האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

אי התאמת RH והידרופס עוברי אימוני - RH incompatibility and immune hydrops fetalis

מתוך ויקירפואה

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.



אי התאמת RH והידרופס עוברי אימוני
RH incompatibility and immune hydrops fetalis
יוצר הערך דר' מאור ממן
 



לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דפי הפירושים: – הידרופס עוברי, אי התאמת RH

הסיבה להידרופס עוברי מוגדרת לרוב לפי 2 קבוצות- חיסוני ולא חיסוני.

אפידמיולוגיה

מס' מחקרים גדולים הראו נוגדנים נגד כדוריות דם אדומות ב- 1% מההריונות. 40-60% מתוכם מכוונים נגד אנגדים CDE.‏ נוגדן נגד D‏ (Anti-D) ‏הוא הכי שכיח ואחריו c ,E ו-C. נוגדני Anti-Kell שכיחים גם הם.

אטיולוגיה

הידרופס עוברי חיסוני

לא ברור לגמרי מנגנון התפתחות ההידרופס. יתכן ונובע מאי-ספיקת לב, מאנמיה, מיעוט חמצן (Hypoxia), ‏יתר-לחץ-דם פורטלי, והפחתה בלחץ הקולואיד-אונקוטי (Colloid osmotic pressure) מאי ספיקת כבד ותת-חלבון בדם (Hypoproteinemia).

מס' מחקרים הראו כי הגורם העיקרי המשפיע על חומרת המיימת הוא דרגת משך האנמיה. גורמים נוספים: תת-חלבון בדם מאי ספיקת כבד ודלף אנדותליאלי (Endothelial leak), כתוצאה ממיעוט חמצן רקמתי. שני האחרונים גורמים לאיבוד חלבונים וירידה בלחץ קולואיד-אונקוטי המחמיר את ההידרופס. ניקוליידס נטל דגימת דם מהעורק הטבורי העוברי ב-17 עוברים עם איזואימוניזציה (Isoimmunization) חמורה בשבועות 18-25 ומצא רמת המוגלובין (Hemoglobin) נמוכה מ- g/dL‏ 3.8 בכל העוברים עם הידרופס וריכוז חלבונים בפלסמה (Plasma) נמוך ביותר משתי סטיות תקין. לחלופין, אף עובר עם המוגלובין גבוה מ- g/dL‏ 4 לא היה הידרופי.

אנמיה

לאחר שבוע 35, ההמוגלובין העוברי הממוצע עומד על g/dL‏ 17 וערך נמוך מ- g/dL‏14 נחשב לא תקין. לאחר הלידה ההמוגלובין של הילוד יכול לעלות עד 20% מערכו כתוצאה מזרימת דם מהשליה.

(2008) McDonald and Middleton פרסמו סקירה של 11 עבודות עם 3,000 לידות, שהשוו סגירה מוקדמת מול סגירה מאוחרת של חבל הטבור (Late clamping). סגירה מאוחרת היתה קשורה לעליה של g/dL‏ 2.2 בהמוגלובין, דבר שהכפיל את רמת ההיפרבילירובינמיה (Hyperbilirubinemias) שהצריכה טיפול באור (Phototherapy).

לחלופין, במקרים של היפרדות שליה, התנקבות/ קרע של כלי דם עוברי או כשהתינוק מוחזק מעל גובה השליה לפני קשירת חבל הטבור, ההמוגלובין יכול לרדת.

איזואימוניזציה

קיימות 29 קבוצות דם ויותר מ-600 אנגדים (Antigen) על כדוריות הדם האדומות. רובם נדירים וחסרי משמעות קלינית. כל אדם שחסר את אחד האנגדים יכול לפתח נוגדנים אם ייחשף לאנגד. הנוגדנים יכולים לגרום נזק לאחר קבלת מנת דם, או לעבור לעובר בהריון.

  • דימום מהעובר לאם (Fetal-to-maternal hemorrhage)- במהלך כל ההריונות כמות קטנה מאוד של דם עוברי מגיעה לרווחים בין הסיסים (Intervillous spaces). הדבר יכול לגרום לאיזואימוניזציה. (1997) Choavaratana וחב' ביצעו בדיקות KB‏ (Kleihauer-Betke) ב- 2,000 נשים הרות ומצאו שלמרות שכיחות גבוהה בכל שליש של דימום מהעובר לאם, נפח הדם שעבר היה קטן מאוד.

    לא ברור באיזו שכיחות יש מעבר של יותר מ-30 מ"ל. יש שהראו שכיחות של 4% גם בלידה רגילה וגם בניתוח קיסרי. הטבלה הבאה מסכמת גורמים לדימום מעובר לאם שיכול לגרות איזואימוניזציה:
Isoimmunization.png
  • דימום מהאם לעובר (Maternal-to-fetal hemorrhage)- ידוע כיום כי כמעט בכל ההריונות, כמות קטנה של דם אימהי נכנסת למחזור הדם העוברי. הדבר לרוב חסר משמעות. לעתים נדירות עובר D שלילי נחשף לאנגד D ועובר ריגוש. כאשר עוברית כזאת מגיעה לבגרות, היא תייצר נוגדנים anti-D מוקדם בהריונה הראשון (ואולי אף לפניו). מנגנון זה של איזואימוניזציה נקרא: "תורת הסבתא" (The grandmother theory), מאחר והעובר נמצא בסכנה מנוגדנים שנוצרו מחשיפה לתאי דם של הסבתא שלו.

פתופיזיולוגיה

לרוב האנשים לפחות אנטיגן אחד שקיבלו מהאבא וחסר אצל האמא. עם זאת שיעור איזואימוניזציה נמוך מאחר ו-

  1. שכיחות נמוכה של חוסר התאמה אנגדית.
  2. מעבר שלייתי לא מספיק של נוגדנים אימהיים או של תאי דם עובריים.
  3. חוסר התאמה בקבוצות ABO בין אם לעובר (Maternal-fetal ABO incompatibility) - מביא להרס הכדוריות העובריות שעברו לאם עוד בטרם מעוררות תגובה חיסונית.
  4. חלק מהאנגדים מעוררים תגובה מזערית.

לפיכך, לכל הנשים בהריון סיכון של 1% בלבד לפתח איזואימוניזציה של D ‏(D-isoimmunization) עד 6 חודשים לאחר הלידה ובכל מקרה, לא כל איזואימוניזציה גורמת לאריתרובלסטוזיס עוברי (Erythroblastosis fetalis) . לאמא D-שלילית‏ (D-negative) היולדת עובר D-חיובי‏ (D-positive) ללא אי התאמת ABO, סיכון של 16% לפתח איזואימוניזציה. ל-2% יהיו נוגדנים בלידה, ל-7% יהיו נוגדנים עד 6 חודשים לאחר הלידה ו-7% יוגדרו "מרוגשות" ("sensibilized") עם רמת נוגדנים נמוכה, שלא ניתנת לזיהוי במהלך או לאחר ההריון הנוכחי ונזהה אותן מוקדם בהריון הבא, לאחר ריגוש חדש מעובר חדש שהוא D-חיובי.

ABO

חוסר התאמה בקבוצות הדם B,A הינו הגורם השכיח ביותר למחלת תמס דם (Hemolysis) של הילוד, האנמיה לרוב קלה. כ- 20% מהעוברים הם חסרי התאמת ABO‏ (ABO incompatible), רק 5% נפגעים קלינית. קיימים מס' הבדלים מחוסר התאמה הקשורה ל-D:

  • חוסר התאמת ABO נראה לרוב בילוד הראשון, מאחר ולרוב הנשים עם סוג דם O יש נוגדנים anti-A ו-anti-B, שהופיעו מחשיפה לחיידקים הנושאים את אותם הגנים.
  • רוב הנוגדנים anti-A ו-anti-B הם אימונוגלובולין M‏ (IgM,‏Immunoglobulin) , שאינם יכולים לעבור שליה ובנוסף, כדוריות דם אדומות עובריות מבטאות פחות אנגדים A ו-B, בהשוואה למבוגר ולכן, הן פחות מעוררות תגובה חיסונית. לפיכך, אין צורך במעקב הריון מיוחד או ביילוד מוקדם.
  • המחלה קלה יותר בהשוואה לאיזואימוניזציה-D ונדיר שתגרום לאנמיה. עוברים שנפגעו לא יפתחו אריתרובלסטוזיס עוברי אלא אנמיה של הילוד (Neonatal anemia) וצהבת שתטופל בטיפול באור.
  • בהריונות הבאים, בניגוד למחלת CDE, אין מחלה מתקדמת.

חוסר התאמת ABO נחשבת מחלה בטיפול רופאי הילדים ואינה בעיה מיילדותית.

Rhesus) CDE)

חמישה אנגדים: e ,E ,D ,c ,C (אין Rh- .(d מתייחס להעדר אנגד D. האנגדים הללו חשובים כי רוב האנשים מפתחים נוגדנים לאחר חשיפה בודדת. קיימים שני גנים: D ו-CE הממוקמים בכרומוזום 1 ומועברים יחד בתורשה ללא קשר לקבוצות הדם האחרות. שכיחות האנגדים משתנה בין גזעים, למשל - 99% מהאינדיאנים והסינים הם D חיובים, לעומת 93% מהאפרו-אמריקאים ו-87% מהלבנים. בקרב הבסקים נרשמה השכיחות הגבוהה ביותר (34%) של D שלילי.

החיסוניות של : e ,E ,c ,C נמוכה מזאת של D אך עדיין יכולה לגרום לאריתרובלסטוזיס עוברי. יש לבדוק את כל הנשים ההרות להימצאות אנגד D ונוכחות נוגדנים בנסיוב. בנשים D חיוביות מספיקה בדיקה אחת בכל הריון.

קבוצות דם אחרות

לאור מתן Anti-D Immunoglobulins מניעתי, חלק גדול יותר של מקרי מחלת תמס דם בעובר נגרמים מאנגדים פחות שכיחים. החשד עולה עם מציאת נוגדנים בבדיקת קומבס לא ישיר (Indirect coombs). בטבלה הבאה מופיעים חלק מהאנגדים והקשר שלהם למחלת תמס דם.

המוליט2.png


בנוסף, רבע מכל הנוגדנים מכוונים כנגד מערכת לואיס (Lewis system), אשר אינם גורמים תמס דם מאחר ואנגדים מסוג לואיס אינם מתפתחים על תאי הדם העובריים ויופיעו רק מספר שבועות לאחר הלידה.

אנגד Kell

90% מהלבנים הם Kell-שליליים, ונוכחות האנגד אינה נבדקת באופן שגרתי. 90% ממקרי הריגוש עם נוגדן נגד Kell נגרמים בעקבות מתן מנות דם. בדומה ל-CDE, ריגוש מ-Kell יכול להיגרם מחוסר התאמה בין אם לעובר.

המחלה יכולה להיות קשה יותר מאחר והנוגדנים anti-Kell נקשרים גם לתחילנים (Precursors) של כדוריות הדם האדומות במח העצם ומונעים תגובה של ייצור דם (Hematopoiesis) לאנמיה. האנמיה תהיה מהירה יותר בהופעתה וחמורה יותר מ-D. במקרה כזה מיוצרות פחות כדוריות אדומות ויש פחות בילירובין במי השפיר. כתוצאה מכך, לא ניתן לצפות אנמיה עוברית על סמך כייל הנוגדנים האימהיים anti-Kell או רמת בילירובין במי השפיר. לכן, יש המציעים לבצע הערכה כבר כאשר הכייל האימהי anti-Kell מגיע ל-1:8 ולבצע הערכה המבוססת על דגימת דם עוברי (Cordocentesis) ולא דיקור מי שפיר להערכת רמת בילירובין.

(2007) Van Wamelen ושות' דיווחו על 41 נשים והסיקו כי יש לבצע מעקב מעקב קפדני אחר סימני אנמיה לפי בדיקת זרימת שיא סיסטולית בעורק המח התיכוני (Peak middle cerebral artery systolic velocity) החל משבוע 16-17, החל מכייל anti-Kell של 1:2 .

קליניקה

אם העובר מפתח אנמיה קשה, יופיע דופק סינוסואידלי (Sinusoidal), אשר אינו ייחודי רק לאנמיה עוברית, אך מחייב ברור מיידי. אנמיה המתפתחת באופן הדרגתי וכרוני נסבלת טוב יותר ע"י העובר בהשוואה לאנמיה חריפה, הגורמת להפרעות עצביות עקב ירידה בהזלפה (Perfusion) המוחית, איסכמיה (Ischemia) ונמק. אנמיה כרונית לא בהכרח תגרום לשינויים בדופק העוברי עד לשלב בו העובר נוטה למות. (1994) De Alemida ו-Bowman תיארו 27 מקרים של דימום עוברי גדול מ-80 מ"ל. למרות טיפול נאות, כמחצית מהילודים מתו או פיתחו שיתוק דו-צידי עויתי (Spastic diplegia). עפ"י (1996) Samadi וחבריו, דימום חמור מהעובר לאם גרם ל-5% ממקרי לידת מת.

הידרופס עוברי

הצטברות של נוזל ביותר ממדור אחד בגוף, כמו למשל מיימת, ונוזל פלאורלי, מוגדרים כ-hydrops fetalis . המוליזה ממושכת גורמת לאנמיה המביאה לייצור יתר של השורה האריתרואידית (Erythroid hyperplasia) במח העצם ולייצור תאי דם אדומים (Erythropoiesis) חוץ-לשדי בטחול ובכבד, שיובילו בסוף לאי-ספיקת כבד. תיתכן הגדלה של הלב ודימום ריאתי.

נוזלים מצטברים בבית החזה, בחלל הבטן או בעור. השליה בצקתית ומוגדלת, המכילה קוטילדונים בולטים ווילוסים בצקתיים. הנוזל הפלאורלי יכול להפריע להתפתחות הריאות. מיימת והגדלת הכבד והטחול יכולים לגרום להפרעה בהתפתחות הלידה.

עוברים הידרופים יכולים למות ברחם מאנמיה ואי ספיקת לב. אחד הסימנים לאנמיה חמורה הוא רישום סינוסואידלי של דופק העובר.

השינויים ההידרופים בשליה הגורמים להגדלת השליה יכולים לגרום לפרה-אקלמפסיה. האם הפרה-אקלמפטית יכולה לפתח בצקות קשות המחקות את העובר - מה שמכונה mirror syndrome.

אבחנה

ניתן לזהות תאי דם אדומים של העובר בצירקולציה האימהית באמצעות תבחין Kleihauer-Betke .

כדוריות הדם העובריות מכילות המוגלובין F אשר עמיד יותר לפרוק בחומצה בהשוואה להמוגלובין A. לאחר חשיפה לחומצה רק המוגלובין עוברי שורד, כך שניתן לזהות RBC עובריים במשטח פריפרי אימהי עם צביעה מתאימה. המבחן לרוב מדויק, אלא אם כן לאמא יש המוגלובינופתיה המעלה את שיעור ההמוגלובין F שלה. בתמונה ניתן לראות את RBCs העובריים הנצבעים כהה לעומת התאים האימהיים הבהירים עם כמות קטנה של המוגלובין F .

בנוסף, ניתן להשתמש בתאים העובריים הללו לסקר ל- aneuploidy. ידוע כי תאים עוברים מסוג stem cells או לימפוציטים יכולים לשרוד ברקמות אימהית שונות (maternal-fetal hybridization / microchimerism) זמן רב ולגרום לתגובה אוטו-אימונית, לופוס, סקלרודרמה וטיירואידיטיס.

ניתן להעריך את נפח הדמם העוברי לפי תוצאות תבחין Kleihauer-Betke תוך שימוש בנוסחה הבאה:

Fblood.png


כך למשל באישה ממוצעת עם נפח דם דל 5,000 מ"ל, המטוקריט 35% ותוצאה של 1.7% תאים חיוביים ב-KB , כשר המטוקריט העובר 50% נקבל:

Fetal blood volume= 5,000 X 0.35 X 0.017 / 0.5 = 60 mL

כלומר העובר איבד 60 מ"ל של דם מלא = 30 מ"ל RBC

ניתן לזהות RBC שהם D-positive בדם של אמא שהיא D-negative באמצעות rosette test: כדוריות דם אימהיות מעורבבות עם נוגדנים anti-D אשר יצפו כל כדורית דם עוברית D-positive שנמצאת בדגימה. בהמשך מוסיפים כדוריות דם הנושאות את האנטיגן D ‏ (Indicator red cells) ונוצרות רוזטות של כדוריות אדומות הנקשרות סביב הכדורית העוברית באמצעות הנוגדנים.

הימצאות רוזטות מעידה כי קיימים תאי דם עובריים D חיוביים. המגבלה - יעיל רק בנשים שהן O-.

קובץ:Rosette.png
Fetal Screen (Rosette Test


זיהוי איזואימוניזציה במהלך ההיריון

בביקור הראשון בהיריון נבצע בדיקה לסוג דם ובדיקת נוגדנים 2-indirect Coombs. אם הקומבס חיובי נזהה את סוג הנוגדנים (IgM או IgG). רק IgG מחייבים בירור. אם נוגדני ה- IgG מכוונים כנגד אחד מהאנטיגנים הגורמים לאנמיה המוליטית, נמדוד את הטיטר שלהם. הטיטר הקריטי המחייב הערכה נוספת משתנה מאנטיגן לאנטיגן. למשל, הטיטר הקריטי ל-anti-D הוא 1:16. גם הטיטר הקריטי של רוב הנוגדנים האחרים הוא 1:16. הטיטר הקריטי של anti-Kell הוא 1:8.

קביעת הגנוטיפ העוברי

נוכחות נוגדנים anti-D אימהיים אינם אומרים בהכרח שהעובר ייפגע, ואפילו לא קובעים שהעובר D חיובי:

  • באישה מרוגשת מההיריון הקודם, או המוגדרת sensibilized, טיטר הנוגדנים יכול לעלות בהיריון הבא גם אם העובר הוא D-negative-מה שנקרא the amnestic response .
  • חצי מכל העוברים לאבא Caucasian שהוא D חיובי הם D שלילי מאחר ומחצית מהגברים הלבנים הם D חיוביים הם הטרוזיגוטים.
  • נשים רבות הופכות מרוגשות מאנטיגנים -non D לאחר קבלת מנת דם, והאנטיגן לא יימצא כלל אצל האב, למשל קבוצת CE ו- Kell .

קביעת הזיגוטות של האב יכולה לסייע. אם האב הומוזיגוט ל-^ העובר יהיה חיובי ב-100% מהמקרים, ואין צורך לבדוק את גנוטיפ העובר.

אם האב הטרוזיגוט, או שלא ניתן לבצע בדיקה של האב, יש לבדוק את גנוטיפ העובר ^CVS או דיקור מי שפיר.

יש מרכזים המצליחים לקבוע את גנוטיפ העובר תוך שימוש ^cell-free fetal DNA בפלסמה האימהית. השיטה מדוייקת ב- 85-95% כשמדובר באנטיגן D. אין כרגע ערכה המבוססת על שיטה זאת ומאושרת FDA .

ניהול המקרה מבוסס על:

  • מעקב אחר טיטר הנוגדנים האימהי.
  • מעקב סונוגרפי אחר peak systolic velocity ^middle cerebral artery.
  • הערכת רמת בילירובין במי השפיר.
  • דגימת דם עוברי.

חשוב לקבוע dating מדויק של ההיריון. חשוב לדעת באיזה שלב בהיריון הקודם הופיעה אנמיה, מאחר והאנמיה נוטה להופיע בשלבים מוקדמים יותר בהיריון הבא ובדרגה חמורה יותר.

בהיריון הראשון עם ריגוש, יש לעקוב אחר טיטר הנוגדנים עד הגעה לטיטר הקריטי. לרוב פעם בחודש. עם הגעה לטיטר הקריטי אין צורך במעקב טיטרים נוסף ויש לבצע הערכה עוברית.

אם זהו לא ההיריון המרוגש הראשון, ההיריון נחשב בסיכון וטיטר הנוגדים האימהי אינו מדד אמין.

MCA - Peak Systolic Velocity

ברוב המחקרים, מעקב אחר זרימות ב- MCA החליף את הצורך בדיקור מי שפיר.

מיקומו האנטומי הייחודי של העורק, והפונטנלה הפתוחה מאפשרים את הערכת הזרימה בו, כך שכיוון הזרימה הוא אל המתמר.



כאשר יש אנמיה עוברית, העובר מעביר דם מהפריפריה למוח לשמירה על חמצון. ה- peak systolic velocity מוגבר עקב עליה ב- cardiac output וירידה בצמיגות הדם. בעבודה של Mari (1995) ביצעו מדידה של מהירות הזרימה ב-MCA של 135 עוברים תקינים ו-39 עוברים עם אלואימוניזציה. הם הראו שלעוברים אנמים יש peak systolic velocity מעל לממוצע. במחקר רב מחקרי המשכי, Mari וחבריו (2000), נבדקו 111 עוברים בסיכון ו-265 עוברים בריאים, החוקרים קבעו סף של 1.5 MoM בו אבחנו את כל העוברים עם אנמיה moderate-severe ---> רגישות של 100%. שיעור ה- false positive היה 12%. עבודות אחרות הראו תוצאות דומות.


עבודה של (2006) Oepkes השוותה דופלר לבילירוביו במי שפיר ומצאה רגישות של 88% עם דיוק של 85% בדופלר לעומת רגישות של 76%, סגוליות של 77% ו-76% דיוק בבדיקת בילירובין במי השפיר.

הגרף מתאר את ה-PSV ב- MCA ב-165 עוברים בסיכון ל-severe anemia. הקו הכחול (התחתון) מתאר את ה-PSV בעוברים בריאים והקו האדום העליון מייצג 1.5 MoM‏ (Oepkes D, NEJM 2006). כאשר MCA-PSVs גבוה מ- 1.5 MoM, כנראה שהעובר אנמי ויש צורך בנטילת דגימת דם עוברית כדי לקבוע אם יש צורך בעירוי דם.

Amnionic Fluid Spectral Analysis

Liley תאר ב-1961 את השימוש באנליזה ספקטרלית של מי השפיר כדי למדוד את רמת הבילירובין לצורך הערכת חומרת ההמוליזה, ובאופן עקיף את חומרת האנמיה. השיטה פחות בשימוש כיום, אך הומלץ להשתמש בה במרכזים בהם אין יכולת/ ניסיון למדוד זרימות ב-MCA.

מאחר ורמות הבילירובין במי השפיר נמוכות, השיטה מבוססת על מדידת שינויים בספיגת אור באורך גל של 450 nm באמצעות ספקטרופוטומטר. הפרש זה מכונה AOD450.


הסיכוי לאנמיה העוברית נקבע ע"י מיקום שהתקבל בגרף המחולק למס' אזורים (zones). עקומת Liley המקורית מתייחסת לשבועות 27-42 ומחולקת לשלושה איזורים.

  • 1 Zone מתייחס לעובר D שלילי או עובר עם מחלה קלה.
  • 2 Zone קובע שקיימת אנמיה. בחלק התחתון של 2 Zone צפוי המוגלובין של g/dL‏11-13.9
  • Zone 3 מצביע על אנמיה קשה עם המוגלובין נמוך מ-g/dL‏8 .

לאחרונה, Pasman ושות' (2008) הראו קורלציה טובה יותר בין האנמיה העוברית ובין היחס בילירובין/אלבומין בהשוואה לעקומות Liley או Queenan.

שימוש בעקומת Liley אפשר קבלת החלטה על המשך ניהול. בזמנו האופציות היו עירוי דם אינטרה-פריתונאלי או יילוד מוקדם. עקומות Liley עברו מודיפיקציה ע"י Queenan ב-1993 (AJOG), לאחר בדיקת 845 דגימות מי שפיר מ-75 עוברים מרוגשים ו-520 הריונות תקינים, והתאימו אותה החל משבוע 14.


ניתן לראות שיש שיעור גבוה של בילירובין באמצע ההריון, כך שנוצר indeterminate zone גדול, בו ריכוז הבילירובין אינו מנבא היטב את רמת ההמוגלובין. לכן, כאשר יש רושם לאנמיה קשה או הידרופס לפני שבוע 25, רוב המחברים מוותרים על דיקור מי שפיר ומבצעים קורדוצנטזיס.

טיפול

עירוי דם לעובר

עם אבחנת אנמיה, הפטומגליה, הידרופס או הפרעה בניטור עוברי, הניהול יתקדם לפי שבוע ההיריון.

סמוך למועד ---> ניילד. לפני המועד - ניקח דגימת דם עוברית וניתן עירוי דם לפי הצורך. במידה והעובר לא נפגע עדיין, נבדוק את רמת ההמוגלובין, ההמטוקריט, מס' הרטיקולוציטים, וטיטר indirect Coombs, כדי לנסות להעריך מתי תופיע האנמיה.

ניקוליידס המליץ על מתן דם כשההמוגלובין נמוך ב- g/dL‏2 מההמוגלובין הממוצע הצפוי בשבוע ההיריון.

אחרים המליצו על מתן דם כאשר ההמטוקריט נמוך מ-30% או 2 סטיות תקן מהממוצע לשבוע ההיריון.

ניתן לתת עירוי לחבל הטבור או לתוך הפריתונאום העוברי. כאשר מדובר ב- severe early-onset disease יתכן קושי טכני בדיקור חבל הטבור ולכן ניתן עירוי אנטרה-פריתונאלי. בעוברים מבוגרים וגדולים יותר - הרוב יעדיפו עירוי לחבל הטבור. שיעור ההישרדות המדווח בסדרות שונות הוא טוב. עד 89%. רוב העוברים שלא ישרדו, ימותו כתוצאה מהפרוצדורה עצמה. יש הנותנים עירוי דם ישירות ללב העובר.

(2006) Scheier ו- (2009) Klumper דיווחו כי מדידת MCA-PSV פחות מדויק בניבוי אנמיה לאחר עירוי דם עוברי, ואף מדויק פחות לאחר 2 עירויים.

ככלל, ניתן לחשב את מועד העירוי הבא לפי העובדה כי ההמטוקריט העוברי ירד ב-1% בכל יום. טיפולים אחרים שנוסו ללא הצלחה כללו פלסמה-פרזיס, מתן promethazine ודיכוי חיסוני באמצעות סטרואידים.

יילוד

מטרת הניהול- ליילד תינוק בריא ובשל. כאשר הניהול מבוסס על מדידות חוזרות של AOD450 במי השפיר, או עירויי דם חוזרים, ניתן להעריך במקביל בשלות עוברית. לרוב ניתן להימנע מ- extremely preterm delivery. יש המציעים שהעירוי האחרון לעוברים שנפגעו קשה יהיה בשבועות 30-32, ואח"כ ניתן קורטיקוסטרואידים בשבועות 32-34.

יש הממשיכים עירויי דם עד שבוע 36.

לאחר הלידה ניקח דגימת דם מחבל הטבור להערכת ההמוגלובין וביצוע direct Coombs .

רוב העוברים שקיבלו עירויי דם מתפתחים באופן תקין.

Anti-D Immunoglobulin

מנה סטנדרטית הניתנת IM מכילה 300µg של נוגדנים anti-D. הטיפול ניתן לאמא לא מרוגשת לצורך מניעת ריגוש במצבים בהם יש סיכון ל- fetal-maternal hemorrhage. ריגוש אפשרי גם לאחר הפלה מוקדמת - ספונטנית או יזומה, אם כי לא ברור מה יהיה שיעור הריגוש. במצבים כאלה ניתן לתת "mini dose" של 50µg, אם כי ברוב המרכזים לא מחזיקים אנטי-D במינון כזה ולרוב ניתן 300µg .

מנה אחת של 300µg ניתן פרופילקטית לכל הנשים ה-D שלילות בשבוע 28. ללא טיפול מניעתי זה, 1.8% מהנשים צפויות לעבור ריגוש מ- silent fetal-maternal hemorrhage. עם טיפול מניעתי השיעור יורד ל- 0.07. MacKenzie דיווח ב-2006 כי השיעור האמיתי של ריגוש בעולם עומד על 0.4%.

למרות המנה בשבוע 28, מנה נוספת ניתנת לאחר הלידה אם היל1ד נמצא D חיובי. הסיבה: זמן מחצית החיים של הנוגדנים הינו 24 ימים, ורמות מגינות נשארות בדם כ-6 שבועות בלבד. בנוסף, -fetal maternal hemorrhage צפוי להתרחש במהלך הלידה.

כל מנה של 300µg אנטי-D צפויה להגן מפני דימום של 15 מ"ל RBC עובריים או 30 מ"ל דם מלא.

המינון הראשוני של 300µg יגרום לטיטר חיובי חלש אצל האם 1:1 עד 1:4 ^indirect Coombs . כאשר BMIs גבוה מ- kg/m2‏27-40, רמת הנוגדנים בסרום יורדת ב- 30-40%. לעיתים נדירות, כמות קטנה של נוגדנים חוצה את השליה וגורמת ל- direct Coombs חיובי חלש בדם העובר, ולהמוליזה עוברית זניחה. מתן מוצרי דם לאישה D-שלילית יכול לגרום לריגוש. עירוי טסיות ופלסמה-פרזיס יכול "לספק" מספיק אנטיגנים D שיגרמו לריגוש. ניתן למנוע את הריגוש ע"י מתן אנטי-D.

בכל מקרה שקיים ספק לגבי מתן אנטי-D יש לתת ! לא יגרם נזק.

כאשר מדובר fetal-maternal hemorrhages גדול, יתכן ומנה אחת של אנטי-D לא תספיק. ככל הנראה מדובר ב-1% מהנשים, שיקבלו מינון לא מספיק.

מס' מחברים הראו כי אם נתייחס לנשים עם גורמי סיכון לדימום גדול (טראומה בטנית, שלית פתח, הריון מרובה עוברים או הפרדה ידנית של השליה), ב-50% מהן נפספס מתן מנה נוספת. לכן, ה- American Association of Blood Banks המליצו לבצע לכל הנשים ה-D שליליות בדיקת Kleihauer-Betke או rosette test לאחר הלידה. מינון האנטי-D יחושב לפי הערכת כמות הדימום שחושבה KBs. כאמור, יש לתת מנה של 300µg אנטי-D על כל 30 מ"ל דם מלא דימום. ניתן להעריך אם המינון היה מספק באמצעות ביצוע indirect Coombs. תוצאה חיובית מראה שיש עודף של אנטי-D בדם האם, כלומר- המינון היה מספק.

  • DU-Antigen- זהו וריאנט של האנטיגן D. בבדיקה נקבל -weak D" positive". נשים עם האנטיגן Du הן D חיוביות ואינן זקוקות לאימונוגלובולין. אם אישה D שלילית יולדת ילד שהוא Du חיובי, היא זקוקה לאנטי-D

פרוגנוזה

Perinatal Mortality

התמותה הפרינטאלית הנגרמת ממחלה המוליטת כתוצאה מ- D-isoimmunization ירדה עם השימוש ^anti-D. השימוש בעירוי דם תוך רחמי שיפר את ההישרדות עד כדי 90% באנמיה קשה בלבד, וב-70% אם התפתח הידרופס.

דגלים אדומים

ביבליוגרפיה

קישורים חיצוניים

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מאור ממן, מרכז רפואי רבין, בילינסון-השרון