כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק תסמונת אימון היתר - Over-training syndrome
| תסמונת אימון היתר | ||
|---|---|---|
| Over-training syndrome | ||
| יוצר הערך | פרופ' דן נמט, פרופ' אלון אליקים | |
פעילות גופנית כתחביב מקדמת בריאות ומסייעת למניעת מחלות רבות ולטיפול בהן. עם זאת, לפעילות גופנית מוגזמת ולא מבוקרת עלולות להיות תופעות לוואי.
העיסוק בספורט תחרותי, במיוחד ברמות הגבוהות, כרוך באימון גופני אינטנסיבי ועלול להיות תובעני. יעילות האימון נגזרת מן העומס המוטל על הספורטאי ומיכולתו של הספורטאי לעמוד בעומס זה. חוסר איזון בין עומס האימון ליכולת הספורטאי לעמוד בו עלול להוביל להופעת תסמונת הנקראת תסמונת אימון היתר.
אפידמיולוגיה
אטיולוגיה
הגורמים הקובעים את עומס האימון הם עוצמתו ונפחו. נפח האימון מוגדר על ידי משכו ותדירותו. יכולת הספורטאי להתמודד עם עומס האימון מושפעת הן מכושרו הגופני והן מגורמים אישיים וסביבתיים, כגון:
- מצבו הבריאותי ומצבו התזונתי של האתלט
- שינוי בתנאי הסביבה שהאתלט מתאמן בה, למשל:
- שינויי אקלים
- גובה מעל פני הים
- מעבר אזורי זמן במחנות אימון
- סוגי מזון חדשים
- מצבי דחק אישיים:
- בעיות ביחסים בין בני המשפחה וחברים
- לחצים בלימודים
- אירועי חיים שונים
אף שהגורם לתסמונת אימון היתר אינו ידוע לחלוטין, ידוע כי לעוצמת האימון חשיבות רבה יותר מאשר לנפחו.
קליניקה
בנוסף לירידה ביכולת הביצוע, כוללת התסמונת את הבאים:
- עייפות וחולשת שרירים
- ירידה בסיבולת ובקואורדינציה של השריר
- ירידה בתיאבון
- ירידה במשקל
- בחילות
- הפרעות בשינה
- הגברת קצב הלב ועליית לחץ הדם במנוחה
- נטייה מוגברת לחלות במחלות זיהומיות.
סימנים אלה אינם ספציפיים (דהיינו, קיימים בזיהומים נגיפיים), ומכאן הקושי הרב באבחנה מהירה.
תסמונת אימון היתר מלווה בפגיעה במערכת העצבים האוטונומית. בשלב ההתחלתי מעורבת בעיקר המערכת הסימפתטית. הסימנים לכך הם הגברת קצב הלב ולחץ הדם במנוחה, הפרעות בשינה, ירידה בתיאבון ועלייה בקצב המטבולי הבסיסי (BMR - Basal metabolic rate).
בשלבים מאוחרים יותר תיתכן גם מעורבות המערכת הפרסימפתטית שתתבטא בעיקר בעייפות, בקצב לב איטי ובירידת לחץ דם במנוחה. בתסמונת אימון היתר הפגיעה במערכת הפאראסימפתטית שכיחה פחות מהפגיעה במערכת הסימפתטית, אך כאשר היא קיימת, היא מקשה עוד יותר על האבחנה.
בחלק מהספורטאים המאובחנים כסובלים מתסמונת אימון יתר יופיעו סימנים לא ספציפיים באלקטרוקרדיוגרפיה (ECG - Electrocardiography), כגון היפוך גל T (הגלים המסמנים את שלב הרפולריזציה בהתכווצות החדרים).
אבחנה
האבחנה של תסמונת אימון היתר קשה, ולמרבה הצער נעשית במקרים רבים רק לאחר ירידה בולטת ביכולתו של הספורטאי. נדרשת עירנות גבוהה מצד הספורטאי עצמו, מאמנו והצוות הרפואי המלווה אותו, לקיום התופעה ולאבחונה מוקדם ככל האפשר.
מחקרים רבים ניסו לאתר סימנים פיזיולוגיים וביוכימיים מקדימים לאימון יתר, אך היות שמרבית הסימנים מופיעים, באופן נורמלי, גם בתגובה למאמץ גופני רגיל, עדיין לא נמצאו סימנים יעילים לאבחון מוקדם של התופעה.
הסימן הבולט לאימון יתר הוא ירידה ביכולת הגופנית. ירידה זו מלווה גם בפגיעה ביעילות התנועה. לפיכך צריכת החמצן למאמץ תת-מרבי נתון גדלה. השימוש במבחן זה לצורך אבחון מוקדם איננו מעשי, שכן הוא דורש תנאי מעבדה, זמן ובעיקר נתונים אישיים להשוואה, שבמקרים רבים אינם זמינים.
מאחר שלרוב המכריע של הספורטאים הסובלים מאימון יתר יש תרשים אלקטרוקרדיוגרפי תקין, ומאחר שסימן זה אינו ספציפי דווקא לאימון יתר וקיים גם במצבי תחלואה לבבית אחרת, קשה להשתמש בתרשים האלקטרוקרדיוגרפי לאבחנה מוקדמת של התסמונת.
סימן נוסף לאימון יתר הוא עלייה גדולה יחסית בקצב הלב, בתגובה למאמץ נתון. מבחן זה ניתן לבצוע בקלות יחסית, גם בתנאי שדה, ואם קיימים נתוני השוואה בסיסיים, יכול ממצא זה לספק לאתלט ולמאמנו סימן אזהרה יעיל לקיומה של התסמונת.
הוצע שעליית רמת אנזימי שריר כמו: קראטין פוספוקינאז (CPK - Creatine phosphokinase), לקטאט דהידרוגנאזה (LDH - Lactate dehydrogenase), או אספרטאט טרנסאמינאז (SGOT- Serum glutamic oxaloacetic transaminase) בנסיוב יכולה לשמש סימן מקדים לאימון יתר. עלייה ברמת אנזימים אלה בעקבות אימונים עצימים וממושכים מבטאת נזק הנגרם לדופן תאי השריר כתוצאה מן האימון.
העלייה ברמת אנזימי השריר בנסיוב נמצאת בהתאמה לתחושת הכאב ולעייפות השריר, שמופיעה בעקבות מאמץ גופני. עם זאת, עלייה ברמת אנזימי השריר מופיעה לעתים קרובות בעקבות מאמץ יוצא דופן, גם ללא קשר ישיר לדרגת הקושי של המאמץ. לפיכך מקובל כיום לחשוב שהיא מהווה ביטוי בעיקר לנזק שרירי, ואינה מדד אמין לקיומה של תסמונת אימון היתר.
טיפול
ההחלמה מתסמונת אימון היתר דורשת הקטנת עומס האימון עד כדי מנוחה מוחלטת, תוך חזרה הדרגתית לאימונים קלים. לעתים יש צורך בייעוץ מקצועי כדי להתמודד עם מצבי דחק אישיים, התורמים להתפתחות תסמונת אימון היתר.
בכל מקרה, נראה כי הטיפול הטוב ביותר לתסמונת אימון היתר הוא מניעתה.
מניעה
מאחר שאבחנת התסמונת והטיפול בה מורכבים, יש לתת מקום רב לבניית תוכנית אימון המתאימה ליכולות הספורטאי, כדי למנוע את התפתחות תסמונת אימון היתר. היכולת לנטר ולבקר את עוצמת האימון, כדי שזו תתאים ליכולת ההתמודדות של הספורטאי, היא קשה ביותר. מרבית המאמנים והספורטאים משתמשים בניסיונם האישי ובתחושתם, אך אלה אינם תמיד מספיקים.
מומלץ כי תיבנה תוכנית אימון מחזורית, המשלבת אימונים קלים, בינוניים וקשים, תוך מתן זמן התאוששות מספיק לאחר תקופות אימון עצימות. לאחר כל תקופה של אימונים בעומס גבוה, יש לאפשר תקופה מקבילה של אימונים בעצימות נמוכה יותר, עם מעט אימונים אנארוביים.
אורך תקופת ההתאוששות תלוי במצבו האישי של הספורטאי. אחת הטעויות הנפוצות כשאתלט נמצא במסגרת אימונים מאומצת ואינו משתפר, או שחלה אף ירידה ביכולתו, היא להגביר עוד יותר את עומס האימון. הגברת עומס האימון ונפחו, במקרים אלו, עלולה להוביל לתסמונת אימון יתר. יש להקדיש תשומת לב מרבית לתזונה נכונה ולמניעת חסרים תזונתיים השכיחים בספורטאים (כגון חסר ברזל). ישנה חשיבות גדולה להגברת צריכת פחמימות על מנת לשפר את מאגרי הגליקוגן בשריר, ובמיוחד חשוב להגביר את צריכת הפחמימות (בשילוב עם חלבון) לקראת סיום האימון, כדי לשחזר במהירות את מאגרי הגליקוגן שהידלדלו במהלך המאמץ העצים.
פרוגנוזה
ההתאוששות מתסמונת אימון היתר משתנה מספורטאי לספורטאי, ועלולה להימשך בין כמה שבועות לכמה חודשים. זאת להבדיל מעייפות רגילה כתוצאה מאימון גופני קשה, שהגוף מתאושש ממנה לאחר ימי מנוחה אחדים.
דגלים אדומים
ביבליוגרפיה
- אליקים אלון, נמט דן. פרק 19: תסמונת אימון יתר. מתוך הספר: פעילות גופנית בילדים בבריאות ובחולי, ע"מ 329-343, 2008.
- Brenner JS; American Academy of Pediatrics Council on Sports Medicine and Fitness. Overuse njuries, overtraining, and burnout in child and adolescent athletes. Pediatrics. 119(6); 1242-245, 2007
- Urhausen A, Kindermann W Diagnosis of overtraining: what tools do we have? Sports Med. 32(2); 95-102, 2002
- Fry AC, Steinacker JM, Meeusen R. Endocrinology of overtraining. In The Endocrine System in Sports and Exercise: Olympic Encyclopaedia of Sports Medicine. 578-599; 2005.
קישורים חיצוניים
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' דן נמט, פרופ' אלון אליקים; מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער, מחלקת ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא