כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק השמנת יתר וירידה קוגניטיבית - Obesity and cognitive decline
| השמנת יתר וירידה קוגניטיבית | ||
|---|---|---|
| Obesity and cognitive decline | ||
| ||
| יוצר הערך | ד"ר קרן תורגמן, ד"ר יונית מרקוס-פרלמן, ד"ר ברוריה טל, ד"ר גיסיקה זק, פרופ' נפתלי שטרן | |
אנו עדים לעלייה דרמטית בתוחלת החיים. בישראל, למשל, נרשמה עליה של כ-5 שנים בתוחלת החיים מאז סוף המאה ה-20. עליה זו מציבה אתגרים רבים לחברה, כגון התמודדות עם היקף נרחב של חולים במחלות הגיל השלישי ובראשן בעיית הירידה הקוגניטיבית והשיטיון (דמנציה). במקביל לעלייה בתוחלת החיים, מתפשטת בעולם מגפה של השמנת יתר, מגפה שממדיה הוכפלו החל משנות השמונים של המאה הקודמת, כך שבחלק ניכר ממדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, Organisation for Economic Co-operation and Development) כ-60-70 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מעודף משקל (25<BMI - Body Mass Index), וכ-30–35 אחוזים סובלים מהשמנת יתר (30<BMI). מגמות אלו אינן פוסחות על מדינת ישראל, שאמנם מדורגת במקום גבוה בתוחלת החיים של תושביה, אך גם בהיקף מגפת השמנת היתר, אשר פוקדת 62 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ואף מגיעה לכדי 75 אחוזים מאוכלוסיית הנשים במגזר הערבי.
עלתה לכותרות שאלת הקשר האפשרי בין השמנת יתר ובין הידרדרות קוגניטיבית. הנושא פרץ לתודעה הציבורית באמצעי התקשורת עם פרסום ממצאיו של מחקר שוודי שהראה כי השמנת יתר בגיל העמידה מלווה בסיכון גבוה פי 4 לחלות במחלת אלצהיימר לאחר גיל 65[1]. אם תצפיות אלו אכן נכונות, מגפת השמנת היתר בהחלט מהווה סיבה לדאגה.
ההתעניינות בקשר שבין קוגניציה ובין משקל הגוף ובאפשרות כי השמנת יתר משפיעה לרעה על הכושר האינטלקטואלי, החלה בשנת 1982, כשקבוצת חוקרים דנית פרסמה עבודה פרובוקטיבית שביצעה בחיילים בגילאים 18–21 שנים. בעבודה זו, השוו החוקרים את מנת המשכל של 1,836 חיילים הסובלים מהשמנת יתר (31≤BMI) לזו של קבוצה בת 2,719 חיילים בעלי משקל גוף תקין, ודווחו כי מנת המשכל של הסובלים מהשמנת יתר הייתה נמוכה בצורה מובהקת מזו של חיילים בעלי משקל גוף תקין[2]. כעבור כמה שנים, בחנו החוקרים את תוצאות עבודתם בשנית, הפעם תוך תקנון למעמד הסוציו-אקונומי. הם קבעו, כי בכל השכבות הסוציו-אקונומיות, השמנת היתר הייתה קשורה במנת משכל נמוכה יותר ובהישגים אקדמיים פחותים. עבודות תצפיתיות אלו לא ענו על השאלה האם השמנת היתר היא אכן הסיבה לירידה האינטלקטואלית, או שמא שני המצבים קשורים בבסיס גנטי משותף או בחשיפה לגורם סביבתי כלשהו.
הקשר בין השמנת יתר לבין התפקוד הקוגניטיבי לאורך החיים
הספרות הרפואית עשירה בעבודות שעמדו על הקשר בין משקל גוף, השמנה ותפקוד קוגניטיבי. על כן, בבואנו לסקור אותה, עלינו להכיר בהבדלים בין העבודות השונות:
- הבדל מהותי ראשון הוא ההבדל בתבנית המחקר, כאשר רב המחקרים בתחום הם מחקרי חתך רוחב (Cross-sectional) שהם בעלי תוקף חלש יחסית, ולצדם גם מחקרי אורך פרוספקטיביים שהתוקף שלהם חזק יותר. אולם, מטבע הדברים, מחקרי אורך קשים יותר לביצוע, במיוחד כשבוחנים את הקשר בין משקל גוף בגיל הצעיר לבין התפקוד הקוגניטיבי והסיכוי להופעה של שיטיון (דמנציה) כעבור עשרות שנים
- מעבר לשוני הבסיסי בתבנית המחקר, קיימים הבדלים רבים בשיטות ההערכה למידת ההשמנה (משקל גוף, BMI, היקפי גוף), ובסוגי התבחינים המשמשים את החוקרים בהערכת התפקוד הקוגניטיבי של הנבדקים
אחת הדרכים לנסות לענות על השאלה מה קדם למה, השמנת יתר לירידה בקוגניציה או להפך, היא בחינת הסוגיה לאורך חיי האדם. נציג כעת סיכום של המחקרים אשר בחנו קשר בין ה-BMI (מדד מקובל למידת השמנה) בשלבים שונים של החיים ובין הופעה של ירידה קוגניטיבית מאוחרת יותר.
השמנת יתר בהיריון ותפקוד קוגניטיבי של היילוד
בהקשר זה בולטת עבודה מדאיגה במיוחד, אשר הסתכלה על הקשר שבין BMI אמהי עוד בטרם כניסתה של האם להיריון ובין התפקוד הקוגניטיבי של הילד העתידי. במחקר שבוצע בקרב 355 ילדים אפרו-אמריקנים בגיל 5, נבדק התפקוד הקוגניטיבי במישורים רבים בהקשר ל-BMI של האם לפני ההיריון. נמצא, כי קיים מתאם שלילי בין BMI זה לבין התפקוד הקוגניטיבי הלא מילולי של הילד. בעבודה זו נמצאה גם השפעה שלילית של העדר מסגרת חינוכית ממוסדת בגיל הרך על תפקודים קוגניטיביים אלו. המחקר הראה כי עלייה של 12.2 יחידות BMI הייתה קשורה בירידה של 5 נקודות במנת המשכל, ובירידה של 9 נקודות אם בנוסף הילד לא היה בגנון[3].
לעומת זאת, בכל הקשור לתפקוד המוטורי של הילד, לא נצפתה השפעה לא של ה-BMI האמהי ולא של המסגרת החינוכית.
עבודה זו מחזקת את ההשערה כי הקשר בין השמנת יתר לירידה בקוגניציה עלול להיווצר כבר בשלב מוקדם מאוד בחיים. בנוסף, היא מדגישה כי קרוב לוודאי קיים מרכיב סביבתי חינוכי שאף הוא עשוי להיות קריטי בילד בגיל הרך. עם זאת, ברור לכל שעבודה מסוג זה אינה יכולה לשלול בסיס גנטי משותף בין השמנת האם לבין מנת המשכל הנמוכה יותר של הילד.
השמנת יתר ותפקוד קוגניטיבי בילדות
עבודות מספר עסקו בקשר האפשרי שבין משקל הגוף בילדים לבין תפקודם הקוגניטיבי במהלך הילדות. רב העבודות בתחום הן מחקרי חתך רוחב (Cross-sectional). העבודה הגדולה ביותר שייכת לקבוצת חוקרים שבדקה אוכלוסיית ילדים מבסיס הנתונים של מחקר ה-NHANES III (National Health and Nutrition Examination Survey)[4]. בעבודה זו, שכללה 2,519 ילדים אמריקאיים בגילאי בית ספר (16-8 שנים), נמדד ה-BMI כמדד להשמנה, ונערכו ארבעה מבחנים קוגניטיביים: שני מבחנים המעריכים תהליכי חשיבה בלתי מילוליים והבנת החלל, ושניים המעריכים יכולת אקדמית. הפעם כללה קבוצת הנחקרים בעיקר ילדים לבנים, כשילדים אפרו-אמריקאיים היוו רק 14 אחוזים מהקבוצה. הנחקרים סווגו כבעלי משקל גוף תקין, כבעלי סיכון להשמנת יתר (המוגדר כ-BMI בין האחוזונים 85–94, ותועד ב-20 אחוזים מהנבדקים) או כסובלים מהשמנת יתר (BMI מעל אחוזון 95, תועד ב-16 אחוזים מהנבדקים). גם פה נמצא קשר הפוך בין תפקוד קוגניטיבי לבין משקל הגוף. הסבירות לתפקוד קוגניטיבי לקוי הייתה כפולה בקרב ילדים בסיכון להשמנה, וגבוהה פי 3 בקרב אלו המוגדרים כסובלים מהשמנת יתר, גם לאחר תקנונים למצב הסוציו-אקונומי.
בשל תבנית המחקר בעבודה זו (מחקר חתך רוחב), לא ניתן היה לקבוע סיבתיות. בנוסף, קיימת סברה הנתמכת בממצאיהם של מספר מחקרים כי דווקא נחיתות קוגניטיבית בילדות היא זו המביאה להופעתה של השמנת יתר מאוחר יותר במהלך החיים. קבוצת חוקרים ספרדית הראתה כי בעוד שבגיל 4 אין כל מתאם בין ה-BMI של הילד לבין תפקודו הקוגניטיבי, תפקוד קוגניטיבי טוב יותר בגיל 4 היה קשור בהפחתה ניכרת של הסיכון לפתח עודף משקל בגיל 6[5].
הקשר בין BMI לקוגניציה בגיל המבוגר
עבודות חתך רוחב שנערכו במבוגרים מדווחות על תצפיות דומות, שעיקרן מתאם הפוך בין תפקוד קוגניטיבי לבין BMI, או בין תפקוד קוגניטיבי לבין מדדי השמנה בטנית (שיטת הערכה נוספת להשמנה). עבודות אלו בוצעו במגוון קבוצות אתניות, באמצעות שלל תבחינים, ועל מספר נבדקים שנע בין 10 למעל 2,000. רב העבודות מציינות בעיקר ירידה בתפקוד הביצועי, בכישורי השפה, בזיכרון ואף בתפקודים המוטוריים, כשקשר חזק במיוחד נמצא בין השמנה בטנית וירידה בתפקוד הקוגניטיבי. בחלק מהעבודות נצפתה עקומת קשר בצורת J או U, כלומר גם ערכי BMI מתחת לתחום הנחשב לנורמלי היו קשורים עם ירידה קוגניטיבית. אחד הנושאים שקבל תשומת לב מיוחדת בעבודות אלו, הוא הקשר בין השמנת יתר אצל מבוגרים בגיל העמידה והסיכון לפתח שיטיון (דמנציה) כגון מחלת אלצהיימר בגיל המבוגר.
מספר עבודות נוספות שפורסמו בתחום הן עבודות אשר עקבו בנקודות זמן שונות אחר מחזורים של נבדקים. ביניהן, ניתן לציין במיוחד את מחקר Whitehall, אשר עקב במשך כ-24 שנים אחר למעלה מ-10,000 עובדי ציבור בבריטניה[6]. המשתתפים במחקר גויסו בגיל ממוצע של 44 שנים. את משקלם בגיל 25 הם מסרו על פי זיכרונם. מכאן ואילך הנתונים התקבלו ממבדקים שנערכו אחת לכ-5 שנים, בין השנים 1985–2009. גם בעבודה זו נמצא כי תיעוד של השמנת יתר לפחות בשתי נקודות זמן בגיל המוקדם חזה ירידה בתפקוד הקוגניטיבי בגיל הביניים המאוחר. תצפית זו תוקפה גם לאחר כל ההתאמות והתקנונים לגיל, מין, מצב סוציו-אקונומי ורמת השכלה. בחינה נוספת של נתוני מחקר זה, הצביעה על האפשרות כי בקרב הסובלים מהשמנת יתר, הירידה הקוגניטיבית התלולה נמצאת בתלות עם קיומם של מרכיבי התסמונת המטבולית. מחקר Whitehall גם אישר את הקשר שבין תת-משקל (BMI מתחת ל-18.5) לבין תפקוד קוגניטיבי ירוד בגיל המבוגר.
עבודות נוספות, אך לא כולן, הגיעו למסקנות דומות באשר לקשר השלילי שבין BMI והשמנה בטנית בגיל העמידה לבין הסיכון לירידה קוגניטיבית או להופעת שיטיון (דמנציה) בגיל הקשיש. חלקן אף אישרו וביססו את התצפית הנזכרת למעלה לגבי הקשר שבין תת-משקל לבין סיכון מוגבר לשיטיון. באופן כללי ניתן לומר כי השמנת יתר בגיל הבוגר המוקדם מגבירה פי 3 את הסיכון לירידה קוגניטיבית, ובמיוחד למחלת אלצהיימר בגיל הקשיש, וזאת לאחר תקנונים מתאימים אשר לוקחים בחשבון גם גורמי סיכון קרדיווסקולריים כגון עישון, יתר לחץ דם וסוכרת.
הקשר בין BMI לקוגניציה בגיל הקשיש
בצד ההסכמה לגבי ההשפעה השלילית של השמנת יתר (BMI גבוה) מוקדם בחיים על הסיכון לדמנציה בזקנה, דווקא כשהדבר נבדק בגיל המתקדם, לא נראה מתאם הפוך בין BMI לבין תפקוד קוגניטיבי. למעשה, בניגוד למה שתואר קודם, בגיל המבוגר, נראה כי עודף משקל עשוי אף להגן מפני ירידה קוגניטיבית, בעוד שרב המקורות מסכימים כי קיים קשר בין תת-משקל לבין ירידה קוגניטיבית. הדבר בולט במיוחד בקרב קשישים מופלגים. בעבודת חתך רוחב שבוצעה בקרב 638 מתנדבים סיניים בגיל ממוצע של 93 שנים (64 היו מעל גיל 100), אשר חולקו לרבעונים (Quartiles) על פי ה-BMI שלהם, התברר כי התפקוד הקוגניטיבי השמור ביותר היה דווקא בקבוצת הביניים שלה BMI בין 21.1-18.9. בקבוצה זו הסבירות לדמנציה הייתה נמוכה ב-40 אחוזים מזו שברבעון התחתון (BMI נמוך מ-16.6) שנקבע כנקודת ייחוס[7]. אך מעצם הישרדותם של הנבדקים בגיל כל כך מתקדם, ניתן לתהות לגבי הטיה בדגימת הנבדקים, וקיים ספק לגבי הכללת ממצאים אלה לאוכלוסייה הכללית, במיוחד בגילאים צעירים יותר.
מגנונים אפשריים לקשר בין השמנה לבין ירידה בתפקוד הקוגניטיבי
מציאת פתרון לבעיה קלינית מתחילה בתיאור התופעה ועוברת דרך פיצוח המנגנונים המעורבים בגרימתה. בנושא שבנדון קיימת הסכמה רחבה, כי קיים קשר בין השמנה בגיל הבוגר המוקדם, קרי גיל העמידה, לבין ירידה מואצת בתפקוד הקוגניטיבי בשלב מאוחר יותר. כעת, מנסים החוקרים למצוא את ההסבר לקשר זה. יש להכיר בעובדה שעדיין לא ניתן הסבר קוהרנטי יחיד לתופעה, אולם קיימות מספר השערות, שאת חלקן נציג:
- מזה זמן מתוארים שינויים בנפח המוח שנצפים בהדמיות טומוגרפיה ממוחשבת (CT - Computed Tomography) או בהדמיות תהודה מגנטית (MRI - Magnetic Resonance Imaging), ובמיוחד ירידה בנפח החומר האפור, עם עליית BMI, וזאת אפילו בקרב מבוגרים בריאים לכל דבר[8]. משמעות ממצאים אלו והתהליך המוביל להם טרם ברורים, אך הם מהווים נושא למחקר אינטנסיבי, אם לשפוט על פי מספר הפרסומים בתחום
- קיימת סברה כי מצב דלקתי המלווה השמנת יתר קשור בגרימת נזק למוח, ייתכן באמצעות ציטוקינים ואדיפוקינים רעילים למוח (נוירו-טוקסיים, Neurotoxic) כגון אינטרלויקין 6 (IL-6), CRP ואף אדיפונקטין
- הוצע כי ההורמון לפטין, אשר ריכוזו גבוה במצבים של השמנת יתר, נכנס למוח וגורם להשקעת החלבון עמילואיד ביתא, אשר מהווה מרכיב עיקרי ברבדים הטרשתיים המאפיינים את מחלת אלצהיימר
- יוחס גם תפקיד חשוב להורמון האינסולין. קיימות עדויות ניסיוניות כי אינסולין במתן אקוטי בשאיפה מסוגל לחדור למוח ולשפר ביצועים אצל חולי אלצהיימר. אולם, השמנת יתר מאופיינת בתנגודת לאינסולין. במצב זה פעולתו הפיזיולוגית של האינסולין בגוף אינה יכולה לצאת אל הפועל. עקב כך, צראמיד (Ceramide) המיוצר בפריפריה מפירוק של שומנים חודר את מחסום הדם-מוח (Blood Brain Barrier, BBB), שוקע ברקמת המוח ומביא לתנגודת לאינסולין בתוכה, ובכך מבטל או משבש את השפעתו המיטיבה של האינסולין ברקמת המוח[9]
- הועלתה גם ההשערה שדום נשימה בשינה (Obstructive Sleep Apnea, OSA) שנפוץ מאוד בחולים עם השמנת יתר, גורם גם הוא לנזק מוחי בשל היפוקסיה בעת דום הנשימה בשינה
- השערה נוספת היא שמרכיבי מזון הנצרכים בצורה מוגברת על ידי אנשים שמנים הם אלו שגורמים לפגיעה המוחית
- לבסוף, בהחלט ייתכן כי קיים בסיס תורשתי משותף שמאפשר בתנאים סביבתיים מתאימים את הופעתן של השמנת יתר וירידה קוגניטיבית גם יחד. בהקשר זה הוזכר הגן FTO (Fat mass and obesity-associated protein), אשר נמצא במחקרים מסוג GWAS (Genome Wide Association Studies) כבעל המתאם הגבוה ביותר עם השמנת יתר, כגורם אשר עשוי להשפיע גם על תפקוד קוגניטיבי. ואכן, האלל השכיח rs9939609 A נמצא קשור בירידה בשטף הדיבור וביכולת לשליפת מילים באנשים מבוגרים הסובלים מהשמנת יתר[10]
ברור כי בתחום זה נחוץ עוד מחקר רב שישפוך אור על גורמים ומנגנונים שונים, וזאת על מנת להוביל בעתיד לפיתוח טיפולים מכווני מטרה.
ההשפעה של ירידה במשקל על התפקוד הקוגניטיבי
ראינו שאכן קיים קשר בין השמנת יתר ובין הידרדרות קוגניטיבית, גם אם טרם נמצאו המנגנונים המסבירים אותו. לא בלתי סביר, אם כך, לשער שירידה במשקל יכולה למנוע הידרדרות זו ולצמצם את הנזקים הנלווים לה.
מספר לא קטן של מחקרים בדק את ההשפעה של ירידה רצונית במשקל על התפקוד הקוגניטיבי. גם בנושא זה תוצאות המחקרים אינן אחידות וקיים קושי בהשוואת המחקרים, שכן הם נבדלים זה מזה בתבנית המחקר, במשך המעקב, בהכללת בקרות ובשילוב (או לא) של פעילות גופנית בתקופת ההתערבות. פורסמה מטא-אנליזה אשר בחרה 12 עבודות ברות השוואה[11]. הממצאים של מטא-אנליזה זו מתחלקים בהשפעה על הזיכרון, ובהשפעה על התפקוד הביצועי (טווחי הריכוז):
- מבחינת הזיכרון, ירידה במשקל השפיעה לטובה, כאשר האפקט היה תלוי ב-BMI ההתחלתי של המטופל: ככל שהוא היה גבוה יותר, חל שיפור רב יותר עם הירידה במשקל. תוצאה זו נראתה גם בעבודות בהן לא הייתה זרוע של פעילות גופנית, אולם האפקט נעלם כאשר הוציאו מהאנליזה את המחקרים ללא קבוצת הביקורת, כך שייתכן כי מדובר בהשפעה של המחקר עצמו (Study effect)
- לעומת זאת כשנבחן התפקוד הביצועי (טווח הריכוז), השפעת הירידה במשקל נשארה זהה גם לאחר הוצאת המחקרים נטולי קבוצת הביקורת מהאנליזה
ניתוחים בריאטריים כפרוצדורה מסייעת לירידה במשקל במבוגרים
אחת הבעיות בירידה במשקל היא השיעור הגבוה של כישלונות לטווח ארוך. אין זה סוד שהרב המכריע של המטופלים חוזר למשקלם המקורי. לאור היקף ממדי השמנת היתר בעולם המערבי, מטופלים רבים פונים לכירורגיה הבריאטרית כפתרון. ניתוחים בריאטריים מביאים ללא ספק לירידה הגדולה והממושכת ביותר במשקל, ולכן נעשים פופולארים יותר ויותר. מדי שנה מבוצעים בארצות הברית כ-150,000 ניתוחים בריאטריים, ועם הגמשת ההתוויות לניתוחים אלו מספרם עשוי לנסוק. לא מכבר פורסמה עבודה קצרה שהדגימה כי כבר לאחר 12 שבועות מביצוע ניתוח בריאטרי ניתן להדגים שיפור בזיכרון. העבודה השוותה 109 חולים מנותחים ל-41 חולים שמנים שלא נותחו, ומצאה שיפור ניכר בקבוצת המנותחים, כאשר בקבוצת הלא מנותחים לא חל שיפור ואף חלה ירידה נוספת בזיכרון במהלך אותו זמן[12]. תוצאות הניתוחים הבריאטריים בטווח הרחוק צפויות להתקבל ממחקר ה-LABS אשר מתקיים כעת בארצות הברית במספר מרכזים ועוקב לאורך זמן אחרי כ-5,000 חולים אשר עברו ניתוח בריאטרי ונמצאים במעקב שנתי[13].
ניתוחים בריאטריים כפרוצדורה מסייעת לירידה במשקל בילדים
אף על פי שהיקף הניתוחים הבריאטריים הולך וגדל, פרוצדורה זו עדיין נדירה יחסית בקרב ילדים ונוער, בעוד הבעיה של השמנת היתר תופסת ממדים חסרי תקדים באוכלוסייה זו. לא קיימות עבודות שבחנו את ההשפעה של ירידה במשקל על תפקוד קוגניטיבי בילדים, לא כל שכן לאחר ניתוח בריאטרי. מספר עבודות הנוגעות בנושא עדיין מתנהלות, ובהן עבודה אחת בישראל בה נבדקת השפעת ירידה במשקל שהושגה על ידי ניתוח בריאטרי על מדדים פסיכו-קוגניטיביים בקרב ילדים בין הגילאים 10–18 שנים, כך שבעתיד אנו צפויים לקבל מידע בתחום גם באוכלוסיית הילדים (ClinicalTrials.gov Identifier NCT01254266).
עד אז, עלינו להשקיע מאמצים כדי למנוע הופעה של השמנת יתר בילדים. צמצום התופעה, גם אם לא ימנע ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, יפחית ללא ספק את התחלואה המשנית הנלווית להשמנה כגון סוכרת מסוג 2 שמאיימת לקצר את תוחלת החיים. המלצה זו תקפה גם במבוגרים, בהם מניעת ההשמנה עשויה להפחית את הירידה הקוגניטיבית שבאה עם הגיל ובוודאי תפחית את הסכנה לתחלואה משנית.
טיפול תרופתי
בתחום הטיפולים התרופתיים הספציפיים לטיפול בהשמנה אין בשורות גדולות. מסתמנת אפשרות כי אינקרטינים עשויים לשחק תפקיד חשוב בכל הקשור לתפקוד קוגניטיבי. הוכח, כי מתן Victoza (Liraglutide) שהוא אנלוג יציב של הקולטן ל-1-GLP המשמש לטיפול בסוכרת מסוג 2 באדם, או מתן אנלוג של GIP העמיד לפירוק על ידי DPP-IV לעכברים המפתחים השמנת יתר כתוצאה מדיאטה עתירת שומן, הביא לשיפור במדדים מטבוליים כולל השמנה, וגם בתפקודים קוגניטיביים[14] [15],
במחקר זה, השיפור הקוגניטיבי שהושג כתוצאה מההתערבות התרופתית היה שווה או רב מזה שהושג על ידי חזרה לדיאטה רגילה, והוא יוחס לשיפור בהעברת האותות בסינפסות בהיפוקמפוס של העכברים. תצפיות אלו טרם אוששו באדם, אולם מאחר שקיים צפי כי תכשירים אלו ירשמו בקרוב לטיפול בהשמנת יתר, ייתכן ונראה כי הם משפיעים לטובה גם על התפקוד הקוגניטיבי באדם. הנחה זו עוד טעונת הוכחה ונבדקת כעת בעבודה קלינית הנערכת בארצות הברית (ClinicalTrials.gov Identifier: NCT01469351).
סיכום
קיים בסיס הקושר בין השמנת יתר לבין ירידה קוגניטיבית בכל שלבי החיים, כאשר השמנת יתר בגיל העמידה מנבאת שכיחות גבוהה יותר של שיטיון (דמנציה) בגיל המבוגר. עם התפשטות המגפה של השמנת היתר בעולם, ובמיוחד בקרב ילדים, התחזית לקוגניציה של האדם בהחלט עגומה. המנגנונים הביולוגיים הקושרים בין שני המצבים עדיין אינם ברורים דיים.
ירידה במשקל עשויה להועיל. הטיפול הנפוץ, בנוסף לשינוי באורח החיים, הוא ניתוחים בריאטריים, וייתכן כי בקרוב יסייעו גם טיפולים תרופתיים. בשלב זה נראה כי הדרך הבטוחה וההגיונית ביותר להילחם בתופעה היא השקעת מירב המשאבים לבלימת מגפת ההשמנה. צמצום התופעה אולי יביא לשיפור בתפקוד הקוגניטיבי בקשישים שגילם הולך ומתארך, אך בוודאי ישיג רווח מטבולי אדיר עם צמצום התחלואה הנלווית להשמנת יתר.
ביבליוגרפיה
- ↑ Xu WI, Atti AR, Gatz M, et al., Neurology 2011; 76,1568
- ↑ S0rensen TI, Sonne-Holm S, Christensen U, et al., Hum Biol. 1982;54,765
- ↑ Neggers YH, Goldenberg RL, Ramey SL, et al., Acta Obstet Gynecol Scand. 2003;82,235
- ↑ Li Y, Dai Q, Jackson JC , et al., Obesity 2008; 16,1809
- ↑ Guxens M, Mendez MA, Julvez J, et al., Am J Epidemiol. 2009;170,438
- ↑ Singh-Manoux A, Czernichow S, Elbaz A, et al., Neurology. 2012;79,755
- ↑ Zhou Y, Flaherty JH, Huang CQ, et al., Dement Geriatr Cogn Disord. 2010;30,517
- ↑ Gunstad J, Paul RH, Cohen RA, Int J Neurosci. 2008;118,1582.
- ↑ De La Monte SM, Panminerva Med. 2012;54,171
- ↑ Benedict C, Jacobsson JA, Ronnemaa E, et al., Neurobiol Aging. 2011;32,1159.e1
- ↑ Siervo M, Arnold R, Wells JC, et al., Obes Rev. 2011;12,968
- ↑ Gunstad J, Strain G, Devlin MJ, et al., Surg Obes Relat Dis. 2011;7,465
- ↑ Belle SH, Berk PD, Courcoulas AP, et al., Surg Obes Relat Dis 2007;3,16
- ↑ Porter DW, Kerr BD, Flatt PR, et al., Diabetes Obes Metab. 2010;12,91
- ↑ Porter DW, Irwin N, Flatt PR, et al., Eur J Pharmacol. 2011;650,688.
קישורים חיצוניים
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר קרן תורגמן, ד"ר יונית מרקוס-פרלמן, ד"ר ברוריה טל, ד"ר גיסיקה זק, פרופ' נפתלי שטרן, המכון לאנדוקרינולוגיה, מטבוליזם ויתר לחץ דם, המרכז ע"ש סמי סגול לטיפול בתסמונת מטבולית, המרכז הרפואי תל אביב והפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב