כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק בדיקת אלבומין - Albumin testing
הופניתם מהדף היפו-אלבומינמיה לדף הנוכחי.
| מדריך בדיקות מעבדה | |
| אלבומין | |
|---|---|
| Albumin | |
| |
| מעבדה | כימיה בדם, כימיה בשתן, כימיה בנוזל השדרה וכימיה במי השפיר |
| תחום | בדיקות כימיות של הדם והשתן בעיקר להערכת תפקודי כבד וכליה |
 | |
| יחידות מדידה | גרם לדציליטר |
| טווח ערכים תקין | בדם- לתינוקות בימי חייהם הראשונים הרמה של אלבומין בדם היא 2.8-4.8 גרם לדציליטר, אך למעשה מגיל 3 חודשים ומעלה תחום הנורמה של אלבומין בנסיוב הוא 3.5-5.4 גרם לדציליטר. בשתן-במקלונים (albustix) התוצאה שלילית, ובמדידה כמותית בגישה של RIA או במדידה טורבידימטרית באיסוף של 24 שעות תחום ערכי הנורמה הוא 3.9-24.4 מיליגרם ל-24 שעות. בנוזל השדרה (CSF)-מגיל 3 חודשים עד גיל 4 שנים רמת אלבומין קטנה מ-45 מיליגרם לדציליטר; מגיל 4 שנים ומעלה רמת אלבומין ב-CSF היא בין 10-30 מיליגרם לדציליטר. בנוזל מי השפיר-תחום הנורמה של אלבומין הוא 0.1-0.8 גרם לדציליטר. |
| יוצר הערך | פרופ' בן-עמי סלע |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – אלבומין
מטרת הבדיקה
כיוון שתרחישים קליניים רבים מתבטאים בירידה ברמת אלבומין בדם, הדרישה לבדיקה זו רלוונטית למגוון גדול של מחלות ומפגעים קליניים. מדידת אלבומין היא חלק בלתי נפרד מפאנל בדיקות כבד, כחלק בבדיקות להערכת תפקודי כליה כגון אבחון תסמונת נפרוטית, ובדרך כלל ביחד עם בדיקת prelbumin, להערכת הסטאטוס התזונתי בעיקר במצבים הנחשדים לחוסר תזונה. מדידת אלבומין תידרש במצבים של עייפות ואיבוד משקל מסיבות לא ידועות, או הופעת נפיחות סביב העיניים, בצקת בעיקר בגפיים התחתונות, פעילות יתר של בלוטת התריס, או מצבי דלקת וכן הלם. מדידת אלבומין מתבצעת בתרחישים של ספיגה לקויה (קרוהן, צליאק), או בעיקר בילדים הם חשד לאיבוד ניכר של חלבונים בצואה (protein losing enteropathy). מצבי כוויות נרחבות, מצבי אלח דם (ספסיס) או מיימת (ascites) הם תרחישים בהם יש איבוד ניכר של אלבומין מהדם, באופן המחייב ניטור רמתו. מדידת רמת אלבומין בדם מתחייבת כל אימת שנדרשת מדידת רמת סידן בדם. איבוד נוזלים מסיבי בתרחישים של התייבשות (דה-הידרציה) הם סיבה מובהקת לעלייה ניכרת ברמת אלבומין הנמדדת בנסיוב, וזו אף סיבה קריטית למדידת אלבומין במצבים אלה.
בסיס פיזיולוגי
אלבומין הוא החלבון המרכזי בפלזמה, ומהווה מבחינת רמתו במצבים תקינים למעלה ממחצית כלל החלבונים בדם (כ-55%). אלבומין מיוצר בכבד, כאשר במבוגר במשקל 70 ק"ג מדי יום מיוצרים בממוצע 14 גרם אלבומין. החלבון מונומרי, ומכיל בצורתו הסופית 585 חומצות אמיניות, ומשקלו המולקולארי הוא 66,248 דלטון, הוא מסיס מאוד במים, ובגלל הנקודה האיזואלקטרית הנמוכה יחסית שלו (4.9), הוא נע מהר יחסית לכיוון האנודה באלקטרופורזה הסטנדרטית בבופר ברביטאל (pH8.6), באופן שהוא מופיע כחלבון הראשון ביחס לגלובולינים הנעים באופן יותר איטי. אלבומין הוא חלבון גלובולארי ומאוד קומפקטי במבנהו התלת מימדי: מחקרים בקריסטלוגרפיה בקרני X העלו שממדי אלבומין הם 140 על 40 אנגסטרם, והוא גם ייחודי בהיותו אחד החלבונים הבודדים בדם שאינו גליקופרוטאין.
למעשה, בצילום תלת-ממדי של מולקולת אלבומין, מתקבלת מולקולה דמוית-לב (ראה תמונה), המתקבלת משלושה מקטעים (domains), שכל אחד מהם מורכב משתי תת-יחידות כאשר לכל אלה אזורים זהים משותפים. מסתבר שאזורי הקישור של ליגנדים שונים לאלבומין מתרכזים בעיקר בחללים ההידרופוביים בתת-יחידות IIA ו-IIIA. בסך הכול יש במולקולת אלבומין כאמור 6 תת-יחידות שכל אחת מהן מכילה 5 או 6 קשרים די-סולפידיים (-S-S-), וכך יש שני סוגי מולקולות אלבומין: כ-67% ממולקולות אלבומין מכילות 35 שיירים של ציסטאין (והן מכונות mercaptalbumins) בעוד 33% מכלל מולקולות האלבומין מכילות רק 34 שיירי ציסטאין. ריבוי יחסי זה של שיירי ציסטאין מאפשר יצירה של 17 קשרים די-סולפידיים תוך מולקולאריים מה שמסביר את המבנה המכונס של אלבומין.
הגן המקודד לאלבומין ממוקם בכרומוזום 4 וידוע על מספר מוטציות נדירות בגן זה. ידוע מספר מועט ביותר של אנשים החסרים אלבומין (מצב הידוע כ-analbuminemia), או כאלה בהם האלבומין מופיע באלקטרופורזה כשני פסים קרובים ביותר, מה שמבטא שחלוף של חומצת אמינו גלוטמאט או אספרטאט בליזין, באופן שנותן תמונה מפוצלת של 2 סוגי אלבומין (bis-albunminemia). תקופת מחצית החיים של אלבומין בדם היא 19 יום. אלבומין מסונטז בכבד כחלבון זימוגני הידוע כ-pre-proalbumin, כאשר פפטיד מהקצה ה-N טרמינאלי של מולקולה זו מורחק ממנה עוד לפני שהחלבון השלם משתחרר בהפאטוציטים מהרטיקולום האנופלזמי בו הוא מיוצר. לאחר ביקוע פפטיד זה ליצירת ה-proalbumin המכיל 609 חומצות אמיניות, עובר התוצר האחרון ביקוע נוסף של פפטיד בשלחופיות Golgi, ליצירת התוצר הסופי של אלבומין המכיל 585 חומצות אמיניות, אשר מופרש ישירות מהכבד לדם.
התפקידים הפיזיולוגיים של אלבומין: חלבון זה חיוני ביותר בוויסות נפח הדם על ידי שמירה של הלחץ האונקוטי (או הלחץ הקולואידלי-אוסמוטי) של הדם במערכת הסגורה שלו. בגלל הריכוז הגבוה של אלבומין בדם, הוא תורם למעשה כ-75-80% מהפונקציה של שמירה על הלחץ האונקוטי, מה שמונע הסתננות של נוזלים מהחלל התוך-וסקולארי אל הרקמה החוץ-וסקולארית, מה שעלול לגרום לבצקת, מיימת או הצטברות נוזל פלאורלי. ידוע שהלחץ ההידרו-סטאטי התוך וסקולארי גבוה ב-25-30 מ"מ כספית מהלחץ החוץ-וסקואלרי, מה שהיה עלול לגרום תיאורטית לזליגת מים אך מחוץ למערכת הדם. אלבומין מהווה מעין בופר המאזן עודף לחץ הידרוסטטטי זה, ומונע איבוד נוזלים מתוך כלי הדם. אמנם, במצבים של היפו-אלבומינמיה עם רמת חלבון זה של 2.0-2.5 מיליגרם לדציליטר, עלולה להיגרם בצקת בגלל הירידה בלחץ האונקוטי.
אלבומין משמש גם כנשא העיקרי של מולקולות שונות בפלזמה, בעיקר אלה עם דרגת מסיסות נמוכה בעיקר בגלל אופיין ההידרופובי, שאלמלא התקשרותן לאלבומין היו שוקעות, או מסתננות מהדם לנוזלי גוף או לרקמות אחרות. מולקולות אלה כוללות הורמונים דוגמת תירוקסין וקורטיזול וכן הורמוני מין, מלחי מרה, בילירובין לא-מצומד, חומצות שומן חופשיות, קטיונים כמו נתרן, אשלגן, מגנזיום, נחושת, אבץ וסידן, חומצת שתן ומספר תרופות דוגמת קומאדין, סליצילטים, valproate ,clofibrate ,digoxin ,NSAIDS ,midazolam ,thiopental phenobutazone ,phenytoin ואחרים. לכן, רמות נמוכות של אלבומין יכולות להסביר תופעות של "רעלנות של תרופות" במינון נמוך, כאשר מודדים את רמת התרופה ולא מודדים רמת אלבומין. בדגימות עם היפו-אלבומינמיה, התרופה ה"פעילה" הבלתי-קשורה לאלבומין היא בריכוז יחסי גבוה יותר מאשר בדגימות דם עם רמת אלבומין תקינה. הכמות המוגברת של תרופה חופשית עלולה לגרום לתגובה רעלנית שלה. דוגמה מובהקת לתרחיש האחרון היא של מטופלי דיאליזה בהם רמת אלבומין עלולה להיות נמוכה, המטופלים ב-phenytoin: השפעה רעלנית של phenytoin עלולה להופיע ברמות תרופה המקובלות כסבירות. בעצם יכולתו של אלבומין לקשור טוקסינים שונים, הוא יכול לסייע בתהליך הדה-טוקסיפיקציה שלהם.
אלבומין משחק תפקיד בסטאטוס התזונתי שלנו. יש המצביעים על מבנהו של אלבומין כערובה לכך שהוא יכול לשמש מאגר זמין של חומצות אמיניות בעיקר אלה החיוניות. במצבי רעב ממושך, רמת אלבומין בדם יורדת משמעותית, ולבטח יותר מאשר הירידה ברמת גלובולינים שבדם. במצבים אלה, אלבומין יכול לשמש מקור לחומצות אמיניות להן הגוף נזקק ואשר הגעתן מהמזון מוגבלת בתרחישי רעב.
לאלבומין יש כנראה תפקיד מסוים בלכידתם של רדיקאלים חופשיים. מסתבר שבאותן מולקולות אלבומין עם 35 שיירי ציסטאין, בהן שייר סולפהידרילי (SH-) אחד בלתי מזווג שאינו יכול ליצור קשרים די-סולפידיים עם שיירי SH- על חלבון זה, שייר זה זמין לקשור רדיקאלים חופשיים כמו תרכובות חנקניות או נגזרות חמצן. אלבומין משחק גם תפקיד במאזן בסיס-חומצה בדם, שכן בגלל מטענו החשמלי השלילי, וריכוזו הגבוה בפלזמה הוא תורם ל-“anion gap”. שכן בנוסף לכלוריד השלילי, גם אלבומין, פוספאט אנאורגני והמוגלובין, הם בעלי תרומה לאגף האניוני של המשוואה.
מעניין הקשר האבולוציוני בין אלבומין לבין alpha-fetoprotein שהוא למעשה שווה הערך של אלבומין בדם העוברי לפחות בכך שגם הוא נשא של חומצות שומן חופשיות, קטיונים, ובילירובין. לכן לא ייפלא ששני חלבונים אלה מכילים פפטיד בעל 59 חומצות אמיניות הזהה באופן מושלם בין שניהם ברצף חומצות האמיניות שלו.
הסכּרה (glycation) של אלבומין: ידוע שחלבונים דוגמת המוגלובין ואלבומין יכולים לעבור תהליך איטי ובלתי אנזימטי של קישור גלוקוזה , בעיקר על ידי יצירת בסיס Schiff בין מולקולת הסוכר לבין שייר האפסילון-אמינו של החומצה האמינית ליזין (ולעתים גם ארגינין). נראה שבחולי סוכרת לא מאוזנים, ניתן למדוד רמה מוגברת של גליקו-אלבומין בנסיוב, וטסט זה היה מקובל עד לפני שנים אחדות תחת הכותרת "פרוקטוזאמין", אך פינה את מקומו למבחן Hemoglobin A1C. הסכרת אלבומין עם מולקולות סוכר, מפחיתה במידה מסוימת את המטען החשמלי השלילי של חלבון זה, מה שמקל על הסתננותו דרך ממברנת הבסיס בכליה, שכן גם האחרונה היא טעונה פחות מטען שלילי בחולי סוכרת בגלל חסר בתהליך הסוּלפציה של ממברנה זו. מכאן שחלבון מסוכר מצליח להסתנן ביתר קלות בפקעיות הכליה ולהגיע לשתן ב-diabetic nephropathy.
יתרה מכך, תהליך של glycation יכול להביא ליצירת תוצרי קצה של תהליך הסכּרה זה, מה שמכנים AGE או advanced Glycosylation End-Products, שהשפעותיהם הביולוגיות שליליות בדרך כלל, על ידי שהם נקשרים לקולטנים ספציפיים, ומביאים ליצירת תוצרי ביניים פעילים מבחינה חמצונית. מולקולות AGE יכולות גם להגיב עם DNA ולגרום למוטציות, כמו גם להפריע בתהליך יצירת מולקולות NO על ידי התאים.
מספר תרופות ידועות ככאלה המעלות רמת אלבומין בדם: אינסולין, אנדרוגנים, הורמון גדילה וסטרואידים אנאבוליים. תרופות ותכשירים המשפיעים באופן פיזיולוגי להורדת רמת אלבומין בדם הם: asparaginase, ,azathioprine ,chlorpropamide ,cisplatin ,dapsone ,dextran, אסטרוגנים כולל גלולות למניעת הריון, ibuprofen ,isoniazid ,nitrofurantoin ,phenytoin, מינונים גבוהים של פרדניזון, חומצה ולפרואית ו-allopurinol. טיפול בהפארין עלול לתת תוצאה מופחתת כזובה של אלבומין כאשר המדידה נעשית במכשור Beeckman ASTRA 8, או במכשור DuPont aca 2. טיפול ב-clofibrate וב- phenylbutazone יתנו תוצאה מופחתת כזובה כאשר מדידת אלבומין נעשית בשיטה המקובלת של bromcresol green. לגבי מדידת אלבומין בשתן: טיפול ב-phenazopyridine יביא לעליה ברמת אלבומין המופרש בשתן, כמו גם עירוי תוך ורידי של polyvinylpyrrolidone.
פענוח תוצאות הבדיקה
היפר-אלבומינמיה
בדרך כלל תרחיש זה מוגבל למצבי התייבשות (דה-הידרציה) וירידה משמעותית בכמות המים בפלזמה, אך גם לדיאטה עשירה במיוחד בחלבונים. במצב זה רמת האוסמולריות בגוף גבוהה, והגוף מפחית את רמת האבץ למנוע תופעה זו. אבץ מווסת את הטרנספורט התאי של האוסמוליט taurine, ואילו אלבומין ידוע כמגביר את ספיגת taurine בתאים. רמה מוגברת של אלבומין ב-CSF אופיינית לזליגת החלבון לנוזל השדרה במצבים של דלקת קרום מוח חיידקית (bacterial meningitis), בתסמונת Guillain-Barré, ובמצבי טראומה.
היפו-אלבומינמיה
יכול להתרחש במגוון גדול של מצבים. במתן נוזלים תוך-ורידי והידרציה מהירה צפויה ירידה ברמת אלבומין הנמדדת בו-זמנית. כללית מתאימה רמה נמוכה של אלבומין לירידה בכושר ייצורו בכבד, במחלות או מפגעי כבד שונים, כגון שחמת (הסיבה השכיחה ביותר לרמת אלבומין נמוכה בין מפגעי הכבד), אלכוהוליזם כרוני, נמק בכבד, במחלת Wilson בשלב מתקדם, ממאירות ראשונית או משנית בכבד. ראוי לציין שרמה נמוכה של אלבומין אינה מזוהה בדרך כלל עם תרחיש של הפאטיטיס נגיפי חריף ללא-סיבוכים, בה במידה שרמה תקינה של אלבומין אינה מתיישבת עם אבחון של שחמת הכבד.
במצבים של מחלה קריטית הפחתת ייצור אלבומין בכבד באה גם על רקע של ייצור מועדף בכבד של חלבוני הפאזה החריפה לסוגיהם (acute phase proteins), כגון CRP, פיברינוגן, ו-haptoglobin. במצבים חריפים כאלה בנוסף לירידה ברמת אלבומין בדם מתרחשת ירידה ברמת pre-albumin (הידוע כ-transthyretin), טרנספרין, והחלבון-הקושר-רטינול.
רמת אלבומין נמוכה מזוהה עם מצבים דלקת חריפה או כרונית כגון מחלות ראומטיות, מחלות קולגן, תהליכים גרנולומטיים, ברוב ההדבקות הבקטריאליות, הדבקות נגיפיות הכרוכות בהרס רקמתי, מצבי נמק רקמתי (בעיקר אלה שמתרחשים בממאירות), וסקוליטיס, במחלת מעי מכייבת, בדלקת הקרומים (serositis), וכן באנדוקרדיטיס בקטריאלית תת-חריפה (SBE).
למרות שחולים במצבי טיפול נמרץ מייצגים מגוון רחב של תרחישים, ברבים מהם אנו עדים לרצף של תגובות דלקתיות חריפות (inflammatory cascade), העלולות לגרום להגברת זליגה וסקולארית המוכרת כ- "capillary leak syndrome". במצב זה יש דליפה של של נוזל עשיר בחלבונים לאינטרסטיציום החוץ- וסקולארי, וזו אכן הסיבה העיקרית לירידה ברמת האלבומין בדם במצבי אלח-דם. לכן יש להתייחס לאלבומין כסמן לא ספציפי של מצבי מחלה חריפה, ולא כמחולל שלה. לכן ההתייחסות אל אלבומין במצבים חריפים היא כאל "negative acute phase protein".
היפו-אלבומינמיה תופיע במצבי כשל כלייתי המביא להפרשה מוגברת של אלבומין בשתן. המצב האופייני ביותר היא תסמונת נפרוטית, עמילואידוזיס, נפרופתיה על רקע סוכרת, myeloma nephrosis, בהן כמות אלבומין המופרשת בשתן ב-24 שעות נעה בין מאות מיליגרמים עד לגרמים אחדים. מחלות כליה אחרות בהן יש איבוד מתון יותר של אלבומין בשתן דוגמת גלומרולונפריטיס, נפריטיס הכרוכה ב-SLE, פיאלונפריטיס, או נפרופתיה המושרה על ידי תרופות כ-phenacetin.
היפו-אלבומינמיה יכולה לבוא לביטוי במצבי ספיגה לקויה (קרוהן, צליאק, מחלת Whipple וכן -IBD), בכיב מעי, בתת-תזונה או תזונה לקויה, בדיאטות דלות-חלבון, איבוד משקל, שלשולים ממושכים, אנורקסיה, או במצבי protein-losing enteropathy כגון במחלת Ménétrier.
היפו-אלבומינמיה נמצא במצבי כוויות נרחבות, פגיעות מעיכה וחבלה טראומטית, כתוצאה ממצבי ניתוח מורכבים, כמצבי מיימת (ascites) כתוצאה באיבוד בתפליט בחלל הבטן. רמה נמוכה של אלבומין תימדד לעתים בשלבי הריון מתקדמים כתוצאה מ-hyper-volemia, ותרחיש זה יכול להופיע גם במתן אסטרוגנים, במספר מחלות של מפגע חד-שבטי של אימונוגלובולינים כגון במיאלומה נפוצה, במאקרוגלובולינמיה ע"ש Waldenström" אך גם באי ספיקת לב גדושה.
היפו-אלבומינמיה יכולה להופיע במצבים של קטבוליזם מוגבר כגון במצבי חום ממושך, טיפול באנטי-מטבוליטים, במצבים היפר-מטבוליים ממקור הורמונאלי כגון במחלת Cushing, תירוטוקסיקוזיס, בסוגי ממאירות אחדים וב-preeclampsia. בפעילות-יתר של בלוטת התריס.
הפרשה מוגברת של אלבומין בשתן תיתכן אם השתן ניתן מיד לאחר פעילות גופנית בעצימות גבוהה, או בעת מחלת חום, או חשפיפה לטמפרטורות נמוכות במיוחד, במקרים של יתר לחץ-דם, הריון, או פרוטאינוריה אורתו-סטאטית.
פרוטאינוריה על רקע מפגע כליות
כל תרחיש של הגברת החדירות של פקעיות הכליה כמו גלומרולו-נפריטיס, סוכרת בשלב מתקדם, נפריטיס הקשורה ל-SLE, נפרופתיה כתופפעת לוואי של טיפול ב-phenacetin, פייאלו-נפריטיס, כליה כיסתית, אי-סבילות תורשתית לפרוקטוז, מיאלומה נפוצה, סרקואידוזיס, עמילואידוזיס, הרעלה עם מתכות כבדות, דלקת בדרכי השתן (cystitis), ממאירות של מערכת השתן, דחיית שתל של כליה.
מדידת היחס אלבומין/גלובולין בדם או A/G ratio
יחס נמוך יכול לבטא מצבים כמו שחמת הכבד, מחלות אוטו-אימוניות, תסמונת נפרוטית, הפאטיטיס נגיפי, HIV, מפגעי מח עצם. בנוזל השדרה משתמשים במדידת היחס IgG/albumin לאבחון של טרשת נפוצה, כאשר אין בנמצא דגימת נסיוב בנבדק עם חשד לטרשת נפוצה. קביעת יחס זה במקביל למדידת פסים אוליגוקלונאליים של IgG חיונית לאבחון טרשת נפוצה. ב-80% מהחולים עם טרשת נפוצה נמצא יחס מוגבר של IgG/albumin. יחס זה יימצא מוגבר גם במחלות דה-מיאלינטיביות-דלקתיות כמו נוירוסיפיליס, ב-SSPE, וכן במצב דלקתי של polyardiculonephropathy.
הוראות לביצוע הבדיקה
רצוי צום של 4-8 שעות. נטילת דם במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב) או מבמנת הפארין (פקק ירוק). יש להימנע מביצוע המדידה בדגימה המוליטית או ליפמית באופן משמעותי. למדידה כמותית של אלבומין בשתן יש להעדיף איסוף שתן של 24 שעות או לפחות 12 שעות. יש להימנע מאיסוף שתן בכלי עם חומרים משמרים כמו כלורהקסידין, או דטרגנטים דוגמת נגזרות של אמוניום, העלולים לתת תוצאה מוגברת כזובה. חיוני לבצע בדיקת אלבומין בשתן טרי, כיוון שדגימת שתן ששהתה מספר שעות בטמפרורת החדר, הופכת להיות יותר בסיסית, מה שעלול לתת תוצאות מוגברות-כזובות של אלבומין.
ראו גם
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-שומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב (יוצר הערך)