האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

פתלת חדה של הקיבה - Acute gastric volvulus

מתוך ויקירפואה
כותרתקיבה.jpg
עקרונות בכירורגיה
ספר-עקרונות-בכירורגיה.jpg
שם המחבר ד"ר צבי קויפמן
שם הפרק כירורגיה של הקיבה והתריסריון
 


פתלת חדה של הקיבה היא מחלה נדירה, הדורשת התייחסות כירורגית דחופה. התיאורים הראשונים של מצב זה פורסמו במחצית השנייה של המאה ה-18 כממצאי נתיחה. איחור בקביעת האבחנה או בטיפול, במקרים אלה, נושא בחובו תוצאות קטלניות.

מקרי פתלת הקיבה מסווגים על פי חמשת המאפיינים הבאים:

  1. ציר הסיבוב - הוא הקו המחבר את הקרדיה והשוער במקרים של פתלת חדה אורגנו-אקסיאלית; ציר הסיבוב הוא על ציר המזו של הקיבה - במקרים של פתלת מזנטרו-אקסיאלית.
  2. היקף הפתלת - חלקי או מלא, בהתאם לחלק הקיבה הכלול בתהליך.
  3. כיוון הסיבוב - קדמי או אחורי.
  4. אטיולוגיה - יש להבחין בין פתלת ראשונית לבין פתלת משנית, הנראית כמתלווה לפתולוגיה כלשהי, בדרך כלל לבקע סרעפתי.
  5. חומרה - מבדילים בין פתלת חדה, המלווה סימנים חריפים, לבין פתלת כרונית, שהיא בדרך כלל א-תסמינית.

בשני שלישים מהחולים ציר הפיתול הוא אורגנו-אקסיאלי. שכיחות דומה יש גם בפתלת כרונית. על פי התיעוד בספרות הרפואית, מספר המקרים של פתלת חדה וכרונית זהה.

תסמינים קליניים

התסמינים הקליניים האופייניים למקרים חדים כוללים: כאב חד ברום הבטן, מלווה בתפיחות הבטן, בחילה מלווה בניסיונות כושלים להקאה, וחוסר אפשרות להחדיר זונדה לקיבה. השלב הסופי בתמונת המחלה החדה הוא של נמק הקיבה, עם סימנים של בטן חדה.

אבחנה

האבחנה נקבעת חד-משמעית על-ידי שיקוף דרכי העיכול העליונות, לאחר מתן חומר ניגוד. דרך זו נמצאה יעילה גם במקרים הכרוניים, אם כי לעתים די בצילום סקירה של בית החזה כדי להעיד על קיום פתלת הקיבה (תצלום 30.3).

Malrotation303-1.jpg Malrotation303-2.jpg
תצלום 30.3: פתלת הקיבה (צילום קיבה עם מילוי בריום – קיבה הפוכה)

טיפול

הגישה הניתוחית יכולה להיות בטנית או טורקלית שמאלית. בניתוח יש לשחזר את המיקום האנטומי של הקיבה וכן לסקור את הנזקים בקיבה ולטפל בהם. בחולים הלוקים בבקע סרעפתי יש לתקן את הבקע ולקבע את הקיבה. חולים שאינם מנותחים נפטרים בדרך כלל בתוך יומיים. שיעור התמותה הניתוחית במקרים דחופים מגיע ל- 40%, בעיקר בגלל גיל מבוגר של החולים, אבחון מאוחר, או היעדר אבחנה קדם-ניתוחית.

ראו גם



המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צבי קויפמן, מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא