הבדלים בין גרסאות בדף "מיימת חלבית - Chylous ascites"
(גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
שורה 1: | שורה 1: | ||
[[קובץ:כותרתצפק.jpg|מרכז]] | [[קובץ:כותרתצפק.jpg|מרכז]] | ||
+ | {{Sub Chapter | ||
+ | |Book=עקרונות בכירורגיה | ||
+ | |Chapter number=2 | ||
+ | |Sub Chapter number=5 | ||
+ | }} | ||
{{ספר| | {{ספר| | ||
|שם הספר= [[עקרונות בכירורגיה]] | |שם הספר= [[עקרונות בכירורגיה]] | ||
שורה 10: | שורה 15: | ||
|אחראי הערך= | |אחראי הערך= | ||
}} | }} | ||
− | {{הרחבה|מיימת}} | + | {{הרחבה|ערכים=[[מיימת]] , [[מחלות של הצפק]]}} |
'''מיימת חלבית''' (כילוטית - Chylous ascites) היא הצטברות של נוזל לימפתי ממקור המעי הדק בחלל הצפק, שמראהו חלבי ועכור וריכוז הכילומיקרונים בו גבוה. | '''מיימת חלבית''' (כילוטית - Chylous ascites) היא הצטברות של נוזל לימפתי ממקור המעי הדק בחלל הצפק, שמראהו חלבי ועכור וריכוז הכילומיקרונים בו גבוה. | ||
שורה 18: | שורה 23: | ||
==הסיבות למיימת חלבית== | ==הסיבות למיימת חלבית== | ||
− | |||
# מיימת חלבית עצמונית | # מיימת חלבית עצמונית | ||
## חסימה לימפתית חיצונית: | ## חסימה לימפתית חיצונית: |
גרסה אחרונה מ־18:35, 28 ביולי 2021
עקרונות בכירורגיה
מאת ד"ר צבי קויפמן
עקרונות בכירורגיה | ||
---|---|---|
שם המחבר | ד"ר צבי קויפמן | |
שם הפרק | כירורגיה של הצפק | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דפי הפירושים: – מיימת , מחלות של הצפק
מיימת חלבית (כילוטית - Chylous ascites) היא הצטברות של נוזל לימפתי ממקור המעי הדק בחלל הצפק, שמראהו חלבי ועכור וריכוז הכילומיקרונים בו גבוה.
מיימת כילוטית אינה מחלה בפני עצמה אלא ביטוי למחלות שרובן כרוניות ומיעוטן חדות. האבחנה נקבעת על פי רמת הטריגליצרידים (יותר מ-200 מ"ג/דל) בנוזל המיימת. הסיבה להיווצרות המיימת החלבית בחלל הצפק היא דליפת נוזל לימפתי חלבי מכלי לימפה קרועים אל חלל הצפק, בקצב הגדול מקצב ספיגתו.
המנגנונים הפתוגניים הכלולים בהתהוות התפליט החלבי כוללים קרע של כלי לימפה ראשיים והפחתה בספיגת הלימפה מסיבות שונות. כיום, שלא כבעבר, שחפת הצפק היא סיבה נדירה לתפליט חלבי, ובבירור אבחנתי יש לשלול תחילה מחלות ממאירות. תפליט חלבי יכול להיגרם עקב קשירת כלי לימפה ראשיים, פציעתם, קריעתם או ניתוקם ממערכת הניקוז הלימפתי לאחר ניתוח כלי דם בבטן וניתוחים לכריתת קשרי הלימפה האחור-צפקיים (רטרופריטוניאליים). קיימים גורמים נדירים נוספים למיימת חלבית שיש לבררם, היות שמקצתם בני תיקון בטיפול הולם.
הסיבות למיימת חלבית
- מיימת חלבית עצמונית
- חסימה לימפתית חיצונית:
- שאתות שפירות או ממאירות.
- חסימת מעי.
- שחמת הכבד.
- פקקת וריד השער.
- טיפול קרינתי.
- חסימה לימפתית פנימית:
- שחפת.
- טפילים.
- פקקת תת-בריחית של וריד עלום השם.
- טמפונדה לבבית.
- אי-ספיקה ימנית.
- שונות:
- חסימה לימפתית חיצונית:
- מיימת חבלתית
- חבלה ניתוחית בכלי לימפה.
- פציעה לא-ניתוחית חודרת.
תסמינים קליניים
החולים מתלוננים על התנפחות פתאומית או איטית של הבטן, מלווה בדרך כלל בכאבי בטן. ברקע יש סיפור של חבלה בטנית קודמת או ניתוחי בטן, בייחוד ניתוחים של כלי דם בבטן או כריתה של בלוטות הלימפה האחור-צפקיות. במקצת החולים יש סיפור של שחפת בעבר, או מחלות כבד, או מחלות כליה.
אבחנה
האבחנה נעשית על-ידי ניקור של נוזל המיימת. נוזל לבן עכור מעורר חשד למיימת חלבית. האבחנה נקבעת לפי רמת הטריגליצרידים והכולסטרול בנוזל ובנסיוב. בדיקת הנוזל לחלקיקי שומן וצביעה בסודן אדום 3. בדיקה ציטולוגית של הנוזל חשובה לזיהוי תאים ממאירים כגורם למיימת. בעל-שמע (אולטרה-סאונד) של הבטן ניתן לראות כמות גדולה של נוזל וכן פתולוגיות שיש בהן כדי לסייע בקביעת הגורם. הטומוגרפיה הממוחשבת עשויה לסייע אף היא בקביעת הגורם. לימפוגרפיה (צילום דרכי הלימפה) מאפשרת הדגמת הדלף לפני הניתוח או בעיצומו.
טיפול
הטיפול השמרני כולל ניקוז המיימת כדי להקל על הנשימה ועל נפיחות וכאבים בבטן, מתן תזונה דלה בטריגליצרידים בעלי שרשראות ארוכות ושימוש בטריגליצרידים בעלי שרשראות בינוניות וקצרות העוברות ישירות מהמעי אל מערכת הדם השערית ומשם לכבד. טיפול פולשני כולל: דלף צפקי ורידי, ניתוח סגירת נצור, קשירת כלי לימפה דולפים או כריתת חלק מהמעי.
טיפול שמרני הוא עדיין טיפול הבחירה, ומרבית החולים מטופלים בהצלחה באורח שמרני. רק אם המיימת נמשכת, יש לשקול התערבות טיפולית. יש לשקול טיפולים מסוג אחר, כגון הזנה תוך-ורידית ועוד, לפי המחלה היסודית.
ראו גם
- לנושא הקודם: הדבקויות צפקיות - Peritoneal adhesions
- לנושא הבא: שאתות (גידולי) הצפק - Peritoneal tumors
- לתוכן העניינים של הפרק
- לתוכן העניינים של הספר
- לפרק הקודם: כירורגיה של הוושט
- לפרק הבא: כירורגיה של הקיבה והתריסריון
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צבי קויפמן, מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא