כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק רפואת המשפחה בישראל - נספח - לזכרו של דורון חרמוני
הופניתם מהדף דורון חרמוני לדף הנוכחי.
רפואת המשפחה בישראל - Family Medicine in Israel
מאת פרופסור חיים דורון, פרופסור שפרה שורץ, פרופסור שלמה וינקר
דברי ד"ר מרטין גרנק-קטריבס
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מרטין גרנק-קטריבס, מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז שרון שומרון, שירותי בריאות כללית
פרופ' דורון חרמוני נולד בישראל ב-26 ביוני 1954, ונפטר בטרם עת ב-24 ביוני 2016, יומיים לפני הגיעו לגיל 62. הוא השאיר אחריו את אשתו מיקי, שלושה בנים ובת. דורון היה רופא משפחה מעולה ומסור למטופליו, שמאוד העריכו אותו וראו בו כתובת להיוועצות בכל נושא רפואי, מורכב ככל שיהיה, ופעמים רבות גם בכל נושא אישי.
במקביל לעבודתו הקלינית ובעצם כבר מתחילת לימודיו, הוא היה חוקר מושבע ופרסם יותר מ-70 מאמרים בעיתונות המדעית המבוקרת, 55 מהם מאמרי מחקר מקוריים. תחומי המחקר שלו היו מגוונים ביותר וכללו:
- תחומים קליניים: קרדיולוגיה, סוכרת, היפרליפידמיה, מחלות בלוטת התריס, השמנת יתר, כאבי גב תחתון
- חינוך רפואי
- רפואה משלימה
בני משפחתו וחבריו הרבים מעידים עליו שנהג גם לקרוא הרבה ספרות כללית, לשמוע מוזיקה ולהתעדכן בספורט. ללא ספק היה בעל השכלה כללית רחבה ביותר, התעניין בתחומים רבים, וביחד עם רגישותו לאדם ולחברה, התאפיין בתבונה ובחכמת חיים עשירות ביותר.
כישוריו הרבים כללו גם כישורי מנהיגות, שהביאו אותו לראשות המחלקה לרפואת המשפחה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית – בה הוא התמחה, וכן לראשות החוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה בטכניון שבחיפה וחוגי רפואת המשפחה בפקולטות לרפואה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב.
בגיליון זה השתדלתי ללקט סיפורים שונים מאנשים שהכירו אותו, היו קרובים ללִבו, ועבדו אתו בתקופות שונות של חייו המקצועיים. כל המחברים נענו בשמחה רבה, מעורבת כמובן בעצב עמוק עקב האובדן הגדול שהם חשים, גם עתה, שנה לאחר פטירתו. מכל אחד ביקשתי סיפור קצר שידגים חוויה משותפת ופן אישי ואופייני של דורון מתקופת עבודתם יחדיו. חלקם בחרו לכתוב עליו, וחלקם אליו – בגוף שני – וכך בחרתי להשאיר זאת, ללא עריכה מיותרת, מתוך כבוד לאותנטיות הכתיבה והזיכרונות שלהם.
בין לבין שזורים גם קטעים ותקצירים מפרסומיו של דורון.
אין ספק שעוד הרבה חברים ועמיתים של דורון יכלו להוסיף ולכתוב, ואני מתנצלת בפני מי שעליו לא ידעתי ואליו לא פניתי. כמו כן, מובן שניתן לקרוא כאן רק טעימה מצומצמת מעושר המחקרים והפרסומים של דורון. האתגר היה גדול ואני מקווה שהקוראים ירגישו שיש מקום לחפש ולקרוא עוד.
ברצוני להודות לאלמנתו, מיקי חרמוני, שעזרה לי מאוד באיתור חברים, עמיתים ותלמידים של דורון מתחנות חייו השונות, ונתנה בי אמון – ביחד עם פרופ' שלמה וינקר, יו"ר איגוד רופאי המשפחה וראש החוג הנוכחי בתל אביב – בעריכת גיליון זה לזכרו של דורון. ראיתי במלאכה כבוד גדול והזדמנות להעמיק את היכרותי ואת הערכתי אל פרופ' דורון חרמוני, שעבורי היה עמית, חבר ויועץ יקר במחלקה שלנו.
תקציר קורות חיים
המידע שבדף זה נכתב על ידי המשפחה
את המסלול המקצועי העשיר שלו התחיל דורון ב-1973 בלימודי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, אותו סיים בהצטיינות ב-1976.
בשנים 1976–1982 למד רפואה בבאר שבע, ואת הסטאז' ביצע בבית חולים מאיר שבכפר סבא.
כרופא צעיר עבד תחילה בנתיבות ובקיבוץ מגן, ולאחר מכן עבר עם משפחתו הצעירה לצפון ועבד בקיבוץ געתון.
בשנת 1985- קיבל דורון את פרס נשיא המדינה - חיים הרצוג, ביחד עם חבריו לפרויקט :"פעילי בריאות קהילתיים בנתיבות".- ד"ר אשר אלחיאני, ד"ר דויד מנקוטה, ד"ר איל סיון, ד"ר יהודה קולנדר. יוזמה ייחודית שזכתה להוקרה ולהכרה בארץ ובחו"ל.
בשנים 1986–1990 התמחה ברפואת המשפחה בשירותי בריאות כללית, במחלקה של חיפה וגליל מערבי.
בשנים 1989–2001 עבד במרפאת קיבוץ מעגן מיכאל.
בשנים 2001–2005 עבד במרפאת כפר ויתקין.
מ-2005 ועד לפטירתו עבד כרופא משפחה במרפאה עצמאית בזכרון יעקב ובבקרה רפואית בהנהלת מחוז שרון שומרון של שירותי בריאות כללית.
במקביל להכשרתו הקלאסית כמומחה ברפואת המשפחה, השתתף באין-ספור קורסים ייעודיים וכנסים בארץ ובחו"ל: בארצות הברית, יפן, בלגיה, בריטניה, הולנד, שוודיה, ספרד, דנמרק וסינגפור. הנושאים היו מגוונים ונבחרו על ידו כתמיכה לתחומי העניין העשירים שלו, אותם הוא לימד ו/או חקר.
בסולם האקדמי הוא מילא תפקידים רבים, ממדריך קליני לסטודנטים במרפאה שלו ועד מדריך מתמחים, רכז קורסים ומפתח קורסים חדשים. כמו כן מילא תפקידים בוועדות שונות בפקולטה לרפואה בטכניון ובמועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית.
בשנים 2000–2006 כיהן כראש החוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה בטכניון.
ב-1998 קיבל דרגת מרצה בכיר בפקולטה לרפואה בטכניון.
בשנים 1998–2000 ו-2005–2007 כיהן כראש החוג לרפואת המשפחה בטכניון.
בשנים 2001–2005 היה מנהל המחלקה לרפואת המשפחה של חיפה וגליל מערבי בכללית.
ב-2007 הצטרף לסגל המחלקה לרפואת המשפחה של מחוז שרון שומרון בכללית, והשקיע את כישורי ההדרכה והמחקר שלו במחלקה, כמו גם בחוג לחינוך רפואי ובחוג לרפואת המשפחה של בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר בתל אביב.
ב-2008 מונה למרצה בכיר בפקולטה לרפואה בתל אביב.
ב-2015 מונה לפרופסור בפקולטה לרפואה בתל אביב.
באותה שנה מונה גם ליו"ר החוג לרפואת המשפחה בפקולטה בתל אביב. למרות כהונתו הקצרה מדי הספיק להשקיע רבות בקידום החוג והמדריכים שלו, ורבות עוד יותר היו תוכניותיו לעשייה נוספת.
סטודנט בבית הספר לרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון, 1982-1976
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' אורית רייש - רופאת ילדים וגנטיקאית, מנהלת המכון הגנטי, בית חולים אסף הרופא, ופרופסור חבר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב
דורון נקרא ביני לבינו דורונצ'יק, גם כשהיה בן 60.
טוב, אנחנו מכירים וחברים "רק" 40 שנה, משנה א' של בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון, מחזור ג', כששנינו גרנו במעונות סטודנטים ג' בקומה ב', בדירות סמוכות.
הוא רכב על אופניים לכיתה בעוד אני רצתי והגעתי – אמנם באיחור – לשיעור. הוא הכין ארוחות לימוד משותפות מפרוסות לחם עבות, מטוגנות בחמאה, ועליהן פיזר סוכר – בנדיבות – ואני נותרתי אחר כך עם עשרות כפיפות בטן לפיצוי. וכשאני ניסיתי להירדם ולהשקיט את החרדה לפני בחינה, הוא היה דופק על דלתי (וגם על דעתי) ושואל ברצינות: נו, כבר מצאת את האתיולוגיה לפוליציטמיה ורה אידיופטיקה...?
דורון היה מהבודדים שפנו לרפואת משפחה מבין הסטודנטים לרפואה בוגרי אותו מחזור בפקולטה לרפואה והיה מאושר בבחירה שלו, עם תחושה של שליחות וגם שמחה על שנעשה אתו חסד והוא יכול היה לממש עצמו בצורה מיטבית כל כך. אפשר לומר שהבחירה בו כמועמד לרפואה הייתה מצוינת, כי כבר אז ראו בו את מה שהסתבר בהמשך: תבונה רבה, התבוננות פנימית עם ביקורת עצמית, שאיפה אין-סופית להתקדם, הומור עדין, סבלנות גדולה ועניין אמִתי בזולת, ומעל לכול – נכונות לעבודה קשה ולתשלום כל מחיר שנדרש להשגת המטרה, בלי קיצורי דרך ועם כוח רצון עז וענווה בכל הישג.
בהמשך, המשפחות שלנו נפגשו בשלל אירועים, שגם בהם אפשר היה לראות שמעבר לכל אלו – דורונצ'יק גם יודע לספר בדיחות, לצטט אמרות מספרים שקרא ואפילו לשיר בערבי יום העצמאות (וביחס לאחרים, הוא היה הכי קרוב למנגינה).
דורון הוא מקבילת האלגוריה של "העץ הנדיב" – אייקון ספרותי שנכתב על ידי של סילברשטיין בשנות ה-60. העץ הנדיב הוא סיפור אהבה בין עץ לילד. מסופר בו על עץ שבכל שלב בחיים נותן לילד משהו משל עצמו, נותן ונותן ולא מבקש תמורה, ומאוד שמח מעצם הנתינה, השיתוף, ומה שצומח משניהם. כזה היה פרופ' חרמוני כרופא, כבן משפחה וכחבר. בסוף העץ כבר לא יכול היה לתת, אבל המשיך לשמוח כי מה שכבר נתן זה הרבה התחלות חדשות, ענפים וחוטרים לילדים במשפחה, למתמחים ברפואה, ולחברים שמורשתו טבועה בהם.
אז געגוע עצום, ומחויבות להמשכיות של מי שהוא היה.
מסטודנט לרופא צעיר
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' דיויד מנקוטה - מנהל היחידה לרפואת האם והעובר, ביה"ח הדסה עין כרם
חיוך, הטיה קלה של הראש, כחכוח קל בגרון וקשב – דורון. דורון אהב אנשים, בני אדם סִקרנו אותו. העניין באנשים – בבעיותיהם הגופניות, הנפשיות, המשפחתיות – והרצון לסייע הם נשמת אפה של הרפואה, ודורון היה רופא.
כבוגר החוג לביולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון החל דורון את לימודיו בבית הספר לרפואה כאשר הוא מקדים אותנו ומסייע לנו – חבריו במחזור השלישי של בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון, שרק פתח את שעריו – בידע ובהבנה של ביוכימיה, אימונולוגיה, היסטולוגיה. תוך כדי הלימודים דורון עבד וחקר במעבדה של פרופסור נאוה בשן – ראשיתה של קריירת מחקר ששיקפה סקרנות מדעית, יכולת התבוננות מיוחדת וכישרון כתיבה.
לימים נודע שגם "חטא" בכתיבת שירה.
בסוף השנה החמישית ללימודים שהינו ביחד שלושה חודשים בבית החולים הקהילתי צ׳ארלס ג׳ונסון במחוז קאוזולו שבדרום אפריקה. יחד עם הרופאים הבודדים במקום נסענו בין כפרי הילידים, חיסנו תינוקות, השתתפנו בניתוחים כי פשוט לא היו די רופאים, והקשבנו בלילות לשירת היולדות בבית החולים – שירת כיסופים למשפחותיהן שנשארו הרחק.
עם סיום הסטאז׳ היה קשה להתנתק מהנגב ויצאנו יחד, קבוצה מהכיתה, ל"פרויקט בוגרים" בקהילות בדרום. הקהילה בנתיבות והצוות הסיעודי קיבלו בספקנות את הצוות הרפואי הטרי, מנהל המרפאה ד"ר אשר אלחיאני, ד"ר יהודה קולנדר, ד"ר אייל סיון ושנינו. "מה לכם, רופאים צעירים? באתם 'להתנסות עלינו'?" עם הזמן האמון נרכש והחלה פעילות קהילתית ברוכה, שקידמה הקמת קבוצות של מודעות לבריאות – "פעילי בריאות קהילתיים". הקהילה זכתה ברופאים נמרצים ומסורים ואנחנו זכינו בחוויה מקצועית קהילתית שנחרתה בלִבנו לשנים. ודורון, הוא המשיך לחקור גם במרפאת נתיבות ומחקריו על הפעילות הרפואית הקהילתית הוצגו בכנסים בעולם ופורסמו בירחונים רפואיים מובילים.
הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון חרתה על דגלה הכשרת רופאים קשובים, אמפתיים ומקצועיים, עם הפנים לקהילה. דורון היה מהחלוצים ומנושאי הדגל של שינוי זה. הוא היה האדם, שאם רצית לגלות את סודך למישהו, להתייעץ עמו, לקבל את עזרתו, אליו פנית.
דורון גם ידע ללמוד מרופאי משפחה דגולים ומיוחדים כמו פרופסור טומי ספנסר, פרופסור יוסף הרמן ופרופסור שמואל רייס, ובעצמו הפך מורה לתלמידים רבים באוניברסיטת בן-גוריון, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב.
עונג הוא לצפות במהפכה שעברה רפואת המשפחה בישראל בעשורים האחרונים. ממקצוע ששימש מפלט לרופאים "כלליים" הפך למקצוע של מומחים, מקצוע אקדמי, מקצוע שמציב רופאים קשובים ומצוינים בקו הראשון אל מול החולה ומשפחתו.
דורון יכול להביט לאחור בסיפוק, באותו חצי חיוך מפורסם שלו, ולדעת שהוא היה מחלוצי המהפכה ודמות מופת שלה.
על העבודה בנתיבות, על פרויקט "פעילי בריאות קהילתיים" ועל פרס נשיא מדינת ישראל למתנדבים
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' אשר אלחיאני - אז מנהל מרפאת נתיבות בשירותי בריאות כללית, כיום מנהל המחלקה לרפואת משפחה של אסיא שירותי בריאות
את דורון הכרתי עמוקות כאשר עבדנו יחד בנתיבות וגרנו בקיבוצים סמוכים, ושוב נפגשו דרכינו כמה פעמים לאורך השנים בקופה, במחוז, בכנסים ובמפגשים חברתיים.
דורון לא היה רופא משפחה רגיל. הוא לעולם לא הסתפק במתן טיפול רפואי, מסור ככל שיהיה, למטופליו. אין ספק שהתקופה המשותפת בנתיבות הטביעה עליו ועל עבודתו חותם מיוחד והשפיעה על השקפותיו כרופא משפחה מיוחד במינו. לדורון לא היה ספק שאין די במפגש עם מטופליו במרפאה ושיש להכירם היטב גם בסביבתם החברתית; כמו כן, חיוני לגייס את כל משאבי הקהילה כדי להשפיע על התנהגותם הבריאותית ולקדם את אורח חייהם.
יָזמה ייחודית של דורון ביחד עם חבריו, עמיתיו בנתיבות, הייתה פרויקט מיוחד במינו, פרויקט פעילי הבריאות. במסירות, התלהבות וכישרון מיוחד להבין את המטופלים, בני משפחותיהם וקהילתם, התוו קורס שהכשיר את מטופליהם להיות פעילי בריאות, השותפים באחריות על בריאותם ועל בריאות בני משפחותיהם, שכניהם וידידיהם. קשה לתאר את ההתלהבות שגילתה נתיבות כולה באותם הימים, בעזרת עשרות רבות של פעילי בריאות, להתגייס לעזרת צוות המרפאה, לעודד את האוכלוסייה לקחת אחריות לבריאותה ולרתום את מוסדות הקהילה למשימה.
לא לשווא מצאו הפעילים לנכון להמליץ בפני נשיא המדינה להעניק את אות המתנדב המכובד לצוות הרופאים על יזמה מיוחדת זו.
פרויקט זה זכה להכרה וחיקוי בקהילות רפואיות אחרות בארץ ובעולם והיווה דוגמה מצוינת למשמעות הרחבה הניתנת לרפואת משפחה קהילתית, הנדירה כל כך בימינו. שנים רבות עוד אהב דורון לספר בגאווה על תקופת עבודתו בנתיבות, שהייתה קצרה אך משמעותית מאוד לעתידו ברפואת המשפחה.
דורון ייזכר אצלי כחבר נאמן, אך גם כרופא מסור למטופליו, בעל ידע נרחב ומתעדכן, ובעל סקרנות אין קץ להרחיב את תחומי יריעת רפואת המשפחה הן בפעילותו והן בתחומי מחקרו. תרומתו הייחודית לרפואת המשפחה תאיר את דרכנו עוד שנים רבות.
תקופת קיבוץ געתון - חשיבות עבודת הצוות
המידע שבדף זה נכתב על ידי תלמה פאר - אז אחות אחראית במרפאת קיבוץ געתון
את דורון הכרתי בעודי אחות צעירה, אחראית על המרפאה בקיבוץ געתון. דורון, מיקי, דדי ובליקי הכלבה הגיעו מקיבוץ מגן למגורים בגעתון, והוא עבד במקום כרופא שכיר. הבן סער נולד במהלך שהות המשפחה בקיבוץ וכולנו היינו שותפים לשמחה.
מהבחינה המקצועית, נחשפתי לרפואת משפחה במלוא הדרה ועָצמתה בהובלתו של דורון, ולמדתי הרבה מאוד במסגרת עבודתנו המשותפת. חשוב לציין בהקשר זה כי במסגרת העבודה בקיבוץ של אז לא היה מוקד לילה, ואנחנו הצוות היינו זמינים ונענינו לכל קריאה לסיוע רפואי בכל שעות היום והלילה.
מהבחינה האישית, לדורון הייתה מאוד חשובה האווירה בצוות, והוא נהג להקדיש זמן לשיחות עומק על הקשיים שחווינו כאחיות במרפאה קיבוצית. מעבר לכך, הקפדנו לקיים מפגשי צוות חברתיים עם בני הזוג, ואפשר לומר שיצרנו משפחה. עובדה שבמשך 30 שנה שמרנו על קשר ונהגנו להיפגש בכל פעם בבית של איש צוות אחר, עם בני הזוג.
עבור דורון המפגשים האלה היו מאוד חשובים (כמו גם עבורי), ובמהלכם הרבינו להעלות זיכרונות, חוויות וצחוקים מתקופה יפה זו.
לאורך השנים, בכל קידום או תואר אקדמי חדש, קיבלנו פרגון מכל הלב מדורון, שהיה גאה בהתקדמות חברי הצוות שלו.
סיום ההתמחות ברפואת המשפחה - על אהבה, רפואה וסיעוד בקיבוץ מעגן מיכאל, 2001-1989
המידע שבדף זה נכתב על ידי יעל אייזנר - אז אחות אחראית במרפאת קיבוץ מעגן מיכאל
ד"ר חרמוני, או כפי שרצה שכולנו נקרא לו, פשוט דורון, היה כשמו כן הוא – מתנה (גם) עבורי. את דורון הכרתי לראשונה בשנת 1984. הוא היה אז סטאז'ר צעיר בבית החולים מאיר בכפר סבא ואני הייתי תלמידה בבית ספר לאחיות. ההיכרות הייתה שטחית, אבל בלתי נשכחת. משהו בפשטות, באנושיות ובמבט הזה בגובה העיניים הבדיל אותו מעשרות אחרים שפגשתי במהלך שנות הלימודים, ולא זכרתי אותם בהמשך.
כמה שנים אחר כך הבריאה שלחה אותי למרפאת קיבוץ מעגן מיכאל, לכעשר שנים של עבודה משותפת עם דורון. זה יהיה בלתי אפשרי לנסות לספר במילים קצרות מהו דורון עבורי. ספר שלם אני יכולה לכתוב על חוויות מעצימות, מטלטלות, מרגשות, המעצבות אותנו כבני אדם, שחווינו יחדיו כרופא ואחות במרפאה הקיבוצית. הכרנו זו את זה בדקויות שהאינטימיות המקצועית במרפאה יצרה, מה שיסביר אולי את מה שאספר כאן לזכרו.
טיפלנו באותם ימים באישה שחלתה באלצהיימר בגיל צעיר יחסית. בעלה והיא הגיעו אל הקיבוץ מפרס (איראן של היום) וככה, ממש באמצע החיים, החלה התדרדרות ובעזרת טיפול צמוד והרבה אהבה היא חייתה בינינו מספר רב של שנים. לאחר שמצבה הבריאותי התדרדר ובעלה לא יכול היה עוד לטפל בה, היא טופלה על ידי מטפלת צמודה מסביב לשעון (בשנים שזה עוד לא היה כל כך מקובל).
לילה אחד נקראנו בדחיפות אל האישה וכשהגענו מצאנו אותה ללא רוח חיים, מה שהיה כמובן הקלה גדולה לה ולסובביה. קראנו לבעלה האוהב וסיפרנו לו את הבשורה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאנו, כרופא ואחות, ליווינו חולים ברגעיהם האחרונים ומסרנו את הבשורה לאהוביהם. אלו כידוע תמיד רגעי כאב עצום מחד גיסא והתעלות מאידך גיסא. אבל את הלילה הזה שנינו לא שכחנו מעולם.
הבעל נשכב במיטה לצד אשתו והחל לומר לה מילות אהבה והוקרה על חייהם המשותפים בשפתם – פרסית. הוא ליטף אותה ונישק אותה ודיבר ברוך שלא ייאמן. דורון ואני עמדנו בצד בוכים חרישית ומתרגשים ממחוות האהבה לה היינו עדים. הפרידה הזאת נמשכה זמן ממושך וגרמה לשנינו לחשוב על אותו הדבר. יצאנו לחדר השני ודיברנו על אהובינו – באיזו צורה אנו מבטאים את אהבתנו, והאם מישהו אוהב אותנו כל כך, כפי שהאיש הזה אוהב את אשתו. דיברנו על האהובים עלינו וסיכמנו שנלמד מהאיש הזה להוקיר את בני הזוג שלנו ולומר להם זאת כמובן בחייהם.
עשרות פעמים במהלך השנים הזכרנו שנינו את הסיטואציה והבטחנו לעצמנו הבטחות בעניין, שאני לא תמיד עמדתי בהן, ודורון – אני מאמינה שכן. סיפור זה הוא אחד מִני רגעים רבים של חסד בעשייתנו הקהילתית, שבהם הנסיבות מובילות אותנו להתבונן על חיינו וללמוד מהחוויה. דורון אהב ללמוד מכל מיני מקורות. הוא למד הרבה כל הזמן. ממטופליו הוא למד המון, ואת זה אני למדתי ממנו.
אומרים ש"בן אדם לעולם לא יזכור מה אמרת לו, אבל לעולם לא ישכח איך גרמת לו להרגיש". דורון גרם לי להרגיש אחות טובה ומוערכת, ונתן לי את הביטחון שהוא תמיד כאן לצִדי מבחינה מקצועית וחברית. היום אני מתגעגעת כל כך לתחושה הזאת, שהוא כאן במרחק טלפון, במספר שלעולם אזכור אותו בעל פה, מתוך ידיעה שהוא מיד עונה לי ומגויס כל כולו לכל עניין.
לעולם לא אשכח אותך, דורון. ה-רופא שלי, רופא שהוא קודם כל חבר ואדם, שכל אחד היה רוצה בחייו.
רופא וגם חוקר בקיבוץ מעגן מיכאל
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' פול פרום - בית ספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב
דורון, היית חבר, רופא המשפחה שלנו בקיבוץ מעגן מיכאל, ושותף לעבודה. הייתי מתקשר אליך להתייעץ על בעיות בריאותיות של משפחתי אפילו לאחר שסיימת להיות רופא המשפחה שלנו. תמיד קיבלתי ייעוץ מקצועי עם שיקול דעת, מעבר למה שאפשר ללמוד מספרי הלימוד. בנוסף דיברנו על עבודות מחקר משותפות ולא משותפות ועל הטיפול בבעיות רפואיות שונות. בדרך כלל היינו בראש אחד, אך חילופי הדעות תמיד הוסיפו לי מימד אחר. לאחר שיחות אלו, דיברנו קצת על המשפחות שלנו והרצון להיפגש. צר לי בעיקר שלא זכית לשנים נוספות רבות עם המשפחה שלך.
רק שנה עברה, אך זה נראה הרבה זמן. תודה לך על הטיפול, העבודה המשותפת והחברות. אתה חסר לי.
רופא וחוקר, וגם מדריך, בקיבוץ מעגן מיכאל
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל קאפמן - אז סטודנט ומתמחה, כיום יו"ר חימ"ר (החוג הישראלי למורים ברפואת המשפחה)
בפעם הראשונה נפגשתי עם דורון חרמוני בקיץ 1971 בירושלים במסגרת נוער שוחר מדע, ימים של התרגשות נעורים. שנים רבות חלפו עד שנפגשנו שוב כשהגעתי למרפאתו במעגן מיכאל, במסגרת הסבב ברפואת משפחה כסטודנט באוניברסיטת תל אביב. דורון היה כבר מומחה ברפואת משפחה והפגישה המחודשת המפתיעה גרמה לי להחליט סופית שרפואת משפחה זה התחום שבו אני מעוניין להתמחות וחידשה את הקשר בינינו.
כבר אחרי היום הראשון בירכתי על ההחלטה להגיע למרפאת מעגן מיכאל. עבודת הצוות, מגוון הבעיות בכל הגילאים, בתחומי הגוף והנפש, המפגשים המשפחתיים, הגישה הכוללנית ובעיקר יחסיו המיוחדים של דורון עם המטופלים שכנעו אותי מעל לכל ספק שרפואת משפחה היא המקצוע הרפואי שבו אמצא עניין ומשמעות. דורון נתן מיד תחושת קרבה ואכפתיות, ללא פערים או היררכיה. התרשמתי מאופקיו הרחבים, מהיותו אוהב קריאה וספר, מסקרנותו, מידענותו ובעיקר מצניעותו ומדרכו השקטה להקשיב ולגלות עניין בכל אחד ממטופליו. ניכר היה שהמטופלים אוהבים אותו וחשים אמון רב כלפיו.
תוך כדי הסבב החלטנו לבצע יחד מחקר, שהפך לעבודת הגמר שלי ברפואה. בעבודה בדקנו את השימוש ברפואה אלטרנטיבית בקהילה הקיבוצית ואת השפעתה על ביקורים אצל רופא המשפחה. דורון שכנע אותי להציג עבודה זו בכנס השנתי של איגוד רופאי המשפחה ע"ש שבתאי בן מאיר ובהמשך פורסם חלק ממנה על ידו בכתב העת "הרפואה". כבר מראשית התמחותי עודד אותי דורון להתחיל ללמד. בתמיכתו ובעידודו התחלתי ללמד בקורס ההתמחות ובמקביל ללוות קבוצה בקורס "להיות רופא" בפקולטה לרפואה בטכניון שבחיפה. ד"ר חרמוני הפך למנהל המחלקה והמשיך לעודד מעורבות בהוראה ובעיקר חיפש את הדרך לקדם את המחקר ברפואת משפחה. לדידו, ככל שהמחקר ברפואת המשפחה יגדל כך תגדל ההכרה במקצוע ותגדל המעורבות וההשפעה של רפואת המשפחה בפקולטה לרפואה בפרט וברפואה בכלל. בתקופה זו בדקנו יחד עם סטודנטית לרפואה כלי סקירה לדיכאון ברפואה ראשונית.
פרופ' חרמוני היה רופא משפחה חוקר. כל מפגש אתו הניב שאלות רבות, שניתן לחקור או לבדוק אותן. הוא היה מחלוצי ההוראה של EBM ללימודי ההתמחות. עם זאת, עיקר שיחותיי אתו נסב על ספרים שקראנו בתחומי עניין רחבים ומקצתן על רעיונות לקורסים חדשים בלימודי הדיפלומה שבהתמחות ברפואת משפחה. לאחר עזיבתו את המחלקה הקשר בינינו התמעט, אך תמיד שמחנו להיפגש ולהתעדכן איש על רעהו. גם עכשיו אני רואה אותו ברעמת תלתליו, זקנו וחיוכו הנעים והצנוע.
אני מוקיר לדורון תודה כמורה, מדריך וחבר. יהי זכרו ברוך.
ועוד על המדריך שנהיה מנטור וחבר
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר נטע יואלי - אז מתמחה, כיום מומחית ברפואת המשפחה ומנהלת טיפול יום להפרעות אכילה בנוער, בית החולים זיו
בהלוויה של דורון אמרתי למיקי, שאני חושבת שהוא עיצב את מי שאני היום. זה נשמע כל כך גדול, בעיקר לאור העובדה שבשנים האחרונות כמעט לא היה בינינו קשר. ובכל זאת, דורון לימד אותי לחלום, דורון לימד אותי לרדוף אחרי החלומות שלי, ודורון לימד אותי להשיג אותם.
אני לא יודעת איך נקשרנו, אני לא זוכרת. אני חושבת שזה קשור בלימודים בבאר שבע, בבחירה ברפואת משפחה, בעובדה שאני מיחיעם והוא עבד בגעתון, בשלב א' אצל שמואל במשגב ובהמשך בעובדה שלשנינו היו שלושה בנים ובת אחת קטנה...
דורון, ואת זה כולם יודעים, היה איש משפחה למופת, רופא מעולה ובעל יכולות אקדמיות מדהימות, שהביאו אותו כה רחוק ואף העניקו לו תואר פרופסור.
דורון היה חבר שלי. היינו קרובים, ניהלנו שיחות עמוקות על החיים, על המקצוע, על המשפחה. הרגשתי שאנחנו מבינים זה את זו. הוא נתן לי מקום, ראה את מי שאני ועזר לי למצוא את מקומי במקצוע ובחיים בכלל. ככה אני זוכרת אותו: כחבר, כמדריך, כמנטור.
במהלך השנים נולדה בתו, נטע. אני זוכרת איך בישר לי את שמה, שהוא כשמי, וכמה התרגשתי.
ואז, משגם לי היו שלושה בנים וכל כך רציתי בת, הפנה אותי למאמר שנותן עצות... חחח... הצלחתי, נולדה לי בת והרגשנו קצת כמו אחים, שחייהם מתקדמים באופן מקביל. דורון הביא לי צעצועים ובגדים, שמתאימים לבנות.
מתישהו, עם עזיבתו הקשה את המחלקה, נותקו קשרינו כמעט לחלוטין. תחושת החלל והחוסר מלווה אותי עוד מאז, תחושה שהתעצמה עשרות מונים עם מותו. אין מילים היכולות לנחם את משפחתו.
באהבה.
איך נולד ספר
המידע שבדף זה נכתב על ידי לין חלמיש - טנטולוגית, מחברת הספר ביחד עם דורון חרמוני
פגשתי את דורון כשהוא היה רופא המשפחה שלי. כשהתחלתי ללמד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, הוא שמע על כך והתקשר אליי כדי לברר מה אני מלמדת.
נפגשנו וישבנו יחד ארוכות על כוס קפה. שוחחנו על טנטולוגיה, רפואה ותקשורת ומצאנו שפה משותפת. אז התחלנו לעבוד יחד. אני ייעצתי לאנשים שחוו אובדן והוא עסק ברפואה. דורון ואני היינו מתייעצים האחד עם השנייה בנוגע לאנשים שעבדנו אִתם, על מנת לשפר את העבודה של כל אחד מאתנו.
אחרי זמן מה, הייתה לדורון הברקה בנוגע להפצת הידע שצברנו. הוא ביקש שאעביר קורס בחירה בפקולטה לרפואה בטכניון, אז ישבנו לבנות אותו ביחד: הוא סיפר לי לאילו דברים רופאים זקוקים על מנת לסייע להם בטיפול בחולים במצב קשה או סופני, ואני הרמתי את תרומתי בנושאי תקשורת ותהליכי אבל. הלכנו לדקאן ביחד להציג בפניו את הקורס, שהתקבל בהתלהבות והפך לאחד הקורסים המבוקשים, עם רשימת המתנה ארוכה.
בשלב זה, הפקולטות לרפואה בארצות הברית החלו לשים דגש על טראומת הדיסקציה בקרב סטודנטים לרפואה שנה א'. דורון, שהיה מתעדכן דרך קבע בכל הנושאים החינוכיים הקשורים ברפואה, התקשר לספר לי על המחקר. "אנחנו חייבים להעביר קורס לסטודנטים בנושא הטראומה מנתיחת גופות", הוא אמר. "מי?" שאלתי. "זה מושלם עבורך", הוא טען. "מה?! אני עוסקת באבל, לא בגוויות!" עניתי. "תחשבי על זה ונדבר שוב בשבוע הבא", השיב. כמובן שחשבתי וחזרתי אליו. בנינו קורס אחד לסטודנטים וקורס נוסף לרופאים שילוו אותם במהלך שנת הנתיחה הראשונה.
"את צריכה לכתוב מאמרים". הוא חזר ואמר לי את המשפט הזה במהלך כל השנים שבהן עבדנו יחד. "אני אמנם צריכה לקרוא מאמרים, אבל אפילו מזה אני לא נהנית. למה שאכתוב אותם?" השבתי.
"כל מה שאת לומדת בשטח, מה שאנחנו מדברים עליו, מה שאנחנו מפתחים, הנושאים עליהם אנחנו מרצים – הכול ילך לאיבוד אם לא תכתבי על זה".
"אני לא רוצה לכתוב מאמרים. אני רוצה לכתוב סיפורים, משלים, ספר". שבוע לאחר מכן, התקשרתי אליו: "דורון, אני רוצה לכתוב ספר. מה דעתך? אתה רוצה שנכתוב אותו יחד?"
נפגשנו כעבור כמה ימים לדבר על הספר – מה צריך להיות בו, עבור מי הוא יהיה, איך הוא יהיה כתוב. נפגשנו ושוחחנו ארוכות בטלפון על בסיס שבועי ולעיתים יותר, על הרעיונות שלנו, העבודה שלנו. עושים סיעורי מוחות, מוסיפים ידע זו לזה.
משנכתבו כבר שלושה פרקים, רצינו לשמוע את דעתו של מישהו – רופא, שכתב ספרים רבים – אז פנינו לאריק קאסל. לא הכרנו אותו, אף שפגשנו אותו כמה שנים קודם לכן כשהגיע להרצות בטכניון. הוא לא זכר אותנו, אך הסכים לקרוא את מה שכתבנו. שלחנו לו את שלושת הפרקים הראשונים וביקשנו שיגיד לנו אם מדובר במשהו ראוי לפרסום או לא.
הוא מאוד התלהב ממה שקרא והתחלנו לעבוד מולו, לשלוח לו הכול ולקבל ממנו פידבקים. בשלב מסוים שאלתי את אריק איך בעצם מוציאים דבר כזה לאור. הוא ענה: "כשיהיה לכם שליש מהספר בכתב, תתחילו לשלוח אותו למו"לים. בעצם... לא, לא חשוב. שלחי אותו אליי. יש לי ישיבה עם המו"ל שלי, אדאג שהיא תקרא את זה." המו"ל שלו היה הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. שבוע לאחר מכן כבר היינו בקשר ישיר אִתם, זמן קצר לאחר מכן כבר היה בידינו חוזה, ובתום שנה – הספר שלנו ראה אור. זה היה מסחרר.
שנה מוצלחת.
דורון שיפר את עבודתי בצורה משמעותית על ידי שיתוף בהיבטים הרפואיים של מחלות המטופלים שייעצתי להם, מה שאִפשר לי להעניק להם הרבה יותר כלים ומידע, שיעזרו להם להתמודד עם מה שעובר עליהם. הוא היה אדם חכם, חדשני ובעל חזון. אני אסירת תודה על שהייתה לי ההזדמנות לעבוד אתו וללמוד ממנו. הוא דחף את הגבולות שלו והמריץ אחרים לדחוף את שלהם. הוא עזר לי לדחוף את שלי, ועל כך תמיד אודה לו ואוקיר אותו.
ראש החוג ומנהל המחלקה בחיפה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ריקי ון ראלטה - סוציולוגית רפואית (MA), הפקולטה לרפואה בטכניון, חיפה
דורון, איפה אתה כשצריך אותך!
זו המחשבה שמלווה אותי לאחרונה בכל פעם שאני עוברת ליד ביתכם – שלך, של מיקי והילדים – במסלול ההליכה בצד המערבי של גבעת עדן. אני מרימה מבט, מתבוננת על הבית ונזכרת כמה אהבת, אתה דורון, את הבית בו התגוררת ואליו עברת לאחר שעזבת את מעגן מיכאל, ובעיקר, ותמיד, כמה הערכת, כיבדת ובעיקר אהבת את מיקי וילדיכם. אני מסיטה את מבטי לצד המערבי, משקיפה על הים וחושבת: "דורון, איפה אתה כשצריך אותך!"
הכרתי אותך עוד כשהיית מתמחה צעיר, גילך קרוב לגילי.
בהמשך הדרך נפגשנו בכמה נקודות במעגל החיים המקצועי שלנו, בתחומי ההוראה, ההדרכה והמחקר. במישור האקדמי פגשתי באדם צנוע וישר, ידען, חקרן וסקרן. חוקר יסודי, ממוקד ובעיקר מסודר, ממש ההפך הגמור ממני. ממך למדתי, בין השאר, שכל מטופל "הוא עולם", וכשפגשת או טיפלת בכאלו שהיה להם "עולם" עם מכנה משותף אתך, בשילוב של תבונה, סקרנות וידע שהיו כל כך אופייניים לך, מצאת את הדרך לנתב את זה לתחום המחקר.
ויותר מזה, בכל פעם שמתמחה או עמית/ה התלבטו איזה נושא מן הראוי שייחקר, שלחת אותם בחזרה לחדר הרופא ואמרת להם: " שם, בחדר הרופא, תימצא התשובה". ואכן, בחלק גדול מהפעמים אכן צדקת.
יחד, ובשיתוף פעולה עם ד"ר טומי ספנסר ז"ל, הצלחנו "להשחיל" את קורס "מעגל החיים" לסטודנטים לרפואה, שנה ראשונה, בפקולטה לרפואה בטכניון. תהליך בניית הקורס והכנתו היה מרתק ובעיקר מאתגר, כמעט כמו דמותך ואישיותך. הוא היווה תהליך מקביל לתהליך מעגל החיים, כשתחילתו מלווה ב"צירי לידה" ובהמשך באו האופוריה שליוותה את הקורס בשנים הראשונות, שלב החיזור אחר הנהלת הפקולטה והמרצים האורחים, הבעיות שהתעוררו עם הזמן, הקיפאון אליו נכנס הקורס ולבסוף – גוויעתו לאחר יותר מעשור.
יחד גם בנינו את קורס המחקר במחלקה בתחילת הדרך, למדנו את התאוריות, את שיטות המחקר, בנינו מערכי שיעור, נתקלנו בהתנגדויות מצד המתמחים ללמוד את הנושא ולהכיר בחשיבותו כחלק ממקצועיות הרופא בכלל ורופא המשפחה בפרט. עשינו שיחות מוטיבציה ויצאנו לדרך, כשאתה דורון מהווה "מודל לחיקוי" של שילוב רצוי ואפשרי של רופא-חוקר.
עם השנים קיבלת מינוי של "מנהל המחלקה", וככזה פתאום הפכת להיות גם מנהל המחלקה האישי שלי. מנהל מקצועי, עם ראייה אקדמית, עניינית, אדיב, עם לב רחב, יכולת נתינה ורצון ללמד ולהכשיר. בוא נודה, לא תמיד היית מקובל וחביב על כולם, אבל אלו שהיו קרובים אליך והכירו אותך ואת יכולותיך מקרוב – העריצו אותך.
לצד ההיכרות והחברות רבת השנים בצד המקצועי, ולאחר שעברנו להתגורר בזכרון יעקב, נבחרת להיות גם רופא המשפחה האישי שלי. ודורון, כמו דורון, גם בתפקיד "הרופא" ידעת להציב גבולות בצורה מקצועית. קיבלת אותי בנימוס הכל כך אופייני לך, וקמת מהכיסא לברך אותי עם כניסתי לחדר. לקחת על עצמך משימה לא קלה בעצם הסכמתך להיות "הרופא שלי". אבל אתה דורון, בחלק שהיווה את המפגש "רופא-חולה" בינינו, הצלחת לנהוג כאילו אין לנו עולם משותף נוסף ואחר: אתה בתפקיד "הרופא" ואני בתפקיד "החולה". ואז... לקראת סיום המפגש היה משתנה מבטך, הופך רך יותר, שינית את תנוחת הישיבה עם רכינה קלה כלפיי, וזה היה הסימן לסיום המפגש הרפואי ותחילת המפגש החברי לכמה שניות, לפני צאתי מחדר הרופא. בדיוק אותן כמה שניות להן הייתי זקוקה.
והיום, יותר ויותר, ויותר מתמיד, אני מוצאת את עצמי ממלמלת: "דורון, איפה אתה כשצריך אותך". מתגעגעת!
תקופת הפריחה בחיפה: התלמיד, היורש והפורש
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' שמואל רייס - רופא משפחה, מנהל אקדמי של המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים
דברים לזכרו של דורון (נכתבו כחודשיים לאחר פטירתו)
דורון, חלפו כבר כמעט חודשיים. חבריך נאספים להיזכר בך, להזכיר אותך, למצוא אותך בתוכם. משפחתך – מיקי, הילדים – כאן. בשבועות שחלפו ניסיתי לשחזר את הזמן שהיה לנו ביחד. סימני הדרך: אתה מגיע כסטודנט וכסטאז'ר, מביא אתך גם את דייוויד ואייל, אחר כך אתה בנתיבות, כבוגר באר שבע בפרויקט הבוגרים, ויחד עם חבריך (גם יהודה ביניהם) מקים את קורס פעילי הבריאות. אתה מזמין גם אותי להעביר הרצאה בנתיבות. נסיעה ארוכה שקשה לשכוח. אחר כך, אתה מתמחה, המתמחה הראשון במשגב. קלינאי מעולה, מסור, יסודי, אמין וגם פעיל מאוד אקדמית.
ב-86' אתה חלק מחבורה של המחלקה בחיפה שנוסעת ללונדון לכנס WONCA ואתה מציג שם את קורס פעילי הבריאות. את הדירה שקיבלת דרך באר שבע להתארח בה, אתה מחלק גם אתי ועם מרילין, ועם חברים נוספים – עד שהתורם מגיע אליה יום אחד אחר הצהריים ומבהיר שזו לא הייתה הכוונה. בהמשך אתה פעיל מאוד במחלקה, בהוראה ובמחקר.
מדלג לגעתון (בזמן שאני ביחיעם) ונוחת בהמשך במעגן מיכאל. אנחנו מבלים הרבה ביחד, גם המשפחות, ילדים נולדים, חונכים בתים חדשים, יש תמונה ממסיבת הרווקים שלי בנישואיי השניים, וכמובן שאתה אתי שם. וגם פעילות מקצועית משותפת רבה: הנושא המחקרי המשותף כאבי גב תחתון.
עד 2008 פרסמנו 27 מאמרים ביחד, חלקם הגדול בתחום זה. אנחנו נוסעים שוב לכנס, הפעם בלי הנשים. ב-98' כנס הערכה בחינוך בלובן. בדרך אנחנו לוקחים את הרכבת הלא נכונה ונוסעים כשעה דרומה מבריסל רק כדי לגלות שהיעד שלנו נמצא מזרחה מבריסל. אחר כך אנחנו מטיילים כמה ימים בסקוטלנד עד הקצה המערבי שלה (כולל יום כיפור בדרך), מקנחים באזור האגמים (בארוחה חלומית על לייק וינדרמיר) וממשיכים לכנס כאבי גב במנצ'סטר. אולי פרק הזמן הארוך ביותר שבילינו צמודים – באותו רכב שכור, באותם B&B ובאותם כנסים על פני כשבועיים. את ההצגה שלך במנצ'סטר לא ישכחו המשתתפים, הממת את כולנו בפירוטכניקה של PPT, מעבר לתוכן המאלף של העבודה שהצגת.
חולפות עוד שלוש שנים ואתה מחליף אותי כמנהל המחלקה. אין נחת גדולה יותר. אתה מנהל את המחלקה בכישרון ובהצלחה. בכל השנים האלו יש גם עבודה משותפת רבה עם טומי ספנסר ז"ל, עם גיורא אלמגור, עם ג'ף בורקן, עם ג'ק פרום ז"ל, עם צביקה בהריר, עד שבמפתיע ובלי כל סימני התרעה מתרחש השבר הגדול, שבו אתה עוזב את חיפה. אני, אתך, שבור גם כן אל מול האי-צדק והשרירותיות, אבל קצרה ידינו מלשנות את רוע הגזֵרה.
ההפסד של חיפה הופך לזכייה של תל אביב. אתה פורח: פרופסורה, ניהול החוג. מהתקופה הזאת ואילך אנחנו מתראים הרבה פחות, עדיין מפרסמים ביחד שנים מספר אבל גם עניין משותף זה דועך, ואנחנו מצליחים להיפגש במקרה ובאופן יזום לעיתים רחוקות יחסית.
אבל, הפגישה האחרונה שלנו מתרחשת כחודש לפני פטירתך. ארוחת הבוקר המשותפת אתך ועם מיקי בגליליון, ההתעדכנות על הילדים והנכדים. הייתי משוכנע שאנחנו מוצאים שוב עניין זה בזה וקיוויתי להמשך של קרבה רבה יותר – תקווה שנגדעה בצורה אכזרית כל כך. אין אבסורד גדול יותר מכך שהקרבה המחודשת אתך ועם מיקי מתרחשת ככה. אין אבסורד גדול יותר מהיפוך הסדר הטבעי, שבו הזקן יותר מוספד על ידי הצעיר ממנו ולא להפך. אין נחמה בכך שזיכרונך הופך מוחשי כל כך בערב כזה.
עבורי, המפגש המחודש עם מקומך בי, בלִבי, הוא יקר מאוד. יהי זכרך ברוך.
שנינו מאותו הכפר
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' משה פרנקל - רופא משפחה ומנהל היחידה לרפואה משלימה במכון האונקולוגי בבית החולים מאיר
מחקרים, מחקרים, מחקרים – זה המוטו שאפיין את דורון. תמיד שאלות, תמיד חקירה, האם יש בזה ממש או שזה עוד מיתוס שצריך לשבור.
כשני "זכרונאים" נפגשנו לא מעט, ובתקופה ששהיתי בארצות הברית חלק מחופשות המולדת נועד להקצות זמן ולשבת במרפסת של דורון במרום ההר, להשקיף על הים ולחשוב, לדון ולהתחבט בשאלות מחקריות, במחקרים שעשינו, ברעיונות למחקרים עתידיים, ולראות אם יש מקום לשיתוף פעולה.
באחד המפגשים האלה צץ הנושא של חולי סרטן יוצאי דופן והאם ניתן ללמוד מהם משהו שניתן לשתף עם חולים במצב דומה כמקור לתקווה. זהו נושא מורכב למדי ולגמרי לא פשוט לחקור אותו. סיפרתי לדורון על הקשיים לחקור את הנושא במערכת האמריקאית. זו מערכת מורכבת ומפותלת, עם קשיי מעקב אחר מטופלים לאורך זמן. המטופלים נוטים לנדוד ממקום למקום, עוברים מרופא לרופא, מחברת ביטוח אחת לשנייה, ללא כל תקשורת והעברת מידע בין הגורמים השונים, וכמובן בעקבות כך יש יכולת מוגבלת לאיסוף נתונים ולמעקב בצורה מסודרת. דורון שמע על הקשיים, הקשיב, נד בראש, שאל כמה שאלות והִרהר.
עם החזרה שלי לארץ, במפגש משותף שכזה בשקיעה מול הים, דורון אמר לי בשלווה: "אני חושב שאצלנו במחוז נוכל לעשות את המחקר בצורה כזו שתתגבר על הקשיים שנתקלת בהם במערכת האמריקאית". אמר, ומיד אחרי כן התווה אבני דרך לביצוע המחקר.
בניית המחקר הייתה כרוכה בצורך בקבלת אישורים מדרגים שונים בקופה והתקדמה באטיות, עד שלבסוף קיבלנו את האור הירוק – האישור הנכסף מוועדת הלסינקי לביצוע המחקר.
עבדנו לא מעט: הפעלת מערכות ממוחשבות לאיתור המטופלים וסינונם מבחינת התאמה... מציאת עוזרי מחקר מתאימים והפעלתם... איסוף נתונים הנדרשים לדיווח תוצאות, עיבודם, סיכום שלהם וישיבות חוזרות מול הים ... הכול מתוך תאוות מחקר וסקרנות מדעית.
כאשר סוף כל סוף התפרסם המאמר בו סוכמו ממצאי המחקר, היה זה כמו סגירת מעגל של לא מעט שנות חשיבה. לדורון הייתה איזו מין תחושת סיפוק על כך שהתגברנו על קשיים, שנראו בהתחלה כבלתי אפשריים להתמודדות. זה היה המאמר האחרון שהוא הספיק לראות, שכן התפרסם זמן מועט לפני שנפטר.
מעניין... או צירוף מקרים... אך השבוע, כמעט שנה לאחר פטירתו של דורון, התפרסם מאמר ב-ynet על התהליך המחקרי שביצענו ועל תוצאותיו. אפשר לקרוא אותו בקישור הבא: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4960001,00.html.
ההתחלה השנייה: בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מרטין גרנק-קטריבס - מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז שרון שומרון, שירותי בריאות כללית
הכרתי את דורון חרמוני שנים לפני המפגש אתו, לא אישית אלא דרך הפרסומים והמחקרים הכה רבים שלו, בזמן שכמעט שלא היו חוקרים ברפואת המשפחה.
מאוחר יותר נפגשתי אתו כשיזם וארגן סדנאות לכתיבת שאלות לבחינות שלב א׳, פעילות ארצית שהייתה אז מאוד חדשנית ואיכותית. באותה התקופה הוא מונה למנהל המחלקה של מחוז חיפה וגליל מערבי בכללית ולראש החוג בטכניון בחיפה.
כאשר עשה תפנית בחייו לכיוון תל אביב, פנה למחלקה שלנו, במחוז שרון שומרון, כדי להשתייך אליה ובאמצעותה להתחבר לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
היה לא מעט חשש מצדנו, בהנהלת המחלקה לרפואת המשפחה. חששנו עקב התארים, המעמד הבכיר של דורון, יראת הכבוד כלפיו, והפוטנציאל להשפעה על המרקם החברתי שהיה קיים בהנהלה של המחלקה ובסגל המדריכים.
בפגישה שיזם, דיבר דורון בצורה מאוד צנועה, הסביר שאין לו ציפיות ושאיפות מנהיגותיות ושבכוונתו להמשיך לעבוד בשקט במחוז בבקרת תרופות, תוך כדי המשך השקעה במחקר. ביחד עם קבלת מסגרת למחקר, הציע לעזור ולתרום היכן שיתבקש לתרום, בהתאם לצרכים של המחלקה ובהתאם לכישורים שלו.
דורון תרם כל כך הרבה, בשקט, ברוגע, בידע העצום שלו, בשיקול הדעת ובחוכמה! הוא תרם לסטודנטים בשנה א' בחוג לחינוך רפואי, אותם התחיל להנחות כאילו רק עתה פתח בצעדיו הראשונים כמדריך, המשיך עם סטודנטים בשנה השישית – ממש התקדמות למי שהיה לפני כן ראש החוג למדעי ההתנהגות והחוג לרפואת המשפחה! הוא המשיך עם המתמחים במחלקה ובקורס הדיפלומה בבית הספר ללימודי המשך, ועם הסגל של המחלקה. במקביל היה נותן מענה לשאילתות של כל רופאי המחוז, והשפעתו גלשה גם מעבר לגבולות המחלקה והמחוז במחקרים המשותפים שלו עם מקצועות אחרים.
דורון ידע גם לפרגן ולתת מקום לאחרים. פעמים רבות היה בא ואומר: "תודה שקיבלתם אותי למחלקה..." ואני כל פעם חשבתי בלִבי עד כמה אנחנו אלה שצריכים לומר לו תודה על כך שהצטרף למחלקה שלנו, על ההעשרה שאנחנו חייבים לו, על קשר האמון שנבנה, על כל השותפות שהפכה להיות חברות, על האפשרות להתייעץ ולהתלבט אתו.
עם הקידום של דורון באוניברסיטה בתל אביב, באה הפרופסורה שכל כך הגיעה לו, וגם ההצעה שלא התכוון אליה, לקבל על עצמו את ראשות החוג לרפואת המשפחה בפקולטה בתל אביב. התחילו התוכניות לשנות ולקדם, גם שם, את פני רפואת המשפחה, ותמיד בנועם הליכות, בתושייה ובחכמה – תוכניות שנקטעו בטרם עת...
עוד לא הבנו עד כמה יהיה חסר לנו!
הפסד גדול לכל המשפחה של רופאי המשפחה.
שותף במחקרים ובארוחות צהריים
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר שמואל (מוקי) גבעון -רופא משפחה בכיר וחוקר
הכרתי את דורון שנים רבות כעמית למקצוע, אבל לא היה בינינו קשר קבוע כלשהו, עד שעבר למחוז שלנו והצטרף למחלקתנו במחוז שרון שומרון. מכיוון שדורון עסק במחקר והדרכה עשרות שנים ואלה היו גם תחומי העניין שלי, מצאנו מהר מאוד שפה משותפת.
חדרינו בהנהלת המחוז היו סמוכים זה לזה, מה שאִפשר לנו תקשורת יומיומית בנושאים המשותפים שעסקנו בהם. מדי יום, כמה פעמים ביום, היינו נכנסים זה לחדרו של זה ומלבנים סוגיות שקשורות במחקרים שלנו. כשההתלהבות שלי בנושאים מסוימים הרקיעה שחקים, דורון היה קוטע אותי לפעמים ואומר: "מוקי, מספיק. עכשיו תגדיר בדיוק מה אתה רוצה, תכתוב טבלאות ריקות ותכתוב אילו נתונים בדיוק אתה רוצה שאמלא שם".
ארוחות הצהריים המשותפות שלנו הפכו במהרה לארוחות עסקיות לכל דבר: ניצלנו את הזמן לדיון על הנקודות השונות והתלבטנו יחד איך לשפר ולחדד את המשתנים שאותם בדקנו. בדרך הטבע דיברנו גם על נושאים אחרים ובין השאר דורון סיפר עד כמה הוא היה מתוסכל מהעובדה שבאוניברסיטאות אחרות חברינו קיבלו פרופסורה בעוד שהוא, שפרסם הרבה יותר מחקרים, לא זכה עדיין לתואר הנכסף. זה הפך בהמשך למעין בדיחה מקאברית, כשכל פעם היינו מדברים על האופק שמתרחק כל הזמן. אחרי כל ארוחה כזאת, כשירדנו בחזרה לחדרינו, הייתי אומר לו שבדיונים האלה הרגשתי כאילו שמתי את המוח על אבן משחזת ושהם בעצם הסיבה לכך שאני עוסק במחקר – תענוג אינטלקטואלי טהור.
דורון התמחה בשימוש בתוכנת עיבוד נתונים סטטיסטיים SPSS. הוא סיפר לי שבמהלך הקריירה המחקרית שלו הוא פיתח תסכול מהתלות בגורמים אחרים לניתוח הנתונים והחליט פשוט ללמוד להשתמש בתוכנה הזאת בעצמו ולהיפטר מהצורך להמתין לטובות של אחרים. מהר מאוד השתלט על התוכנה ושמח תמיד לעזור לי ולאחרים לעבד את הנתונים שהוצאנו במחקרים השונים.
בתקופה האחרונה לפני קבלת התואר דורון היה מאוד לחוץ ומתוסכל ובלי שהתכוון לכך הוא נטה להיות קצר רוח, בניגוד לטבעו החייכן והנינוח. ביום בו קיבלנו את הבשורה המיוחלת שהוא זכה סופסוף במינוי, חיבקתי ובירכתי אותו ואמרתי שעכשיו אני רץ לקנות לו פרחים. הוא ביטל את הרעיון ואמר שהחיבוק היה המתנה הטובה ביותר.
שלוות הנפש והחיוך חזרו לפניו ומאז ואילך, בתקופה שלאחר מכן, שלצערנו הרב הייתה קצרה, הוא חזר להיות אותו דורון החביב והמוכר, ששש לעזור ולענות לכל דכפין ולעסוק ביתר שאת בנושאים המשותפים שלנו. התואר הרם שזכה לו לא שינה אותו כהוא זה: הוא המשיך להיות אותו דורון צנוע, עם אותו חיוך ביישני. הנחינו יחד סטודנטים בעבודות גמר וזכינו גם להכרה של המועצה המדעית להנחות מתמחה בפנימית במדעי יסוד וזה היה מקור לגאווה משותפת.
את המחמאות החשובות ביותר בחיי קיבלתי מדורון, בשתי הזדמנויות שונות. לא הייתה לו שום סיבה לתת אותן והעובדה שטרח בכלל להעלות אותן העידה על אצילות וגדלות נפש שלו. בעידן הנוכחי של חוסר פרגון, לצפות ממישהו שיחמיא לך, בלי קשר לשום דבר ובלי צורך לקבל משהו בתמורה – זו ממש תופעת טבע ואני אוקיר לו תמיד תודה על כך.
ביום ראשון שבו אושפז, טלפנתי וחיפשתי אותו. הוא לא ענה. ניסיתי שוב ביום שני – שוב לא ענה.
ביום ששי בצהריים קיבלתי את בשורת האיוב שדורון עזב אותנו. דורון חסר לי מאוד ואני ממש חש יתמות, עד כדי כך. אני נתקל בשמו כל יום, כשאני נכנס לתיבת הדוא"ל שלי ורואה את המיילים האחרונים ששלחתי לו, שנגעו (איך לא) במחקרים השונים. לצערי, אני כבר לא אקבל תגובה עליהם.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
סיפורים, סקרנות ומחויבות
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר אביב יערי - פסיכו-גריאטר, פסיכיאטר מחוזי
דורון ידע לספר חוויות בצורה שריתקה את השומע, בין אם סיפר על מסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של דרום אפריקה כסטודנט, על מחקר בו היה שותף, או על גילוי וריפוי מחלה אצל חולה. הפעם, ברצוני לספר דווקא על פן פחות דרמטי בעבודתו של רופא משפחה, והוא ביקור בית אצל חולה מרותקת.
יום אחד, "על כוס קפה", דורון שאל אותי אם אוכל להתלוות אליו לביקור אצל קשישה ערירית, שזקוקה להערכה פסיכיאטרית כדי לממש את זכויותיה למיטה בבית אבות אך היא אינה יכולה להגיע למרפאתו.
לאחר שסיים לבדוק את אחרון החולים באותו בוקר, נסענו ביחד ממרפאתו אל אותה קשישה. הגענו לבניין דירות מוזנח בפאתי העיר, ועלינו לדירה קטנה וצפופה בחפצים שנערמו עם השנים. המטפלת שלה הובילה אותנו אל חדר השינה ובדרך, על השולחן המגובב חפצים אישיים, צד את מבטי תצלום פניה של אישה צעירה ונאה. התצלום היה שחור לבן, כמו צילומי פורטרט של פעם. בינתיים, דורון התיישב ליד מיטת החולה, החל לשוחח אִתה באמצעות תרגום של המטפלת, בדק את לחץ הדם, הדופק וסימנים אחרים. גישתו הייתה טבעית ונינוחה. הלכתי בעקבותיו והתעניינתי בסימנים הדרושים לי כדי לגבש חוות דעת על מצבה המנטלי של החולה.
בדרכנו החוצה, התעכבנו לרגע מול אותו צילום ותהינו אם זו תמונה של בת יחידה שחיה רחוק מאִמה, או אולי אף תצלום ישן של החולה עצמה בצעירותה. בכל מקרה, הניגוד בין מצבה הנוכחי של החולה למה שנשקף מהתצלום היה בולט ורמז על עבר שהיה שונה מאוד.
זמן קצר אחר כך, נודע לנו שהחולה אכן קיבלה את ההכרה שנדרשה ועברה לגור בבית אבות.
כזה היה דורון, שגם בהיותו כבר פרופסור ראה בטיפול בחוליו מחויבות כוללנית, דאג ללוות כל תהליך עד לסיומו ולא הסתפק רק במחשבה ש"מספיק שנתתי לחולה המלצות והשאר לא באחריותי".
מחקרים משותפים עם רופאי בית החולים
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' מיכאל לישנר - מנהל מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר
פניתי לדורון לראשונה ביוזמת ד"ר נצר, שהציע לי לפגוש את ד"ר חרמוני, שיושב במחוז שרון שומרון ומעוניין מאוד במחקר רפואי.
בפגישה זו גיליתי רופא סקרן, בעל חשיבה יצירתית, סקרנות ויכולת חשיבה לוגית מעמיקה. הוא היה מעוניין מאוד בשיתוף הפעולה והחלטנו לבדוק את הפוטנציאל לכך בעבודה משותפת ולצאת לדרך. בשיתוף רופאים נוספים מהמחלקה (ד"ר אבישי אליס, ד"ר דוד פרג) תכננו שורה של עבודות משותפות הקשורות בעיקר בגורמי סיכון למחלות כלי דם והשפעת איזון גורמי הסיכון על התחלואה והתמותה ממחלות אלה. דורון היה שותף פעיל ונלהב בתכנון העבודות, עיבוד התוצאות והדיון על משמעותן. העבודות פורסמו בעיתונים מובילים וגרמו לו גאווה ושמחה רבה, שהגיעו לשיא עת מונה לדרגת פרופסור בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
העבודה האחרונה ואולי המעניינת ביותר שכתבנו ביחד פורסמה אחרי מותו ועסקה בהשפעת טיפול משולב באספירין ופלויקס על היארעות סרטן. מותו בטרם עת הכה את כולנו בתדהמה. איבדנו חבר לדרך המחקרית, שתרם תרומה מכרעת למחקר הרפואי האפידמיולוגי ולשיתוף הפעולה האקדמי בין המחוז לבית החולים שלנו. הוא חסר ויחסר לנו מאוד.
יהיה זכרו ברוך.
דורון כראש חוג, הפקולטה לרפואה בתל אביב
המידע שבדף זה נכתב על ידי נהורה שומלי דניאל - עוזרת מנהלית למקצועות בחוגים הקליניים, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב
דפיקה בדלת, הדלת נפתחת. דורון עומד בפתח, כמבקש רשות להיכנס, נכנס, עומד משמאל לדלת, ידיו משולבות על החזה, חיוך על שפתיו ועיניו קורנות. לבוש ספורט-אלגנט, תמיד בחולצה בהירה, עומד כמתנצל: "סליחה, אני מפריע?" מקבל הזמנה לשבת ומתיישב.
שואל מה שלומך, מה נשמע, מה חדש ובמה אפשר לעזור. אחרי שמתעדכן על הנעשה מדבר על הנושאים שתמיד נמצאים בראש מעייניו: כיצד אפשר להגדיל את מספר בעלי הדרגות האקדמיות בין חברי החוג, לאן מועדות פניו של החוג ללא סגל בכיר וללא דור המשך, וכיצד ניתן לתגמל את המדריכים המלמדים.
כידוע, לפי תקנון האוניברסיטה, התנאי לקידום בסולם הדרגות האקדמי הוא הערכות הוראה וכתיבת מאמרים.
שיעור הסטודנטים בקלרקשיפ ברפואת המשפחה, שכתבו הערכות על המדריכים, נע בסביבות ה-30%. דורון נפגש עם הדקאן, יחד עם יחידת הערכות ההוראה ורכזי הקלרקשיפ של החוג, כדי להגדיל את שיעור המילוי של ההערכות. במקביל, עבור חברי הסגל בדרגת מדריך וללא הערכות הוראה שדרגתם תחת איום של "הפסקת מינוי", דורון כתב מכתבים ולפי הצורך נפגש עם הדקאן כדי להאריך להם את המינוי.
נושא כתיבת המאמרים הוא משני עבור רוב רופאי המשפחה, רופאי המשפחה מעדיפים לטפל בחולים ומאוד אוהבים ללמד. דורון חיפש דרכים שיקלו על חברי החוג לכתוב. הוא פתח קבוצת כתיבה והנחיה לכל מי שרק רצה לכתוב. הוא פנה לכל מנהלי המחלקות, כדי לברר למי מבין חברי המחלקות יש זיקה לכתיבת מחקר.
במסגרת לימודי המשך ברפואה הוא פתח קבוצת כתיבה ביחד עם שותפים, ואכן, חלק מהמתמחים כתבו כמה מאמרים.
ההוראה בקלרקשיפ הגדילה את העומס על הרופאים, בעיקר במרפאות באזור המרכז. הסטודנטים רצו שהמרפאה תהיה קרוב למפתן ביתם, ורובם גרו באזור המרכז. מדיניות החוג היא לפזר את הסטודנטים במידה שווה בכל המחלקות. דורון, שהיה צריך להציב גבולות ברורים לסטודנטים שלפיהם עליהם להתרחק גם מחוץ לתל אביב, עשה זאת תמיד באדיבות, כיבד את הסטודנטים והסביר להם את החשיבות של הלמידה בפריפריה, אך מדיניות החוג לא תאמה את רצון הסטודנטים והאחרונים פנו לדקאן בדרישה ללמוד באזור המרכז. היה זה מורכב לרצות את הדקאן ואת הסטודנטים וגם לשמור על מדיניות פיזור ההוראה. דורון הצליח לעשות זאת בדרכו השקטה והאדיבה.
דורון ייחס להוקרת מדריכי ההוראה בקלרקשיפ חשיבות רבה. לשיעור גבוה מבין המדריכים היו ציוני הערכות הוראה גבוהים. לבד מערב חגיגי וחלוקת פרסי הוראה, לדעתו היה צריך לתת לכל מי שלימד תעודת הוקרה, ואכן בשנה שעברה, בערב הוקרה למדריכים, הוא חילק כ-30 תעודות הוקרה, וקרא לכל אחד את מה שהסטודנטים כתבו עליו. היה זה מעמד מרגש ומפרה והמדריכים הוקירו לו תודה על כך.
לדורון היה חשוב ביותר להעביר לסטודנטים ולסגל הבכיר את החשיבות של רופא משפחה טוב בקהילה, שיכול לתרום להורדת העומס בבתי חולים ולשפר את איכות החיים של המטופלים. הוא שמח מאוד שהדקאן הבין את חשיבותו של רופא המשפחה בקהילה כשנבחר בפקולטה סגן דקאן לענייני הקהילה, רופא משפחה מומחה, פרופ' שלמה וינקר.
לדורון היו עוד הרבה תוכניות, כיצד לקדם את רפואת המשפחה, את החוג ואת הסגל של החוג וכיצד לעשות את הקלרקשיפ איכותי עוד יותר. דורון חסר לי מאוד ומותו הפתאומי הותיר חלל בלב כולנו.
מראש החוג אל ראש החוג
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' שלמה וינקר - ראש החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל אביב ויו"ר איגוד רופאי המשפחה
את דורון הכרתי רק "מרחוק" במשך שנים רבות. המרחק בין החוג בתל אביב לחוג בחיפה והמרחק בין אשדוד לזכרון יעקב עשו את הקשר לרופף. נפגשנו בעיקר בכנסים, בימי עיון ובהשתלמויות של רופאי משפחה.
המדינה קטנה, ומספר החוקרים ברפואת המשפחה קטן אף יותר, ותחומי העניין משותפים. ולמרות זאת, הזדמן לי להיפגש לראשונה עם דורון ולשוחח אתו ארוכות דווקא מעבר לארצות הים. השתתפנו ביחד בכנס איגוד רופאי המשפחה העולמי WONCA באורלנדו בשנת 2004. במהלך הכנס, טיילנו קצת ביחד באורלנדו, שוחחנו בעיקר על נושאי מחקר שונים וגם, אם כי קצת פחות, על ה"פוליטיקה" של רפואת המשפחה בארץ. הייתי אז מומחה מאוד צעיר, שנים ספורות לאחר תום ההתמחות, ודורון כבר אז נמנה, לפחות בעיניי, עם דור הוותיקים. התרשמתי מהצניעות של דורון, אבל היכולת המחקרית שלו בלטה כבר אז לעיני כול.
חלפו השנים ולצערי הרב, לא יצא לי להיות שותף פעיל למחקר עם דורון, אם כי פה ושם נהגנו להחליף עצות על תכנון מחקרים וכיווני פעולה לקידום המחקר ברפואת המשפחה בארץ. דורון עבר לעבוד במרכז הארץ כרופא משפחה ושמחתי לקלוט אותו לחוג שלנו בתל אביב ולהעניק לו מינוי של מרצה בכיר בחוג. בהמשך התמנה דורון לראש החוג לרפואת משפחה באוניברסיטת תל אביב. וכאשר קיבל את התואר פרופסור ברפואת המשפחה, טרח מעל הבמה להזכיר לכולם, שביום שנכנס לתפקיד אמרתי לו: "דורון, המסורת בתל אביב היא שנכנסים לתפקיד ראש החוג כמרצה בכיר ומתקדמים לדרגת פרופסור תוך כדי". למען האמת לא זכרתי שאמרתי זאת, אבל הערכתי מאוד את העובדה שזכר את המשפט ואף בחר להודות גם לי מעל הבמה. דורון הציג במהלך השנים פעמים רבות את מחקריו בכנסים בינלאומיים בארץ ובחו"ל. יש לציין במיוחד את עובדת היותו שותף לארגון של שני כנסים בינלאומיים ברפואת המשפחה שנערכו בישראל, וכמו כן את פעילותו בפורום הבינלאומי למחקר בכאבי גב תחתון ברפואת המשפחה, נושא שפרסומיו בו בעבר מצוטטים עד היום. בחודש מאי 2016, כשנה לפני פטירתו הפתאומית, אירחנו בארץ את כנס רשת המחקר האירופית ברפואת המשפחה, ה-EGPRN. עבודה של דורון התקבלה להצגה בכנס כפוסטר, אולם בסופו של דבר דורון החליט לא להשתתף בכנס על מנת לנצל טוב יותר את תקציבו האישי בקרן קשרי המדע שלו, מה שלדאבון כולנו לא קרה בסופו של דבר.
במהלך השנים קיבל פרופ' חרמוני מענקי מחקר הנחשבים מכובדים בתחום רפואת המשפחה, בהם יש לציין מענקי מחקר מהקרן של שירותי בריאות כללית למחקר ומהמכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות. דורון היה חוקר פורה ופרסם יותר מ-70 מאמרים בעיתונות המדעית המבוקרת, מהם 55 מאמרי מחקר מקוריים. תחומי המחקר של דורון, כיאה לרופא משפחה, היו מגוונים וכללו תחומים קליניים כגון קרדיולוגיה, סוכרת, היפרליפידמיה, מחלות בלוטת התריס, השמנת יתר – נושאים שכיחים וחשובים ברפואת המשפחה – אך גם תחומים כמו חינוך רפואי ורפואה משלימה.
את החוג ניהל דורון, כדרכו, בשקט ובצניעות. הוא הִרבה להתייעץ עם החברים ושיתף את כולנו בדילמות ובאתגרים שבניהול החוג. מותו קטע בפתאומיות מחקרים רבים בהם היה שותף, תוכניות לעתיד וגם את תפקידו בראשות החוג שלנו לרפואת המשפחה בתל אביב.
יהי זכרו ברוך.
בשם איגוד רופאי המשפחה
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' שלמה וינקר - ראש החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל אביב ויו"ר איגוד רופאי המשפחה, בשם וועד האיגוד וכלל רופאי המשפחה בארץ
קיבלנו בצער ובתדהמה את הידיעה על פטירתו הפתאומית בטרם עת של ידידנו פרופ' דורון חרמוני, ראש החוג לרפואת המשפחה באוניברסיטת תל אביב, חוקר, מורה ורופא משפחה בכל נימי נפשו. פרופ' חרמוני שכמעט עד ליומו האחרון המשיך בעבודתו כרופא משפחה. היה ידיד אמת לכולנו, חוקר פורה בעל חשיבה מקורית ויצירתית, שותף לדרך וממובילי רפואת המשפחה בארץ שנים ארוכות. שימש במגוון תפקידים בשירותי בריאות כללית ובהנהגת רפואת המשפחה ובשנים האחרונות כראש החוג לרפואת המשפחה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.
תנחומינו הכנים לאשתו ולכל משפחתו, ומי ייתן שלא ידעו עוד צער.
שבעה אחת יותר מדי
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר לילך מלצקי - רופאת משפחה ושותפה במרפאה עצמאית, יו"ר החוג הישראלי לאורחות חיים, נציגת ישראל ב-ELMO (European Lifestyle Medicine Organization)
המילים "לכתו בטרם עת" לא ממש נתפסות. שנה עוברת, החיים ממשיכים במסלולם ואתה מעבר לגדר. בית הקברות של זיכרון ממוקם במרכז המושבה, שתי דקות הליכה מהמרפאה שלנו, עניין של יומיום לראות את הגדר, להיזכר ולא להאמין שככה זה, שאין יותר דורון.
עשר שנים אחורה אני זוכרת את שיחת הטלפון. לא הכרנו ממש קודם ואני זה אך השתחררתי משירות צבאי ארוך וחישבתי את דרכי הלאה. נפגשנו כדי להכיר ומיד הייתה כימיה וככה התחילה שותפות שנמשכה עשר שנים ונקטעה פתאום, ככה בלי שיחה ובלי הכנה, בשבעה.
היה לנו הרגל, ממש מהימים הראשונים שלי כשותפה במרפאה. ל"שִבעוֹת" הולכים ביחד. השותפות בטיפול ובאחריות לבריאותם של האנשים שהגיעו למרפאה העצמאית שחלקנו הביאה להרבה ביחד. זו חוויה מיוחדת לעבוד עם שותף. חולקים את אותו מרחב במרפאה, יושבים על אותו כיסא, מטפלים באותם אנשים, מבררים יחד סוגיות רפואיות, עוזרים כמיטב יכולתנו וגם – שותפים להסתלקותם של כאלה שזמנם על פני האדמה תם.
בשותפות שלנו היו הרבה תמיכה ופרגון, יחד עם קצת קנאת "סופרים" טבעית ("טוב, המטופלת הזאת באה אליך כי יש לך סבלנות להקשיב לה..."). היו כאלה שהתישו אותו ועברו אלי, התישו אותי ועברו אליו, היו שהעירו מצוקות רגשיות אצלי, אצלו, וככה ניהלנו לנו "בלינט" הדדי של תמיכה והקשבה. לא היה כמו דורון להקשבה ותמיכה. היו הרבה התייעצויות טלפוניות ממושכות על מקרים מורכבים, כשדורון חולש על עזרה בנבכי הביורוקרטיה לצד ניסיון רב שנים וידע ללא גבול. ידועה הייתה נטייתו לאבד סבלנות לנוכח דברים שלא התנהלו כראוי ומצד שני לגלות עומק רגשי ונהרות של תמיכה לא מסויגת במצבי חיים מורכבים.
לשִבעוֹת תמיד הלכנו יחד. דיווח של בן משפחה, מודעת אבל או ידיעה שהגיעה על פטירת מטופל שלנו הביאו לשיחת טלפון ולתיאום הגעה לשבעה. היינו נפגשים בכניסה, נכנסים יחד, יושבים עם בני המשפחה, מעודדים אותם, האחד את השני, מדברים על הנפטר ומעלותיו, מספרים על הטיפול הרפואי והמהלך שקדם לפטירה, עונים לשאלות המשפחה, מחזקים והולכים. מנוד ראש, מבט עיניים, הבנה בלי הרבה מילים. וחוזרים לחיינו, למשפחות, למטופלים, לעולם הזה.
ופתאום, ככה באמצע החיים, יום רגיל, קצת מרגיש לא טוב. שבוע בבית חולים, שיחות קצרות, SMS, לא רוצה להפריע, בודקת עם מיקי: מה קורה? המתנה שייצא משם, ואז טלפון בשישי מהנייד של דורון – כולי בשמחה עונה: זהו? אחרי הניתוח בשעה טובה? ואז מיקי על הקו – הוא איננו, צריך להודיע לאמא שלו, בואי אתנו.
באתי. לא הבנתי לגמרי מה מתרחש ולאט לאט חִלחלה ההבנה שאדם היה ואיננו עוד. לוויה, שבעה, זה באמת קורה כל זה? כשאדם נקטף בשיא פעילותו, חיוניותו, חייו המשולבים בחיי כל כך הרבה אנשים – זה בלתי נתפס בשום צורה.
ההבנה צונחת על היישוב. רבים ממוקירי זכרו מגיעים לשבעה בביתו. אחרים מגיעים למרפאה. ימים קשים. מטופלים מגיעים ובוכים, מספרים מי היה דורון בשבילם, כיצד הקשיב להם, עזר, תמך, הציל... כל אחד והסיפור האישי שלו, כל אחד והאבל הפרטי שלו. חודשים של שבעה ארוכה ארוכה. מדי פעם מגיע מטופל שלא היה הרבה זמן במרפאה ונכנס לברר למה הוא לא מצליח לקבוע אליו תור, ואז השוק על הפנים – הוא איננו. בשבועות והחודשים שחלפו מאז מותו מתגלה לי עוד ועוד על האדם הזה שהיה אתי שותף, במלוא גדלותו, ואז שוטף אותי גל של עצב גדול על לכתו בטרם עת.
דורון יקר, זה לא מה שסיכמנו בתכנוני השבעה שלנו, הולכים יחד ויוצאים יחד. זו שבעה אחת ארוכה וכל כך עצובה, שבעה אחת יותר מדי.
יהיה זכרו ברוך.
דורון, איש יקר מאוד
המידע שבדף זה נכתב על ידי דוד שגב
הפרידה ממך כל כך כואבת. כואבת ממש.
אמנם כמנהל רפואי אני אדבר בשמם של כל עמיתיך להנהלה הרפואית וכנציגם של הרופאים במחוז אבל תרשו לי להגיד את דבריי בנימה אישית. אני כואב לא רק בגלל הפתאומיות האכזרית כל כך, העובדה שזה תפס אותי כל כך לא מוכן. רק ביום שני האחרון שוחחנו, כאשר אתה מספר לי בשקט האופייני שלך שאתה עומד לעבור ניתוח מעקפים. לא יכולתי להאמין אז שזו תהיה השיחה האחרונה בינינו.
אבל מה שבעיקר כואב לי הוא העובדה שכל דבר שאני חושב עליך או שאגיד עליך, אאלץ להשתמש בלשון עבר. לא מי אתה, אלא מי היית, לא איזה איש נפלא אתה אלא איזה איש נפלא היית. זה פשוט לא נתפס.
היכרנו לראשונה לפני כ 15 שנה כשרק הגעתי למחוז. כבר אז נוצר חיבור מיוחד בינינו. מיד התחלנו לדבר על נושאים חשובים לשנינו, רפואה נכונה, פעילות עם המתמחים, מה אנחנו צריכים לעשות על מנת לקדם את המחקר במחוז בכלל וברפואת המשפחה בפרט. כבר אז נהגת לנסות ולדרבן אותי מדוע אני לא עוסק במחקר בעצמי, כי ראית בתחום הזה את ליבת העיסוק שלנו כרופאים יחד עם הטיפול במטופלים. לא הרפית ממני מאז ועד היום. כאשר הגעתי למחוז, אז באמת גיליתי, הבנתי והכרתי את כל מעלותיך. בראש ובראשונה, כמה ידע רפואי טמון בך. אתה אחד הרופאים הבודדים שאני מכיר שאמר לי כי הוא כל כך מרוצה מתפקידו כבקר תרופות במחוז ואיך אתה נהנה מכל אישור ואישור. אני זוכר איך ציינת בפניי כי כל בקשה לאישור תרופה מהווה בשבילך סוג של התייעצות רפואית שאתה רק יכול ללמוד ממנה. את הידע הזה כולנו הרגשנו כאשר פנינו אליך בשאלה רפואית כלשהי ותמיד היית שם עם תשובה מלומדת וחכמה.
אבל לא פחות חשוב מזה גיליתי את האדם שבך. אישיות גדולה מהחיים, עם כל כך הרבה צניעות וענווה, שקט נפשי כאשר מצד שני לא התפשרת על שלך. אישיות שאין בה שום רמז לגינונים כאלו או אחרים. היית שם לכל שאלה, מעולם לא אמרת לא לשום בקשה.
לא במקרה פגישת העבודה האחרונה בינינו בשבוע שעבר נגעה לתמיכה של המחוז בקידום מחקר של אחד המתמחים הצעירים שלנו. זו הייתה המהות שלך, דאגה לרופאים הצעירים ולקידום הרפואה במחוז.
כמה אכזריים החיים. רק לאחרונה הגעת לפסגת הקריירה הרפואית שלך. תחילה קבלת הפרופסורה, שאני יודע כמה הייתה חשובה לך, ולא בגלל התואר אלא כהכרת תודה של המערכת האקדמית בפועלך רב השנים בתחום המחקר בקהילה, תחום שאינו מפותח דיו, בהשפעה המכרעת על גיבוש האישיות הרפואית של כל המתמחים שעברו במחוז, ולאחרונה מונית לראש החוג לרפואת המשפחה באוניברסיטת תל אביב. אני לא בטוח שידעת כמה גאווה הסבת לכולנו במחוז ולי במיוחד.
והנה עכשיו הכול נגמר בפתאומיות האכזרית הזו. אבל אין ספק שמורשתך תמשיך ללוות את כולנו שנים רבות.
אני כבר מתגעגע ואתה כבר חסר כל כך ולי במיוחד.
אהבתיך.
איש יקר וחבר יקר
המידע שבדף זה נכתב על ידי יואב חדי
מה יש לומר שלא נאמר, בכל זאת ברצוני לספר לכם על איש יקר זה שהלך לעולמו במפתיע ובגיל כל כך צעיר.
דורון היה רופא מסור ואכפתי למטופליו והפגין את מקצועיותו הרבה בעבודתו בהנהלת המחוז.
היינו כה גאים כאשר קיבל את תואר הפרופסור מטעם אוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן כאשר נבחר לראש החוג לרפואת המשפחה.
תמיד אהב לסייע ולמצוא מילות תמיכה בכל עניין, גם כאשר שיתפתי אותו בלבטים שהיו לבני לגבי לימודי הרפואה הוא מצא זמן לשוחח עמו ולכוון אותו בהתאם .
חבר יקר, הנך חסר לי בעיקר בהיבט האישי אבל גם בתרומתך המקצועית לעבודתנו יחד בהנהלה הרפואית במחוז.
דברי ד"ר אביב יערי
רבות נאמר - ועד יאמר - עליך כרופא משפחה שהיה לדוגמה ועל סקרנותך ופועלך הרבים בתחום המחקר. לבך והידע שברשותך היו תמיד פתוחים לכל מבקש עזרה ועצה.
אני רוצה לכתוב עליך בנימה אישית. הכרתי אותך במקרה - הגורל העיוור זימן את שנינו לעבוד בחדר משותף ומהר מאוד הפכנו לחברים ששוחחו כל הזמן ועל הכל. אהבתי להתייעץ ולדבר איתך על סוגיות רפואיות - שיחות שהוו עבורי חיבור נעים לשנות לימודי הרפואה שלי, אך לא פחות מכך נהניתי לדון אתך על ההיבטים הרגשיים של הטיפול בחולים ומשפחותיהם. אתה הגשמת הלכה למעשה את רופא המשפחה האינטגרלי - ביו פסיכו סוציאלי. ממך שמעתי לראשונה שאפשר וחשוב ללמד סטודנטים לרפואה איך להודיע לחולים על המחלה הקשה שהם זה עתה אבחנו אצלם במומחיות מקצועית רבה. אצלך, מצאתי את היכולת להתגבר על השחיקה של שנות שירות לקהל ולמצוא מחדש עניין במסתרי הגוף והנפש של החולה. דברנו רבות גם על חיינו האישיים והמשפחתיים . גם שם, הקשבתי בהתפעלות לדרך היצירתית בה השתדלת להבין כל אחד מהקרובים אליך, למרות השוני שהוא מובן מאליו בין בני אדם ולבנות גשרים חדשים בכל שלב של חייכם המשותפים. ולבסוף, היית בן שיח מרתק בפוליטיקה והיסטוריה של ישראל, בתרבות - בספרות וקולנוע, טיולים. כל ספר שקראתי בשנים האחרונות - קראתיו בהמלצתך. בשבוע בו נותחת, סיירתי במחנות ההשמדה בפולין, וחשבתי לא פעם על שיחות שניהלנו על השואה ועל ניצולי שואה. הייתי בטוח שלאחר שובי, נשב ונדבר על המסע.
הידיעה על מותך בטרם עת הכתה אותי בצער עמוק. אבדתי חבר יקר, דמות משמעותית בחיי. אזכור אותך תמיד.
יהי זכרך ברוך.
דברי ד"ר גבעון שמואל
עצוב ומר לי מאוד עקב פטירתו של ידידי דורון. אני מתקשה לקלוט שלא אזכה שוב לראות את זיו פניו ולא אזכה להסב אתו שוב לארוחת צהריים ולדון תוך כדי אכילה על המחקרים השונים בהם שיתפנו פעולה. תמיד אמרתי לו שבמהלך הדיונים אתו חשתי כאילו שמתי את המוח שלי על אבן משחזת, כי עצם הליבון ההדדי של הנושאים אותם חקרנו אפשר לנו למקד את השאלות ולגבש החלטות חשובות ומעניינות על השיטות והמהלכים הדרושים לקידום הפרויקטים השונים בהם עסקנו.
דורון הגיע לפסגות ההישגים הרפואיים, המדעיים והאישיים וכל זה בצניעות ראויה לשבח. אמרתי לו לא מזמן שהוא מהווה במידה רבה אנטי תזה לאנשים ברמתו, שמפתחים אגו ענק, בעוד שהוא, למרות הישגיו ותוארו הרם, לא גבה ליבו ולא שינה את התנהגותו הענווה וברח מהכבוד שהרוויח ביושר ובכך היווה דמות מופת לכולנו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תנצב"ה.
הפסד גדול לכל המשפחה של רופאי המשפחה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מרטין גרנק-קטריבס, מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה
הכרתי את דורון חרמוני לפני המון שנים ,לא אישית אלא דרך הפרסומים והמחקרים הכה רבים שלו, בזמן שכמעט ולא היו חוקרים ברפואת המשפחה.
לאחר מכן נפגשתי אתו כשיזם וארגן סדנאות לכתיבת שאלות לבחינות שלב א׳ - פעילות ארצית אז כל כך חדשנית ואיכותית. באותה התקופה מונה מנהל המחלקה של מחוז חיפה וגליל עליון בכללית וראש החוג בטכניון בחיפה.
כשעשה תפנית בחייו לכיוון תל אביב, פנה למחלקה שלנו, במחוז שרון שומרון, כדי להשתייך למחלקה שלנו ובאמצעותה להתחבר לאוניברסיטת ת"א.. היה לא מעט חשש מצידנו במחלקה .
חששנו עקב התארים, המעמד הבכיר שלו, יראת הכבוד כלפיו, מהפוטנציאל של השפעה על המרקם החברתי שהיה קיים בהנהלה של המחלקה ובסגל המדריכים.
בפגישה דיבר דורון בצורה מאוד צנועה, הסביר שאין לו ציפיות ושאיפות מנהיגותיות ושכוונתו להמשיך לעבוד בשקט במחוז בבקרת תרופות, תוך המשך השקעה במחקר. ביחד עם קבלת מסגרת למחקר, הציע לעזור ולתרום איפה שיתבקש לתרום, בהתאם לצרכים של המחלקה ובהתאם לכישורים שלו. דורון תרם כל כך הרבה, בשקט, ברוגע, בידע העצום שלו, בשיקול הדעת ובחוכמה ! הוא תרם לסטודנטים בשנה א', בשנה שישית, למתמחים במחלקה ובקורס הדיפלומה בפקולטה לרפואה, לסגל המחלקה, וכמובן לכל רופאי המחוז, וגם מעבר לגבולות המחלקה והמחוז במחקרים המשותפים שלו עם מקצועות אחרים.
דורון ידע גם לפרגן ולתת מקום לאחרים.
הוא היה בא ואומר פעמים רבות: "תודה שקיבלתם אותי למחלקה"... ואני כל פעם חשבתי בליבי עד כמה אנחנו אלה שצריכים להגיד לו תודה על זה שהצטרף למחלקה שלנו, על ההעשרה שאנחנו חייבם לו, על קשר האימון שנבנה, על כל השותפות שהפכה להיות חברות, על האפשרות להתייעץ ולהתלבט אתו.
עם הקידום של דורון באוניברסיטה בת"א, באה הפרופסורה שכל כך הגיעה לו, וגם ההצעה שלא התכוון אליה, לקבל על עצמו את ראשות החוג לרפואת המשפחה בפקולטה בתל אביב. התחילו התוכניות לשנות ולקדם, גם שם, בנועם הליכות, בתושייה ובחכמה...
עוד לא הבנו עד כמה יהיה חסר לנו !
דברי ד"ר נילי בן צבי
את פרופ' דורון חרמוני הכרתי כשהיה עדיין "רק" דוקטור.
פעולותיו הרבות בתחום רפואת המשפחה היו ידועות לכל מי שעסק בתחום.
לפני מספר שנים פנה בבקשה לעבור אלינו למחלקה לרפואת המשפחה במחוז שרון-שומרון – מהמחלקה בחיפה ובטכניון.
מאז- הפך להיות מורה, מדריך וחבר של כל צוות המחלקה.
היה תמיד נעים לפגוש אותו, לראות את החיוך על פניו יחד עם השלווה שהקרין.
הייתה לו מקצועיות, תבונה וחכמה ביחד עם צניעות, אנושיות ודיבור בגובה העיניים.
כשהתמנה לראש החוג לרפואת המשפחה באוניברסיטת תל אביב חשנו גאווה רבה, וכך גם כאשר קיבל תואר פרופסור.
קשה עדיין להאמין שדורון – כך קראנו לו – איננו עוד.
דמותו תמשיך ללוות אותנו.
דברי אופירה כץ
המידע שבדף זה נכתב על ידי אופירה כץ, עו"ס - מח' לרפואת המשפחה
הידיעה על מותו של דורון היקר תפסה אותי באמצע טיול בברלין. ההלם והעצב היה קשה מנשוא.
דורון איש יקר וחכם אשר עשה את מלאכתו ודרכו המקצועית בצנעה האופיינית לו.
עבדנו בשיתוף פעולה במחלקה לרפואת המשפחה בבית חולים מאיר .
החיוך התמידי המילה הטובה היו חלק ממנו ומאישיותו. הפרגון ואהבת האדם ליוו אותו ביום יום.
צר לי מאוד על הליכתו הפתאומית.
מי ייתן ולא תדעו עוד צער!
דברי פרופסור אנטוני היימן
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' אנטוני היימן, החוג לרפואת המשפחה
עצב גדול נחת עלינו כשהגיעה הבשורה הקשה על מותו ללא עת של חברנו דורון.
ההיכרות שלי עם דורון התחילה על בסיס מקצועי והתרחבה לידידות והערכה עמוקה.
דורון החליף אותי בתפקיד ראש החוג לרפואת משפחה באוניברסיטת תל אביב.
מיד התברר לכולנו שהוא היה האדם המתאים ביותר לשאת על גבו את האחריות.
כל חברי החוג התרשמו מנועם הליכותיו, ידיעותיו וחוכמתו. אלה לוו בהומור שובב ושנון שיחסר לכולנו.
אין מילים להביע את הצער על האבידה הגדולה.
דברי ראובן ברט
המידע שבדף זה נכתב על ידי ראובן ברט, מהנדס המחוז
קשה לי עד מאוד העובדה לכתוב עליך ולדבר עליך בלשון עבר.
כך גם הפרידה, עוד פרק שנחתם, נחרט עמוק בלב אבל לא תם .
יישארו הרגעים של המפגשים במסדרון ההנהלה והמפגשים במרפאה.
ישמרו החיוכים ועימם הכאבים, הדמעות שנאספו מבכי ומצער על האובדן הפתאומי.
יהיה זכרך ברוך אדם יקר !
דברי עודד גלוברזון
כמה מילים לזכרו של אדם יקר.
רעמה לבנה, תלתלים, עיניים צוחקות ומאירות,
הקשבה אין קיץ, מתחבר הוא לכולם.
כזה היה דורון חרמוני – חבר.
כשקיבל את הפרופסורה, עברה השמועה מפה לאוזן, וכולנו שמחנו, באנו לברך.
והוא בצנעה וענווה, הודה למברכיו, היינו גאים בו.
לאחר מותו, שמעתי מרבים שהגיעו אליו להתייעצויות שונות, מעולם לא אמר לאיש לא,
למרות שהיה טרוד ועסוק עד למאוד.
הידיעה על מותו, הכתה את כולנו בתדהמה ובצער רב,
יומיים לפני, התהלך אתנו במסדרון, ולא שידר מצוקה או חולי וככה, בלי הכנה נעלם, השאיר חלל גדול וצער רב של רבים.
יהי זכרו ברוך.
דברי קובי נמני
הרבה מעבר לחבר לעבודה, היית עבורנו אורים ותומים בנושאים כל כך רבים. לא משנה עד כמה היית עסוק, תמיד מצאת את הזמן להיות אוזן קשבת ולסייע בפתרון כל בעיה או תהיה, בין אם בנושאים הקשורים לעבודה ובין אם לאו.
פטירתך הפתאומית כואבת מאוד לכולנו, ויעבור זמן רב עד שנצליח לעכל את גודל האבדה.
היית חבר טוב ואהוב ובליבי רק תקווה שתנוח על משכבך בשלום.
אני מודה על הזכות שהייתה לי להכירך.
דברי שרון איתן
המידע שבדף זה נכתב על ידי שרון איתן פניות הציבור
עבר קצת זמן מאז הידיעה הקשה שפרופ' חרמוני איננו ולאט לאט מתגבשת ההבנה שזה לא סתם חלום רע. שפרופסור דורון חרמוני היקר החזיר את נשמתו לבוראו ועכשיו צריך לדבר עליו בלשון עבר.
פרופ' חרמוני השאיר אחריו במושבו במחוז דלת סגורה וחדר חשוך המעצימים את תחושת האין, תחושת הריקנות הקשה שמשתלטת שכמאבדים אדם יקר כל כך. דורון חרמוני היה הרבה דברים ל הרבה אנשים ובהספדים שנאמרו בהלוויה ניתן היה לראות תמונה מעט יותר גדולה, יותר חלקים מהפאזל של חייו: איש משפחה למופת, רופא משפחה מחונן, חוקר, ראש החוג לרפואת משפחה באוניברסיטת ת"א, חבר.....
בשבילי הפרופסור היה הרבה יותר מקולגה לעבודה, דורון היה חבר יקר, איש שיחה וכתובת לכל שאלה, תמיד נענה בחיוך ובתשומת לב, מקשיב בסבלנות ונותן עצה טובה, מדבר מניסיון, באמפתיה- תמיד אומר מילה טובה, רואה את כל התמונה ונותן תחושה שיהיה בסדר, לעיתים רק החיוך טוב הלב היה מספיק כדי להתגבר על עוולות ורשעות או סתם סרקסטיות וטיפשות.
פרופ' חרמוני, או כמו שקראתי לו בחיבה פרופ מילא את החלל בהילה חיובית ובאור מיוחד, טוב הלב שלו חלחל והשפיע על כולם. תמיד השרה רוגע, נועם וצנעה.
משפחת חרמוני היקרה, אני משתתפת בצערכם ובאבלכם הגדול על לכתו בטרם עת של יקירכם המיוחד והאהוב כל כך, תהיו חזקים ותשמרו על המורשת שהנחיל כי עיניים טובות ולב טוב הם מצרך נדיר.
צר לי מאוד על גודל אובדנכם.
שאו ברכה וחיו את חייכם, יקירכם ימשיך לחיות בלבבות האנשים בהם נגע ובזיכרונכם.
דברי תלמה וינברג
המידע שבדף זה נכתב על ידי תלמה וינברג - משאבי אנוש
רציתי לספר לכם עד כמה לאדם המיוחד הזה, פרופ' חרמוני, יש מקום חם בליבי.
דרכנו הצטלבו לראשונה כשנזקקתי לעזרה במחקר שעשיתי לתואר הראשון. נאמר לי במחוז כי לד"ר חרמוני יש את התכונות והתוכנות הנדרשות לעזור לי. ניגשתי אליו וסיפרתי לו במה מדובר, מיד הוא הציע לי את עזרתו, ללא היכרות קודמת ביננו וללא שום מחויבות, הציע את עצמו בעיבוד וניתוח הנתונים. הייתי מופתעת מרוחב הלב, מהפשטות, מהתחושה שהוא נתן לי כשווה ומיכולת הנתינה האינסופית שלו, לא כל יום נקרה בדרכך אדם בסדר גודל כזה. וכשסיימתי את התואר באתי אליו ונתתי לו שתי נשיקות על הלחי ואמרתי לו שיש לו חלק נכבד בתואר שלי, ראיתי כיצד הוא נבוך מהמחווה, ונתן בי מבט של "מה בסה"כ עשיתי? " עוד עדות לגודל האישיות, הצניעות ואהבת אדם. לא פעם ירדתי אליו בשביל להתייעץ על התרופות אותם מקבלים הוריי, תמיד קיבל אותי בחיוך רחב נכון להקשיב ולייעץ בנתינה ללא תנאים...
כל כך שמחתי בשמחתו כאשר זכה לקבל את התואר פרופ' שכולנו ידענו שהוא האדם שהכי מגיע לו (וגם אז לא התאפקתי ונתתי לו שוב שתי נשיקות). עצובה לי הפרידה הפתאומית הזאת ממנו, הייתה לי הזכות להכיר אדם משכמו ומעלה, מלא כרימון באהבת הזולת ואמפתי לאדם באשר הוא אדם.
תנחומיי.
דברי אלכס בודיק
המידע שבדף זה נכתב על ידי אלכס בודיק - מנהל או"ש
במשך כ־3 שנים היית לי שכן לחדר בבניין הנהלת המחוז,
למרות שעיקר האינטראקציה בינינו הייתה "שלום, שלום" במסדרונות, יישאר חרוט בזיכרוני המבט האדיב והמלבב אשר אפיין אותך כל כך! הקרנת שפע של אנרגיות חיוביות כלפי חוץ ואני תמיד השתדלתי בצאתי הביתה לעבור ולומר לך להתראות...הקפדתי לעשות זאת גם בשבוע שבו הלכת אבל לדאבוני הדלת הייתה נעולה.
אני זוכר ומוקיר לך את העזרה שקיבלתי ממך במהלך הגשת עבודת הגמר שלי באוניברסיטת תל אביב, במסגרת לימודי לתואר שני בפקולטה להנדסה (הנדסה! לא רפואה!). היית אשף בכל הקשור לניתוחים סטטיסטיים ושאבתי הרבה מאוד ביטחון מההתייחסות שלך.
תנוח על משכבך בשלום איש יקר,
ולמשפחה היקרה – שלא תדעו עוד צער.
דברי איריס הדר
המידע שבדף זה נכתב על ידי איריס הדר - שירות ושיפור לקוחות
עברו שבועיים, לא עובר יום שאני לא חושבת עליך או אומרת את שמך לפחות פעמיים שלוש.
זה מתחיל בבוקר, בסיבוב ה"בוקר טוב", מגיעה עד הדלת והיא סגורה, לאורך היום רוצה להתייעץ, כמעט ואומרת "בוא נשאל את פרופ' חרמוני.." ואז נופלת ההכרה שלא ניתן, לא ניתן לספר, לשאול ולקבל הסבר כוללני, ברור, בגובה העיניים ובשפה פשוטה שמובנת גם לי ובסבלנות אין קץ. שעת צהרים מגיעה, מתכנסים במטבח, "איפה אתה?" בתחושה שלי עוד רגע תיכנס עם החיוך המאיר, תצטרף אלינו לשולחן או לזה שליד, נשב לאכול ונשכיל בנושא נוסף, רפואי וגם שאינו רפואי, ספרים, סדרות מומלצות ( בזכותך ראיתי עוד כמה..), טיולים שלנו וגם של ילדינו בדרום אמריקה, וסתם על החיים.
פרופ' חרמוני, זכיתי להכירך בתחום המקצועי עוד מימי העיתון המחוזי, אכן זו זכות גדולה להכיר אדם נפלא שכזה, חכם, בעל ידע נרחב, תעודות, תפקידים ותחומי אחריות רבים אך לצד כל אלה נפש אצילה, צניעות וטוב לב נדירים.
פרופ', אתה חסר !
דברי צח ולנסי
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צח ולנסי
את פרופ' חרמוני הכרתי דרך קורס מחקר שהיה מעביר למתמחים אחת לחודש בימי רביעי. מאחר שאני עוסק בפרויקט שחלקו מחקרי החשיפה אליו הייתה מתנה משמיים.
לא הכרתי אותו ואת פועלו לפני כן, אבל כבר מהפגישה הראשונה נשביתי בקסמו. הדרך שבה העביר את התוכן, עם המון התלהבות ורצון שניקח חלק ושניחשף למחקר. הוא היה מודע לכך שזו מטלה בלתי רצויה עבור רוב המתמחים אבל הוא הצליח לעורר סקרנות דרך ההתלהבות שלו. אני יודע שהרבה מתמחים היו מוכנים לעשות מחקר ולהתנסות רק עבורו וזה אומר המון.
לי אישית הוא ייעץ בפרויקט הנוכחי. לפני מספר חודשים היה כנס של איגוד רופאי המשפחה והוא דרבן ועזר לי לכתוב את הבקשה למענק המחקר. כמובן שקיבלתי. בנוסף הייתי זקוק לעוד עזרה מהמחוז וכשבוע טרם פטירתו נפגשנו עם ד"ר שגב, המנהל הרפואי של המחוז. זו הייתה הפעם האחרונה ששוחחנו.
הוא ייעץ לי גם בארגון המחקר עצמו. רק אתמול, ביום רביעי 29.6 ארגנתי כינוס שהפגיש בין רופאי משפחה ורופאי מלר"ד. הכינוס נעשה דרך קבוצות מיקוד והיה הצלחה אדירה. הוא ייעץ לי על כך. בדברי הפתיחה הזכרתי אותו ואת תרומתו והקדשתי את הערב לזכרו.
עד כמה שזכיתי להכיר אותו ניכר שהיה אדם צנוע ונעים הליכות. למרות מעמדו הרם תמיד דיבר איתנו המתמחים בגובה העיניים והיה זמין לכל שאלה ובעיה.
אני כואב את מותו בטרם עת ומשתתף בצערכם. שלא תדעו עוד צער.
הפרלמנט של ארוחת הצהרים
המידע שבדף זה נכתב על ידי אלי זאב, מחשוב
זמן האיכות שלנו איתך היה הישיבה המשותפת בפרלמנט של הצהרים- אוכל טוב וחברים שכיף להיות איתם אתה- פרופסור חרמוני,, אלי אפגין, יעקב ביטון ואני- אלי זאב .
כל צהרים הגעת עם תיק אוכל מסודר וחיוך מאוזן לאוזן. אומנם אנחנו לא מאותו התחום אתה פרופסור ואנחנו אנשי מחשוב, אבל לא הרגשנו את זה כלל . נהנינו לשבת לדבר על כל מיני נושאים, להתייעץ אחד עם השני ולהתעשר בידע שלך .
היית מספר לנו כל מיני סיפורים מעניינים על התקופה של הסטאג' בדימונה, על המשפחה ועוד.
היה ממש כיף לדבר איתך ידעת הכל. הייתה לנו כימיה מדהימה.
הדלת של המשרד שלך הייתה תמיד פתוחה והחדר היה מלא תמיד באנשים ובחיוך הגדול שלך.
פרופסור יקר, אתה כבר חסר לנו מאוד.
תודה על הכל.
דברי כוכבה ואנונו
המידע שבדף זה נכתב על ידי כוכבה ואנונו - הנהלה רפואית
אני מרגישה שאני נמצאת ב"סרט הזוי ", לא מאמינה שזה ממשי, הכל קרה כל כך מהר, כל-כך פתאום, ללא מילות פרידה, ללא שאלות ותשובות, בלי שלום ולהתראות ואולי זה חלום ?!
ביום שישי בצהריים קיבלתי את הבשורה המרה, חשבתי שמישהו התבלבל, לא הבנתי ולא הפנמתי את מה ששמעתי בטלפון. . פשוט לא אמיתי ...נראה שרק עכשיו עמדת נשען על הדלת במשרדי עם החיוך המקסים שלך וכמו תמיד מתעניין בשלומי ואחר כך אנו מתבדחים וצוחקים .
תמיד סיפרת בגאווה על מיקי אשתך ועל ילדיך.
פרופ' חרמוני דורון היה איש יקר מאוד, צנוע, ענו, מלא בידע כרימון אדם אופטימי ושמח, חייכן, ובכל פנייה אליו עזר בשמחה ובסבלנות. אני גאה שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותו ועצובה עד מאוד שזה נגמר בצורה כל כך מהירה ופתאומית ובטרם עת .
אזכור אותך תמיד.
דברי לאה תוינה
פרופ' חרמוני היקר !
כשאומרים את השם שלך עולים הרבה דברים לראש אבל מה שעולה לי מיד הם :
החיוך, העדינות, השקט, החכמה, והאצילות.
אדם מיוחד שתמיד היה נעים לדבר אתו ולעבוד מולו.
"חבל על דאבדין ולא משתכחין" – חבל על הפסד גדול שאבד ואי אפשר למצוא אחרים כמותו.
דברי עינב פרץ
המידע שבדף זה נכתב על ידי עינב פרץ- משאבי אנוש
בבית גולד ישבתי לבד במשרד ( ללא שותף ), ביום בהיר הודיעו לי שמכניסים לחדר שלי שותף שיישב לידי, שותף שאיננו קשור למחלקה אליה אני משויכת. בתחילה, התאכזבתי התרגלתי להיות לבד ...אבל מהר מאוד הבנתי איזו מתנה קיבלתי.
איש יקר, הפכנו להיות חברים, משפחה, לאירועים שלי הזמנתי אותך ובאת .
כמובן, אפשר היה לשוחח איתך על כל נושא היית ידען גדול בכל תחום.
הכרתי את אשתך ומשפחתך בשמות ובתמונות משפחה לתפארת .
כשהנהלת המחוז עברה למבנה חדש נפרדנו. אבל נותרנו בקשר בעיקר בלב ובמטבח סיפרנו לכולם שאנחנו "שכנים לשעבר". לא פעם התייעצת איתי לגבי נושאי משאבי אנוש ואני איתך בנושאי הרפואה .
לא האמנתי שכל כך מהר ניפרד לנצח..
יהי זכרך ברוך.
דברי מרינה בוחבוט
המידע שבדף זה נכתב על ידי מרינה בוחבוט- בקרת תרופות
אני עדיין לא מאמינה שעזבת את עולמינו, כך פתאום, בלי הכנה ובלי להגיד שלום.
כל יום אני מסתכלת על החדר שלך וחושבת שאולי זה לא קרה, אולי יצאת לחופשה ובוקר אחד תבוא ותפתח את הדלת ותגיד לנו בוקר טוב, בשקט ועם חיוך, כמו שהיית עושה כל בוקר.
מעל עשר שנים עבדנו יחד במחלקה, בבקרת תרופות. כעסנו וצחקנו, חגגנו יחד ימי הולדת ואירועים משפחתיים. כל שנה היית מביא ביום הולדתך עוגת בריאות המפורסמת של מיקי רעייתך. והשנה, לצערי הרב, לאבינו שבשמיים היו תוכניות אחרות.
כשהגעתי למחלקה לא היה לי מושג לא בתחום התרופות ולא ברפואה בכלל, והיום בזכותך, בידע רב שרכשתי ממך, הרבה אנשים קוראים לי "דוקטור", כמו שאתה היית אומר: "בשבילי את כמעט דוקטור, רק חסר מספר רישיון."
לפעמים היינו מדברים רק עם העיניים או בחצאי מילים והיית אומר לי: "אני לא צריך להסביר הרבה, אני רק מסתכל ואת כבר יודעת מה צריך.."
בקרוב אני עוברת לתפקיד אחר והכנתי מילות פרידה מחברים למחלקה, אבל לא תיארתי לעצמי שאפרד ממך כך ובנסיבות כאלה. אני רוצה לומר לך, פרופ' חרמוני היקר, שהיה לי לעונג ולכבוד להכיר ולעבוד עם אדם מיוחד, מקסים ונפלא כמוך. המון דברים למדתי ממך, והרבה המלצות קיבלתי ממך ותמיד היית פתוח להקשיב ולייעץ, ואני מוקירה לך המון תודה על כך.
דברי איילת גטה
אומרים תמיד שלהיפרד קצת קשה - אולי משום שיש בפרידה כה הרבה.
ובמיוחד קשה לומר זאת במילים, כי הלב מוצף ומתמלא כבר געגועים.
אנחנו תמיד אותך נזכור, הכתובת שאליה פונים בלי תור...
כשדלתך פתוחה ואתה נמצא, אין מקום ללחץ, המצב בשליטה!
היית איתנו ברגעים היפים, עבדנו, צחקנו, היינו שמחים.
ניהלנו שיחות, פתרנו בעיות, ורקמנו איתך קשרי ידידות.
עתה הגיע הזמן לפרידה, וגם להגיד מילת תודה.
על עידוד, על חיוך ועל היותך עימנו, וגם על הרבה שממך למדנו.
פרופ חרמוני היקר אותך הכרתי לפני כמה שנים, למרות כול התארים היית כפשוט האדם עם המון צניעות.
אזכור אותך תמיד עם החיוך המקסים.
חבל שלפני המעבר שלי למחוז צפון לא הספקתי להיפרד לשלום, עוד היו לי תוכניות לבוא להיפרד אך נראה שזה כבר לא יקרה.
היה שלום פרופ חרמוני היקר, תמיד אשמור לך פינה חמה בלב.
פרסומים
ערך מורחב – רפואת המשפחה בישראל - נספח - רשימת פרסומים של פרופסור חרמוני