תסמונת אימון היתר

תסמונת אימון היתר
'

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.

לפעילות גופנית מוגזמת ולא מבוקרת עלולות להיות תופעות לוואי. על תסמונת אימון היתר במאמר שלפניכם

פעילות גופנית כתחביב מקדמת בריאות ומסייעת למניעת מחלות רבות ולטיפול בהן. העיסוק בספורט תחרותי לעומת זאת, במיוחד ברמות הגבוהות, כרוך באימון גופני אינטנסיווי ועלול להיות תובעני. יעילות האימון נגזרת מן העומס המוטל על הספורטאי ומיכולתו של הספורטאי לעמוד בעומס זה. הגורמים הקובעים את עומס האימון הם עוצמתו ונפחו. נפח האימון מוגדר על ידי משכו ותדירותו. יכולת הספורטאי להתמודד עם עומס האימון מושפעת הן מכושרו הגופני והן מגורמים אישיים וסביבתיים, כגון: מצבו הבריאותי ומצבו התזונתי של האתלט, שינוי בתנאי הסביבה שהוא מתאמן בה (אקלים, גובה מעל פני הים, מעבר אזורי זמן במחנות אימון, סוגי מזון חדשים וכו') ומצבי דחק אישיים (בעיות ביחסים בין בני המשפחה וחברים, לחצים בלימודים ואירועי חיים שונים). חוסר איזון בין עומס האימון ליכולת הספורטאי לעמוד בו עלול להוביל להופעת תסמונת הנקראת "אימון יתר" (Over-Training Syndrome).

האבחנה של תסמונת אימון היתר קשה, ולמרבה הצער נעשית במקרים רבים רק לאחר ירידה בולטת ביכולתו של הספורטאי. בנוסף לירידה ביכולת הביצוע, כוללת התסמונת עייפות וחולשת שרירים, ירידה בסבולת ובקואורדינציה של השריר, ירידה בתיאבון וירידה במשקל, בחילות, הפרעות בשינה, הגברת קצב הלב ועליית לחץ הדם במנוחה, וכן נטייה מוגברת לחלות במחלות זיהומיות. סימנים אלה אינם ספציפיים (דהיינו, קיימים בזיהומים נגיפיים אחרים), ומכאן הקושי הרב באבחנה מהירה. נדרשת עירנות גבוהה מצד הספורטאי עצמו, מאמנו והצוות הרפואי המלווה אותו, לקיום התופעה ולאבחונה מוקדם ככל האפשר. ההתאוששות מתסמונת אימון היתר משתנה מספורטאי לספורטאי, ועלולה להימשך בין כמה שבועות לכמה חודשים. זאת להבדיל מעייפות רגילה כתוצאה מאימון גופני קשה, שהגוף מתאושש ממנה לאחר ימי מנוחה אחדים.

היכולת לנטר ולבקר את עוצמת האימון, כדי שזו תתאים ליכולת ההתמודדות של הספורטאי, היא קשה ביותר. מרבית המאמנים והספורטאים משתמשים בניסיונם האישי ובתחושתם, אך אלה אינם תמיד מספיקים. מחקרים רבים ניסו לאתר סימנים פיזיולוגיים וביוכימיים מקדימים לאימון יתר, אך היות שמרבית הסימנים מופיעים, באופן נורמלי, גם בתגובה למאמץ גופני רגיל, עדיין לא נמצאו סימנים יעילים לאבחון מוקדם של התופעה.

הסימן הבולט לאימון יתר הוא ירידה ביכולת הגופנית. ירידה זו מלווה גם בפגיעה ביעילות התנועה. לפיכך צריכת החמצן למאמץ תת-מרבי נתון גדלה. השימוש במבחן זה לצורך אבחון מוקדם איננו מעשי, שכן הוא דורש תנאי מעבדה, זמן ובעיקר נתונים אישיים להשוואה, שבמקרים רבים אינם זמינים.

תסמונת אימון היתר מלווה בפגיעה במערכת העצבים האוטונומית. בשלב ההתחלתי מעורבת בעיקר המערכת הסימפתטית. הסימנים לכך הם הגברת קצב הלב ולחץ הדם במנוחה, הפרעות בשינה, ירידה בתיאבון ועלייה בקצב המטבולי הבסיסי .(Basic Metabolic Rate – BMR) בשלבים מאוחרים יותר תיתכן גם מעורבות המערכת הפרסימפתטית שתתבטא בעיקר בעייפות, בקצב לב איטי ובירידת לחץ דם במנוחה. בתסמונת אימון היתר הפגיעה במערכת הפרסימפתטית שכיחה פחות מהפגיעה במערכת הסימפתטית, אך כאשר היא קיימת, היא מקשה עוד יותר על האבחנה.

בחלק מהספורטאים המאובחנים כסובלים מתסמונת אימון יתר יופיעו סימנים לא ספציפיים ברישום הלב (אק"ג), כגון היפוך גל T (הגלים המסמנים את שלב הרפולריזציה בהתכווצות החדרים).

מאחר שלרוב המכריע של הספורטאים הסובלים מאימון יתר יש תרשים אק"ג תקין, ומאחר שסימן זה אינו ספציפי דווקא לאימון יתר וקיים גם במצבי תחלואה לבבית אחרת, קשה להשתמש בתרשים האק"ג לאבחנה מוקדמת של התסמונת.

עלייה בקצב הלב וברמת אנזימי השריר

אחד הסימנים הנוספים לאימון יתר הוא עלייה גדולה יחסית בקצב הלב, בתגובה למאמץ נתון. מבחן זה ניתן לבצוע בקלות יחסית, גם בתנאי שדה, ואם קיימים נתוני השוואה בסיסיים, יכול ממצא זה לספק לאתלט ולמאמנו סימן אזהרה יעיל לקיומה של התסמונת.

הוצע שעליית רמת אנזימי שריר (CPK, LDH, SGOT) בנסיוב יכולה לשמש סימן מקדים לאימון יתר. עלייה ברמת אנזימים אלה בעקבות אימונים עצימים וממושכים מבטאת נזק הנגרם לדופן תאי השריר כתוצאה מן האימון. העלייה ברמת אנזימי השריר בנסיוב נמצאת בהתאמה לתחושת הכאב ולעייפות השריר, שמופיעה בעקבות מאמץ גופני. עם זאת, עלייה ברמת אנזימי השריר מופיעה לעתים קרובות בעקבות מאמץ אקסצנטרי, גם ללא קשר ישיר לדרגת הקושי של המאמץ. לפיכך מקובל כיום לחשוב שהיא מהווה ביטוי בעיקר לנזק שרירי, ואינה מדד אמין לקיומה של תסמונת אימון היתר.

אף שהגורם לתסמונת אימון היתר אינו ידוע לחלוטין, ידוע כי לעוצמת האימון חשיבות רבה יותר מאשר לנפחו. לפיכך ההחלמה מתסמונת אימון היתר דורשת הקטנת עומס האימון עד כדי מנוחה מוחלטת, תוך חזרה הדרגתית לאימונים קלים. לעתים יש צורך בייעוץ מקצועי כדי להתמודד עם מצבי דחק אישיים, התורמים להתפתחות תסמונת אימון היתר. מאחר שאבחנת התסמונת והטיפול בה מורכבים, יש לתת מקום רב לבניית תוכנית אימון המתאימה ליכולות הספורטאי, כדי למנוע את התפתחות תסמונת אימון היתר.

מומלץ כי תיבנה תוכנית אימון מחזורית, המשלבת אימונים קלים, בינוניים וקשים, תוך מתן זמן התאוששות מספיק לאחר תקופות אימון עצימות. לאחר כל תקופה של אימונים בעומס גבוה, יש לאפשר תקופה מקבילה של אימונים בעצימות נמוכה יותר, עם מעט אימונים אנארוביים.

מנוחה ותזונה בתקופת ההתאוששות

אורך תקופת ההתאוששות תלוי במצבו האישי של הספורטאי. אחת הטעויות הנפוצות כשאתלט נמצא במסגרת אימונים מאומצת ואינו משתפר, או שחלה אף ירידה ביכולתו, היא להגביר עוד יותר את עומס האימון. הגברת עומס האימון ונפחו, במקרים אלו, עלולה להוביל לתסמונת אימון יתר. יש להקדיש תשומת לב מרבית לתזונה נכונה ולמניעת חסרים תזונתיים השכיחים בספורטאים (כגון חסר ברזל). ישנה חשיבות גדולה להגברת צריכת פחמימות על מנת לשפר את מאגרי הגליקוגן בשריר, ובמיוחד חשוב להגביר את צריכת הפחמימות (בשילוב עם חלבון) לקראת סיום האימון, כדי לשחזר במהירות את מאגרי הגליקוגן שהידלדלו במהלך המאמץ העצים. בכל מקרה נראה כי הטיפול הטוב ביותר לתסמונת אימון היתר הוא מניעתה.

ביבליוגרפיה

אליקים אלון, נמט דן. פרק 19: תסמונת אימון יתר. מתוך הספר: פעילות גופנית בילדים בבריאות ובחולי, ע"מ 329-343, 2008.

Brenner JS; American Academy of Pediatrics Council on Sports Medicine and Fitness. Overuse njuries, overtraining, and burnout in child and adolescent athletes. Pediatrics. 119(6); 1242-245, 2007

Urhausen A, Kindermann W Diagnosis of overtraining: what tools do we have? Sports Med. 32(2); 95-102, 2002

Fry AC, Steinacker JM, Meeusen R. Endocrinology of overtraining. In The Endocrine System in Sports and Exercise: Olympic Encyclopaedia of Sports Medicine. 578-599; 2005.

קישורים חיצוניים

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' דן נמט, פרופ' אלון אליקים, מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער, מחלקת ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

תסמונת אימון היתר
'


יוצר הערך	פרופ' דן נמט, פרופ' אלון אליקים