאחר תיקון למאפייני סגנון החיים. לעומת זאת, כל כמה שמסת השריר הייתה קטנה יותר (נמדדה על ידי היקף שריר הזרוע) כך היה הסיכון גבוה יותר משמעותית לתמותה הכללית. השילוב של מסת שריר נמוכה והיקף המותניים (יותר מ-102 ס"מ) היה החזאי הטוב ביותר לתמותה.
בסקירת 17 מחקרים נמצא שההשפעה הטובה ביותר על ההיוותרות בחיים הייתה קשורה במשקל יציב.[20] לעומת זאת, במחקר פרוספקטיבי שבוצע בקרב 5,722 גברים עם משקל עודף/השמנה בגיל מתקדם בשוודיה נמצא שירידה בלתי מכוונת במשקל הייתה קשורה בתמותה גבוהה יותר מאשר בגברים עם משקל יציב.[21]
האם קיים קשר בין השמנה לבין תחלואה וסטטוס תפקודי?
למרות הממצאים המנוגדים על הקשר בין BMI לבין התמותה בגיל המתקדם קיים קשר ברור בין השמנה לבין ההשפעה השלילית על התחלואה, על המצב התפקודי ועל איכות החיים בגיל זה. השמנה בגיל זה מעלה את הסיכון לאי סבילות לגלוקוזה, לסוכרת, למחלות קרדיו-וסקולריות, ליל"ד, לארתריטיס, לדיסליפידמיה ולמספר סוגי סרטן.[22] במקרים מסוימים, כמו בסרטן הריאה, הסיכון אינו גדול כל כך בקשישים כמו בצעירים.[23] לא נמצא גם כל סיכון לדיכאון ואפילו נמצאה ירידה בסיכון לשברים בגלל אוסטאופורוזיס.[23] יתרון נוסף להשמנה בגיל המתקדם הוא האפשרות לשמש כמקור אנרגייה לתקופות קשות כמו במחלות כרוניות.
מהי ההשפעה של הורדה מכוונת במשקל בגיל המתקדם?
השמנה בגיל המתקדם קשורה, כאמור לעיל, בסיכון מופחת לתמותה, מצד אחד, ובסיכון מוגבר לתחלואה כרונית, מצד שני. השאלה הקרדינלית היא מה יקרה אם נמליץ על הורדה מכוונת במשקל. מרבית התוצאות מהמחקרים בנושא זה מבוססות עדיין על BMI באבחנה של עודף משקל או השמנה. בסקירה מפורטת שפורסמה בשנת 2008 מבססים המחברים את תוצאות השפעת ההורדה במשקל על מחקרים אקראיים ומבוקרים עם מעקב של 6 חודשים לפחות עם משתתפים מגיל 60 ומעלה שנערכו במחלות כרוניות שקשורות בהשמנה.[24] לא נכללו בסקירה מחקרים שבהם לא הושגה ירידה במשקל ונכללו רק אלו שבהם הושגה ירידה במשקל של 3% או 2 ק"ג.
בשני מחקרים שעסקו בהשפעת הורדת המשקל על ידי דיאטה ופעילות גופנית בחולי אוסטאוארתריטיס בחולים קשישים שמנים נמצא שיפור בתפקוד הגופני לפי SF-36, שיפור ב-CAMOW (Western Ontario and McMaster Universities) Osteoarthritis Index, שיפור במרחק ההליכה במשך 6 דקות וירידה ברמת הלפטין, CRP ו-IL-6 (בגלל ריבוי ה-References בשני מחקרים אלו אני מפנה את המתעניינים ל-Reference 26 בסקירה זאת).
במחקר שנערך בחולי יל"ד נמצא שהורדה במשקל וצמצום בצריכת מלח שיפרו את לחץ הדם, הורידו את מספר הנזקקים לטיפול ואת שיעור האירועים הקרדיו-וסקולריים.[25] במחקר אחר שבו נכללו קשישים עם תשישות גופנית שטופלו על ידי תרגול של 90 דקות שלוש פעמים בשבוע ודיאטה נמצא שיפור משמעותי בביצועים הגופניים, בסטטוס התפקודי ובמרכיבי התסמונת המטבולית.[26] במחקר שבו נכללו חולי סוכרת מסוג 2 קשישים ושמנים שטופלו בבסיס בדיאטה או בתרופות פומיות וטופלו בתרגול נגד התנגדות (Resistant Training) והורדה במשקל על ידי דיאטה נמצא שיפור בהמוגלובין המסוכרר וחיזוק בשרירי הגפיים.[27]
השינויים בצפיפות מינרלי העצם בתגובה להורדה במשקל נבדקו בשני מחקרים.[28][29] בשניהם נמצאה ירידה בצפיפות מינרלי העצם (BMD) של כל הגוף, אבל לא במקומות שמועדים לשברים כמו הירך או עמוד השדרה. השינויים היו קטנים וללא משמעות קלינית. במספר מחקרים נמצא קשר בין ירידה במשקל לבין ירידה במסת השרירים.[29][30] השיטה הטובה ביותר להתגבר על כך הוא על ידי תרגול נגד התנגדות.[27][29]
תוצאות כל מחקרי ההתערבות בסקירה הנ"ל,[24] מראות שלהורדה במשקל יש לרוב השפעה מטבולית וקלינית חיובית שמתבטאת גם בנקודות הקצה התפקודיות באוסטאוארתריטיס, מחלת לב כלילית וסוכרת. להורדה במשקל יש השפעה שלילית קלה על צפיפות מינרלי העצם ועל מסת השריר.
מהי ההשפעה של פעילות גופנית עם הורדה במשקל?
במחקרים המועטים שעסקו בשאלה זאת בקשישים נמצא שפעילות גופנית מחלישה את הירידה במסת השריר שנובעת מהירידה המכוונת במשקל.[8] לפעילות גופנית יש השפעה אנאבולית על השריר שמגבירה את כוחו, היא משפרת את שווי המשקל, "נלחמת" בדיכאון ומשפרת את התפקוד היום-יומי.[31] במחקר שפורסם באוגוסט 2008 נבדקה השפעת תרגול (נגד התנגדות או אנאירובי) למשך 12 שבועות או דיאטה להורדת משקל (בערך 7%) על סמנים דלקתיים ואנאבוליים שקיימים באנשים קשישים עם הפרעה בתפקוד הגופני.[32] הבדיקות נערכו על ידי ביופסיה בשריר ה-Vastus Lateralis. משקל הגוף ירד בזרוע הדיאטה, אבל לא בזרוע התרגול. לעומת זאת, מסת השריר ירדה רק בזרוע הדיאטה, ולעומת זאת גדלה בזרוע התרגול. התרגול הוריד משמעותית את רמת הסמנים הדלקתיים (TLR-4 mRNA ,IL-6 ו-TNF-α mRNA) והעלה משמעותית את רמת ה-Mechano Growth Factor (בעל פעילות אנאבולית על השריר שנגזר מ-IGF-1) לעומת היעדר כל השפעה על סמנים אלו בהורדת המשקל על ידי דיאטה בלבד.
ביצוע פעילות גופנית מוגבלת כידוע בנכות או במחלה כרונית, אבל ניתן במקרים רבים להתגבר על כך גם בגיל המתקדם ביותר על ידי הדרכה מתאימה (כמו תרגול נגד התנגדות) תוך כדי עלייה הדרגתית בכושר, במשך ובתכיפות פעילות זאת.[33]
האם לסוג הדיאטה יש השפעה על מסת השריר של הגוף?
בשני מחקרים פרוספקטיביים נמדד איבוד מסת שרירי הגוף בנשים לאחר חדילת אורח בגילים 70-50 שטופלו בדרגות שנות של דיאטה ותרגול להורדת משקל. מסת השריר נבדקה על ידי Dual Energy X-Ray Absorptiometry. במחקר הראשון הושגה ירידה ממוצעת במשקל של 10 ק"ג בכל דרגות הטיפול המשולב עם איבוד של 32% במסת השריר.[34] כל כמה שצריכת החלבון בדיאטה הייתה גבוהה יותר כך היה איבוד קטן יותר של מסת השריר. במחקר השני נמצא שדיאטה שכ-25% ממנה היו חלבון מבשר עוף, פרה או דיאטה צמחונית שמבוססת בעיקר על חלב ומוצריו וביצים (Ovo-Lacto) הביאה לירידה במשקל הגוף, במסת השומן ולירידה יחסית נמוכה של מסת השריר.[35] יש לזכור רק שדיאטה זאת אינה מתאימה לאנשים ובעיקר לקשישים עם הפרעה בתפקודי הכליות.
במחקר נוסף (Health Aging and Body Composition) Health ABC שבו נכללו כ-3,000 אנשים משני המינים בגילים 79-70 נמצא לאחר מעקב של 3 שנים שקשישים שהיו בחמישון העליון של צריכת החלבון איבדו משמעותית כ-40% פחות במסת השרירים (הכללי ובגפיים) לעומת צרכני החמישון התחתון.[36]
מהן המסקנות?
כאשר נתקלתי לראשונה בסקירה "האם השמנה בגיל המתקדם היא רעה?" שפורסמה ביוני 2008,[37] קיוויתי שהתשובה תהיה "כן" כפי שהדבר נכון לגבי כל הגילים. עם קריאת הסקירה וסקירה נוספת בשם "הסכנה של איבוד משקל בגיל המתקדם" שפורסמה ביולי 2008,[36] התברר לי שמרבית המחקרים שנערכו בשטח זה התבססו על הערכת ההשמנה לפי ה-BMI בלבד. כפי שציינתי לעיל, אין ה-BMI משקף נכונה את השינויים בהרכב הגוף בגיל המתקדם. השמנה זאת מאופיינת בעלייה במסת השומן הבטני ומלווה לרוב באיבוד משמעותי של מסת השריר של הגוף. הורדה מכוונת של המשקל בגיל זה (על ידי ירידה ב-BMI) כרוכה באיבוד נוסף של מסת השריר ומעלה את הסיכון לתמותה הכללית.
קיוויתי שאמצא בסוף הסקירה הראשונה,[24] המלצות ברורות לגבי הורדה מכוונת במשקל בגיל המתקדם. בסיכום סקירה זאת מציינים המחברים שהתוצאות ממחקרי תמותה/משקל (רק לפי ה-BMI) אינן מצדיקות הורדה מכוונת במשקל באנשים שהשמינו רק לאחר גיל 65, ושהתוצאות ממחקרי התערבות מצדיקות הורדה במשקל לפחות לגבי חולים שסובלים מאוסטאוארתריטיס ומוגבלות ניכרת בתפקוד הגופני בגלל ההשמנה וכנראה גם בחולי סוכרת ומחלת לב כלילית. ההחלטה אם להמליץ או לא להמליץ על הורדה במשקל בגיל המתקדם יש לשקול בזהירות על בסיס אישי תוך תשומת לב להיסטוריית ההשמנה והמצב הרפואי. בכל מקרה יש להמליץ על תרגול בעיקר נגד התנגדות.
הסיכום בסקירה השנייה היה עוד פחות החלטי:[38] המחברים ממליצים לשקול את ההשפעה המזיקה האפשרית של איבוד משקל בגיל המבוגר לעומת ההשפעות המיטיבות, והיחס סיכון-הטבה נקבע לפי הגיל לעומת חומרת ההשמנה. קיימים מצבים שבהם רצוי להוריד משקל כמו כאשר ההשמנה מגבילה את הניידות ואי התלות. בכל מקרה שהנסיבות תומכות בהורדת המשקל, יש להתייחס לשימור מסת השרירים בשילוב של דיאטה עשירה בחלבונים, ויטמינים ומינרלים ופעילות גופנית.
אני הייתי מוסיף שאת מידת ההשמנה בכל גיל, ובעיקר בגיל המתקדם, אין לקבוע יותר רק על ידי חישוב ה-BMI, אלא לפחות גם על ידי מדידת היקף המותניים. נראה לי שקשה מאוד לקבוע אם ההשמנה החלה לפני גיל 65 או אחריו, ולכן ההמלצה להורדה במשקל צריכה להתבסס על המקרים הקיצוניים של שני ערכים אלו תוך התחשבות בהגבלות הגופניות של ההשמנה. ההמלצה שאני נותן לחולים השמנים שלי (חולי יל"ד, רובם עם דיסליפידמיה וחלקם הגדול עם סוכרת) היא לירידה במשקל של לא יותר מאשר 3-2 ק"ג תוך ביצוע פעילות גופנית אפשרית ודיאטה עשירה בחלבון.
סיכום
משקל הגוף עולה עם הגיל, ומגיע לשיאו בסביבות גיל 60. הירידה במשקל לאחר גיל זה נובעת כנראה בעיקר מהיוותרות בחיים של אנשים שאינם סובלים מהשמנה. עם הגיל קיימת עלייה במסת השומן בכל אברי הגוף וירידה במסת השריר שמגיעה לשיאה בגיל המתקדם (Sarcopenic Obesity). שינוי זה מלווה גם בצריכה ובהוצאה של אנרגייה מופחתים, השפעות הורמונליות ועלייה ביצירת ציטוקינים פרו-דלקתיים שמגבירה את הקטבוליזם של רקמת השריר. הגדרת "השמנה" לפי BMI מטעה בגיל המתקדם הן מבחינת החישוב (הנמכת הגובה עם הגיל) והן מבחינת הרכב שומן-שריר. במחקרים אפידמיולוגיים נמצא שהשמנה (רק לפי ה-BMI) בגיל זה מורידה את הסיכון לתמותה כללית לעומת סיכון מוגבר באלו עם BMI נמוך. ממצא זה נשלל כנראה על ידי מחקרים חדשים שבהם ההשמנה נקבעה לפי היקף המותניים או מידת מסת השריר. ירידה בלתי מכוונת במשקל קשורה בתמותה מוגברת. השמנה בגיל המתקדם מעלה את הסיכון לאי סבילות לגלוקוזה, לסוכרת, למחלות קרדיו-וסקולריות, ליל"ד, לארתריטיס, לדיסליפידמיה ולמספר סוגי סרטן. ירידה מתונה ומכוונת במשקל משפרת את התפקוד הגופני בחולי אוסטאוארתריטיס, מורידה את לחץ הדם ואת הסיכון הקרדיו-וסקולרי ומשפרת את איזון הסוכרת, אבל מורידה את מסת השריר ואת צפיפות מינרלי העצם שאינה מתבטאת מבחינה קלינית. לפעילות גופנית יש השפעה אנבולית על השריר ועל הורדת הסמנים הדלקתיים שקשורים בהשמנה. דיאטה עשירה בחלבון יכולה לשמר את מסת השרירים.
את ההשפעה האפשרית הטובה של ההורדה המתונה במשקל בגיל המתקדם לעומת ההשפעות המזיקות יש לחשב לפי חומרת ההשמנה. קיימים מצבים שבהם רצוי להוריד משקל, כמו במחלות כרוניות או כאשר ההשמנה מגבילה את הניידות ומגבירה את התלות. בכל מקרה שהנסיבות תומכות בהורדת המשקל, יש להתייחס לשימור מסת השרירים על ידי שילוב של דיאטה עשירה בחלבונים, ויטמינים ומינרלים ופעילות גופנית.
תוספת
לאחר שגמרתי לכתוב סקירה זאת התפרסמו ב-Arch Intern Med תוצאות של שני מחקרים שאינם מכוונים דווקא להשמנה בגיל המתקדם, אבל יש להם משמעות גדולה ביותר לגבי ההשמנה. בשניהם מתייחסים החוקרים לעובדה שעודף משקל או השמנה לפי כל ההגדרות אינם קשורים בהכרח בעליית הסיכון הקרדיו-וסקולרי. במחקר הראשון נכללו 314 מבוגרים עם סיפור משפחתי של סוכרת מסוג 2, BMI מעל 27, סיפור קודם של הפרעה בסבילות לגלוקוזה או סוכרת הריונית.[39] כולם נבדקו על ידי MRI למדידת השומן הכללי בגוף, השומן הוויסצרלי וכמות השומן בכבד ובתוך שרירי השלד. כמו כן, נבדקו היקף המותניים, הסבילות לסוכר ועובי אינטימה-מדיה של עורק התרדמה כסמן לטרשת עורקים. המשתתפים חולקו ל-4 קבוצות: משקל תקין, משקל עודף, השמנה עם רגישות לאינסולין והשמנה עם תנגודת לאינסולין. נמצא אומנם שכמות השומן הוויסצרלי הייתה גבוהה יותר בשמנים עם תנגודת לאינסולין מאשר באלו עם רגישות לאינסולין, אבל הממצא היה לא משמעותי. הממצא החשוב ביותר היה ריכוז גבוה של שומן בכבד ובשרירי השלד בשמנים עם תנגודת לאינסולין. לא נמצא הבדל ברמת השומן התת-עורי בבטן, בכלל השומן בגוף וב-BMI בין הרגישים לאינסולין לבין אלו עם תנגודת לאינסולין. יתר על כן, לא נמצא הבדל במדידת עובי אינטימה-מדיה בין שמנים עם רגישות לאינסולין לבין אנשים במשקל תקין. הבעיה היא איך מבדילים בין שמנים "שפירים" לבין שמנים "ממאירים" ללא MRI? הצעת המחברים היא להתייחס בשלב הנוכחי להיקף המותניים ולרמת האינסולין בדם.
במחקר השני נבדק הקשר בין משקל תקין, עודף משקל והשמנה לבין הפרעות קרדיו-מטבוליות (יל"ד, רמות גבוהות של טריגליצרידים, גלוקוזה בצום ו-CRP, תנגודת לאינסולין ורמה נמוכה של HDL) בקרב 5,440 משתתפי סקר NHANES 9991-2004.[13] התוצאות הראו של-23.5% מאלו עם משקל תקין היו הפרעות קרדיו-מטבוליות ואילו ל-51.3% מאלו עם משקל עודף ול-31.7% מהשמנים לא היו הפרעות קרדיו-מטבוליות. הפרעות קרדיו-מטבוליות באנשים עם משקל תקין היו שכיחות יותר בגיל המתקדם, באלו ללא פעילות גופנית ובאלו עם היקף מותניים גבוה יותר.
המסקנה מתוצאות שני מחקרים אלו הן שחשוב לכלול בכל עיבוד של השמנה כולל בקשישים גם את היקף המותניים, את רמת האינסולין ואת כל ההפרעות הקרדיו-מטבוליות. בכל מקרה, יש להמליץ על פעילות גופנית, וההמלצה להורדה במשקל צריכה להיות מבוססת על הממצאים בעיבוד לעיל.
הערות שוליים
- ↑ 1.0 1.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה1- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה2- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה3- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה4- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה5- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה6- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה7- ↑ 8.0 8.1 8.2 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה8- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה9- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה10- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה12- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה13- ↑ 13.0 13.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה14- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה15- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה16- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה17- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה18- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה19- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה20- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה21- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה22- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה23- ↑ 23.0 23.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה24- ↑ 24.0 24.1 24.2 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה26- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה27- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה28- ↑ 27.0 27.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה29- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה30- ↑ 29.0 29.1 29.2 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה31- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה32- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה33- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה34- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה35- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה36- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה37- ↑ 36.0 36.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה38- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה25- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה39- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה40
קישורים חיצוניים
- האם השמנה בגיל מתקדם דורשת התייחסות או טיפול?, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' יאיר יודפת, הקתדרה לרפואת המשפחה ע"ש ד"ר רוזאן, ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים; יועץ יל"ד, המכון לסקר רפואי, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר