כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק דאבת השרירים היסטוריה ואפידמיולוגיה - Fibromyalgia history and epidemiology
הופניתם מהדף פיברומיאלגיה אפידמיולוגיה לדף הנוכחי.
| דאבת השרירים היסטוריה ואפידמיולוגיה | ||
|---|---|---|
| Fibromyalgia history and epidemiology | ||
| ||
מיקומן של 9 זוגות הנקודות הרגישות
| ||
| יוצר הערך | ד"ר הווארד עמיטל
|
|
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – דאבת השרירים
דאבת השרירים (Fibromyalgia) תופסת אט אט את מקומה כתסמונת רפואית על דעת הקהילה הרפואית.
עם זאת, חרף הגדרתה כתסמונת על ידי האיגוד האמריקאי לראומטולוגיה לפני שני עשורים ושיעורי ההימצאות הגבוהים של החולים הלוקים בה בכל מדינות העולם, עדיין רבים מהחולים "זוכים" להתכחשות צינית של צוותי הרפואה השונים בעצם קיומה של מחלתם. מערכות אזרחיות רבות שלכאורה אמורות לתמוך בחולים אשר להם מוגבלות כרונית ולטפל בהם, פוטרות חולים בדאבת השרירים באמירות מגוחכות, בהטיית האחריות למחלה על החולה עצמו ובהתייחסות שטחית שלעתים מתריסה ופוגעת.
היבטים היסטוריים
עוד ב-1824 תיאר הבריטי Balfour את הזיקה שבין נקודות רגישות לבין בעיות ראומטיות שונות. ב-1843 תיאר הגרמני Froriep 148 חולים מקרב 150 אשר סבלו מבעיות ראומטיות שונות אשר דיווחו גם על איזורים שריריים כואבים אשר רגישים באופן בולט ללחץ מכני. ב-1880 Beard תיאר לראשונה מונח שיהיה רווח ברפואה עשרות בשנים והיא החולשה העצבית (Neurasthenia). בסיווג התסמונות מפרי עטו הוא התייחס למונח Myasthenia כשם כולל לתסמינים המאפיינים כיום את התסמונת.
מונח נוסף שיותיר את רישומו בהיסטוריה של תסמונת זו היא ה Fibrositis בה השתמש לראשונה Gowers הבריטי ב-1904. הוא סבר באותה העת שכאבים סקיאטיים שונים מתעוררים בשל דלקת המתחוללת ברקמות החיבור. Stockman הסקוטי קיבע מונח זה בתודעה הרפואית באמצעות שורה של מחקרים אודות הנוקשות וכאבים שריריים. בעבודתו הוא התמקד בביופסיות שונות שנלקחו מרקמות חיבור של חולים, אשר התלוננו על עייפות קיצונית. אולם חוקרים שונים מאוחר יותר לא הצליחו לחזור על תוצאותיו ועל כן העמידו בספק את תוצאותיו ואת עצם עיקרון הדלקת כסיבה לכאבים אותו ניסה להנחיל. לבסוף ב-1943 Collins & Slocumb הפריכו סופית את הגישה שיש מרכיב דלקתי בביופסיות שריר שבוצעו בחולים שהתלוננו על כאבים מפושטים המכונים כיום פיברומיאלגיים.
דומה שאת ההתייחסות המודרנית הראשונה לחולים אלה חייבת הקהילה הראומטולוגית למחקריו של Smythe הקנדי. הוא לראשונה איגד את אותם התסמינים המוכרים כיום כמרכיבי דאבת השרירים. במחקריו התמקד במכלול ביטויי הכאב בחולים בהם הבדיקה הגופנית תקינה לחלוטין. באותה העת ידע לחבר בין התשישות הקשה המאפיינת חולים אלה, המלווה במתח נפשי, בשינה שאינה מרעננת (Non-restorative sleep), נוקשות בוקר ומרכיבים נוספים של התסמונת.
את מטבע הלשון "פיברומיאלגיה" טבע לראשונה Hench ב 1976 אשר סבר שהמונח יתאים יותר לתסמונת הקלינית. כמובן אין בשימוש במינוח זה להתיימר ולכוון באשר לאטיולוגיה ופתוגנזה של המחלה אולם לפחות הוסר חוסר הבהירות שמשתמע מהמונח הנושן Fibrositis, שכיוון לעבר יסוד דלקתי לכאבים. בעבודתם המשותפת קבעו Smythe & Moldofsky שטריאדה המורכבת מכאב פשוט כרוני, נקודות רגישות כואבות ושינה בלתי מרעננת מרכיבים את האבחנה של דאבת השרירים [1]. את עידן ההכרה הרשמית בתסמונת פתח כתב העת American Journal of Medicine ב 1986 בסדרת מאמרים בהם סוכם הידע אודות התסמונת עד למועד זה. עד 1990 התקיימו דיונים ופולמוסים באשר לאבחנה הרשמית של דאבת השרירים עד אשר נקבעו הקריטריונים להגדרת המחלה המקובלים עד עצם היום הזה על ידי האיגוד האמריקאי לראומטולוגיה [2].
עד היום נערכו מחקרים רבים על יסודם של כללי אבחנה וזאת חרף העובדה שעדיין שרוי העולם הרפואי במחלוקת באשר לעצם קיומה של התסמונת. באותה הנשימה במדינות רבות ובכללן במדינת ישראל נוסדו עמותת חולים כעמותת "אסף" שתכליתן למצב ולייצג את החולים ואת צרכיהם אל מול הממסד הרפואי ורשויות המדינה וכמובן לסייע בחיזוקם ההדדי של החולים ובני משפחותיהם המתקשים לנהל אורח חיים רגיל בסביבה שלעתים קרובות מתנכרת להם.
היבטים אפידמיולוגיים
כאב כרוני הוא מבין הסיבות המובילות (20-40%) לפנייה לרופא הראשוני. ביותר ממחצית המקרים הפנייה היא בגין כאב שלד-שריר (Musculoskeletal pain). במחקר שנערך נמצא שבקרב 19% מ- 46,000 חולים הסובלים מכאב הוא נמשך מעל לחצי שנה והיה בעל עוצמה נכבדה בהחלט שהוערכה מעל ל 5 בסקלה של 1 עד 10. במחקר אחר שסקר את ביטויי הכאב של 4,839 חולים הלוקים בכאב כרוני נמצא שהכאב הוגדר כבעל עוצמה בינונית בקרב 66% ובעוצמה קשה בקרב 34%, כמחציתם טענו שהכאב מופיע לסירוגין (Intermittent) וכ- 60% דיווחו שהכאב מוכר להם שנים רבות.
הימצאות דאבת השרירים – במחקר שנערך בתחילת שנות השמונים בקרב חולים שפנו למרפאה לרפואה פנימית באורגון, שבארה"ב נמצא ש- 5.7% ענו על ההגדרה של אותה העת לדאבת השרירים. במחקר אחר שנערך באותה התקופה בקרב 692 חולים בפנסילבניה בקרב בוגרים בין הגילאים 70-21 נמצא שיעור של כאב כרוני בלתי מוסבר בקרב 4.8%, כאשר 2.1% ענו על ההגדרה של דאבת השרירים.
במחקר אחר שבוצע בשוויץ נמצא שיעור בין 7.5% בקרב חולים אשר הגיעו לייעוץ בבית חולים. באופן לא מפתיע כאשר נערכו מחקרי הימצאות בקרב חולים הפוקדים מרפאות ראומטולוגיות נמצא ששיעור ההימצאות עמד על 10% מבין כלל החולים הראומטולוגיים. מחקרים מאוחרים הצביעו על שיעורים גבוהים יותר שהגיעו לכדי 16% מהחולים הפונים למרפאות הראומטולוגיות כאשר כרבע מתוך החולים אובחנו כלוקים בדאבת שרירים ראשונית ואילו יתרתם במחלה משנית לבעיה ראומטית אחרת. במקסיקו דווח אודות שיעורים גבוהים יותר העומדים על 17.5% מכלל החולים הפונים למרפאות ראומטולוגיות ובספרד שיעורם על 10.7% כאשר שליש מהם היו חולים שלקו בדאבת שרירים ראשונית.
מהמחקרים השונים עולה שבין 90%-75% מהחולים הלוקים בדאבת השרירים הם נשים. הגיל הממוצע בעת האבחנה הוא על פי רוב בעשור החמישי והימצאות התסמונת עולה בד בבד עם הגיל ומגיעה לכדי 8%-7% בטווח הגילאים 80-60.
במחקר שנערך בקרב 79 ראומטולוגים קנדיים נמצא שדאבת השרירים היא האבחנה השלישית בשכיחותה במרפאות הראומטולוגיות וזאת לאחר דלקת מפרקים ניוונית (Osteoarthritis) ודלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid arthritis). יתר על כן הרופאים שנכללו בסקר טענו שבמרוצת חמש השנים שקדמו למחקר חלה עליה רק בשיעור החולים בדאבת שרירים במרפאותיהם.
מחקר מעניין שנערך בשבדיה וכלל 455 חולים בין הגילאים 50 ל 70 הדגים שיעור של 37.8% של מחלות ראומטיות כאשר שיעור ההימצאות של דלקת מפרקים ניוונית עמד על 8.5%, של דלקת מפרקים שגרונית 0.5% ושל דאבת שרירים 1.1%.
מחקר חשוב שנערך בנורבגיה הדגים שיעור העומד על 10.5% של דאבת שרירים בקרב נשים בין הגילאים 20 ל 49[3]. מחקר זה הוליד ויכוח הואיל והחוקרים סברו ששיעור דאבת השרירים בקרב נשים שהסכימו להיבדק ובקרב אלה שלא ניאותו היה זהה, כמו כן 3% מהחולות שלכאורה ענו על הקריטריונים טענו שאינן לוקות בכאב דיפוסי. כפי הנראה שהשיעור המתוקן של החולות בדאבת השרירים בקרב אותה קבוצת נשים עמדה בפועל על קרוב ל 4% בלבד.
מחקר אשר הגיע מפולין הציג שיעור היארעות גבוה במיוחד של דאבת שרירים המגיע כדי 4.4% ו- 13% באוכלוסיה הכללית ובקרב הנשים בהתאמה. קרוב לוודאי שליקויים מתודולוגיים הביאו לשיעורים המוגזמים במחקר זה.
מחקר דרום אפריקאי, אשר בחן את שיעור ההימצאות של התסמונת בקרב אוכלוסיה כפרית שאינה בעלת דרגת השכלה גבוהה הצביע על 11 או יותר נקודות רגישות חיוביות ב 3.2% מהאוכלוסייה. מעניינת העובדה שכל אותם אנשים שנמנו עם "הקבוצה הרגישה" היו נשים. כאשר נלקח גם הקריטריון הנוסף של כאב מפושט בחשבון הרי ששיעור החולים הלוקים במכלול המלא של התסמונת עמד על 0.64% בלבד. מחקר זה מבהיר עד כמה חיוני הרקע התרבותי והפסיכולוגי עת שנעשה ניסיון אבחוני בחולי דאבת שרירים.
במחקר שנערך בקנזס נמצאה הימצאות של דאבת שרירים בקרב 2% של כלל האוכלוסייה כאשר בנשים ההימצאות הייתה 3.4% ואילו בגברים 0.5% בלבד, מעניינת יותר העובדה שבקרב נשים בין הגילאים 60 ל 79 שנים עלתה ההימצאות לכדי 7%. שיעורים דומים דווחו בגרמניה שם נמצא שיעור הימצאות באוכלוסיה הכללית 2% עם יחס בין גברים לנשים העומד על 1:4.
מחקרים שונים מבין מתפתחות כגון הודו ופקיסטן הצביעו על שיעורים מכובדים גם כן, בפקיסטן נמצאו דיווחים אודות שכיחות של התסמונת בקרב 1.5% מהאוכלוסייה הכללית עם תנודות הנעות בין 0.1-2.6%.
ההסכמה הרווחת כיום כי שיעור ההימצאות בקרב אוכלוסיה צפון אמריקאית או אירופית נעה סביב 2%, שיעור זה גבוה יותר מאשר שיעורה של דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid arthritis) או ממחלות הנגרמות משקיעת גבישים במפרקים כשיגדון (gout).
לסיכום, דאבת שרירים הפכה להיות תסמונת מוכרת על ידי רופאים ראשונים ומקצועיים כאחד. דומה שאין תסמונת שמעבר לאמת מדעית גרידא מופנים כלפי החולים הלוקים בה חצי ביקורת הנשענים על דעות אישיות המבוססות על ניסיונות אישיים קודמים, כעסים ותסכולים של אנשי צוות שלעתים נובעות מהיעדר הצלחה טיפולית ואף מדעות קדומות. אולם כפי שמדגימים הנתונים האפידמילוגיים באופן עקבי למדי ממידע שנשאב ממדינות, יש לשנות גישות נושנות המקשות על החיים וחרף העובדה שלא אחת חולים אלה קשים לטיפול, להמיר את התסכול ברצון כן לקדם פתרון ומזור לחולים אלה.
ביבליוגרפיה
- Fibromyalgia daily pain and aches - פ.בולטמן וג'.בראנקו
- ↑ Smythe HA, Moldofsky H. Two contributions to understanding of the "fibrositis" syndrome. Bull Rheum Dis 1977;28:928-931
- ↑ Wolfe F, Smythe HA, Yunus MB, et al. The American College of Rheumatology 1990 Criteria for the Classification of Fibromyalgia. Report of the Multicenter Criteria Committee. Arthritis Rheum 1990;33:160-172
- ↑ Forseth KO, Gran JT. The prevalence of fibromyalgia among women aged 20-49 years in Arendal, Norway. Scand J Rheumatol 1999;2:21:74-78
קישורים חיצוניים
- פיברומיאלגיה: היבטים היסטוריים ואפידמיולוגיים, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר הווארד עמיטל מנהל פנימית ד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא