האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

אימון יתר ופציעות משימוש יתר בספורטאים צעירים - Over training and use injuries in young athletes

מתוך ויקירפואה

גרסה מ־20:45, 31 באוגוסט 2022 מאת Ldorfman (שיחה | תרומות) (עדיף כך)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)


אימון יתר ופציעות משימוש יתר בספורטאים צעירים
Overuse injuries in young athletes
יוצר הערך ד"ר גל דובנוב-רז, פרופסור נעמה קונסטנטיני
אחראי הערך Hadasa.jpg
 


אמנם גוברת השכיחות של יושבנות (Sedentary lifestyle) והשמנה בקרב ילדים, אך גם מספר הספורטאים הצעירים עולה בהתמדה. מגוון ענפי הספורט מתרחב כל העת, ובכל ענף וענף קיימות תלונות אופייניות ונזקים אפשריים, לדוגמה "כתף שחיין" (Swimmer's shoulder), "מרפק טניס" (Lateral epicondylitis), "ברך קופץ" (Jumper's knee, Patellar tendonitis) ועוד. לכך יש להוסיף את ענף המחול, שלא בצדק אינו נכלל בכותרת "ספורט". בארץ יש אלפי רקדניות (וגם לא מעט רקדנים) בגיל הילדות וההתבגרות, המשקיעים שעות רבות במחול ללא התאוששות מספקת מבחינת התזונה והמנוחה. תשומת לב גבוהה של הספורטאי/הרקדן לגופו, השגחה של ההורים ויכולת אבחון טובה של הרופא לתלונות, שלעיתים הן עמומות וכלליות, יכולות להוביל לאבחנה נכונה של אימון יתר או פציעה בשל שימוש יתר.

דוח זה בא לחדד את התחומים להם יש לתת תשומת לב מוגברת, כאשר ילדים ובני נוער עוסקים, באופן מועצם וממוקד, בענף ספורט מסוים. הדוח הוא תוספת לנייר העמדה מטעם ה-American Academy of Pediatrics ‏(AAP) בנושא זה[1]. בשל מיעוט המחקרים בתחום, הסיכום מבוסס בחלקו על ניסיונם של חברי הוועדה.

פציעה משימוש יתר

פציעה משימוש יתר נגרמת מחבלות זעירות בעצם, בגיד או בשריר, בשל מאמצים חוזרים ללא זמן התאוששות מספיק ביניהם. מוערך, כי כמחצית מהפציעות בספורטאים צעירים נגרמו משימוש יתר.
קיימים ארבעה שלבים להסתמנות פציעה:

  • כאב אחרי הפעילות
  • כאב תוך כדי הפעילות
  • כאב תוך כדי פעילות שפוגם בתפקוד
  • כאב המופיע גם במנוחה

הסכנות משימוש יתר גבוהות יותר באוכלוסייה הצעירה, בשל חוסר בשלות של השלד ומערכת השרירים. לעיתים, ספורטאים אלו לא יודעים לזהות נכונה כי תסמינים של כאב עמום, חולשה או ירידה ביכולת נובעים, בעצם, משימוש יתר. מסיבה זו, זיהוי נכון של ספורטאים בסיכון הוא הצעד הראשון במניעה.

מידת הפעילות המומלצת

בנייר העמדה שפורסם בשנת 2000‏[1] הומלץ כי ילדים ובני נוער שעוסקים בפעילות ספורטיבית אחת, יוגבלו לחמישה ימים בשבוע, עם יום מנוחה שבועי אחד לפחות ושניים-שלושה חודשי פגרה מאותו ענף ספורט בכל שנה. בתקופה זו יש זמן לפציעות להחלים, וניתן לנצלה להכנה פסיכולוגית (Psychological), אימוני כח ופרופריוספציה (Proprioception) כדי להפחית סיכון לפציעות ולשחיקה נפשית בעתיד.

תסמונת "אימון היתר"

Postscript-viewer-shaded.png

ערך מורחבתסמונת אימון היתר - Over-training syndrome


תסמונת זו כוללת אוסף של שינויים נפשיים (Psychological), פיזיולוגיים (Physiological) והורמונליים (Hormonal), הנגרמים מאימון יתר ומורידים את יכולת התפקוד. נוסף על כך, ניתן למצוא עייפות, ירידה ברצון להתאמן, כאב כרוני, שינויי אישיות ודופק מוגבר במנוחה.
הצעות למניעת התסמונת:

  • הנאה וגיוון באימונים, כך שהתרגילים יהיו מהנים ומתאימים לגיל הילדים
  • מנוחה של יום-יומיים בשבוע או פעילות בענף ספורט אחר, כדי שמערכות הגוף יתאוששו
  • מדי שניים-שלושה חודשים לתת תקופת מנוחה ממושכת יותר, תוך חשיפה לענפי ספורט אחרים
  • חינוך הספורטאים להיות קשובים לגופם, לשם זיהוי תחילת תסמיני אימון היתר

ענפי סבולת

מספר הילדים ובני הנוער המתחרים בענפים כגון טריאתלון (Triathlon), חצי-מרתון (Marathon) או אף מרתון שלם הולך וגובר. נראה כי אין מניעה רפואית לכך כל עוד המרחקים באימונים ובתחרויות מותאמים לגיל הילדים, ושהם מחונכים היטב בנושא נוזלים ומלחים, תסמיני אימון יתר ופציעות משימוש יתר. כל עוד הילד נהנה והוא חסר תלונות, אין סיבה להגבילו.

ענף ספורט בודד מול מספר ענפי ספורט

עם השאיפה למצוינות (של הילדים או של הוריהם) גיל ההתמקצעות בספורט יורד, מתוך שאיפה להגיע לרמה בין-לאומית. נמצא, כי ילדים שהתמקצעו בענף ספורט אחד לפני גיל ההתבגרות, סבלו מיותר פציעות ופרשו בגיל מוקדם יותר, לעומת אלו שעסקו במגוון ענפים. עם זאת, ההשתתפות במספר ענפים תחרותיים, עלולה גם היא לגרום לאימון יתר ולפציעות, במיוחד אם משך המנוחה בין האימונים קטן, או שהענפים מפעילים בעיקר את אותו פלג הגוף (כגון שחייה וטניס, שמתרכזים בפלג הגוף העליון).

ספורטאי צעיר

חשוב לבדוק מה מניע את הילדים להשתתף בענף התחרותי. לעיתים קרובות מדובר בדחף מצד ההורים או המאמן, בצורה גלויה או סמויה, והילדים חוששים לאכזב. חשוב לחנך את הילדים, ההורים והמאמנים לזהות היכן המעבר מעידוד בלבד ל"דחיפה" של ממש. כרופאים, ברצוננו לוודא כי הילדים הפעילים ייהנו מהספורט, וימשיכוהו אל תוך הבגרות, ללא שחיקה או פציעות. כך, יגדלו להיות מבוגרים פעילים ובריאים יותר ללא ספק.

עצות לקלינאים

  1. לוודא כי יש יום-יומיים מנוחה בשבוע, לשם התאוששות גופנית ונפשית
  2. הגברת נפחי האימונים לא מעבר ל-10 אחוזים בשבוע
  3. לעודד את הספורטאים לצאת לפגרה של שניים-שלושה חודשים מהענף העיקרי, ולבצע פעילות שונה
  4. לחדד את הצורך בהנאה, בטיחות, רכישת מיומנויות ויושר מקצועי
  5. להגביל את הילדים ובני הנוער להשתתפות בקבוצה תחרותית אחת בלבד בתקופה נתונה
  6. כל תלונה לגבי כאב עמום בשריר/בעצם/במפרק, חולשה, עייפות או ירידה בהשגים בלימודים מחשידה שיש מאחוריה אימון יתר
  7. חינוך הילדים, ההורים והמאמנים לגבי תזונה נבונה, שתייה מספקת, בטיחות והצורך להימנע מאימון יתר וסיבוכיו

במקרה של אימון יתר או פציעה בשל שימוש יתר, טיפול נכון עם מנוחה מוחלטת או יחסית (כתלות באבחנה כמובן) יכול להחזיר את הספורטאי לפעילות תחרותית בענף, ואילו טיפול שגוי עלול לסיים את הקריירה עבורו. במקרי ספק, עדיף להפנות את המטופל לרופאי ספורט, לשם קבלת ייעוץ והכוונה לגבי אפשרויות הטיפול.

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 American Academy of Pediatrics, Committee of Sports Medicine and Fitness. Intensive training and sports specialization in young athletes. Pediatrics 2000;106:154-157


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר גל דובנוב-רז, מרכז תחום רפואת ספורט ופעילות גופנית לילדים, מחלקת ילדים, מרכז רפואי הדסה הר הצופים והמרכז לרפואת ספורט “הדסה אופטימל”, ירושלים; ד"ר נעמה קונסטנטיני, המחלקה האורתופדית, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", ירושלים