כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק טיפול באינסולין באזלי בסוכרת מסוג 2 בקהילה - Treatment of type 2 diabetes with basal insulin in primary care
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| טיפול באינסולין באזלי בסוכרת מסוג 2 בקהילה | ||
|---|---|---|
| Treatment of type 2 diabetes with basal insulin in primary care | ||
| יוצר הערך | ד"ר ישראל הוכמן, MD MHA | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – כאב
המטרות הראשוניות בטיפול בסוכרת מסוג 2 (T2DM) הן להוריד בצורה מיטבית את רמות הסוכר הגבוהות בדם, קרוב ככל הניתן לרמות הפיזיולוגיות, על מנת למנוע או לפחות לצמצם התפתחות של סיבוכים מקרו ומיקרווסקולריים עתידיים ובמקביל, להימנע ככל האפשר מתופעות לוואי כמו היפוגליקמיה ועלייה במשקל.
חולים עם סוכרת מסוג 2 מטופלים תחילה בדרך כלל בתכשירים פומיים (OAD) אבל לאורך השנים, עם התקדמות המחלה, חלקם יזדקק לטיפול באינסולין על מנת לשמור על איזון רמות הסוכר בדם.
במחקרים אפידמיולוגיים נמצא כי ב-20%-10% מחולי הסוכרת רמת ההמוגלובין המסוכרר (A1C) הייתה 9% ומעלה כאשר 53% מתוכם כבר היו מטופלים באינסולין. נמצא גם כי הורדה של 1% בערך של ה-A1C מקטינה את הסיכון לאירועים מקרווסקולריים כגון אוטם שריר הלב ב-14% ואת הסיכון לאירועים מיקרוסקולריים ב-37% [1].
רצוי כי הטיפול המיטבי באינסולין יחקה ככל הניתן את ההפרשה הפיזיולוגית של האינסולין בגוף, תוך הקטנת האפשרות להופעת היפוגליקמיה.
מטרת סקירה זו היא לתאר את גישת התחלת הטיפול באינסולין באזלי בקהילה, תוך התייחסות לאספקטים פיזיולוגיים של הפרשת האינסולין בגוף וההשלכות הקליניות של טיפול מודרני באנלוגים של אינסולין באזלי.
כידוע, סוכרת מסוג 2 מופיעה כאשר נוצר חוסר שיווי משקל בין הרגישות לאינסולין בכבד, ברקמת השומן וברקמות הפריפריות, לבין יכולת הפרשת האינסולין על ידי תאי ביטא בלבלב. בנוכחות עמידות לאינסולין, הלבלב חייב לייצר כמויות גדולות יותר של אינסולין, אולם הכשל בהפרשה מתואמת הולך וגובר עם התקדמות המחלה, ואז מתפתחת עלייה ברמת הגלוקוז בפלזמה. נראה גם כי להיפרגליקמיה עצמה יש השפעה טוקסית על תפקוד תאי ביטא בשל חוסר יכולתם לבצע פרוליפרציה בתגובה להיפרגליקמיה, עד כדי אפופטוזיס של תאי ביטא. התוצאה היא מחסור יחסי של אינסולין והופעה של סוכרת גלויה.
בדרך כלל, כאשר מתגלית סוכרת מסוג 2 ולא מדובר בערכים גבוהים מאוד של גלוקוז או A1C בדם, הגישה הרווחת היא לנסות לאזן באמצעות שינוי אורחות חיים: דיאטה מתאימה, פעילות גופנית סדירה ותכשירים אורליים (OAD) כאשר מטפורמין משמש כקו ראשון ובהמשך ניתן להוסיף לו תכשירים אורליים נוספים כגון חוסמי האנזים DPP4 - אקרבוז, גלינידים, גליטזונים או סולפניל-אוראה.
במידה שהטיפול בתכשירים הפומיים מוצה ועדיין ערכי הגלוקוז וה- A1C הם מעל הערך הרצוי, יש לשקול התחלת טיפול באינסולין על מנת להגיע לאיזון מטבולי מיטבי.
יש לציין כי במידה שלסוכרת מתלווה גם השמנת יתר, רווחת הגישה לנסות לאזן את החולה בשלב זה על ידי מתן תכשירים מסוג אנלוגים של GLP-1, כגון באייטה או ויקטוזה, ורק אם ניסיון זה אינו מצליח לאזן את החולה, מתחילים טיפול באינסולין.
סוגי אינסולין באזלי
בעבר היה מקובל בשלב זה להתחיל את הטיפול בשילובים שונים של אינסולינים קצרי טווח כגון regular insulin יחד עם אינסולין בעל טווח בינוני - NPH (אינסולטרד או הומולין-N). כיום מקובל להתחיל את הטיפול באנלוגים של אינסולינים ארוכי טווח באזליים, כאשר על המדף נמצאים כעת Glargine, המוכר יותר בשם לנטוס, ו-Detemir ששמו המסחרי הוא לבמיר. בעתיד הלא רחוק ייכנס לשימוש אינסולין אולטרא ארוך טווח בשם Degludec הנמצא כעת בשלבי רישום וניסויים קליניים מתקדמים בישראל אך אושר כבר לשיווק באירופה, ביפן ובמדינות רבות בעולם.
חשוב להדגיש שהיתרון הגדול של האינסולינים האנלוגים הבאזליים, כגון לנטוס ולבמיר, הוא ביכולתם לשמור על רמה קבועה פחות או יותר של אינסולין בפלזמה למשך טווח של כ-24 שעות, ללא השיאים (PEAKS) המאפיינים את האינסולינים מהדור הקודם, עם פחות ואריאביליות ברמת הגלוקוז בצום (FPG), פחות אירועי היפוגליקמיה ופחות עלייה במשקל.
אינסולין Glargine (לנטוס) הוא האינסולין האנלוג הבאזלי הראשון שנכנס לשוק. הוא נוצר על יד מודיפיקציה רקוביננטית - DNA של אינסולין אנושי. השינוי במולקולה של האינסולין העלה את הנקודה האיזואלקטרית שלה, ולכן האינסולין עובר פרסיפיטציה במקום הזרקה, נוצר גביש, שממנו משתחררים הקסמרים של אינסולין המתפרקים לדימרים ולמונומרים, הנספגים באיטיות ובקצב קבוע במשך היממה.
בניסויים קליניים מבוקרים הוכיח הלנטוס עליונות על פני ה-NPH הן באיזון טוב יותר של הסוכרת והן בשכיחות נמוכה יותר של הופעת היפוגליקמיה לילית [3].
במחקר ה-ORIGIN, שנמשך שש שנים וכלל יותר מ-12,000 נבדקים [4], נמצא כי ללנטוס היה אפקט נאוטרלי מבחינת שכיחות הופעת אירועים קרדיווסקולריים, לא נצפתה עלייה בסיכון לפתח סרטן וכן שכיחות הופעת היפוגליקמיה קשה היתה נמוכה - 0.01 לשנה, פר מטופל.
אינסולין Detemir (לבמיר) הוא האינסולין האנלוג הבזאלי השני על המדף. לדברי היצרן, טווח פעולתו הוא עד 24 שעות, אך יש המטילים ספק בכך וטוענים לטווח פעולה קצר יותר. מספר עבודות הראו שלבמיר גורם לפחות עלייה במשקל בהשוואה ללנטוס.
אינסולין Degludec, הנמצא כאמור בניסויים קליניים ובשלבי רישום לשימוש בישראל, הוא אינסולין באזלי אולטרא ארוך טווח, שזמן מחצית החיים שלו הוא 25 שעות בהשוואה ל-12 שעות של הלנטוס. בעבודה שפורסמה לפני כשנה ב-LANCET נמצא שדרגת איזון הסוכרת היתה דומה לזו של הלנטוס עם פחות אירועים של היפוגליקמיה [5].
התחלת טיפול באינסולין באזלי
כאמור, מומלץ להתחיל טיפול באינסולין בסוכרת מסוג 2 כאשר יעדי האיזון לא הושגו לאחר שינוי הרגלי חיים וטיפול פומי, לשם תיקון של מצבי היפרגליקמיה וכן במצבים מיוחדים כמו לפני ניתוח או לקראת ובמהלך הריון. ניתן לטפל באינסולין גם בכל שלב של מחלת הסוכרת, כולל לפני כשלון טיפול תרופתי פומי.
מקובל היום להתחיל באינסולין באזלי בדרך כלל בלילה, במינון יומי התחלתי של 0.1-0.2 יחידות לק"ג או 12-10 יחידות כמנה התחלתית, עם טיטור הדרגתי של העלאת מינון האינסולין ב-4-2 יחידות כל שלושה ימים, עד להשגת ערך היעד של רמת הגלוקוז למחרת בבוקר בצום.
צורת טיפול זו היא המקובלת כיום בשל בטיחותה ופשטותה: זריקה אחת ביום שאינה קשורה למועדי הארוחות. כל רופא משפחה יכול ליישם שיטה זו במרפאתו, בתנאי שהמטופל מצויד ויודע להפעיל גלוקומטר וכן קיבל הדרכה הן לגבי טכניקת ההזרקה והן לגבי מצבי היפוגליקמיה אפשריים. צורת טיפול זו תואמת גם את הפרשת האינסולין הבאזלי הפיזיולוגית. במידה שהחולה כבר מטופל במטפורמין, אין צורך להפסיק טיפול זה. להפך, במרבית המקרים כדאי מאוד להמשיך בו אך רצוי להפסיק טיפול בתכשירי סולפניל-אוראה עם התחלת הטיפול באינסולין.
אם למרות השגת ערכי גלוקוז רצויים בצום, ערכי הגלוקוז בדם עולים במשך היום מעל ליעד הרצוי, יש לעבור לצורת מתן הנקראית Basal Plus, כלומר זריקה חד יומית של אינסולין באזלי בתוספת של מנה בת 6-4 יחידות של אינסולין מהיר (נובוראפיד, אפידרה או הומלוג) מיד לפני הארוחה העיקרית ביום, או הארוחה הגורמת להיפרגליקמיה. גם מנה זו ניתנת לטיטור כפי שתואר לעיל. צורת טיפול זו מאפשרת התאמת הטיפול לאורח חייו של מטופל עם ארוחה עיקרית אחת ליום.
במידה שעדיין לא הושג האיזון הרצוי בשיטה זו ונצפית עלייה ניכרת של ערכי הסוכר לאחר הארוחות, אפשר לעבור לצורת טיפול של Basal Bolus עם זריקה חד יומית של אינסולין באזלי בשעה קבועה בלילה ותוספת של מנת אינסולין מהיר לפני כל ארוחה, כפי שתואר לעיל. אפשר להתחיל בתוספת לפני הארוחה שבה נצפית עליית הגלוקוז הגבוהה ביותר ולהוסיף לפי הצורך גם לפני הארוחות האחרות בהתאם. צורת טיפול זו מותאמת לאורח חייו של המטופל, מאפשרת גמישות מסוימת במועדי הארוחות ותואמת את הפרשת האינסולין הפיזיולוגית בגוף. בשיטה זו יש גם יכולת שליטה טובה באיזון הסוכר בצום וכן ברמות הסוכר לאחר האוכל (PPG) תוך הפחתת הסיכון להיפוגליקמיה.
אם המטופל מתקשה או קיים חשד לבלבול בין שני סוגי האינסולין ועדיין נראות רמות גלוקוז גבוהות לאחר הארוחות, ניתן לעבור לשימוש בתערובות מוכנות מראש של אינסולין קצר ובינוני טווח ביחסים משתנים ביניהם. צורת טיפול זו, הנקראת Premix Insulin, נוחה יותר מאחר שהיא כרוכה במספר מועט יותר של הזרקות (בדרך כלל פעמיים ביום), אך מצריכה ארוחות קבועות ומתוזמנות היטב ביחס למועדי ההזרקה וזאת כדי להימנע מחפיפה ברמות האינסולין המוזרק והופעת היפוגליקמיה בהמשך.
סיכום
השימוש באנלוגים של אינסולין בזאלי ( לנטוס ולבמיר) מאפשר התחלת טיפול קלה ובטוחה יחסית באינסולין גם במרפאות בקהילה, בתנאי שיש אפשרות ניטור נאותה של רמות הסוכר בדם.
ניתן להתחיל בטיפול על ידי הזרקה חד יומית של אינסולין באזלי וטיטור עם תוספת הדרגתית במינון כל שלושה ימים בהמשך. אפשר לתת את הטיפול לבד או בתוספת לטיפול פומי קיים כמו מטפורמין, מעכבי האנזים DPP-IV ואקרבוז.
אם מגיעים לערכים הרצויים של רמת סוכר בדם בצום, אך נצפית עלייה ניכרת ברמות הסוכר במשך היום ולאחר הארוחות, אפשר לעבור לצורת טיפול של Basal Plus, כלומר הוספת מנה של אינסולין מהיר לפני הארוחה הגורמת להיפרגליקמיה. אם עדיין לא מגיעים ליעדי האיזון בשיטה זו, אפשר לעבור לצורת טיפול אינטנסיבית יותר של Basal Bolus , כלומר מתן מנה של אינסולין מהיר לפני כל ארוחה.
דגלים אדומים
ביבליוגרפיה
- Raskin P, Gylvin T, Weng W, et al. Comparison of insulin detemir and insulin glargine using a basal-bolus regimen in a randomized, controlled clinical study in patients with type 2 diabetes. Diabetes Metab Res Rev. 2009; 25 (6):542-548.
- Hollander P, Cooper J, Bregnhoj J, Pedersen C. A 52-week, multinational, open-label, parallel-group, noninferiority, treatto- target trial comparing insulin detemir with insulin glargine in a basal-bolus regimen with mealtime insulin aspart in patients with type 2 diabetes. Clin Ther 2008; 30: 1976–1987.
- ↑ Stratton IM, Adler AI, Neil HA, et al. Association of glycaemia with macrovascular and microvascular complications of type 2 diabetes (UKPDS 35): prospective observational study. BMJ 2000; 321: 405–412
- ↑ Current Paediatrics, 2006 ' Vol 16, Thompson R, Christie D, Hindmarsh PC, The role for insulin analogs in diabetes care, pages 117-122
- ↑ Basal insulin therapy in type 2 diabetes: 28-week comparison of insulin glargine (HOE 901) and NPH insulin. Rosenstock J, Schwartz SL, Clark CM Jr, Park GD, Donley DW, Edwards MB. Diabetes Care. 2001 Apr; 24(4):631-6.
- ↑ Basal Insulin and Cardiovascular and Other Outcomes in Dysglycemia The ORIGIN Trial Investigators N Engl J Med 2012; 367:319-328July 26, 2012
- ↑ Garber AJ, King AB, Del Prato S, Sreenan S, Balci MK, Muñoz-Torres M, Rosenstock J, Endahl LA Hollander P . Insulin degludec, an ultra-longacting basal insulin, versus insulin glargine in basal-bolus treatment with mealtime insulin aspart in type 2 diabetes (BEGIN Basal-Bolus Type 2): a phase 3, randomised, open-label, treat-to-target non-inferiority trial. Lancet. 2012 Apr 21;379(9825):1498-507
קישורים חיצוניים
- טיפול באינסולין באזלי בסוכרת סוג 2 בקהילה, Medic Digital אוקטובר 2013, מגזין רפואי בתחום הסוכרת
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר ישראל הוכמן, MD MHA - מכון סוכרת, מרכז רפואת מומחים, מכבי השלום; היחידה לטיפול בסוכרת, המרכז הרפואי ע"ש א. וולפסון, חולון