כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "גמגום בגיל הרך - Early childhood stuttering"
| שורה 15: | שורה 15: | ||
| − | ה-DSM-IV מגדיר גמגום כהפרעה בשטף ובתזמון הדיבור, שאינה מתאימה לגיל הדובר. הגמגום יכול להתאפיין בחזרות של צלילים או הברות, הארכות של צלילי דיבור, מילות פקק, הפסקות בתוך המילה, עצירות נשמעות או שקטות, החלפת מילים, מתח פיזי המלווה את הפקת הדיבור וחזרות על מילים בנות הברה בודדת. הגמגום עלול לפגוע בהישגים האקדמיים או התעסוקתיים, ויכול להשפיע על התקשורת החברתית. חומרת הגמגום נוטה להשתנות במצבים חברתיים שונים, והיא יכולה להחמיר במצבים שבהם קיים לחץ תקשורתי גבוה (כגון: דיבור מול קהל או דיבור עם דמות סמכותית). לעתים קרובות הגמגום אינו מתרחש במצבים, כגון: שירה, דיבור עצמי או בעת דיבור עם חיית מחמד. | + | ה-DSM-IV מגדיר [[גמגום]] כהפרעה בשטף ובתזמון הדיבור, שאינה מתאימה לגיל הדובר. הגמגום יכול להתאפיין בחזרות של צלילים או הברות, הארכות של צלילי דיבור, מילות פקק, הפסקות בתוך המילה, עצירות נשמעות או שקטות, החלפת מילים, מתח פיזי המלווה את הפקת הדיבור וחזרות על מילים בנות הברה בודדת. הגמגום עלול לפגוע בהישגים האקדמיים או התעסוקתיים, ויכול להשפיע על התקשורת החברתית. חומרת הגמגום נוטה להשתנות במצבים חברתיים שונים, והיא יכולה להחמיר במצבים שבהם קיים לחץ תקשורתי גבוה (כגון: דיבור מול קהל או דיבור עם דמות סמכותית). לעתים קרובות הגמגום אינו מתרחש במצבים, כגון: שירה, דיבור עצמי או בעת דיבור עם חיית מחמד. |
==אפידמיולוגיה== | ==אפידמיולוגיה== | ||
| שורה 27: | שורה 27: | ||
==קליניקה== | ==קליניקה== | ||
| − | + | גמגום הינה אחת מהפרעות הדיבור הבולטות שיכולות להופיע במהלך '''שנות הילדות המוקדמות'''. על אף שזיהוי של הגמגום ע"י אנשים לא מקצועיים נחשב אינטואיטיבי ופשוט, קיים קושי לגבש הגדרה קלינית-מקצועית לגמגום, שתהיה מוסכמת על אנשי המחקר והקליניקה. במהלך השנים הוצעו הגדרות שונות לגמגום. ארגון הבריאות הבין-לאומי (WHO) הגדיר ב-1977 את הגמגום כהפרעה בשטף הדיבור, בה הפרט יודע מה ברצונו לומר, אך מתקשה בכך מפעם לפעם, בשל חזרות, הארכות או עצירות לא רצוניות של צלילי הדיבור. בשנת 2007 עדכן הארגון את ההגדרה, והוסיף כי הגמגום צריך להיחשב כהפרעה, רק אם חומרתו ניכרת ופוגעת באופן משמעותי בשטף הדיבור. | |
==אבחנה== | ==אבחנה== | ||
| − | הפנייה הראשונה, לאבחון שטף דיבור בגיל הרך, נעשית בדרך כלל ע"י ההורים. אם המשפחה או המערכת החינוכית מוטרדים מהנושא, יש מקום לפנות לאבחון שטף דיבור ע"י קלינאי תקשורת. אבחון זה כולל בחינה של מאפייני שטף הדיבור, הערכת שפה ראשונית, הערכה מוטורית של מערכת הדיבור, ההתפתחות הרגשית והתקשורתית של הילד והאינטראקציה התקשורתית של ההורים עם הילד. בשלב זה חשוב להבחין בין גמגום לבין חוסר שטף התפתחותי, שהוא תופעה נפוצה בשנות הילדות, שאינה מצריכה התייחסות קלינית. במקרים מסוימים יש צורך לשלול גמגום על רקע נוירוגני (למשל, בעקבות חבלת ראש), שאינו שכיח ואינו אופייני לגמגום התפתחותי של שנות הילדות. | + | הפנייה הראשונה, לאבחון שטף דיבור בגיל הרך, נעשית בדרך כלל ע"י ההורים. אם המשפחה או המערכת החינוכית מוטרדים מהנושא, יש מקום לפנות לאבחון שטף דיבור ע"י קלינאי תקשורת. אבחון זה כולל בחינה של מאפייני שטף הדיבור, הערכת שפה ראשונית, הערכה מוטורית של מערכת הדיבור, ההתפתחות הרגשית והתקשורתית של הילד והאינטראקציה התקשורתית של ההורים עם הילד. בשלב זה חשוב להבחין בין גמגום לבין חוסר שטף התפתחותי, שהוא תופעה נפוצה בשנות הילדות, שאינה מצריכה התייחסות קלינית. במקרים מסוימים יש צורך לשלול גמגום על רקע נוירוגני (למשל, בעקבות [[חבלת ראש]]), שאינו שכיח ואינו אופייני לגמגום התפתחותי של שנות הילדות. |
אם במהלך האבחון עולה הצורך, יכול הקלינאי להפנות את הילד לגורמי רפואה נוספים, כגון: רופא אא"ג, נוירולוג ילדים, פסיכולוג התפתחותי או קליני, מרפא בעיסוק או פיזיותרפיסט. | אם במהלך האבחון עולה הצורך, יכול הקלינאי להפנות את הילד לגורמי רפואה נוספים, כגון: רופא אא"ג, נוירולוג ילדים, פסיכולוג התפתחותי או קליני, מרפא בעיסוק או פיזיותרפיסט. | ||
גרסה מ־14:35, 16 באפריל 2012
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| גמגום בגיל הרך | ||
|---|---|---|
| Early childhood stuttering | ||
| יוצר הערך | ד"ר רות עזרתי, ד"ר עופר אמיר
|
|
ה-DSM-IV מגדיר גמגום כהפרעה בשטף ובתזמון הדיבור, שאינה מתאימה לגיל הדובר. הגמגום יכול להתאפיין בחזרות של צלילים או הברות, הארכות של צלילי דיבור, מילות פקק, הפסקות בתוך המילה, עצירות נשמעות או שקטות, החלפת מילים, מתח פיזי המלווה את הפקת הדיבור וחזרות על מילים בנות הברה בודדת. הגמגום עלול לפגוע בהישגים האקדמיים או התעסוקתיים, ויכול להשפיע על התקשורת החברתית. חומרת הגמגום נוטה להשתנות במצבים חברתיים שונים, והיא יכולה להחמיר במצבים שבהם קיים לחץ תקשורתי גבוה (כגון: דיבור מול קהל או דיבור עם דמות סמכותית). לעתים קרובות הגמגום אינו מתרחש במצבים, כגון: שירה, דיבור עצמי או בעת דיבור עם חיית מחמד.
אפידמיולוגיה
שכיחות הגמגום באוכלוסייה מוערכת ב-1%. לעומת זאת, בגיל הרך כ-5% מהילדים מציגים סימפטומים של גמגום. דהיינו, הופעת הגמגום אופיינית לשנות הילדות, וכ-80% מהילדים המגמגמים צפויים להחלים מהגמגום במהלך שנות הילדות. ההחלמה הספונטנית מתרחשת, במרבית המקרים, במהלך 18 החודשים הראשונים מהופעת הגמגום, אך היא יכולה להתרחש בתוך חמש שנים. הגמגום נפוץ יותר בקרב בנים, ובשנות הילדות היחס בין בנים לבנות עומד על 1:2. יחס זה משתנה בהדרגה, ובשנות הבגרות היחס משתנה ועומד על 1:5. הדבר נובע מכך שההחלמה מהגמגום שכיחה יותר בקרב בנות. במרבית המקרים מופיע הגמגום (Onset) מגיל שנתיים עד גיל ארבע שנים, על פי רוב לאחר תקופה של התפתחות דיבור תקינה. הופעת הגמגום יכולה להיות מהירה או הדרגתית, אך מדווח כי במרבית המקרים מופיע הגמגום בתוך ימים ספורים. בעת הופעת הגמגום, ניתן לראות אצל מרבית הילדים, גמגום בחומרה בינונית ואצל כמחצית מהם הגמגום משולב בתנועות לוואי. בדרך כלל מתרחשת הפחתה הדרגתית בחומרת הגמגום במהלך החודשים שלאחר ההופעה הראשונית. המודעות העצמית לקיום הגמגום מתפתחת אצל מרבית הילדים מגיל ארבע עד גיל חמש שנים (Yairi & Ambrose, 2005).
אטיולוגיה
בעבר היה מקובל להסביר את הופעת הגמגום באמצעות מודלים התנהגותיים, והיה מקובל לראות בהורים גורם מעורר או משמר משמעותי בהתפתחות הגמגום. לעומת זאת, בשנים האחרונות מתבססת ההכרה כי המקור הראשוני לגמגום הוא גנטי-אורגני, בעוד ההופעה וההתפתחות של הגמגום נעשות תוך אינטראקציה בין הגורמים הגנטיים לגורמים הסביבתיים. אחד המודלים הקליניים המקובלים בתחום (Demands and Capacities) גורס כי הופעת הגמגום מתרחשת אצל הילד בשלב שבו מתפתחים, בו-זמנית, מספר תחומים המהווים בסיס לדיבור שוטף: מוטוריקה, קוגניציה, שפה, אמוציה וסוציאליזציה. על פי מודל זה, התפתחות מהירה של אחד התחומים הללו, או לחלופין עיכוב בהתפתחות של אחד התחומים יכולים להתבטא, אצל ילדים מסוימים, בהופעת דיבור עם גמגום (Starkweather et al, 1990).
קליניקה
גמגום הינה אחת מהפרעות הדיבור הבולטות שיכולות להופיע במהלך שנות הילדות המוקדמות. על אף שזיהוי של הגמגום ע"י אנשים לא מקצועיים נחשב אינטואיטיבי ופשוט, קיים קושי לגבש הגדרה קלינית-מקצועית לגמגום, שתהיה מוסכמת על אנשי המחקר והקליניקה. במהלך השנים הוצעו הגדרות שונות לגמגום. ארגון הבריאות הבין-לאומי (WHO) הגדיר ב-1977 את הגמגום כהפרעה בשטף הדיבור, בה הפרט יודע מה ברצונו לומר, אך מתקשה בכך מפעם לפעם, בשל חזרות, הארכות או עצירות לא רצוניות של צלילי הדיבור. בשנת 2007 עדכן הארגון את ההגדרה, והוסיף כי הגמגום צריך להיחשב כהפרעה, רק אם חומרתו ניכרת ופוגעת באופן משמעותי בשטף הדיבור.
אבחנה
הפנייה הראשונה, לאבחון שטף דיבור בגיל הרך, נעשית בדרך כלל ע"י ההורים. אם המשפחה או המערכת החינוכית מוטרדים מהנושא, יש מקום לפנות לאבחון שטף דיבור ע"י קלינאי תקשורת. אבחון זה כולל בחינה של מאפייני שטף הדיבור, הערכת שפה ראשונית, הערכה מוטורית של מערכת הדיבור, ההתפתחות הרגשית והתקשורתית של הילד והאינטראקציה התקשורתית של ההורים עם הילד. בשלב זה חשוב להבחין בין גמגום לבין חוסר שטף התפתחותי, שהוא תופעה נפוצה בשנות הילדות, שאינה מצריכה התייחסות קלינית. במקרים מסוימים יש צורך לשלול גמגום על רקע נוירוגני (למשל, בעקבות חבלת ראש), שאינו שכיח ואינו אופייני לגמגום התפתחותי של שנות הילדות.
אם במהלך האבחון עולה הצורך, יכול הקלינאי להפנות את הילד לגורמי רפואה נוספים, כגון: רופא אא"ג, נוירולוג ילדים, פסיכולוג התפתחותי או קליני, מרפא בעיסוק או פיזיותרפיסט.
טיפול
תחום הטיפול בגמגום בגיל הרך עבר שינויים גדולים בעשרות השנים האחרונות. בעבר נמנעו אנשי המקצוע מלטפל בגמגום אצל ילדים, בשל החשש מהעלאת המודעות של הילד לבעיית הדיבור. מכיוון שהגמגום משפיע על ההתנהגות החברתית של הילד, על דימויו העצמי, על מאפייני הדיבור של ההורים והתקשורת שלהם עם הילד, השתנתה הגישה המקובלת בעולם. כיום קיימת הכרה בחשיבות הרבה של האבחון והטיפול בשלבים המוקדמים של הופעת הגמגום ומומלץ לא להשהות את הפנייה לטיפול.
ניתן לחלק את הגישות המקובלות לטיפול בגמגום בגיל הרך לגישות ישירות ועקיפות. הגישות הישירות מתמקדות במאפייני הדיבור של הילד או בחוויות התקשורתיות שלו. גישות אלה מיועדות לספק לילד כלים להפקת דיבור שוטף יותר, או לשפר את האינטגרציה בין השפה, לדיבור ולעולם הרגשי. לעומתן, הגישות העקיפות רואות בהורים כ"סוכני השינוי" ויכולות לכלול מתן הדרכה וייעוץ. הגישות הללו מתמקדות בהורים כמודל לתקשורת ו/או מיועדות לספק להורים כלים ליצירת שינוי התנהגותי בדיבור של הילד. יש צורך להתאים את הגישה הטיפולית למאפייני הדיבור של הילד ולמאפייני התקשורת המשפחתית.
האבחון והטיפול בילדים עם גמגום מתבצע ע"י קלינאי תקשורת ויכול להתקיים במכוני השמיעה ודיבור של קופות החולים, במרפאות הדיבור של בתי החולים, במכוני התפתחות הילד ובמסגרות פרטיות שונות. קופות החולים משתתפות בעלויות הטיפול במסגרות השונות, בהתאם לכללים שנקבעו על ידי משרד הבריאות.
פרוגנוזה
דגלים אדומים
ביבליוגרפיה
- אמב"י - ארגון ישראלי המיועד לסייע ולספק מידע לאנשים עם גמגום ולמשפחותיהם
- אגודת קלינאי התקשורת הישראלית
- אתר למידע כללי על גמגום
- American Psychiatric Association. Diagnostic and statistical manual of mental disorders (DSM-4th ed). Washington, DC: British Library Cataloging in Publication Data 1994
- Starkweather CW, Gottwarld S, Halfond M. Stuttering prevention. Englewood Cliffs NJ: Prentice Hall 1990
- World Health Organization. Manual of international statistical classification of diseases, injuries, and causes of death 1977;1. Geneva, Switzerland: World Health Organization
- World Health Organization. International statistical classification of diseases and related health problems (10th revision). Geneva, Switzerland: World Health Organization 2007
- Yairi E, Ambrose NG. Early childhood stuttering. For clinicians by clinicians. Austin, Texas: Pro-ed 2005
קישורים חיצוניים
- גמגום בגיל הרך, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר רות עזרתי, ד"ר עופר אמיר