רפואה שלמה - לגעת בכאב - Contact

רפואה שלמה - לגעת בכאב
'

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – רפואה שלמה

במאמרים הקודמים הוצגה דרך בה ניתן ליצור קשר אמון חשוב בין הפונה לרופא. הגישה של רפואה שלמה - גוף, נפש ומשפחה - מאפשרת לרופא להבין היטב את סיבת הפנייה וציפיותיהם של הפונה ומשפחתו. בכך ניתנת לו היכולת לגעת באופן אמפטי בנושאים רגישים או כאלה הנמצאים "מתחת לפני השטח" ומשלימים את תמונת האנמנזה. האנמנזה בגישת הרפואה השלמה היא מקיפה ונרחבת מהנהוג ברפואה המקובלת. בנוסף לאנמנזה הקשורה לתסמין הגופני כגון משך הזמן, אופי הבעיה, השלכותיה ומרכיביה, ניתן ללקט מידע לגבי משמעות הבעיה הגופנית, השפעותיה התפקודיות והמשפחתיות ולעיתים אף תפקידה באמונות הבריאות של הפונה ובמסגרת החברתית הקיימת סביבו.

איסוף פרטי האנמנזה הנרחבת הזו, הנעשה על בסיס האמון שנרכש, אינו רק תחקור במהותו אלא למעשה תהליך בו "נוגעים" תוך כדי השיחה עם הפונה, באופן רגיש ואמפטי, בנושאים כואבים וגורמי סבל, בחוויות טראומטיות מהעבר, בפחדים, בחרדות ובמצבים הגורמים לנפש להיות נכאה ועצובה.

"נגיעה" זו מכשירה את האוירה לבדיקה הגופנית. הרופא הוא בעל "אישור חברתי" לגעת בפונים אליו. לא זו בלבד שהוא בין הבודדים היכולים לגעת פיזית בפונה, אלא שמצופה ממנו לבצע בדיקה גופנית זו, הן מבחינת המטופל והן מבחינה מקצועית ובלבד שהבדיקה הגופנית מבוצעת בכפוף לנורמות מקובלות:

הבדיקה אמורה להיות רלבנטית לבירור התלונה.
היא מתבצעת תוך מתן כבוד מירבי לאוטונומיה ולצנעת הפרט של המטופל.
מבחינה מדיקולגלית ואתית, עליה להגן מחד על צנעת הפרט ומאידך להגן על הרופא מתלונות והאשמות הקשורות לפריצת מסגרת מוסרית.

יחד עם זאת, קיימים חילוקי דעות מהותיים לגבי מטרת הבדיקה הגופנית:

סטודנטים לרפואה לומדים שרוב האבחנה הרפואית מושג באמצעות האנמנזה. הניסיון הקליני מוסיף ומחזק רושם זה. למרות זאת, מיעוט הזמן העומד לרשות הרופא, אינו מאפשר לרוב בדיקה רחבה "לפי הספר". אפילו בספרם המפורט של DeGowin & DeGowin "הבדיקה האבחנתית" (1976) טוענים המחברים, שחשיבותה העיקרית של הבדיקה אינה ביכולת הטכנית של הבודק, אלא ביכולתו לגייס את כשריו האינטלקטואליים על מנת לתת לממצאיו משמעות.

מכאן, שמקומה המסורתי של הבדיקה ברפואה הוא:

להוות חלק מהכלים האבחנתיים הראשוניים.
להיות מותאמת לתשאול הראשוני כדי לבסס השערות קליניות ולהוסיף "עובדות מוצקות" ("Hard Data") להנחותיו הקליניות של הרופא, בין היתר גם לצרכים מדיקולגליים.
לחזק את בטחונו של הרופא בכך שלא החמיץ דבר מה בזיהוי האבחנה המתאימה.

קיימות מספר נקודות נוספות התומכות בחשיבות הבדיקה ובמטרתה:

התבוננות ואיסוף חלקי התמונה השלמה

DeGowin & DeGowin טוענים שמכל שיטות הבדיקה, ההתבוננות היא הקשה ביותר ללימוד, אך גם המספקת את מירב המידע הדרוש (מעל 90%). הם מוסיפים שההתבוננות תלויה בעיקר בידע של המתבונן - "אנו נוטים לראות את מה שיש לו משמעות לגבינו". ההתבוננות מתחילה באופן מעשי עם כניסתו של הפונה לחדר. הרופא קולט בראשיתו של מפגש פרטי פרטים המאפיינים את הפונה. חלק מפרטים אלו יקבל פירוש מיידי עם אפשרות לפעולה מתאימה. למשל, כשיראה קשיש כבד תנועה, הוא יאבחן כהרף עין את סוג ההגבלה, את הגורמים האפשריים ואת הצורך הטיפולי. פרטים אחרים יקלוט וישמור בזכרונו למועד מאוחר יותר. למשל - כתם במכנסיו של הקשיש יכול לרמוז על אפשרות של הזנחה, קשיי ראייה או קשיי שליטה על סוגריו.

במסגרת עבודה צפופת פונים, מיקוד המבט במחשב עם כניסת מטופל לחדר, עלול לגרום להחמצה של ההתבוננות והרושם המשמעותי כל כך המושגים בדקה הראשונה (ראו המאמר על סביבת העבודה וההתאמות). הרופא מוסיף לבדיקה גם את מימד ההמשכיות וההשוואה. היכרות ממושכת עם מטופליו של הרופא הראשוני מאפשרת לו להבחין לא רק בסימני מחלה בולטים שייקלטו גם על ידי רופאי המיון והמחלקה בבית החולים, אלא בסימנים מינימליים של שינוי תסרוקת, שינוי ארשת ומצב רוח, שינויי התנהגות קלים וכדומה. יכולת זו מחדדת את חושיו ומאפשרת לו "להריח" את האבחנה הקשורה למטופל כבר מרחוק. מהנסיון שנצבר ברפואה מקוונת, נלמד ששיחת וידאו עם המטופל, בה ניתן לראות את פניו ואת האיברים הדואבים, מאפשרת דיוק רב בהשגת האבחנה המתאימה ובמתן הטיפול המוצלח, לעומת שיחות ייעוץ טלפוניות בהן רק שומעים את הפונה אך לא רואים אותו. Neighbour‏ (1987) מספק אמצעי אבחון נוספים המגבירים את מיומנותו האבחנתית של הרופא. לדבריו, "כל אחד יכול לקלוט בעזרת אוזניו, אך רק החכמים יכולים להאזין בעזרת העיניים". קיימת מערכת שלמה של רמזים מינימליים כמו כיוון מבט העיניים של האדם המהרהר, פרטי לבוש והתנהגות, הבעות פנים וגוף, צורת וקצב הנשימה וכדומה. לדבריו, הקלינאי שיהיה מיומן בשיטות דקות הבחנה אלו, יוכל, למשל, לדעת מתי בן שיחו מנסה להיזכר בחוויה ויזואלית ומתי הוא מתכנן את המשך דבריו (ידע שנלמד בשיטת NLP, Neuro Linguistic Programing).

המשמעות המעשית היא שבדקות הראשונות של המפגש, שמירה רצופה של קשר עין עם הפונה משמשת לא רק ליצירת "הצטרפות" טובה ולקליטת ה"שפה והרמזים" לשם הבנת סיבת הפנייה, אלא גם כחלק חשוב ביותר מהבדיקה הגופנית ומהאבחנה שתגיע אחריה.

המטופלים מייחסים לרוב לבדיקה הגופנית חשיבות גדולה אף יותר. לא אחת, כאשר לא מבוצעת הבדיקה, קיימת תחושת אכזבה ואי אמון באבחנותיו של הרופא: Balint ‏(1964) מציין, שהמטופלים הורגלו משחר ילדותם לצפות לבדיקה גופנית מקפת כחלק מהמפגש החברתי עם הרופא: "איך הוא יודע שזו רק שפעת אם הוא לא בדק אותי בכלל ורק שאל שאלות?" "הרופא הסתכל יותר על המחשב ונגע יותר במקלדת מאשר בי!"

הבנת ציפיה זו מחייבת לראות בבדיקה גם אמצעי שכנוע ודרך לחיזוק אמון המטופלים ברופאים. אם יתסווף לכך הצורך לאמת השערות קליניות ולצרף "עובדות מוצקות" לפסיפס האבחנה, תגיע המסקנה שהצורך בבדיקה גופנית הוא בעל חשיבות חיונית ומרכזית במפגש הרפואי.

החוש השישי

קיים תחום בדיקה נוסף שלא נחקר רבות אף על פי שהוזכר פעמים אחדות, והוא "החוש השישי" אותו תחום מסתורי הקשור לידע אינטואיטיבי כוללני: "מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שיש לו בעיה נפשית".

"אינני יודע מדוע, אך מההתחלה משהו בעיניים שלה אמר לי, שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות". Wilbush במאמרו משנת 1992 מציע לייחס משקל רב יותר לחוש השישי ולמידע המשודר אל תודעתנו מהחלק הקדום יותר של המוח. Gladwell ‏(2005) טוען בספרו שבשתי השניות הראשונות קולטים אנשים מידע המביא להחלטות חשובות, לעיתים יותר מבדיקות ממושכות וקפדניות הבאות בהמשך.

אם הרופא ילמד להתייחס בכבוד לתחושותיו, הוא יוכל להשתמש בהן ככלי בדיקה ראשונית במיומנות הולכת ומשתפרת. דרך המגע עם גוף המטופל משודר מידע רב שניתן, עם הזמן, למצוא בו שימוש באבחנה ובטיפול.

עירום

wilbush ‏(1992) מציין שכאשר מתחילה הבדיקה הגופנית, הופך הנבדק מבן-שיחו של הרופא ומשותף למפגש סוציאלי, לאובייקט - לגוף ביולוגי הנמצא תחת עינו של החוקר. חוקר זה רשאי להשתמש בחושיו השונים ובכלי בדיקה שונים שברשותו על מנת לבצע את בדיקתו. "הרופא הופך לבלש, והפונה לחלק מהראיות ומהעובדות". זו כמובן גישה שעושה רדוקציה מהמפגש הרפואי. בגישת הרפואה השלמה מתייחסים בכבוד רב לגוף האדם ולרגשותיו גם יחד. אם הבדיקה מתנהלת בשתיקה ובהתעלמות מתגובות המטופל, היא עלולה ליצור תחושת אי נוחות ולהגביר את תחושת הנחיתות של הנבדק. לעומת זאת, גישה מרגיעה ומשתפת יכולה להפוך את הבדיקה לחלק מהטיפול. העירום אינו רק מצב של עירום מבגדים, אלא גם של עירום מבחינת מעמד חברתי. מצב זה יוצר קושי נפשי גם אצל הפונה וגם אצל הרופא. המטופל נמצא בהכרח בעמדה נחותה גם מבחינה פיזית (שוכב או יושב כאשר הרופא גוחן מעליו), גם מבחינה נפשית (בושה, הרגשה של אוביקט) וגם מבחינה חברתית.

Kleinman ‏(1988) מציין, שכאשר הנבדק חושף בהתפשטותו צלקות מכוערות של אקזמה או את הרבדים האדומים ומכוסי הקשקשים של פסוריאזיס, הקלינאי חייב להכיר בכך שבושה, פגיעות, כעס ויאוש או רגשות אחרים קיימים אצל המטופל. רגשות אלו מהווים מרכיבי מפתח בחווית המחלה ומשפיעים על התגובה לטיפול, ולכן חשובה ההתייחסות המתאימה אליהם בזמן הבדיקה. הרופא מצידו חייב להישאר מצד אחד שווה נפש למראה עירומו של אדם אחר ולא להסגיר רגשות של משיכה, סלידה וכדומה, ומצד שני - להיות אמפטי לרגשות הנבדק. כאשר הרופא מפגין שליטה ברגשותיו, הוא מרשה לעצמו להיות מודע לרגשות המתעוררים בו לנוכח העירום ולטפל בהם בדרך הנאותה. במצב זה הוא פנוי להתייחס לרגשותיו ולהרגשתו של המטופל כלפי פעולת הבדיקה עצמה באמצעות אמפטיה, שאלות מורחבות ופתוחות ומתן כבוד לפרטיותו של הנבדק. "אני שם לב שקשה לך עם הצלקת שנותרה בגופך מהניתוח ואת מנסה להסתירה", "זה בוודאי קשה להציג יד עם 3 אצבעות כלפי הסובבים. איך אתה מתמודד עם זה?"

מודעותו של הרופא להשפעת העירום עליו ועל המטופל יכולה לכוון אותו לפעולה, שתהפוך את המבוכה הטבעית במעמד זה לתרופה.

זמן למחשבה

לאחר שלב התשאול הראשוני מקבל הרופא מידע המאפשר לו בניית השערות עבודה ותכנון צעדיו הבאים. הזמן המוקדש לביצוע הבדיקה הגופנית מהווה הזדמנות טובה לחשיבה ולתכנון הצעדים הבאים. זו גם סיבה נוספת שלא לוותר על הבדיקה הגופנית. לא אחת, תוך הקשבה לקולות הלב באמצעות הסטטוסקופ, ניתן לתכנן את הצעדים הבאים לאבחון, לטיפול ולהתנסחות מול המטופל לגבי הממצאים שנמצאו.

הבדיקה הגופנית ככלי טיפולי

כפי שתואר עד כה, יש לבדיקה ערך אבחוני ותקשורתי, וברור שיש בה כוח רב. כוח זה מתבסס על מעמד חוקי יוצא דופן ועל מצב חברתי ופסיכולוגי מיוחד. ניתן לומר שיש לבדיקה השפעה מיסטית קדומה, המשפיעה בצורה זו או אחרת על הנבדק וכנראה שגם על הבודק. כוח כזה ניתן לנצל בצורה חיובית כדי להועיל לפונה וכדי להוסיף לאפקט הפלצבו הטיפולי. (1986) Stuart & Lieberman מדגישים בספרם שלרופא, היוצר קשר חזק עם הפונה דרך ההבנה והאמפטיה שהוא מגלה בשלב הראשון של הריאיון, יש הזדמנות מיוחדת להגביר את הקשר, בכך שהוא בודק את הפונה ונוגע בגופו. בדרך זו הוא יכול להדגיש בצורה ישירה את הקשר שבין הגוף (שהוא בודק כרגע) לבין הנפש (שעליה הוא משיח עם הנבדק). הם טוענים שבעצם המגע במטופל יש כוחות ריפוי - Healing. מחקר על כאב גב תחתון הצביע על קשר בין נגיעה של הרופא במקום הכואב בבדיקה הראשונה לבין צמצום הסיכון שבהפיכת הכאב לכרוני.

ישנן שלוש אפשרויות להשתמש בבדיקה ככלי טיפולי לא פורמלי: בתקשורת, במיסטיקה ובהרפיה.

התקשורת שבין הבודק לנבדק

בזמן הבדיקה יש לתקשורת שבין הרופא לבין מטופל חשיבות כפולה:

תקשורת נכונה תגשר בין שני האנשים הנמצאים במצב מביך ולא שכיח. זהו מצב שעלול לגרום לפגיעה אפשרית, לחוסר הבנה ולקשיים בשיתוף פעולה ביניהם.
כוחו של מצב זה יפה להעברת מסרים טיפוליים.

Billings וחברו מציינים בספרם "המפגש הקליני" (1989), שבגלל ציפיותיהם של המטופלים רצוי לבצע בדיקה גופנית פורמלית בכל פגישה ואפילו בכאלו שנועדו לשיחה בלבד. הם מציעים להדריך את המטופל בפרוטרוט אילו מבגדיו עליו להסיר ולהסביר, מה הרופא עומד לבדוק. בנוסף רצוי לכסות איברים, להקפיד על פרגוד מוסט ולשאול את הפונה אם סיים את הכנותיו לבדיקה לפני כניסת הרופא אל מאחורי הפרגוד. הם מציעים לדבר עם הפונה ולהסביר בזמן הבדיקה מה נבדק ומהם הממצאים, מכיוון שהשקט גורם למתח ולחרדה. לדוגמה:

"כעת אני עומד לבדוק את הלב. אני שומע אותו ברור וצלול, אם תעצור לרגע את הנשימה, ניתן יהיה לשמוע אותו עוד יותר טוב". "אני ממשש את הגושים הטבעיים בשדיים ומרגיש שאין שינוי מהבדיקה האחרונה, והם אכן סימטריים בדיוק כמו שצריך להיות!" "לבדיקת הסחרחורת אני בודק את האוזן שבה נמצא איבר שווי המשקל. אני רואה אוזן בריאה עם מעט נוזל מאחורי התופית - עובדה שכיחה, ומיד נדבר על משמעותה".

תקשורת מסוג זה, הגם שהיא בעיקרה חד-צדדית, משתפת את הפונה הן בידע הרפואי והן בביצוע הבדיקה עצמה. היא גם שומרת על כבוד המטופל כאדם ומקטינה את האפשרות שירגיש כאובייקט. במפגש שנערך לאחרונה עם רופאים מומחים המשמשים כפוסקים בוועדות של ביטוח לאומי, הוצע להעזר באמירות אמפטיות שאינן שיפוטיות מעיקרן אלא מאפשרות נינוחות לנבדק ואף יתר נכונות לקבל את חוות דעתם של המומחים האמפטיים.

נקודות נוספות הראויות להדגשה:

היגד אמפטי בהתחלת הבדיקה ייתן למטופל את התחושה שהרופא מבין ללבו ולרגשותיו. למשל: "אני מרגיש, שזה קצת מביך אותך - הצורך לשכב בעירום לפניי. זו באמת חוויה לא נעימה במיוחד, ולכן אני אכסה כל פעם אותו חלק שאינני בודק, וכך נעבור את החוויה בשלום!"

"זה בוודאי לא נעים להוריד כאן את המכנסיים ואולי את חוששת שמישהו עלול להיכנס בטעות, לכן ברשותך, נעלתי את הדלת". "אני יודע שזו בדיקה לא נעימה כל כך, אך היא חשובה ואשתדל להיות עדין".

הבדיקה הגופנית נתפסת פעמים רבות על ידי המטופלים ככלי האבחנה החשוב ביותר של הרופא. לא אחת הם חשים שבאותו רגע שבו הניח עליהם הרופא את ידיו, מוכרע גורלם. באותו רגע גוברת החרדה והם ערים ביתר שאת לכל רמז התנהגותי או מילולי מצד הרופא. מאידך, לשם הזהירות המדיקולגלית הורגלו רופאים רבים לדבר בשפה זהירה ו"הגנתית" המותירה מקום לספק:

"אני לא שומע איוושות, ואני לא מוצא סימנים של הגדלת הלב!"

"אני לא רואה צהבת, ולדעתי, הכבד איננו מוגדל!"

במקרים כאלו הנבדק המצוי, כאמור, במתח רב עלול לשמוע את המילים המבהילות "איוושות", "הגדלת הלב" וכדי מבלי לשים לב למילה "לא" שלפניהן. הוא עלול לחשוד שאכן קימת בעיה, אך אנו לא הצלחנו לאתר אותה: "אולי קיימת איוושה, אך הרופא הזה לא הצליח לשמוע אותה!", "אולי, לדעת רופא אחר, הכבד כן מוגדל?". לפיכך עדיף להשתמש במושגים חיוביים שלא משאירים מקום לספק מיותר ולחרדה: "מבנה החזה והצלעות טוב. שומעים מצוין את הלב. קולות הלב נשמעים יפה, קצב סדיר כמו שעון מדויק, וגם בזמן המאמץ שבעצירת הנשימה הוא ממשיך לעבוד יפה".

מילים מרגיעות, אמפטיה, חיוך והומור זהיר הבאים במקום הנכון ובזמן הנכון והדגשת הממצאים הבריאים המתגלים תוך כדי הבדיקה - כל אלו יכולים להיות בעלי השפעה טיפולית חזקה עקב העובדה שהם מבוצעים בזמן ה"השפעה המיסטית" של הבדיקה.

מיסטיקה, מטפורות וסוגסטיה

המיסטיקה הקשורה באופן מסורתי בבדיקה הגופנית, בכלי הבדיקה ובפולחן הכרוך בה (הסתתרות מאחורי פרגוד, שכיבה על ה"מזבח" הצצה לנקבים וכדומה), היא בעלת שורשים היסטוריים עמוקים. גם כיום ישנן חברות שבהן עצם פולחן הבדיקה הוא בעל ערך מרפא כשלעצמו. מרפאים עממיים וגם מטפלים בשיטות רפואה משלימה משתמשים בחוכמה רבה במיסטיקה המלווה את עבודתם ולעיתים מצליחים להביא לשיפור במצבי מחלה שבהן הרפואה המערבית נכשלה. בשיאצו - שיטת ריפוי יפנית, המגע הוא כלי הטיפול העיקרי. המטפל לומד לגעת במטופל במלוא כף ידו הפרושה לא רק כדי להכיר את גופו של המטופל ולמצוא בו את נקודות החולשה והחוזק, אלא גם כדי לשדר לו קרבה וקבלה במידה רבה. רצוי שהרופא ייתן דעתו על כוחה המיסטי של הבדיקה בהתייחס לשני מישורים: איכות המגע והשפעה סוגסטיבית מטפורית. למשל:

"תן לי בבקשה להאזין למוזיקה המרגיעה של הלב שלך".

"תלחץ לי בחוזקה את הידיים, אך בזהירות. אני צריך את הידיים שלי כדי לבדוק חולים אחריך!" (אמירה המרמזת לחולה שהתלונן על עייפות או חולשה שיש לו כוח).

"לבדוק את העור שלך זה כמו לבדוק עור של תינוק".

יש להיזהר מלומר דברים מסוימים או אף להגיב בדרך לא מילולית לממצאים שונים בבדיקה. עוית פנים מסוימת או הרמת גבות בזמן בדיקת הבטן עלולה לגרום לחשש אצל הנבדק מממצא מסוכן. אמירה תמימה כמו: "אני לא ממשש את הטחול שלך", עלולה להתפרש על ידי הפונה כליקוי בגוף ולגרום לחרדה. לא אחת נאמרים היגדים אבחנתיים הנתפסים על ידי הנבדק כגזר דין סופי וקבוע. (1987) Lipkin אף טבע את הביטוי "Sphygmomanometric-Monomania" שמשמעותו החרדה האוחזת במטופלים, לאחר שבבדיקת לחץ-דם חד פעמית, ייחס הרופא חשיבות רבה מידי לערך גבולי של לחץ-דם. לפעמים נתקלים במקרים שבהם קל יותר למטופלים לדבר על נושאים דיסקרטיים ועדינים, כמו יחסי מין, ריח רע מהפה וכיעור גופני דווקא בזמן הבדיקה. רצוי להביא זאת בחשבון ולאפשר תקשורת מסוג זה:

"יש עוד דבר שרצית לדבר עליו ונזכרת רק עכשיו?"

"אני עומד לבדוק את איבר המין, איך היחסים עם האשה?"

מעולם ההיפנוזה ידוע כי קל יותר להעביר מסרים ולעקוף התנגדויות אצל הזולת, כאשר משתמשים בסמלים או בהשאות (סוגסטיות). שימוש בלשון סימלית (מטאפורית) מעביר מסרים המחלחלים אצל המטופל כשהרופא משכיל לבחור נכון. לאיברים רבים בגוף ערך מטפורי, כמו למשל הלב כמקום המיוחס לאהבה ולצער, הבטן כמקום המסתיר סודות בתוכו, הכתפיים כנושאות משקל וכדומה.

מחברים המתעמקים בסיפור של הפונה כמו קליינמן, בלינט ופרויד שניתח משמעויות של מחלות וביטויים סומטיים שלהן, מדגימים, כיצד האיבר הסובל פיזית נושא לעיתים משמעות מטפורית הקשורה לסבל הנפשי של האדם. ניתן על כן, לעיתים, להתייחס באופן מטפורי לאיבר הנבדק ובכך להשפיע אולי על רבדים נפשיים עמוקים יותר אצל המטופל.

כאשר בזמן הבדיקה הרופא אומר למטופלת ש"הבטן רכה כמו עריסת תינוק", הוא תומך בכך בצורך האימהי העמוק שלה ומעודד אותה לראות בגופה מצע ראוי לעובר היקר לה. דוגמאות נוספות: "העיניים צלולות ומלאות חיים" - לחולה סוכרת החושש מעיוורון ומוות. "הלב אולי סובל, אך הוא נשמע חזק ומתגבר בעוצמתו" - לאשה במצב של אבל על בעלה. "הגב מעט כפוף, אך יש בו כוח רב לשאת משקל" - לאדם הנושא באחריות כבדה. לעיתים יכול הרופא להשתמש במצב המיוחד של הבדיקה על מנת להעביר מסרים בדרך סוגסטיבית, למשל בהבעת שביעות רצון מהממצאים לשם העברת מסר של תקווה ניתן לומר: "אני מוצא, שהריאות בריאות ומאפשרות ספיגה טובה של חמצן. זה בוודאי ישפר את ההרגשה שלך בימים הקרובים ותחלים במהירות מהתקף האסטמה האחרון".

איכות המגע

בתקשורת שבין שני אנשים ישנה לרוב עדיפות למגע נוסף על הקשר המילולי, בתנאי ששני האנשים מוכנים נפשית ומרגישים נוח עם מגע זה (Nass et al 1984). מחקרים אף הראו, שאנשים זקוקים למגע כקשר משמעותי יותר מאשר דיבור (1992 Nay) ובעיקר כאשר יש צורך לשכנע אנשים אחרים בנושא מסוים (1980 willis & Hamm). למגע יש חשיבות מיוחדת במינה, כאשר רוצים להביע חמימות כלפי בני אדם הזקוקים לתמיכה ולנחמה (Ojanlatva 1994).‏ (1987, 1988) Street & Buller מצאו קשר חזק בין שביעות רצונם של מטופלים מהשירות הבריאותי לבין מידת הקרבה שהייתה לרופא כלפיהם, ושהתבטאה בין היתר במגע. (1992) Perez-Stable וחבריו הדגישו את הקשר בין הסבל האנושי ובין המגע ומצאו, שבתרבויות מסוימות קיים קושי מיוחד לגעת באנשים הסובלים ממחלות כמו סרטן.

הרופא כדמות סמכותית ומנחמת יכול להשתמש במגע לא רק כמישוש אבחנתי (Palpation), אלא גם ככלי טיפולי - לגעת במקום הכואב או הסובל, בעיקר אצל החולה שכולם מתרחקים ממנו, לשכנע בעדינות ולשדר קבלה, קרבה וחמימות.

רופא הנוגע במטופל כבדרך אגב או בקצות האצבעות מבלי לשמור קשר עין לא רק מחטיא חלק מהאבחנה אלא גם מפחית מכוחו הטיפולי.

הרפיה

הבדיקה הגופנית היא פעולה מרתיעה ופעמים רבות גם מפחידה. הנבדק חושש מהיחשפות, מנגיעה באזורים פגיעים או כואבים ומאי-נוחות הקשורה בפעולות או בתנוחות מסוימות (בדיקה רקטלית או גניקולוגית).

לפעמים הסימפטומים מוגברים בזמן הבדיקה עקב הדרישה להתרכז באיזור הכואב ולהגדיר אותו במדויק. בהתאם יש החלשת סימפטומים, כאשר במהלך הבדיקה עוברים לבדיקת איזור אחר ולנושא שיחה אחר. כאשר חוזרים לבדוק שנית את האיבר הכואב מבחינים לעיתים, לפי הבעת פני הנבדק, שהכאב פחת, השרירים רפויים, וההירתעות מועטה מאשר קודם לכן - כאשר הוא התרכז בבדיקה עצמה.

כירורגים ורופאי ילדים למדו שקל יותר לבדוק את הבטן ואיברים אחרים כאשר מסיחים את דעתו של הנבדק. הרופא יכול לעזור לנבדק לבצע הרפיית שרירים מודעת לפני הבדיקה ובזמנה. היתרון האפשרי יהיה כפול - גם בדיקה יעילה יותר לרופא וגם הקטנת הכאב ואי הנוחות לנבדק. ניתן להתמקד באיבר מסוים ולהגיע לעומק הרפיה גדול יותר ובאמצעותו להשפעה אנלגטית עקב הרפיית שרירים מכווצים, כל זאת לשם שיפור איכות הבדיקה ולהעברת מסר של תקווה וריפוי: "תוך כדי כך שאת מרפה את שרירי הכתף, תתרכזי בפעולות הנשימה שלך, תרגישי איך החמצן שאת נושמת עובר מהריאות ומגיע לכל מקום בגוף, גם לכתפיים ומרפה את השרירים עוד ועוד. כאשר תחליטי, את יכולה גם לעצום את העיניים ולחשוב כאילו הכתפיים נמצאות באמבט ג'קוזי שגורם להם להתרפות יותר ויותר..." על פי הצלחת הרפיה זו בזמן הבדיקה, ניתן להשתמש בחוויית ההקלה שחווה המטופלת בארוע כזה ולהציע לה לשחזר בבית הרפיה ונשימות עמוקות בזמן כאב או חימום מקומי.

הבדיקה בזמן המפגש המשפחתי

בזמן הבדיקה הגופנית שבמפגש הראשון הסתבר לרופא שהנבדקת, אשה צנועה בשנות החמישים לחייה, מתביישת מאוד במראה גופה העירום, מאז שעברה כריתת שד לפני כשנתיים. הרופא הוא היחיד הרואה אותה במצב זה והיא נמנעת מקיום יחסי מין עם בעלה למרות הבעת רגשות האהבה והמשיכה אליה.

הפעם השתתף גם הבעל במפגש. הוא הוזמן גם כדי לשוחח על שיטה להפסקת עישון. בתחילת המפגש התעניין הרופא במכאוביה של האשה ובידה הנפוחה וביקש שתתפשט מאחורי הפרגוד כדי שיוכל לבדוק אותה. כאשר נכנסה מאחורי הפרגוד, התכוון הבעל לצאת מהחדר אך הרופא רמז לו שהוא רשאי להישאר. בזמן הבדיקה של איזור הניתוח והיד אמר הרופא שהוא רואה שהעור מעל אזור הניתוח החלים יפה ואין צלקת בולטת. הוא הוסיף ואמר שכדי להפיג את הכאב ואת הנפיחות בכתף וביד, יש לבצע עיסוי עדין בשתי ידיים פעמיים ביום, ובעיקר בערב. הוא שאל ברוך האם היא יודעת מי יכול לבצע עיסוי כזה. הבעל הגיב מיידית והציע את עצמו. רגע של שתיקה והתלבטות קשה עברו על האשה. הרופא הביט בה בהבנה וללא אומר עודד אותה במבטו להסכים. היא הסכימה, וברשותה הזמין הרופא את הבעל אל מעבר לפרגוד ולימד אותו את שיטת העיסוי המתחיל בכף היד ועולה בהדרגה לכתף ולאזור הצלקת. הפסקת העישון במשפחה זו עברה ללא קשיים מיוחדים.

כשם שהבדיקה הגופנית משפיעה על הנבדק הבודד, נמצא שהשפעתה יכולה להיות מרובה גם כאשר יש מפגש מורחב - מפגש עם בני משפחה. רצוי, לכן, לא לוותר על הבדיקה הגופנית גם כאשר מדובר בפגישה בנושאים פסיכוסוציאלים מובהקים.

הרופא - כוחו העיקרי במשלח ידו. השפעת דבריו והצעותיו תתחזק כאשר הוא עושה דבר האופייני לרופא, קרי: בדיקה גופנית. ראיה לאווירה המיוחדת של תהליך הבדיקה אנו מוצאים בעובדה שלעיתים קרובות, כאשר ברצוננו לבדוק את הבעל או את האשה, שואל בן זוגם האם עליו לצאת מהחדר, כאילו שהוא מפר כלל קדוש, אף על פי שברור שהיכרותו הגופנית את בן זוגו רבה משלנו. לפעמים יכול הרופא גם להזמין את אחד מבני המשפחה שיצטרף אליו מאחורי הפרגוד, בכפוף להסכמת הנבדק.

ניתן להפוך בן משפחה מסוים לשותף או ל"בעל ידע רפואי" - לחזק אותו ולתת משנה כוח לדעתו בהקשר לבעיה הבריאותית, ובכך להאציל חלק מסמכויותיו של הרופא על בני המשפחה. עדנה הביאה את אייל, בכורה בן השנתיים, לבדיקת הרופאה. היא סיפרה על שיעול לילי שתוקף אותו בלילות האחרונים: "בלילה הקודם הוא ממש נבח כמו כלב עזוב". הרופאה בדקה את ריאותיו של הילד ואמרה: "אני שומעת כעת ריאות נקיות עם שמץ של צפצוף בסיום הנשיפה. זה מעיד על תופעה שקוראים לה סטרידור, האופיינית לגיל הזה. תופעה זו מתפתחת בעיקר בערב והיא באמת מפחידה את מי שלא מכיר אותה, אך אלמד אותך שיטה קלה ופשוטה לטיפול. הנה, אני מניחה אותו על הגב ומחייכת אליו ותוך כדי כך מסתכלת על בית החזה שלו וסופרת את נשימותיו במשך כדקה. אם את מוצאת שבמצב חייכני ורגוע מספר נשימותיו עולה על 20 בדקה והוא נושם כמו כלבלב קטן ועליז, זה סימן של התגברות קוצר נשימה. נסי למדוד את הנשימות בעצמך ואז אלמד אותך מה לעשות כשיש קוצר נשימה..."

הרופאה בדוגמה זו מלמדת את האם הצעירה את דרך אבחון הבעיה של בנה והטיפול בה. השימוש במטפורה של הכלבלב העליז באה לשנות באופן סוגסטיבי עקיף את דימוי הכלב העזוב שהשתמשה בו האם, אולי, כביטוי של רגשי אשם חבויים.

בסיום הבדיקה הגופנית, הנמשכת לרוב לא יותר מדקה-שתיים, ניתן להניח, שהקשר עם המטופל התחזק עוד יותר, האמון גבר, התמונה האבחנתית התבהרה והקרקע בשלה לסכם את "האבחנה השלמה".

ביבליוגרפיה

DeGowin E.L., DeGowin R.L.: "Bedside Diagnostic Examination". Macmillan Publishing Co. Inc. NY, 1976.

Neighbour R.: "The Inner Consultation". M.T.P, Lancaster, 1987.

Balint M.: "The Doctor, his Patient and the Illness". International Universities Press,inc. Madison, 1964

Wilbush J.: "The Sherlock Holmes Paradigm-Detectives and Diagnosis: Discussion Paper". J. of the Royal Soc. of Med.; 85: 342-345, 1992.

Gladwell M: "Blink: the power of thinking without thinking" Little, Brown and company. NY 2005

Kleinman A.: "The Illness Narratives". Basic Books, inc. NY, 1988.

Stuart M.R., Liberman J.A.: "The Fifteen Minute Hour". Praeger, NY, 1986.

Billings J.A., Stoeckle J.D: "The Clinical Encounter". Year Book Medical Publishers, Chicago, 1989.

Lipkin M.: "The Care of Patients: Perspectives and Practices". Yale University Press, New Haven, 1987.

Nass G.D., Libby R.W., Fisher M.P.: "Sexual Choices". Wadsworth, Monterey 1984.

Nay R.: "Sexuality and the Aged Women in Nursing Homes". Geriatric Nursing of New York; 13: 312-314, 1992.

Willis F.N. Jr. Hamm H.K.: "The Use of Interpersonal Touch in Securing Compliance". J. Nonverbal Behavior; 1: 49-55, 1980.

Ojanlatva A.: "Touch as a Human Tool". Med. Teacher; 16: 347-353, 1994.

Street R.L., Buller D.B.: "Nonverbal Response Patterns in Physician-Patient interactions". J. Nonverbal Behavior; 11: 234-253, 1987.

Street R.L.., Buller D.B.: "Patient Characteristics Affecting Physician-Patient Nonverbal Communication:. Human Communication Research; 15: 60-90, 1988.

Perez-Stable E.J. et al: "Misconceptions about Cancer among Latinos and Anglos". J. Med. Amer Association; 268: 3219-3223, 1992.

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר אלון מרגלית MD PhD, מומחה ברפואת המשפחה, פסיכולוגיה רפואית ומוסמך בטיפול משפחתי ובהיפנוזה. מנהל מרפאה רב-תחומית הארצית למצבים מורכבים קופת החולים מאוחדת , מנהל ויזם של שרות המומחים המקוון talk2doc