הטיפול הראשוני בנפגע

עקרונות בכירורגיה
מאת ד"ר צבי קויפמן

פרק ראשי

תת הפרק הבא תת הפרק הקודם

תוכן עניינים > פרק #16.3: הטיפול הראשוני בנפגע

הדפס

עקרונות בכירורגיה
שם המחבר	ד"ר צבי קויפמן
שם הפרק	חבלות

עקרונות הטיפול הראשוני

כאשר נפגע נראה לראשונה, לעיתים ההערכה הראשונית של חומרת פגיעותיו אינה מדויקת. לעיתים אין מוצאים כלל עדות לפגיעה חיצונית. לכן חשוב ביותר לברר את המכניזם של החבלה. יש להתייחס תמיד לחולה החבול כאילו הוא חבול קשה.

יש להקפיד להרחיק את החולה ממקום התאונה על מנת למנוע חבלה נוספת. עקרונות הטיפול הראשוני הם:

• לברר אם הנפגע נושם. אם אינו נושם - יש לדאוג לדרכי אוויר פתוחות, להוצאת גופים זרים מהפה ומדרכי הנשימה העליונות ולהנשים את הנפגע
• לברר האם לנפגע יש דפקים פריפריים. אם אין - להתחיל בעיסוי לב
• לבדוק האם לחולה דימום חיצוני עורקי או ורידי ניכר. אם כן, יש לעצור את הדימום על-ידי הרמת הגף ולחץ על אזור הדימום, או בנקודת לחיצה, שהיא אזור שבו כלי הדם העורקי עובר בסמוך לעצם, ועל-ידי לחיצה אפשר לחסמו
• האם לחולה יש חבלה בעמוד-השדרה או חשד לחבלה כזו? אם כן, יש להקפיד להעבירו בצורה נכונה, כלומר עם תזוזה מינימלית
• לקבע שברים הנראים בבדיקה ראשונית

 

לאחר שפעולות אלו בוצעו, אפשר להעביר את החולה למתקן טיפול קרוב.

השמירה על נתיבי אוויר פתוחים חיונית ביותר. בחולה מחוסר הכרה, או בהכרה מעורפלת, יש לדחוף קדימה את זוויות הלסת התחתונה או למשוך את הלשון החוצה, על מנת למנוע את צניחתה אחורה, ובכך לסתום את נתיב האוויר. לעיתים יש צורך לפתוח בכוח את הפה, על מנת לבצע פעולה זו. אם פעולה זו אינה מאפשרת נשימה חופשית, יש להחדיר לחולה Orotracheal intubation או Esophageal airway, המוחדר בצורה עיוורת לוושט דרך הפה. לאחר החדרת נתיב אוויר זה, מנפחים את הבלון המצוי בקצה ה-Tube, ובדרך זו הוא חוסם את הוושט, ומונע רגורגיטציות של תוכן קיבה. החולה יכול לנשום דרך חורים המצויים לאורך הצינור מעל גובה הבלון. נתיבי אוויר, המוחדרים דרך הפה או האף, פחות יעילים. לעיתים נדירות, כאשר דרכי הנשימה העליונות חסומות על-ידי גוף זר, יש צורך להחדיר מחט עבה דרך ה-Cricothyroid membrane, על מנת לאפשר נשימה לחולה. לא מומלץ, בתנאי שדה, לבצע טרכאוטומיה. יש לבצע שאיבה של התוכן מהפה והלוע, על מנת לרוקן אותם מהפרשות, מדם ישן ומקיא. יש לבצע זאת מספר פעמים בזמן הפינוי. יש למנוע מהנפגע לשאוף את הקיא, על-ידי השכבתו על הצד כאשר ראשו מופנה כלפי מטה. שאיפה של הקיא עלולה לגרום לאי-ספיקה נשימתית קשה (ARDS) או לאספיקציה חריפה.

חבלות חריפות בבית החזה: חבלות בבית החזה הן הסיבה השכיחה השנייה לאספיקציה חריפה. חבלות אלה פוגעות ביעילות הונטילציה, וכתוצאה מכך גורמות לאי-ספיקה נשימתית. דוגמאות לכך הן: Flail chest, הנגרם על-ידי שברים מרובים בצלעות, אשר כתוצאה ממנו נוצרים חוסר יציבות של בית החזה ונשימה פרדוקסלית, הגורמת לאוורור לקוי של חלק הריאה הנמצא מאחורי החלק הנפגע. בדרך כלל חבלה זו מלווה בחבלה ריאתית, המחמירה את מצב אי-הספיקה הריאתית.

יש להשכיב חולים אלה כאשר הצד הפגוע הוא כלפי מעלה, על מנת לשפר את זרימת הדם לריאה הבריאה, ובכך לשפר את היחס V/Q (יחס ונטילציה פרפוזיה). חזה-אוויר פתוח (Open pneumothorax) נגרם על-ידי חבלה חודרת לבית החזה, המאפשרת כניסת אוויר חופשית למרווח הצדרי, ועל-ידי כך מונעת את מכניזם הנשימה של אותה הריאה. חזה-אוויר פתוח דו-צדדי גורם לאספיקציה חריפה. הטיפול המיידי הוא סגירת הפצע על-ידי חבישה סטרילית אוטמת וניקוז בית החזה באחת השיטות שיוסברו בהמשך. חזה-אוויר בלחץ (Tension pneumothorax) נובע מחבלה ריאתית הגורמת לחזה-אוויר, אולם הפתח דרכו האוויר יוצא מהריאה או מבית החזה משמש כשסתום חד-כיווני, המאפשר רק כניסה של אוויר למרווח הצדרי, אבל לא מאפשר את יציאתו. כתוצאה מכך עולה הלחץ בבית החזה, וזה מקטין את האוורור הריאתי ואת ההחזר הוורידי. הדבר מתבטא בקושי בנשימה הגובר והולך, ובכיחלון. בבדיקה לא ניתן לשמוע כניסת אוויר בצד הפגוע, ובניקוש קיים רזוננס מוגבר. הטיפול המיידי הוא החדרת נקז כלשהו לבית החזה, על מנת לשחרר את הלחץ שנוצר בו. פירוט-יתר של החבלות בבית החזה והטיפול בהן - בהמשך הפרק.

Cardiac Arrest: עימדון הלב הוא מצב חירום מדרגה ראשונה. חוסר אספקת דם למוח במשך 4 דקות גורם לנזק מוחי בלתי הפיך. לכן ברורה חשיבות הטיפול המיידי על-ידי עיסוי לב והנשמה.

דימום: דימום חיצוני יש לעצור על-ידי לחיצה והרמת הגף או על-ידי לחיצה בנקודת לחיצה, הרחוקה מנקודת הפציעה, כפי שהוסבר קודם. לעיתים רחוקות יש צורך להשתמש בחוסם עורקים, על מנת לעצור דימום עורקי מכלי דם גדול. כאשר משתמשים בחוסם עורקים יש לזכור לשחררו אחת לחצי שעה למשך מספר דקות, על מנת למנוע נזק שלא ניתן לתיקון לעצבים ולכלי הדם. במקביל יש להחזיר לחולה את נפח הדם שאיבד, על-ידי מתן נוזלים לווריד כמו: רינגר לקטט ו-saline.

הלם: דרגות שונות של הלם אפשר למצוא במרבית הפצועים ובכל הפצועים קשה. ההלם מתבטא מבחינה קלינית בחיוורון, בעור קר, בהזעה קרה, בחולשה, בירידה בלחץ הדם, בצימאון וברעב לאוויר.

בלבול עד חוסר הכרה יכולים להופיע בשלבים המאוחרים של השוק.

השוק התת-נפחי (היפוולמי) הוא השכיח בחבלות, ונובע מאיבוד דם או פלזמה. לחץ-הדם יכול להישמר בשלבים הראשונים של השוק עקב וזוקונסטריקציה. מצב זה מתבטא בעלייה של לחץ-הדם הדיאסטולי בשלבים הראשונים של ההלם. יותר מאוחר, כאשר איבוד הנוזלים ממשיך והחולה לא מטופל מופיעה ירידה בלחץ-הדם, המלווה באיסכמיה רקמתית, הגוברת עם הזמן. אם ההלם בשלב זה אינו מטופל, הנזק הרקמתי יכול להיות בלתי הפיך ולהסתיים בפטירת החולה.

הסיבות השכיחות ביותר להלם היפוולמי הן:

• איבוד דם
• כוויות נרחבות
• שברים
• חבלות מחיצה

 

נוכחות של אחת מהסיבות הללו מחייבת טיפול נמרץ בנוזלים והשגחה קפדנית. החולה חייב לשכב על מנת לשמור על לחץ דמו. יש לתת לחולים משככי כאבים ובמידת הצורך אף נרקוטיקה. רצוי לתת לחולים בהלם את התרופות ישירות לווריד, מכיוון שהפרפוזיה הרקמתית היא גרועה והתרופות לא תספגנה מחד, ומאידך, עם שיפור הפרפוזיה תתחיל ספיגה מוגברת של התרופות שהצטברו ברקמות, וכתוצאה מכך יכולים להופיע סיבוכים טוקסיים של התרופות. השיטה הטובה ביותר למתן הנרקוטיקה היא: מנות קטנות לווריד, לעיתים קרובות ולפי הצורך.

מדד טוב להערכה של מצב ההלם שבו נתון הנפגע הוא מצב העור. כאשר העור חיוור, קר ורטוב, עקב וזוקונסטריקציה - הנגרמת בגלל הפרשת אדרנלין – ניתן להעריך שהנפגע איבד כ-20% מנפח הדם. אם בנוסף לשינויים הללו גם תפוקת השתן יורדת בצורה ניכרת, קיים איבוד של כ-30% מנפח הדם. כאשר האיבוד גדול יותר מתווספים גם שינויים בתפקוד המוחי, שהבולט שבהם הוא חוסר שקט, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, ואובדן זיכרון לטווח הקצר. החולה, בשלב זה, בדרך כלל אינו משתף פעולה, ואפשר לטעות ולחשוב שהחולה נתון להשפעת סמים או אלכוהול, בעוד שהסיבה האמיתית להתנהגות זו היא איסכמיה מוחית.

לחץ-הדם והדופק הם פחות אמינים בקביעת מידת ההלם, במיוחד בחולים צעירים אשר יכולים לשמור על לחץ-דם תקין אף לאחר אובדן של כ-30% מנפח הדם, ואילו חולים זקנים, לעיתים קרובות, לא יפתחו טכיקרדיה אפילו בנוכחות אובדן ניכר של נפח הדם.

שברים: הטיפול בשברים, כלומר קיבועים, חשוב ביותר לפני פינוי הנפגע. אי קיבוע השברים, או טיפול לא מתאים בהם, יכול להחמיר את מצב ההלם שבו נתון החולה ואת הנזק הנגרם לרקמות הרכות כולל עצבים ושרירים. את השברים יש לקבע בצורה שבה נמצאו, ואין כל צורך לנסות להחזירם למקומם. פעולה מסוג זה, המתבצעת בידי אדם לא מקצועי עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לרקמות חיוניות.

העברת הנפגע חייבת להתבצע בתנאים נאותים ובמידת האפשר באמבולנס ובשכיבה. אין בשום פנים ואופן להעביר פצוע במכונית קטנה כאשר הפצוע מקופל במושב האחורי. הנזקים העלולים להיגרם לפצוע עקב כך הם לעיתים חמורים יותר מהשהייתו בשטח, ומהמתנה לאמצעי העברה נאות. רצוי שכל הפצועים יועברו למתקן טיפול בשכיבה, במיוחד חשוב הדבר בפצועים קשה. פצועים עם חבלות בעמוד-שדרה, חובה להעביר כאשר הם קשורים למשטח קשה, או (בחולים שנפגעו באזור הצוואר) כאשר עמוד-השדרה הצווארי מקובע.

דירוג עוצמת החבלה

על מנת להעריך את עוצמת החבלה פותח ה-Trauma score, הבנוי מהמרכיבים הבאים:

• קצב הנשימה ב-15 שניות מוכפל ב-4
• מאמץ הנשימה, המתבטא בשימוש בשרירי העזר לנשימה
• לחץ הדם הנמדד
• חוסר דפקים בקרוטיס
• מילוי הקפילרות, נחשב לתקין כאשר יש מילוי של הקפילרות תוך 2 שניות במיטת הציפורן או בשפתיים. המילוי אינו תקין, כאשר זמן המילוי יותר מ-2 שניות, או לא קיים כאשר אין מילוי קפילרי נראה
• תגובות מוטוריות, כאשר החולה מסוגל לבצע תנועות בהתאם להוראות
• תגובות מילוליות כאשר החולה מסוגל להגיב לכאב

 

ה-Trauma score הוא ערך מספרי האומד את חומרת החבלה. ה-Score מורכב משני מרכיבים עיקריים: Glasgow coma score וערכי מדידות של הפונקציות הקרדיופולמונליות. כל פרמטר מקבל ערך מספרי. הערכת חומרת הפגיעה מתבצעת על-ידי סיכום של כל המספרים המתקבלים בשני המרכיבים. הערך הנמוך ביותר הוא 1 והגבוה ביותר הוא 16.

Trauma score

הטיפול בחדר מיון

כאשר החולה מגיע לחדר מיון יש להפשיטו ובו-זמנית לקבל אנמנזה ראשונית לגבי אופי התאונה, המכניזם של הפגיעה בחולה, ומחלות העבר שמהן סבל. בזמן הפשטת החולה יש להיזהר שלא לגרום לו לתנועות מיותרות, על מנת לא להחמיר חבלות קיימות, כמו חבלות בעמוד שדרה וכו'. במקביל יש לבצע פעולות החייאה ראשוניות לפי כללי ה-ABC. חשוב מאוד לקבל מידע רפואי לגבי הממצאים שהיו לחולה בשטח, על מנת להעריך התפתחות של תופעות שהיו, או הופעת סימנים חדשים. במיוחד חשוב הדבר בחולים עם פגיעות ראש, בטן וחזה. לעיתים, מטפלים בלתי מנוסים מאבחנים חבלות נראות כחבלות עיקריות ומטפלים בהן, ואינם שמים לב לחבלות שאינן מתבטאות בסימנים חיצוניים, אולם חומרתן רבה מאלו של החבלות הנראות. לכן כל רופא המטפל בחולה חבול חייב לערוך לחולה בדיקה מקיפה מהירה, על מנת לקבל הערכה ראשונית מדויקת ככל שניתן. לעיתים, חבלות ראש או חבלות גפיים הנראות בבירור מקבלות את מירב תשומת הלב של המטפל, ולכן החולה מופנה למכון הרנטגן לאבחון ויכול לשהות שם במשך שעות ללא השגחה רפואית מתאימה, וללא אפשרות לאבחון של הידרדרות במצבו. החולה יופנה למכון הרנטגן רק לאחר התייצבות מצבו, לאחר הערכה מדויקת של החבלות מהן הוא סובל, ובליווי השגחה רפואית מתאימה.

יש לזכור תמיד שחבלות מסוימות יכולות להיות מלוות בחבלות באזורים אחרים, שבהם אין עדות לחבלה ישירה. שברים של ה- calcaneus, הנגרמים עקב נפילה, יכולים להיות מלווים בנקע מרכזי של מפרק הירך, או בשברים בחוליות עמוד-השדרה או בסיס הגולגולת. שברים בעצמות האגן יכולים להיות מלווים בקרעים של urethras או השלפוחית. חבלות בחזה יכולות להיות מלוות בקרע של הטחול, הכבד או הסרעפת. חבלות חודרות בחזה יכולות להיות מלוות בפציעה של אברי הבטן. השילוב בין החבלות הללו הוא שכיח, ולכן חייב הרופא המטפל להיות עירני לכך.

לחולים המתקשים בנשימה חייבים להחדיר נתיב אוויר ולהנשימם. מבחינת סדר העדיפויות - לפעולה זו עדיפות ראשונה. אם הטובוס מוחדר בטעות לוושט - אין להוציאו; יש לנפח את הבלון ובכך למנוע כניסת תוכן מהקיבה לבית הבליעה. לאחר הכנסת טובוס לקנה הנשימה אפשר להוציא את הטובוס הקודם. אם למטפל אין ניסיון בהחדרת טובוס הוא יכול להנשים את החולה על-ידי אמבו לאחר הכנסת נתיב אוויר. אם הקושי בנשימה של החולה נובע מחזה-אוויר בלחץ יש להחדיר את הטובוס תחילה, ובמקביל להכין ולהכניס נקז לחזה.

יש לבדוק את הדפקים בכלי הדם הגדולים. אם לא ממששים דופק יש לבצע עיסוי לב סגור. יעילות עיסוי הלב הסגור זהה לזו של עיסוי לב פתוח (דרך פתיחת בית החזה). בעבר חשבו שיש לבצע 5 לחיצות על בית החזה ולאחר מכן להנשים פעם אחת את החולה. ידוע שהנשמה המקבילה ללחיצה על בית החזה יוצרת לחץ תוך-חזי מוגבר, וזה מזרים את הדם טוב יותר ומשפר את יעילות העיסוי, לכן אין כל צורך להפסיק את העיסוי בזמן ההנשמה.

לכל החולים עם חבלה רצינית יש להחדיר ברנולה בעלת קוטר גדול יחסי, על מנת שאפשר יהיה לתת נוזלים ותרופות במהירות. אם החולה בהלם יש לדאוג לשני ורידים פתוחים לפחות, כאשר אחד מהם צריך להיות וריד מרכזי, המאפשר מתן נוזלים במהירות וביקורת המודינמית. הדבר חשוב במיוחד בחולים מבוגרים ובחולים בהלם. אחד המדדים הטובים להערכת הפרפוזיה הוא כמות השתן שהחולה מפריש. לשם כך רצוי להכניס לחולים אלה צנתר. את הצנתר יש להחדיר לאחר שנלקחה דגימה ראשונית של שתן, על מנת להעריך האם לחולה יש המטוריה. אם החולה אינו נותן שתן ספונטני, יש בכל מקרה להחדיר צנתר לשלפוחית וזאת בתנאי שנשללה אפשרות של חבלה באורטרה. השתן הראשוני אינו נחשב, מכיוון שהוא יכול היה להימצא בשלפוחית לפני החבלה. לאחר מכן יש לעקוב באופן רצוף אחר מתן השתן. הפרשת שתן סבירה היא 1-0.5 סמ"ק לק"ג לשעה.

את ההחייאה יש להתחיל בתמיסות מלחים מאוזנות (BSS), כמו הרינגר לקטט או ב-Saline. יש להזליף את התמיסות בקצב מהיר. אם לחולה יש CVP, אפשר לבצע מבחן העמסה על-ידי מתן של 200 עד 300 סמ"ק של נוזל תוך 10–15 דקות, ולבדוק את ה-CVP לפני העמסה ואחריה. אם ה-CVP אינו עולה, או אף יורד (כפי שקורה בפצועים ללא מחלות לב קודמות - אפקט סטרלינג), הרי שהחולה סובל מחוסר נוזלים במערכת הוסקולרית, ויש להמשיך בהעמסה עד עליית ה-CVP, ולהאט את הקצב לאחר מכן. במקביל, יש למדוד את לחץ דמו של החולה ואת הדופק. עלייה בלחץ הדם וירידת הדופק בו-זמנית מעידים על שיפור במצב ההמודינמי של החולה. בדרך כלל מצב זה מלווה בשיפור בהפרשת השתן. אם המדדים ההמודינמיים מתייצבים, והחולה לא נותן שתן, אפשר להוסיף משתנים כמו מניטול או כמויות קטנות של לסיקס. יש לתת לחולים דם, על מנת למנוע המודילוציה, או על מנת להחזיר דם שאבד לחולה. בכל מקרה אין להתחיל החייאה במתן דם (ראה פרק על חידושים בפעולות ההחייאה).

לאחר הכנסת צנתר לווריד, יש לקחת דגימות דם להמטוקריט, ספירה לבנה, אלקטרוליטים, אוריאה, סוג והצלבה. לחולים עם קשיי נשימה יש לקחת גם בדיקות של גזים בדם. בדיקת שתן נשלחת לאחר מתן שתן ספונטני או הכנסת צנתר. צילום חזה שגרתי, צילום עמוד-שדרה צווארי וצילום אגן חייבים להתבצע בכל חולה שנחבל. צילומי עצמות או בטן סקירה יתבצעו בהתאם לבדיקה הקלינית. אם לחולה יש המטוריה, יש לבצע CT פרוטוקול דרכי שתן, לאחר התייצבות המודינמית של החולה.

חולים מחוסרי הכרה, עם פגיעה גולגולתית חבלתית, צריך להנשים. מטרת ההנשמה היא להקטין את ריכוז ה-CO2, ובכך לגרום לוזוקונסטריקציה של כלי הדם במוח, ועל-ידי כך להקטין את הלחץ התוך-גולגולתי בחולים אלה.

קיימות סיבות רבות לחוסר הכרה. חשוב לזכור זאת כאשר החולה מגיע למיון מחוסר-הכרה ולא נמצאים סימנים לחבלה גולגולתית. במקרים אלה יש לחשוב על שכרות או הרעלת אלכוהול, סוכרת, הרעלת ברביטורטים, סמים, וכדומה, אשר שכיחים במצבי היפוולמיה. לעיתים הסיבה לחבלה של החולה נעוצה בסיבות האלה. לכן יש לקבל אנמנזה מדויקת על החולה מקרובי משפחה או מלווים, לבצע בדיקה נירולוגית קפדנית, רצוי על-ידי נירולוג, לשלוח דמים לבדיקות של סוכר, אוריאה, אמוניה, אלקטרוליטים, אלכוהול, ובמידת הצורך לבצע CT דחוף של המוח, או ניקור לומבלי. צילומי גולגולת יכולים להראות קיום של שבר.

חולים בהלם או חולים המראים נטייה לירידת לחץ דם הם בדרך כלל חולים מדממים. הדימום יכול להיות חיצוני ואז לא קיימת בעיה של אבחנה. לעיתים הדימומים הם פנימיים, אולם יש להם עדות חיצונית כמו דימומים עקב שברים של הירך. לחולה כזה יש ירך נפוחה. כל התרחבות של 1 ס"מ בהיקף הירך שקולה לאיבוד של כ-1/2 ליטר דם מהירך. הדימומים המסוכנים ביותר הם אלה שאינם נראים כמו דימומים לבטן או לחזה. דימום לבית החזה אפשר לאבחן בצילום חזה. אם צילום החזה תקין ייתכן שמקור הדימום הוא בבטן. על מנת לאבחן זאת אפשר לבצע ניקור בטן. הניקור מתבצע על-ידי חתך קטן, כ-1 ס"מ מתחת לטבור ודרכו מחדירים לצפק צנתר מיוחד (המיועד לדיאליזה צפקית). אם מיד לאחר הדיקור נשאב דם דרך הצנתר - זו הוראה לפתיחת בטן סוקרת. אם לא מתקבל תוכן כלשהו יש לבצע שטיפה צפקית על-ידי החדרת 500 סמ"ק של רינגר לקטט (לא גלוקוז 5%) לצפק במשך כ-10 דקות. אם הנוזל דמי, או אם שיעור ההמטוקריט המתקבל הוא יותר מ-1%, מדובר בדיקור חיובי המחייב פתיחת בטן סוקרת (איור 1.16).  

איור 1.16: שטיפה צפקית: משמאל מקום החתך DPL, מימין החדרת צנתר לחלל הצפק.

 

ה-US לזיהוי נוזלים בחלל הבטן FAST הוא הכלי העיקרי להערכת חבלה ודימום תוך-בטני. על שמע מכוון טראומה (Focused Abdominal Sonography for Trauma) הוא כלי אבחוני ראשוני ומהיר לאיתור נוזלים בחלל הצפק. היתרונות הגדולים הטמונים בבדיקה זו הם: היכולת לבצעה בחדר טראומה ללא צורך בשינוע הפצוע, מהירות ביצועה והיותה בלתי פולשנית. בבדיקה זו מאותר נוזל באשר הוא ולא ניתן להבחין באמצעותה בין נוזל שמקורו במעי הדק לבין דם. בנוסף, השגת מידע מהימן בבדיקה זו היא תלויית בודק, דהיינו, מיומנות מבצע הבדיקה משליכה על רגישותה. נראה כי רגישות הבדיקה משתנה בין דיווחים שונים בטווח שבין 67% ל-94% . ערך הניבוי השלילי של בדיקה זו עומד על 99%. טבלה 1.16 מסכמת את ההשוואה בין השיטות השונות לאבחון.  

טבלה 1.16: השוואת השיטות השונות לאבחנה של ממצאים בבטן חבולה.

 

מספר חבלות דורשות טיפול כירורגי מיידי, ולכן יש לבצע את ההחייאה תוך כדי ניתוח של החולה. פצע חודר ללב דורש פתיחת חזה מיידית, על מנת לעצור את הדימום מהלב, על-ידי החדרת אצבע לתוך הקרע. פציעות של אבי העורקים או הווריד החלול גורמות לדימום מסיבי, שלא מאפשר לבצע החייאה יעילה, ולכן יש להכניס חולים כאלה בדחיפות לחדר ניתוח. לעומת זאת קיימים מצבים שבהם קיימת סכנת חיים לחולה, אולם מצבים אלה אינם דורשים התערבות ניתוחית מיידית, כמו חזה-אוויר בלחץ או Sucking pneumothorax, הדורשים הכנסת צנתר לניקוז החזה אבל אינם דורשים ניתוח דחוף. חבלות בראש, כולל שברים, אינן בעדיפות ראשונה לטיפול, והטיפול בהן יידחה עד לאחר גמר הטיפול בחבלות החזה והבטן. שברים יש לקבע. הטיפול הכירורגי בהם יתבצע בעדיפות אחרונה, אלא אם כן קיים איום לשלמות הגף, כמו בחולים עם נזק לכלי הדם. הטיפול בחלק מהשברים יכול להתבצע בהמשך לניתוחי הבטן או החזה, אולם הדבר תלוי במצב החולה ובסיבוכים הקשורים לניתוחים המקוריים.

פירוט על הטיפול בחבלות באיברים השונים יינתן בהמשך.

ראו גם

• לנושא הקודם שלבי החבלה
• לנושא הבא: שיטת ה-ATLS להערכת פצועים וטיפול בהם
• לתוכן העניינים של הפרק
• לתוכן העניינים של הספר
• לפרק הקודם: כירורגיה של המערכת הוורידית
• לפרק הבא: הלם

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צבי קויפמן - מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד מרכז רפואי מאיר, כפר סבא