כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "רפואה שלמה - המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ברפואה - The biopsychosocial model in medicine"
מ (Motyk העביר את הדף המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ברפואת המשפחה - The biopsychosocial model in family medicine ל[[רפואה שלמה - המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ברפואת המשפחה - ...) |
|||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
}} | }} | ||
| − | + | אימוץ מחדש של הגישה המשולבת, הביופסיכוסוציאלית, דהיינו הרפואה השלמה, עשוי לסייע בהתמודדות הצוות המטפל עם עומס העבודה, שחיקת המקצוע ותסכול הרופאים והמטופלים. | |
| − | + | יש הסוברים כי יש צורך בלימוד מדריכים ברפואת המשפחה אודות הגישה הביופסיכוסוציאלית, אך מנגד קיימים קולות, גם בקרב רופאי המשפחה, שאינם חושבים שגישה זו מרכזית או נדרשת. | |
'''האומנם?''' | '''האומנם?''' | ||
| − | כאשר | + | כאשר הרופא המטפל מקשיב בתשומת לב למטופליו, שואל שאלות לגבי אמונותיהם, ציפיותיהם ואפילו על ההיסטוריה של מצבי חולי ובריאות במשפחתם ואצלם, הוא עשוי למצוא בנקל את כל המרכיבים: את הכאב או הסבל הגופני, את הפחד, החשש, המצוקה, העצב ולעתים אף את הייאוש, את הדעות או החששות של בני המשפחה המעורבים ולעתים קרובות גם את הבדידות הרבה שבסבל. כל המרכיבים - הגופני, הנפשי והחברתי - יכולים להימצא בדברי המטופל. |
| − | + | גם כאשר מדובר בפעוט בן שנתיים שלפני שעתיים העלה [[חום]] גבוה, בחייל ש[[נקע|נקע את רגלו]] ומתלבט אם להמשיך בפעילות הרגילה או לקבל טיפול, במורה שהחל לסבול מ[[כאבי גב תחתון]] או בקשיש שמרגיש כי הוא מאבד את הזיכרון. כאשר משאירים למטופלים אלה את הבמה פתוחה ולא מעצבים את תשובותיהם בשאלות מכוונות וסגורות מדי, ניתן להבין במהרה את הבעיה המועלית על ידם, על הייחוד הבלעדי המאפיין את המטופל, בזכות הצירוף המיוחד של שלושת הרבדים - הגופני, הרגשי והמשפחתי. | |
| − | גישה זו, אינה חדשה כלל וכלל. היא מתוארת | + | גישה זו, אינה חדשה כלל וכלל. היא מתוארת ברומנים ובסרטים שעסקו ב"רופא הכפר" המיתולוגי שהיה נחשב כחלק מהמשפחה, ועל תשומת ליבו שילמו בביצים טריות וחריצי גבינה. ימיה של הגישה המקצועית המשלבת גוף ונפש - כימי הרפואה, וסימוכין לה נמצאים מכתבי היפוקרטס ועד הרמב"ם. לראשונה היא נוסחה כמודל על ידי דוקטור אנגל {{הערה|שם=הערה1|Engel G.L.: "The Need for a New Medical Model: A Challenge for Biomedicine". Sci-ence; 196: 129-36, 1977.}} {{הערה|שם=הערה2|Engel G.L.: "The Clinical Application of the Biopsychosocial Model". Am J Psychia-try;137: 535-44, 1980.}} {{הערה|שם=הערה3|Engel G.L.: "The Biopsychosocial Model and Medical Education". NEJM; 306: 802-805, 1982.}} ב- 1977, ומאז היא מהווה אבן פינה ללימודי רפואת המשפחה, במקביל לניסיונות שונים בעולם להפיכתה לגישה קלינית סדורה {{הערה|שם=הערה4|אלון מרגלית ויששכר עשת:"האדם שברופא, הרופא שבאדם" הוצאת יוזמות הייליגר 1997 ת"א}}. |
| − | למרות היות המודל "מאפיין ומבדל" את רפואת המשפחה מול | + | למרות היות המודל "מאפיין ומבדל" את רפואת המשפחה מול גישות אקדמיות אחרות, הרי שהטמעת גישות ביופסיכוסוציאליות קליניות סדורות לוקה בחסר. רוב קווי ההנחיה ברפואה ראשונית נצמדים למדדים קליניים ביולוגיים ומעטים מאוד מצליחים לשלב את ה"תלת מימד" הנדרש לרופא המטפל בגישה זו. |
| − | למרות | + | למרות שמרבית הרופאים מאמינים במידה זו או אחרת במודל הרפואה השלמה (המצרפת גוף לנפש/רגש ולמשפחה), היישום בחיי היומיום נתפש לעתים קרובות כמותרות ולא ניתן לו מקום במרפאה עמוסה. כך הולכת ומצטמצמת הגישה הכוללנית לחלק קטן יחסית מהמפגשים ברפואה הראשונית והעיסוק היומיומי הופך בהדרגה למונוטוני ושגרתי, למתסכל ושוחק. |
| − | כתוצאה מלחצים שונים, | + | כתוצאה מלחצים שונים, הצוות המטפל נכנע לרדוקציה של המפגש הרפואי ומאבד חלק מהותי עבורו ועבור המטופלים. מעיסוק מעניין בחייו, אמונותיו וקשייו הגופניים והרגשיים של המטופל המושפעים מהיבטי חולי נוספים ומעורבות משפחתו, נסוגים המטפלים ומצטמצמים בשאלות סגורות כגון: "האם יש צורך במתן אנטיביוטיקה במקרה הנוכחי?", "מהו מספר ימי המחלה שיש לרשום למטופל?", "מתי לאחרונה נשלח המטופל לבדיקות דם שגרתיות?", "כיצד ניתן לסיים במהירות את המפגש על מנת לעבור למטופל הבא?" וכדומה. |
| − | |||
| − | "האם | ||
| − | |||
| − | " | ||
| − | |||
| − | "מתי | ||
| − | |||
| − | " | ||
== הפער בין התיאוריה של הגישה הבפ"ס ליישומה הקליני במציאות== | == הפער בין התיאוריה של הגישה הבפ"ס ליישומה הקליני במציאות== | ||
| − | ניתן להעלות מספר סיבות לפער בין | + | ניתן להעלות מספר סיבות לפער בין התאוריה שביסודות הרפואה השלמה ליישומה במציאות ולהציע פתרונות בונים וישימים: |
'''החינוך הרפואי''' - ברוב בתי הספר לרפואה, הסגל הבכיר בקיא בנושאים הביו-רפואיים ואינו מיומן בשילוב של היבטים ביולוגיים עם היבטים נפשיים-חברתיים. כיוון שלמדנו ש"ראשית יש לשלול את המחלה הגופנית", המשכנו בכך, אך לרוב נשארנו ב"שלילה", כיוון שלא למדנו את החיוב. דהיינו, "מה אחרי ששללנו?", כיצד מבררים ומקבלים הסכמת המטופל לגבי אבחנה שאיננה גופנית? יתר על כן, גם במסגרת ההתמחות ברפואת המשפחה, מעטים המתמחים הנחשפים למודל החיקוי של מדריך שאכן מטפל בגישה משולבת. | '''החינוך הרפואי''' - ברוב בתי הספר לרפואה, הסגל הבכיר בקיא בנושאים הביו-רפואיים ואינו מיומן בשילוב של היבטים ביולוגיים עם היבטים נפשיים-חברתיים. כיוון שלמדנו ש"ראשית יש לשלול את המחלה הגופנית", המשכנו בכך, אך לרוב נשארנו ב"שלילה", כיוון שלא למדנו את החיוב. דהיינו, "מה אחרי ששללנו?", כיצד מבררים ומקבלים הסכמת המטופל לגבי אבחנה שאיננה גופנית? יתר על כן, גם במסגרת ההתמחות ברפואת המשפחה, מעטים המתמחים הנחשפים למודל החיקוי של מדריך שאכן מטפל בגישה משולבת. | ||
גרסה מ־17:35, 29 בנובמבר 2014
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ברפואת המשפחה | ||
|---|---|---|
| The biopsychosocial model in family medicine | ||
| ||
| שמות נוספים | מדיניות רפואית - הנישה הביופסיכוסוציאלית, רופא הכפר המיתוס הנכסף בעידן החדש |
|
| יוצר הערך | ד"ר אלון מרגלית
|
|
אימוץ מחדש של הגישה המשולבת, הביופסיכוסוציאלית, דהיינו הרפואה השלמה, עשוי לסייע בהתמודדות הצוות המטפל עם עומס העבודה, שחיקת המקצוע ותסכול הרופאים והמטופלים.
יש הסוברים כי יש צורך בלימוד מדריכים ברפואת המשפחה אודות הגישה הביופסיכוסוציאלית, אך מנגד קיימים קולות, גם בקרב רופאי המשפחה, שאינם חושבים שגישה זו מרכזית או נדרשת.
האומנם?
כאשר הרופא המטפל מקשיב בתשומת לב למטופליו, שואל שאלות לגבי אמונותיהם, ציפיותיהם ואפילו על ההיסטוריה של מצבי חולי ובריאות במשפחתם ואצלם, הוא עשוי למצוא בנקל את כל המרכיבים: את הכאב או הסבל הגופני, את הפחד, החשש, המצוקה, העצב ולעתים אף את הייאוש, את הדעות או החששות של בני המשפחה המעורבים ולעתים קרובות גם את הבדידות הרבה שבסבל. כל המרכיבים - הגופני, הנפשי והחברתי - יכולים להימצא בדברי המטופל.
גם כאשר מדובר בפעוט בן שנתיים שלפני שעתיים העלה חום גבוה, בחייל שנקע את רגלו ומתלבט אם להמשיך בפעילות הרגילה או לקבל טיפול, במורה שהחל לסבול מכאבי גב תחתון או בקשיש שמרגיש כי הוא מאבד את הזיכרון. כאשר משאירים למטופלים אלה את הבמה פתוחה ולא מעצבים את תשובותיהם בשאלות מכוונות וסגורות מדי, ניתן להבין במהרה את הבעיה המועלית על ידם, על הייחוד הבלעדי המאפיין את המטופל, בזכות הצירוף המיוחד של שלושת הרבדים - הגופני, הרגשי והמשפחתי.
גישה זו, אינה חדשה כלל וכלל. היא מתוארת ברומנים ובסרטים שעסקו ב"רופא הכפר" המיתולוגי שהיה נחשב כחלק מהמשפחה, ועל תשומת ליבו שילמו בביצים טריות וחריצי גבינה. ימיה של הגישה המקצועית המשלבת גוף ונפש - כימי הרפואה, וסימוכין לה נמצאים מכתבי היפוקרטס ועד הרמב"ם. לראשונה היא נוסחה כמודל על ידי דוקטור אנגל [1] [2] [3] ב- 1977, ומאז היא מהווה אבן פינה ללימודי רפואת המשפחה, במקביל לניסיונות שונים בעולם להפיכתה לגישה קלינית סדורה [4].
למרות היות המודל "מאפיין ומבדל" את רפואת המשפחה מול גישות אקדמיות אחרות, הרי שהטמעת גישות ביופסיכוסוציאליות קליניות סדורות לוקה בחסר. רוב קווי ההנחיה ברפואה ראשונית נצמדים למדדים קליניים ביולוגיים ומעטים מאוד מצליחים לשלב את ה"תלת מימד" הנדרש לרופא המטפל בגישה זו.
למרות שמרבית הרופאים מאמינים במידה זו או אחרת במודל הרפואה השלמה (המצרפת גוף לנפש/רגש ולמשפחה), היישום בחיי היומיום נתפש לעתים קרובות כמותרות ולא ניתן לו מקום במרפאה עמוסה. כך הולכת ומצטמצמת הגישה הכוללנית לחלק קטן יחסית מהמפגשים ברפואה הראשונית והעיסוק היומיומי הופך בהדרגה למונוטוני ושגרתי, למתסכל ושוחק.
כתוצאה מלחצים שונים, הצוות המטפל נכנע לרדוקציה של המפגש הרפואי ומאבד חלק מהותי עבורו ועבור המטופלים. מעיסוק מעניין בחייו, אמונותיו וקשייו הגופניים והרגשיים של המטופל המושפעים מהיבטי חולי נוספים ומעורבות משפחתו, נסוגים המטפלים ומצטמצמים בשאלות סגורות כגון: "האם יש צורך במתן אנטיביוטיקה במקרה הנוכחי?", "מהו מספר ימי המחלה שיש לרשום למטופל?", "מתי לאחרונה נשלח המטופל לבדיקות דם שגרתיות?", "כיצד ניתן לסיים במהירות את המפגש על מנת לעבור למטופל הבא?" וכדומה.
הפער בין התיאוריה של הגישה הבפ"ס ליישומה הקליני במציאות
ניתן להעלות מספר סיבות לפער בין התאוריה שביסודות הרפואה השלמה ליישומה במציאות ולהציע פתרונות בונים וישימים:
החינוך הרפואי - ברוב בתי הספר לרפואה, הסגל הבכיר בקיא בנושאים הביו-רפואיים ואינו מיומן בשילוב של היבטים ביולוגיים עם היבטים נפשיים-חברתיים. כיוון שלמדנו ש"ראשית יש לשלול את המחלה הגופנית", המשכנו בכך, אך לרוב נשארנו ב"שלילה", כיוון שלא למדנו את החיוב. דהיינו, "מה אחרי ששללנו?", כיצד מבררים ומקבלים הסכמת המטופל לגבי אבחנה שאיננה גופנית? יתר על כן, גם במסגרת ההתמחות ברפואת המשפחה, מעטים המתמחים הנחשפים למודל החיקוי של מדריך שאכן מטפל בגישה משולבת.
באופן זה, דור אחרי דור של רופאים מתפתחים לתוך מקצוע מעניין כש"אחת מעיניהם מכוסה"; לומדים לחפש את הבעיה הגופנית "הטהורה", שהרי "לפי הספר" יש לה פתרון בדוק וטוב. כאשר "הבעיה" מורכבת קצת יותר ולא מגיבה לחוקי הריפוי מגובי הראיות (EBM), אנחנו מתבלבלים ומרגישים נחיתות מקצועית. במצב כזה קשה לנו למצוא פתרון מהיר וקל לבעיה מתוך ספר הלימוד שלנו ופעמים רבות לא קל גם להתייעץ עם עמית או מדריך. בלית ברירה, אנו עושים את מה שכן למדנו – לתת עוד תרופה, בדיקה או הפנייה לייעוץ. אכן למדנו בהקשר זה, שקורס קצר יחסית של רפואה שלמה, המציע לרופא צרור שיטות טיפוליות ברות הטמעה מתוך ארסנל הטיפולים הביופסיכוסוציאליים (השילוב של רפואה מודרנית עם כלים מתחום הפסיכותרפיה), הוריד באופן משמעותי את מספר המרשמים, הבדיקות והייעוצים של רופאים ראשוניים תוך שהוא משפר שביעות רצון המטופלים ורופאיהם.[5]
פתרון אפשרי: לשלב את יסודות הרפואה השלמה בחינוך הרפואי בבתי הספר לרפואה, כולל סדנאות מיומנות בגישה זו. במקביל, לפתח ולהכשיר דור של מדריכים ברפואה שלמה שמהם ניתן ללמוד כיצד לטפל הלכה למעשה בגישה זו הן בבתי החולים והן בקהילה.
סביבת העבודה - כאשר הזמן קצר והעבודה מרובה, סביר שכל אחד מאיתנו יחפש את הדרך הקצרה לעשות את מה שהוא/היא יודעים הכי טוב. זו הסיבה העיקרית שבמרפאה עמוסה נמצא עצמנו עם שאלות סגורות ומכוונות היטב כלפי המטופל מסי 15 שנכנס ואומר, "יש לי מועקה". האוזן המכוונת היטב מחליפה אינסטינקטיבית מועקה בתעוקה והשאלות הנורות בשטף הן בנוסח: "יש לך או למשפחתך היסטוריה של מחלת לב? איפה הכאב? לוחץ? לאן הוא מקרין? יש גם הזעה או קוצר נשימה? מתי עשית אק"ג אחרון?" וכן הלאה. לכל אחת מהתשובות הניתנות יש לנו סט חדש של שאלות ועץ החלטות משונן היטב ופתיר. גם אם הסבירות למחלת לב חדשה קטנה, נדמה כי לכך נדע לתת פתרון נכון, יעיל וסדור מבחינת ניהול סיכונים והופ, עברנו לחולה מס' 16 - כמה יעילים היינו!
בניגוד לתסריט זה, נינוחות של סביבת עבודה תאפשר לנו לשמוע את המילה "מועקה" ולומר, "ספר לי קצת יותר על מועקה זו". הסיפור הטבעי והאישי של המטופל כבר יכוון אותנו להיות רגישים יותר לדקויות הגופניות-נפשיות־חברתיות ובהתאם תוצע העזרה הנדרשת, שתהיה יעילה ומתאימה יותר.
פתרון אפשרי: ללמוד לדאוג באופן אסרטיבי לנינוחות בסביבת העבודה על ידי בלימת טלפונים מתפרצים, מטופלים דרשניים שמחוץ לתור והקפדה על רגע של סיכום המפגש לפני החולה הבא.
חרדות מאי ודאות, מחוסר שליטה, מתביעות, ביקורת ועוד - בעומס עבודה גדול המלווה בחוסר ודאות, קל יותר לעבוד ברפואה מתגוננת, לפי "קווי הנחיה", פרוטוקולים סדורים ותבניות אלגוריתמיות, שהן תבניות דו ממדיות. היבטים תלת ממדיים המשלבים בתוכם את "סיפורו" של המטופל, רגשותיו של המטופל והשלכותיהם על רגשות הרופא, מעורבות המשפחה בטיפול ונושאים אחרים שאינם "מדעיים" אך משפיעים רבות על הטיפול (למשל, קושי כלכלי שלא מאפשר קניית תרופות נחוצות), הופכים את ההתמודדות לסבוכה, למפחידה, למבלבלת ולגוזלת זמן. טבעי שכאשר העומס הרגשי והאינטלקטואלי גוברים, בתוך סביבת עבודה לחוצה, אנו מבקשים "לגמור את המטלות וללכת" ועל כן מאוימים מגישה כוללנית העלולה להתפרש כטרדה וכהתמודדות עם "שטח ממוקש".
פתרון אפשרי: לרכוש מיומנויות טיפול בפ"ס המפיגות את החרדות ומאפשרות פתרונות יעילים ומספקים יותר, תוך העלאת הערך העצמי והסיפוק של הרופא[6].
השחיקה - רבים מבין הרופאים שהתחנכו במקומות שבהם הודגשה הגישה המשולבת ולמדו ליישם את גישת הטיפול הביופסיכוסוציאלית, מפתחים שחיקה הנובעת מסביבת עבודה מלחיצה, ריבוי משימות המונחתות "מלמעלה" וגורמים נוספים. הרופא מרגיש "מוכה" וסובל, וכבר למדנו שפעמים רבות המוכה הופך להיות מכה. אנו מאבדים את הסבלנות והרגישות כלפי המטופלים ולעתים רואים בהם "אויבים". הרופא המצפוני שבכל אחד מאיתנו מתקומם, בונה רגשות אשם, מגביר את ההלקאה העצמית ומפחית את תחושת הערך העצמי.
התפקיד הכפול שנופל לא אחת על הרופא -להיות שומר הסף התקציבי של המערכת ובו בזמן להיות רופא טוב - יוצר מתח מתמיד בין הנאמנות למטופל ולמערכת. תחושת הניצול לרעה, חרדת הביצוע והעומס הגדול, ומנגד חוסר הסיפוק המקצועי והיכולת להגיע למימוש עצמי במקצוע אידיאולוגי-טיפולי, גורמים לשחיקה גבוהה ושני הצדדים, הן הרופאים והן המטופלים, משלמים מחיר כבד. האמת היא שגם המערכת המספקת שירותים יוצאת ניזוקה מכך מבלי להיות מודעת להיבטים אלה של הוצאות מוגברות הנגרמות בשל שחיקת הרופאים.
דור אחרי דור של אזרחים בוגרי צבא מבינים שכאשר אתה פונה למרפאה, אתה צריך לשכנע שאינך "עושה הצגות" ומעוניין בגימלים אלא באמת סובל. בבואם למערכת האזרחית, הפונים נפגשים ברופאים שחוקים ועמוסי עבודה וטרדות, שנלחמים נואשות במקלדת ומתמודדים בחריקת שיניים ב"חלונות מתפרצים" על מסך המחשב. מפגש שכזה עלול לייצר דרשנות יתר אצל המטופלים כלפי רופאים בעלי כוונות טובות בתוך סביבת עבודה קשה.
בניתוח מערכתי, אם נחבר מטופלים שצריכים להוכיח שיש להם "בעיה גופנית אמיתית" עם רופאים שמחפשים את "הבעיה הגופנית האמיתית", נקבל רפואה גופנית חד ממדית, אבחנות וטיפולים חלקיים שפתרונם רחוק מלהשביע רצון וכתוצאה מכך פתרון חלקי או שגוי המביא לריבוי פניות חוזרות ולתסכול מתמשך של שני הצדדים . פתרון אפשרי: ניהול מפגש בגישה כוללנית מאפשר התקרבות משמעותית בין הרופא למטופליו ומגביר את אמון המטופלים ברופאיהם. תוך כך שביעות הרצון של שני שותפי המפגש עולה[4][5].
הדרך הטיפולית חשובה יותר מתוצאות המעבדה
מחלת הסוכרת והתסמונת המטבולית מהוות דוגמה מצוינת לכך שללא גישה כוללנית המתייחסת להיבטים שמעבר לערכי הסוכר וההמוגלובין a1c, נצליח אולי לאתר טוב יותר את המטופלים הדורשים מניעה והתערבות, אך ספק אם נצליח להשפיע עליהם לשנות אורחות חיים ולשפר את מהלך מחלתם ובריאותם. לשם הפחתת משקל, גמילה מעישון, ביצוע יותר פעילות גופנית והפחתת מתח - חובה להיעזר בכלים פסיכוסוציאליים ההכרחיים לצורך זה. כבר הודגש לאחרונה במחקר שעסק בהפחתת כולסטרול, שהדרך הטיפולית חשובה יותר מהתוצאה במעבדה[7].
כדי להמחיש את הנושא, אני נוהג לעתים להציג מפגש מצולם בווידיאו ביני לבין מטופלת סוכרתית (שכמובן נתנה הסכמתה להצגת המפגש) במרפאה. הנקודה המרכזית הנצפית בסרטון זה היא שכל עוד ניסיתי לשנות את כמות האינסולין שהיא מקבלת, לא רק שלא היה איזון של הסוכרת אלא היא הגיעה לעתים קרובות למיון עם רמה גבוהה מאוד או נמוכה מאוד של סוכר בדם. ברגע שהצלחתי לגלות שמאחורי ״התנגודת לאינסולין״ יש בעצם ״תנגודת למזרקים״, הנובעת מסבלה הרב בגין בן זקוניה המכור לסמים, התרחשה פריצת דרך. בעזרת המשפחה בנינו תכנית שיקומית לבן ולאם גם יחד, כאשר זו האחרונה מצליחה בסופו של דבר להפחית משקל ולעבור לאיזון פומי מוצלח.
מה מאחורי "כרטיס הביקור" של החולה
רפואה שלמה היא רפואה המתמקדת בטובתו של המטופל ומנסה להבין לא רק את ״כרטיס הביקור״ הגופני שלו אלא גם:
- מהו מוקד הסבל של המטופל שלעתים מתחבא מאחורי ״כרטיס הביקור״ הנוכחי ומה באמת מדאיג או מעציב אותו.
- מהם מקורות הסבל הנוספים המצטרפים לכאב שהוא מתאר ומורידים את סף הסבילות שלו.
- מה הם המשאבים, משפחתיים או אחרים, שיסייעו לו להתמודד עם בעייתו.
על פי אמונתי, רק רפואה שלמה תביא לבריאות שלמה. אם נטפל במחלה בלבד אך לא באדם, נציע תרופות שתעזורנה לתסמין מסוים אך אולי תגרומנה לתסמין אחר ונציע בדיקות כדי לבדוק כיוון מסוים תוך ״פספוס״ של כיוון אחר. סביר שבמתווה כזה לא נגיע לטיפול נכון שיקדם את בריאות ורווחת המטופל.
מיומנויות הדרושות לשם ביצוע רפואה שלמה מתוארות כיום כשיטה סדורה, הניתנות ללמידה ולתרגול ומאפשרות עבודה מספקת יותר למי שרוכש אותן[6].
במרפאה הרב תחומית אנו מטפלים באנשים הסובלים שנים רבות ממחלות להן לא נמצא מרפא או מתסמינים קשים ובלתי מוסברים רפואית. הגישה של רפואה שלמה שבה אנו נוקטים מאפשרת לא רק לפתור בצורה יעילה ומהירה את הבעיות לשביעות רצונם, אלא גם לשפר הישרדותם לאורך שנים תוך הפחתה משמעותית של עלות הטיפול בהם[8].
העולם המתמסחר סביבנו מכתיב שנציע ל״לקוחות״ מוצרי מדף המתאימים ל״מחלות מדף״. שורשי הדרישה לביצוע בדיקות מסוימות למחלות מוגדרות, המודדת אותנו כביכול כרופאים ״טובים או רעים״, הם כלכליים בחלקם ולאו דווקא מכוונים לטובת המטופלים או חלילה, לטובת רופאיהם. דא עקה, לעתים מדובר בהערכה צרה וקצרת מועד של תוצאים מבלי להביא בחשבון תמונה מערכתית כוללת וארוכת טווח גם בהיבט הכלכלי.
אם המערכת הרפואית חפצה לעודד רפואה איכותית, עליה להעצים את רופאיה ולעודדם להתחייב לתהליך מתמשך של התפתחות אישית ומקצועית רב ממדית, שבה ניתן לאפיין את צורכי הרופא ואת העדפותיו[9]. אפשר גם לראות זאת כתהליך מקביל שבו מערכת המתייחסת לרופאיה נותני השירות בגישה המביאה בחשבון היבטים כוללניים של עבודתם, כמו סביבת עבודתם וגורמי שחיקה, תצליח לגרום להם להעניק טיפול משופר למטופליהם.
הגישה המשולבת ברפואה אינה נחלת מקצוע זה או אחר. לא רק רופא המשפחה או רופא הילדים זקוקים לה כדי להרגיש את התחושה המקצועית המתגמלת. לנגד עיני חולפים מנהל המחלקה הכירורגית שידע להגיב באופן אמפטי לדאגת המטופל עם אבני המרה, סגן מנהל המחלקה הפנימית שהראה לי כיצד הוא מראיין מטופל שהגיע לאשפוז ושואל אותו על תחביביו והשקפת עולמו ולאחר מכן עורך מפגש עם המשפחה כדי לענות לשאלות ולהציע עזרה, וגם רופאת העור שידעה להתענין ברגישות לגבי מתח נפשי וחברתי כסיבה אפשרית להחמרת מחלת העור של המטופלת.
הגיעה העת שאנו, הרופאים, נאמץ מחדש (כפי שתואר ברומנים הישנים על אודות רופא הכפר) את הגישה המשולבת של הרפואה השלמה (הבפ״ס/ ההוליסטית). אין לי ספק שכיוון זה יחזק כל אחד מאיתנו באמונה שהוא אכן רופא ולא ״נותן שירותים״. באופן המשכי, גישה זו תשפיע על מטופלינו לראות בנו ״קודם כל בן אדם ואחר כך רופא״ ותחזק את הקשר והאמון בינינו לביניהם. שיפור היחסים עם המטופלים יפחית אולי את הדרשנות שלהם, יגביר סיפוק מקצועי ואישי ויפחית שחיקה. הבנה מעמיקה וברורה יותר של בעיה רפואית תשפיע להצעת טיפול נכון ויעיל יותר, תפחית פניות חוזרות מיותרות, תקדם את בטיחות המטופלים ותפחית נזקים יאטרוגניים .
שילוב דרכים אלו גם ישפיע על המערכת שסביבנו ועל שיפור סביבת העבודה של הרופא ואולי גם על החינוך הרפואי המתמשך החל מבית הספר לרפואה ועד ליציאה לפנסיה.
כיצד מתחילים
להערכתי, הצעד הראשון הוא להקים פורום ארצי של מומחים לרפואה שלמה. מומחים אלה, לאחר שייפגשו מספר פעמים ויבנו לעצמם משנה סדורה להדרכת הגישה הכוללנית - מהתיאוריה אל המעשה והפרקטיקה היומית - יוכלו לטפח את הדור הבא של הרופאים. הם יידעו כיצד להיות קשובים לרופא הצעיר כאדם, לצרכיו ולשאיפותיו, יוכלו לשמש דוגמה למתמחים צעירים ולסטודנטים לרפואה ויידעו כיצד להנחות חוגי באלינט ולארגן היטב את סביבת העבודה גם כאשר התנאים קשים. מומחים אלה יוכלו להוביל מחקרים קליניים הבודקים את השפעת הרפואה השלמה על הבריאות השלמה לאורך זמן וכך לתרום להתפתחות מקצועות הרפואה השונים.
הדור הבא ידע שרפואה שלמה גוזלת בחישוב הכולל פחות זמן ומשאבי אנרגיה ומגבירה איכות הטיפול ויעילותו, תוך הפחתה משמעותית של עלויות למערכת. במקביל להעצמת הרופא על ידי מעסיקיו תתרחש העצמת המטופל, ומכאן מתעצמים ההערכה העצמית והסיפוק המקצועי של הרופא ופוחתת שחיקתו. המסר שרפואה שלמה היא רפואה מעניינת ומספקת יחלחל הלאה וקרוב לוודאי שיותר סטודנטים ומתמחים יימשכו לשטח זה.
ביבליוגרפיה
- ↑ Engel G.L.: "The Need for a New Medical Model: A Challenge for Biomedicine". Sci-ence; 196: 129-36, 1977.
- ↑ Engel G.L.: "The Clinical Application of the Biopsychosocial Model". Am J Psychia-try;137: 535-44, 1980.
- ↑ Engel G.L.: "The Biopsychosocial Model and Medical Education". NEJM; 306: 802-805, 1982.
- ↑ 4.0 4.1 אלון מרגלית ויששכר עשת:"האדם שברופא, הרופא שבאדם" הוצאת יוזמות הייליגר 1997 ת"א
- ↑ 5.0 5.1 Margalit Alon P. A., Glick Shimon M., Benbassat Jochanan & Cohen Ayala: Effect of a Biopsychosocial Approach on Patient Satisfaction and Patterns of Care. Journal of General Internal Medicine 19 (5p2), 485-491. 2004
- ↑ 6.0 6.1 Margalit Alon P. A., Glick Shimon M., Benbassat Jochanan, Cohen Ayala & Katz Michael: Promoting a Biopsychosocial Orientation in Family Practice - Effect of two teaching programs on the knowledge and attitudes of practicing primary care physi-cians. Medical Teacher 27:613-618 2005.
- ↑ Krumholz H.M,. Lee T.H: "Redefining Quality — Implications of Recent Clinical Tri-als". NEJM; 358: 2537-2539, 2008.
- ↑ Margalit Alon P. A., El-Ad Aviva: Costly patients with unexplained medical symp-toms: A high-risk population. Patient Education and Counseling 70: 173-178 2008.
- ↑ Margalit Alon P. A., Glick Shimon M., Benbassat Jochanan, Cohen Ayala & Margolis Carmi Z.:A Practical Assessment of Physician Biopsychosocial Performance. Medical Teacher 1-8, iFirst (on web) 2008.
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר אלון מרגלית MD PhD, מומחה ברפואת המשפחה, פסיכולוגיה רפואית ומוסמך בטיפול משפחתי ובהיפנוזה. מנהל מרפאה רב-תחומית הארצית למצבים מורכבים קופת החולים מאוחדת , מנהל ויזם של שרות המומחים המקוון talk2doc