כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק אי נקיטת שתן בנשים - Urinary incontinence in women
הופניתם מהדף Female urinary incontinence לדף הנוכחי.
| אי נקיטת שתן בנשים | ||
|---|---|---|
| Urinary incontinence in women | ||
| יוצר הערך | ד"ר חיים קריסי
|
|
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – הפרעות במתן שתן
דליפת שתן היא בעיה שכיחה בקרב נשים החל מגיל פריון, וגורמת לאי נוחות, ריח רע, פצעים מקומיים, דלקת בדרכי השתן, צריבה, נפילות מקימה מרובה בלילה ואף עלייה בשברים בעצם צוואר הירך ובתמותה אצל נשים מבוגרות. לתסמינים הגופניים נלווים תסמינים נפשיים הכוללים בושה, בידוד, הסתגרות בבית, הימנעות מיחסי מין ואף דיכאון. הנשים הסובלות מבעיות אלה נוטות לשנות את אורח חייהן, ממעטות לצאת מהבית ומנהלות את יציאתן מהבית על פי מידע מוקדם של מיקום שירותים ציבוריים באזור נסיעתן. גם העומס הכלכלי לאישה עם דליפת שתן הוא כבד מאוד עקב העלות הגבוהה של מוצרי ספיגה, הצורך להחליף פדים רבים ביממה וכיבוס והחלפה של הבגדים התחתונים בתדירות גבוהה. אי שליטה במתן שתן היא בעיה פיזיולוגית שעלולה להפוך במהרה לבעיה חברתית, כלכלית ונפשית הפוגעת משמעותית באיכות החיים. בעבודות שונות דיווחו יותר מ-50% הנשים עם דליפת שתן שלדליפה השפעה שלילית קשה או קיצונית על איכות חייהן. 42.7% מסרו שהבעיה מורידה מביטחונן העצמי, 38.6% מסרו שהיא משפיעה לרעה על פעילותן היום-יומית ו-36.5% מסרו שהיא פוגעת משמעותית בפעילותן החברתית. חשוב לזכור שבעיות אלו ניתנות לרוב לטיפול ולריפוי בכל קבוצות הגיל, ואין לקבלן כמצב תקין או של אין ברירה.
הפרעות במתן שתן
פגיעה בתפקוד רצפת האגן היא בעיה שכיחה מאוד אצל נשים בכל גיל וכוללת הפרעות במתן שתן, בצאייה (פעולת מעיים), צניחת אברי האגן והפרעות ביחסי מין. השכיחות המדויקת של בעיות אלה אינה ידועה בגלל היעדר דיווח מלא מצד הנשים והיעדר הגדרות מוסכמות, אולם רק הפרעות משמעותיות במתן שתן קיימות בכ-10% מהנשים בגיל פריון ופי 2 לאחר מכן. הפרעות אלו כוללות:
- דחיפות (Urgency)
- תכיפות (Frequency): הליכה פעמים מרובות למתן שתן במשך היום.
- השתנה לילית (Nocturia): צורך למתן שתן מעיר משנת לילה.
- אי נקיטת שתן בדחק (Urge urinary incontinence): לדוגמא, דליפת שתן בטרם הגעה לשירותים.
- אי נקיטת שתן במאמץ (Stress urinary incontinence): דליפת שתן בזמן צחוק, שיעול או פעילות אחרת.
פזיולוגיה ופתופזיולוגיה
שלפוחית השתן מאופיינת ביכולת לאגור נוזל בלחץ נמוך ונפח גדול. דופן השלפוחית מורכבת משריר חלק המסוגל להתכווץ ולהתרפות לפי רפלקסים עצביים או שליטה רצונית. מתחת לשופכה (Urethra) נמצא הסוגר (Sphincter) שפועל כאטם למניעת דליפת שתן. גם למיקום השופכה חשיבות רבה במניעת דליפת שתן על ידי העברת לחצים נכונה בין הבטן לשלפוחית השתן. כשקיימת צניחה של צוואר שלפוחית השתן או פגיעה בסוגר קיימת עלייה ניכרת בשכיחות דליפת שתן במאמץ.
לעתים הסיבות לאי שליטה במתן שתן קשורות למצבים חולפים:
- מצב בלבולי (דליריום) - עקב תרופות, זיהום וכו'
- דלקת בדרכי השתן - עלולה לגרות לדחיפות, תכיפות, כאב בעת מתן שתן, דליפת שתן
- אטרופיה של ריריות - חסר בהורמון האסטרוגן בגיל המעבר מביא ליובש ולדלדול ברירית הנרתיק והשופכה
- תרופות - משתנים וחסמי אלפא לטיפול ביתר לחץ דם
- ייצור שתן מוגבר - שתייה מוגזמת (פולידיפסיה, תרופות משתנות ושימוש באלכוהול לצד מחלות מסוימות, כגון: אי ספיקת לב, סוכרת, אי ספיקה ורידית בגפיים (Venous insufficiency), חסר חלבון בדם וכו' עלולים לגרום לייצור שתן מוגבר והשתנה לילית
- הגבלה בתנועתיות - שברים, דלקת מפרקים, ראייה ירודה וסיבות נוירולוגיות שונות גורמים לאיחור בהגעה לשירותים
- עצירות - לחץ בטני גבוה לצאייה מוביל לצניחת אברי אגן ולדליפת שתן
אבחון בעיות בדרכי שת
האבחנה מתבצעת על סמך תיאור התסמינים, ההיסטוריה הרפואית של האישה ובדיקה גופנית. בדיקות עזר נוספות מבוצעות לפי הצורך, כגון: יומן השתנה, בדיקות מעבדה, תרבית שתן ובדיקת שתן לציטולוגיה לשלילת ממאירות, הדמיות דוגמת סונר ((US) Ultrasonography) כליות ודרכי שתן כולל שארית שתן, ציסטוסקופיה, ציסטוגרפיה ובדיקה אורודינמית.
שלפוחית לא יציבה (Overactive bladder)
בעיה תפקודית של שלפוחית השתן בשל התכווצויות לא רצוניות של שריר השלפוחית (Detrusor muscle).
אפידמיולוגיה
ההתכווצויות גורמות לדחיפות ותכיפות במתן שתן, השתנה לילית ואף איבוד שתן בלתי רצוני מתוך דחיפות בכ-35% מהנשים. שכיחות הבעיה עולה עם הגיל עקב שינויים במבנה שריר השלפוחית.
אטיולוגיה
קליניקה
אבחנה
האבחון נעשה באמצעות ההיסטוריה הרפואית, בדיקה גופנית, הערכה אורודינמית במידת הצורך ושאלון מאזן נוזלים של רישום כמויות שתייה, תכיפות מתן השתן והדליפה בכל שעות היממה למשך מספר ימים.
טיפול
טיפול שמרני
הטיפול בעיקרו התנהגותי ותרופתי ומבוסס על סילוק גורמים מחמירים, כגון: השמנה, תרופות משתנות, עישון, קפאין ועוד, עם תרופות אנטי כולינרגיות חדשניות במינון חד-יומי בעלות שחרור מבוקר במשך היממה (כגון: Vesicare (Solifenacin), Detrusitol (Tolterodine)). התרופות נקשרות לרצפטורים מוסקרינים בשלפוחית השתן וגורמות להרפיה של שריר השלפוחית ועלייה בסף הגירוי התחושתי. ההיענות ללקיחת תרופות אלו על ידי המטופלות גבוהה מבעבר עקב מיעוט בתופעות לוואי יחסית לתרופות הדור הקודם. הסיבה היא ספציפיות גדולה יותר לרצפטורים מוסקריניים בשלפוחית השתן ולא במקומות אחרים בגוף, כגון: מערכת העיכול ובלוטות הרוק ושמירה על רמה קבועה בדם. מתן שתן הופך להיות על פי רצון האישה ולא על פי צורך דחוף תוך הגדלת פרקי הזמן ממתן שתן אחד למשנהו.
טיפול חודרני
ניתוחים בדרך כלל אינם מסייעים לפתרון הבעיה אלא במקרים קיצונים שבהם יש צורך בהטיית דרכי השתן למעי (Ileal conduit) או [הגדלת שלפוחית שתן עם חלק מהמעי (Bladder augmentation). בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לטיפול באמצעות הזרקת רעלן הבוטוליניום (Botulinum toxin) לשריר שלפוחית השתן למניעת התכווצויות לא רצוניות. למרות תוצאות מעודדות הרי שאין מספיק מחקרים מבוססים בנושא, מחיר הרעלן יקר והשפעתו לחודשים בודדים בלבד. ניסיון חדשני נוסף לטיפול בשלפוחית עם פעילות יתר הוא באמצעות השתלת קוצב חשמלי לשלפוחית השתן (Sacral nerve stimulation). קוצב זה הדומה מאוד לקוצבים הלבביים, מתחבר לאלקטרודה המוחדרת לעמוד השדרה התחתון ומגרה חשמלית את העצבים שמעצבבים את שלפוחית השתן. הגירוי החשמלי מפחית את התכווצויות שלפוחית השתן במרבית המטופלות. קוצב הסוגרים אינו בסל הבריאות בישראל, ועלותו גבוהה. למרות התוצאות המעודדות הרי שמדובר בהליך ניתוחי, ולכן הוא מבוצע רק במקרים קשים ביותר שלא הגיבו לטיפול תרופתי והתנהגותי.
פרוגנוזה
אי נקיטת שתן במאמץ (Stress urinary incontinence)
דליפת שתן בעליית לחץ תוך-בטני כגון צחוק, שיעול, ריצה, קפיצה, עיטוש, יחסי מין וכו', ללא התכווצות של שריר שלפוחית השתן (Detrusor muscle).
אפידמיולוגיה
זוהי הסיבה העיקרית לדליפת שתן אצל נשים בגיל 50-30 (כ-78%), כשמאוחר יותר דליפת שתן מדחיפות שכיחה יותר (כ-67%).
מכיוון שההגדרות לדליפת שתן במאמץ אינן אחידות, עבודות אפידמיולוגיות שונות מציגות טווח תוצאות רחב מאוד. בעיה נוספת בזיהוי השכיחות באוכלוסייה היא ההמנעות של נשים מלהתלונן לרופא מטפל (רופא משפחה או רופא נשים). פחות מ-20% מהנשים הסובלות מהבעיה התלוננו עליה לרופא המטפל. הסיבה העיקרית היא בושה, מבוכה, מחשבה שזה חלק טבעי מתהליך ההדקנות וחוסר מודעות לטיפולים חדשניים ויעילים לטיפול.
אטיולוגיה
קימות שתי תאוריות עיקריות לדליפת שתן במאמץ:
- תאוריה אנטומית - נזק אנטומי לקיר הקדמי של הנרתיק או לצוואר שלפוחית השתן (Bladder neck hypermobility).
- תאוריה תפקודית - נזק נוירו-מוסקולרי לשופכה (Intrinsic sphincter dysfunction) ולשרירי רצפת האגן.
קרוב לוודאי שמנגנון השליטה בדרכי השתן משלב מספר גורמים שחלקם אינו ידוע עדיין, ודליפת שתן נובעת משילוב של פגיעה טראומטית לרקמות רצפת האגן, חולשת רקמות תורשתית, שינוי הרקמות עם הגיל, לחץ כרוני על רצפת האגן, חוסר אסטרוגנים ועוד.
קליניקה
אבחון
היסטוריה רפואית
דליפת שתן בצחוק, שיעול, עיטוש ולמעשה בכל מקרה של עליית הלחץ התוך-בטני. במקרים קלים הדליפה נגרמת אחת למספר ימים עד שבועות בעיקר במאמץ משמעותי, כגון: שיעול קשה, ריקוד, פעילות ספורטיבית וכו'. במקרים קשים מספיקה הליכה או קימה מהמיטה וכמובן כל שיעול או עיטוש קל לדליפת שתן מדי יום.
בדיקה גופנית
הסתכלות חיצונית על פתח השופכה כשהאישה שוכבת ואבחון דלף שתן בשיעול קל יזום של האישה (Stress test).
מבחן פד
מבחן כמותי לחומרת דליפת השתן. שוקלים פד נשי רגיל לפני פעילות יומית רגילה במשך שעה ואחריה. עלייה במשקל הפד של יותר מ-1 גרם מעידה על כמות השתן שדלף.
אורודינמיקה
בדיקה המבדילה בין שלפוחית עם פעילות יתר ודליפת שתן במאמץ. נוסף על כך, ניתן לזהות קשיים בריקון השלפוחית ופגיעה בשריר הסוגר בשופכה. במהלך הבדיקה מחדירים צנתר דק עם חיישן אלקטרוני בקצהו לשלפוחית השתן, ממלאים אותה במים תוך רישום הלחצים בשלפוחית והקיבולת המקסימלית כשלאחר מכן מרוקנים אותה תוך רישום הלחצים בשלפוחית וצינורית השתן. למעשה, האורודינמיקה נדרשת בעיקר לפני ניתוח או במצבים של תסמינים מורכבים.
טיפול
טיפול שמרני
הטיפול השמרני מתחיל בהסרת גורמים מחמירים, כגון: ירידה במשקל, הפסקת עישון וטיפול במחלות כרוניות כגון מחלת ריאות חסימתית כרונית ((COPD) Chronic Obstructive Pulmonary Disease). תרגול שרירי רצפת האגן (פיזיותרפיה אגנית) היא הדרך היעילה ביותר לטיפול לא ניתוחי בדליפת שתן במאמץ עם אחוזי הצלחה המגיעים ל-60% בעיקר במקרים הקלים והבינוניים. חיזוק שרירי רצפת אגן מגביר את מהירות התגובה של שרירי האגן לשינוים עם לחץ סגירה גבוה יותר בשופכה ומניעת דליפת שתן במאמץ. תוצאות התרגול של שרירי רצפת האגן תלויים במוטיבציה גבוהה מצד האישה ובביצוע נכון שלהם בהנחיית פיזיותרפיסטית מיומנת. כיום מקובל לטפל בטכניקת הביופידבק בזמן פיזיותרפיה אגנית. זה משוב כמותי או איכותי של קול או אור לעוצמת כיווץ נכון של שרירי האגן. עבודות שונות לא הוכיחו את הערך המוסף של השיטה על פזיותרפיה בלבד.
טיפול ניתוחי
הטיפול הניתוחי בדליפת שתן במאמץ החל עוד בסוף המאה ה-19 בהזרקת פרפין לשופכה, מסג' מקומי, גלי חשמל, סיבוב של השופכה והסטתה ועוד. בשנת 1913 קלי הווארד (Kelly Howard) דיווח על ניסיונו בסגירת השופכה והשמת נקז דרך הבטן לשלפוחית (Suprapubic catheter), סגירת הנרתיק ויצירת פיסטולה וזיקו-וגינלית, שינוי מיקום פתח השופכה לקרבת הדגדגן (Clitoris) וקולפורפיה (Colporrhaphy) קדמית שבה מבוצעת פליקציה (Plication) של הפשיה הפובוצרביקלית (Pubocervical fascia) שנמצאת בין רירית הנרתיק לשופכה להיצרות ויצירת לחץ על השופכה.
בשנת 1910 החל גובל (Goebell) בניתוחי "ערסל" (Sling procedure), שבהם הונחו השרירים הפירמידליים מדופן הבטן להרמת צוואר שלפוחית השתן והשופכה. בהמשך דווח על שימוש בחומרים ביולוגיים וסינתטיים שונים למטרה זו.
בשנת 1949 תיארו מרשל, מרקטי וקראנץ (Marchall, Marchetti ,Krantz) לראשונה ניתוח בטני בחלל שבין שלפוחית השתן לעצם הפוביס, חלל על שם רציוס (Space of retzius), שבו מרימים את צדי השופכה הקריבנית (Proximal urethra) לרקמת חיבור שעוטפת את החלק האחורי של עצם הפוביס.
ב-1961 תיאר ג'ון בורץ (John Burch) לראשונה שינוי של הניתוח הקודם ע"י קיבוע צדי השופכה הקריבנית וצוואר שלפוחית השתן (Bladder neck) לרקמת חיבור בצדי האגן בשם Cooper ligament. למעשה, ניתוח בטני זה נחשב שנים רבות כניתוח מדד הזהב (Gold standard) לתיקון דליפת שתן במאמץ עם אחוזי הצלחה הטובים ביותר מבין כל הניתוחים ומעקב תוצאות ארוך טווח של כ-20 שנים. החיסרון העיקרי בניתוח הוא היותו ניתוח בטני. התחלואה בניתוח גבוהה יחסית לניתוח וגינלי כולל אשפוז ממושך עם צורך בצנתר ונקז בחלל על שם רציוס לזמן ממושך. נוסף על כך, הניתוח מורכב ומצריך ניסיון ניתוחי רב עקב אפשרות של דמם רב בניתוח, פגיעה בדרכי השתן, אצירת שתן במקרים של הרמת יתר של צוואר השלפוחית וסיבוכים לטווח ארוך הכוללים חסימה חלקית של השופכה וקושי במתן שתן, אנטרוצלה ((Enterocele), צניחת מעי דק דרך הקיר האחורי עליון של הנרתיק) עקב שינוי בזווית הנרתיק ותלונות של שלפוחית לא יציבה (Overactive bladder) שלא היו לפני ניתוח בכ-10% מהמקרים.
מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 התפתחו ניתוחי הרמה ותלייה של צוואר שלפוחית השתן (Needle suspension) ע"י חוטים בגישה משולבת וגינלית-בטנית, כגון: סטאמי (Raz-Pereyra) , סטאמי (Stamey) ואחרים. הניתוחים היו זעיר-פולשניים יחסית לניתוח הבטני ולניתוחי הערסל, אולם חסרונם היה באחוזי הריפוי הנמוכים.
במשך השנים הוצגו מעל 100 וריאציות שונות של ניתוחים לתיקון דליפת שתן במאמץ, דבר שמעיד יותר מכל על היעדר ניתוח יעיל אחד. התוצאות המדווחות עד אז בניתוחים בגישה וגינלית היו בממוצע כ-50% הצלחה לעומת כ-80% הצלחה בניתוחים הבטניים.
המהפכה בתחום הניתוחים לתיקון דליפת שתן במאמץ החלה בשנת 1996 ע"י אולף אולמסטן (Ulf Ulmsten) אורו-גינקולוג שוודי שפיתח את ניתוח ה-TVT (Tension-free vaginal tape). בניתוח וגינלי בהרדמה מקומית בוצע חתך של 2-1 ס"מ מתחת לאמצע השופכה, ודרכו הושם סרט סינתטי עשוי פוליפרופילן (Polypropilen) באריגה מיוחדת על ידי 2 מחטים, דרך החלל על שם רציוס. הסרט הונח ללא מתח מתחת לשופכה בניגוד לכל הניתוחים עד כה שהרימו או הצרו את השופכה, ועל ידי תמיכה בשופכה מנע דליפת שתן במאמץ. איסוף תוצאות קפדני שפורסם במאמרים פרוספקטיביים מבוקרים מצא אחוזי ריפוי גבוהים בדומה לניתוח הבטני שנחשב למדד הזהב.
ניתוח הקולפוסוספנציה על שם בורץ (Burch colposuspension), השיג כ-90%-80% הצלחה לטווח הקצר והבינוני וכ-70% הצלחה לטווח של עד 12 שנים. הניתוח הוצג כניתוח זעיר-פולשני, בהרדמה מקומית ללא צורך באשפוז. למעשה, לניסיון המנתח כולל הערכה של חומרת הדלף, מצבה הרפואי הכללי של האישה, משקלה, ניתוחים הקודמים שעברה וכו', יש משקל מכריע בביצוע מוצלח של הפעולה.
החיסרון העיקרי בניתוח ה-TVT היה במעבר "עיוור" של מחטים קרוב מאוד לשלפוחית השתן, כלי הדם הגדולים (External iliac vessels) ולאברי הבטן. למרות ביצוע ציסטוסקופיה בניתוח (הסתכלות ישירה לתוך השופכה ושלפוחית השתן על ידי אנדוסקופ) דווח על אחוז גבוה של חדירה לשלפוחית 20%-5% בתלות בעקומת למידה ואף סיבוכים קשים כולל המטומות, פגיעה בכלי הדם הגדולים באגן ואף פגיעה במעיים.
מהפכה נוספת בתחום התחוללה בשנת 2001 על ידי אורולוג צרפתי בשם דלורם (Delorme). בניתוח שפיתח ונקרא TOT (Trans-obturator tape), הושם הסרט הסינתטי מתחת לאמצע השופכה בחדירה מהמפשעות דרך נקב האובטוראטור (Obturator foramen) ולא דרך החלל ע"ש רציוס. בצורה זאת נמנע המעבר העיוור בקרבת שלפוחית השתן, כלי הדם הגדולים והמעי. במחקרים שונים נמצאה ירידה ניכרת באחוז הסיבוכים של דמם מסיבי, המטומות, פגיעה בשלפוחית ובשופכה ובמעי. אחוזי ההצלחה בניתוחים בשיטה זאת נמצאו זהים לאחוזי ההצלחה בשיטת ה-TVT ומכיוון שלא נמצא צורך בביצוע ציסטוסקופיה בניתוח, גם משך הניתוח התקצר. חברות ציוד רפואי שונות פיתחו סרטים סינתטיים מסוגים שונים ודרכי השמה שונות.
למרות זאת, מספר עבודות תיעדו כאבי רגלים כרוניים משמעותיים אצל אחוז קטן מאוד של נשים שעברו את הניתוח בשיטה הטראנס-אובטוראטורית בגלל חדירה לשרירי הרגליים המתווכים (Adductor muscles), שנקודת החיבור (אינסרציה) שלהם נמצאת אך במעט מעל לאזור החדרת המחטים בניתוח. נעשו ניסיונות רבים לפיתוח סרט סינתטי דומה שיונח ללא מתח, אך לא יעבור בחלל ע"ש רציוס ולא בנקב האובטוראטור. ואכן, בשנת 2006 הוצג ה-TVT Secur. מדובר בסרט סינתטי מסוג ה-TVT שפותח ע"י חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון (Johnson & Johnson), קצר מהסרט המקורי ומחובר לשני מוליכים מתכתיים. הסרט מוחדר דרך חתך באורך 2-1 ס"מ מתחת לאמצע השופכה עד לנקב האובטוראטור אך ללא חדירה, ומותאם ללא מתח.
הניתוח, למרות היותו זעיר-פולשני וללא חדירה לחלל ע"ש רציוס או לנקב האובטוראטור אינו נטול סיבוכים כלל, אולם הבעיה העיקרית בניתוח היא מבחן התוצאה. שיעור ההצלחה בניתוח נמוך יחסית לניתוחי הסרט בגישות הקודמות. ניסיון של חברות אחרות לייצר מערכת דומה עם יכולת לשנות את המתח של הסרט מתחת לשופכה, כגון: ה-Miniarc, Ajust ואחרים, לא הוכח עדיין כמשפר את שיעור ההצלחה. גם כיום קיים מחקר אינטנסיבי לשיפור החומרים שמהם עשויה הרשת, ואת השיטות להנחתה מתחת לשופכה. לנוכח אחוזי ההצלחה המצוינים בניתוחים הזעיר-פולשניים, כגון: ה-TVT ודומיו משנת 1996 ועד היום בוצעו כ-2.5 מיליון ניתוחים מסוג זה ולמעשה ניתוחים אלה נחשבים היום למדד הזהב של הניתוחים לתיקון דליפת שתן במאמץ.
טיפול בהזרקת חומרים חוסמים
תחום מתחדש נוסף הוא הזרקת חומרים חוסמים לשופכה (Bulking agents).
בתחום זה אנו עדים בשנים האחרונות לפיתוח חומרים שונים להזרקה לשופכה. החומרים מתחלקים לחומרים הנספגים על ידי הגוף עם הזמן, כגון קולגן, חומצה איאלורונית ועוד, ומצד שני חומרים שאינם נספגים, כגון: בולקאמיד (Bulkamid) ודוראספיר (Durasphere).
כיום החומר המועדף להזרקה הוא הבולקאמיד, חומר המורכב ברובו ממים ומ-2.5% פולימר סינתטי, ובגלל היותו חומר לא נספג, לא נייד ואינרטי הוא בעל תכונות מועדפות על החומרים האחרים. בניגוד לניתוחים שתוארו, חומרי ההזרקה לא נכללים בסל הבריאות ומוצעים כיום בעיקר לנשים שאינן מעוניינות באשפוז ובניתוח או לנשים שאינן יכולות מסיבות שונות לעבור ניתוח. הפעולה קצרה יחסית, נטולת כאב ממשי והאישה ממשיכה בחייה מיידית.
חומרי ההזרקה הם שלב ביניים בין הטיפול השמרני לניתוחי. הפעולה מבוצעת באלחוש מקומי בלבד בהנחיית אופטיקה אנדוסקופית ללא צורך במסגרת אשפוזית או בית חולים. אחוזי ההצלחה המדווחים הם כ-60%-50% למשך שנתים, ללא סיבוכים משמעותיים בפעולה. בניגוד לניתוחים הקודמים חומרים אלה אינם בסל הבריאות, ועלותם יקרה.
פרוגנוזה
בשתי עבודות גדולות נמצא שאצל עד 12% מהנשים שסובלות מדליפת שתן מתרחשת החלמה ספונטנית אחרי שנה.
ביבליוגרפיה
- Textbook of female urology and urogynaecology. Cardozo L, Staskin D, Taylor & Francis 2001
- Benedetto P, Coidessa A, Floris S. Rationale of pelvic floor muscles training in women with urinary incontinence. Minerva Ginecol 2008;60(6):529-541, Review
- Giannantoni A, Mearini E, Del Zingaro M, et al. Botulinum a toxin in the treatment of neurogenic detrusor overactivity: a consolidated field of application. BJU Int 2008;102 Suppl 1:2-6, Review
- Rezapour M, Falconer C, Ulmsten U. Tension-Free vaginal tape (TVT) in stress incontinent women with intrinsic sphincter deficiency (ISD)--a long-term follow-up. Int Urogynecol J Pelvic Floor Dysfunct 2001;12(Suppl 2)12-14
- Delorme E. Transobturator urethral suspension: mini-invasive procedure in the treatment of stress urinary incontinence in women. Prog Urol 2001;11(6):1306-1313, French
קישורים חיצוניים
- דליפת שתן בנשים: עידן חדש של אפשרויות טיפול, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר חיים קריסי, מנהל השירות לאורו-גינקולוגיה וכירורגיה של רצפת האגן, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה