נוגדנים לקולטן של Phospholipase A2 receptor antibodies - phospholipase A2

הדפס

מדריך בדיקות מעבדה
נוגדנים לקולטן של phospholipase A2
Phospholipase A2 receptor antibodies
שמות אחרים	נוגדנים לקולטן של phospholipase A2
מעבדה	אימונולוגיה בדם
תחום	אבחון של גלומרולונפריטיס על רקע membranous nephropathy ומעקב אחר מהלך המחלה.
טווח ערכים תקין	בשיטת ELISA-תוצאה שלילית כאשר <14 RU/mL; תוצאה גבולית כאשר > or =14-<20 RU/mL; תוצאה חיובית כאשר > or =20 RU/mL. בשיטת כימות אחרת של רמת הנוגדנים כנגד PLA2R סף הנורמה העליון הוא 0.91 מיקרוגרם/מיליליטר. בשיטת Immunofluorescence Assay (IFA) תוצאה תקינה היא תוצאה שלילית.
יוצר הערך	פרופ' בן-עמי סלע

מטרת הבדיקה

הבדלה בין membranous nephropathy ראשונית (אידיופתית) לבין membranous nephropathy שניונית.

membranous nephropathy

המפגע הכלייתי הידוע כ-membranous nephropathy (להלן NM) הוא הנפוץ ביותר בתרחיש של תסמונת נפרוטית (nephrotic syndrome) במבוגרים, בנוסף ל-focal segmental glomerulosclerosis (או FSGS) (על פי Beck וחב' ב-N Eng J Med משנת 2009, ו-El Husseini וחב' ב-Am J Nephrol משנת 2016). בערך 80% מהמקרים הם idiopathic membrane nephropathy (להלן IMN), ו-20% מהמקרים הם secondary membrane nephrpopathy (להלן SMN) (Couser ב-Clin J Am Soc Nephrol משנת 2017, ו-Ravindra וחב' ב-Ind J Nephrol משנת 2016). למרות שתרפיה עם תכשירים מדכאי מערכת החיסון, מוכחת כיום כיעילה בהתנהלות עם מטופלים הסובלים מ-IMN ‏(Bech וחב' ב-Clinical Journal of the Am Soc Nephrol משנת 2014), חשוב לציין שמספר מטופלים סובלים מאירועים חמורים לאחר סוג טיפול כזה (Pavenstadt ב-Nephrologe משנת 2016). לכן נחוץ לטפל בערך בשליש מהמטופלים בטיפול שמרני כדי להימנע מאירועים ממאירים העלולים להיגרם על ידי דיכוי מערכת החיסון (Stahl וחב' ב-Dtsch Medl Wochenschr משנת 2011).

מפגע ה-MN מתאפיין על ידי דלקת ורגישות-יתר של פקעיות הכליה (glomerulitis) ושל האינטרסטיציום (nephritis) (על פי Ronco ו-Debiec ב-Nat Rev Nephrol משנת 2012, Glassock ב-Conrib Nephrol משנת 2013). בצפון אירופה השכיחות השנתית של MN היא 5-10 מקרים למיליון (McQuarrie וחב' ב-Nephrol Dial Transplant משנת 2010). מפגע זה נגרם על ידי תגובה אימונולוגית המאופיינת על ידי שקיעה של קומפלקסים אימוניים ב-basement membrane של הגלומרולות, מה שגרם להפחתת הפעילות של הכליות ברוב המקרים. עם התקדמות המחלה, התעבות של הממברנה הבסיסית יכולה להיראות במיקרוסקופ אור, וכך בתחילה הוגדר המפגע כ-"membranous glomerulonephritis" (על פי Beck ו-Salant ב-Kidney Int משנת 2010). המשקעים האימוניים פוגעים בחדירות של הלולאות הקפילריות מה שגורם לפרוטאינוריה, ולעתים קרובות לתסמונת נפרוטית המתבטאת בהיפו-אלבומינמיה, היפרליפידמיה ובצקת (Scheidat ו-Stahl ב-Internist משנת 2003).

נוגדנים כנגד הקולטן לפוספוליפאז A2

בארה"ב בערך 1/3 ממקרי התסמונת הנפרוטית מיוחסים ל-membranous nephropathy. ברבע מהמקרים של MN, המחלה מופיעה באופן שניוני להשפעות של טיפולים תרופתיים, או למחלות אחרות כגון SLE, הפאטיטיס B או הפאטיטיס C, עגבת, תירואידיטיס, או ממאירויות שונות. שאר המקרים נחשבים ראשוניים, אם כי מבחינה קלינית, MN ראשוני או שניוני אינם ניתנים להבדלה. שני הסוגים האמורים מאופיינים על ידי התדרדרות הדרגתית לתסמונת נפרוטית במהלך של חודשים אחדים, בדרך כלל עם לחץ-דם תקין, ותפקוד כליות שמור.

הצורה הראשונית של המחלה מאופיינת על ידי עיבוי של הממברנה הבסיסית של פקעית הכליה כתוצאה מקישור של IgG ושל C3 לממברנה זו. בערך 70% מהמקרים כרוכים עם נוגדנים עצמיים הנקשרים ל-PLA2R, שהם ברובם מסוג IgG4. כיוון שנוגדנים אלה אינם מתגלים ברוב המכריע ברוב הסוגים של MN שניוני, ניתן להשתמש בבדיקה זו להבדיל בין 2 סוגי MN העיקריים.

רמות הנוגדנים כנגד PLA2R יכולות לשמש לצורך ניטור התגובה לתרפיה. השינוי ברמת הנוגדן בדרך כלל מקדים את השינוי בסטאטוס הקליני. ברוב המקרים רמות נוגדנים אלה תואמות את פעילות המחלה, ואת הסיכון להישנותה לאחר שתילת כליות (Schlumberger וחב' ב- Autoimmun Rev משנת 2014). במהלך טיפול במחלה, רמות הנוגדנים בדרך כלל יורדות לפני הרמיסיה של הפרוטאינוריה. לאחר הטיפול בערך 50% מאלה שהם שליליים לבדיקת הנוגדנים כנגד PLA2R, נשארים ברמיסיה לתקופה של 5 שנים, אך אלה הנותרים חיוביים לנוגדנים כנגד PLA2R, חווים relapse תוך שנתיים.

רמת הנוגדנים כנגד PLA2R ורמיסיה ספוטנית

הקולטן של M type phospholipase A2 (להלן PLA2R), הוא אנטיגן ספציפי ב-IMN, ונוגדנים כנגד PLA2R מופיעים בערך ב-70% מהמאובחנים עם IMN‏ (Kao וחב' ב-J Am Soc Nephrol משנת 2015, Szymanski וחב' ב-Journal of Clinical Aphresis משנת 2017, ו-Prabhu וחב' ב-Nephrology משנת 2016). למרות שהערך האבחוני של נוכחות נוגדנים כנגד PLA2R ב-IMN מקובל כיום (Pang וחב' ב-Medicine משנת 2017, Van De Logt וחב' ב-Kid Int משנת 2015, ו-Seitz-Polski וחב' ב-J Am Soc Nephrol משנת 2016), לא ברורה נוכחות נוגדנים אלה על הפרוגנוזה של המפגע. ניסויים אחדים אף הראו שנוכחות נוגדנים אנטי-PLA2R בעת אבחון המפגע, עשויים לנבא רמיסיה ספונטנית (Radice וחב' ב-Autoimmun Rev משנת 2016, Jullien וחב' ב-Clin Kidney J משנת 2017, Hoxha וחב' ב-Clin J Am Soc Nephrol משנת 2014, ו-Kim וחב' ב-American Journal of Nephrology משנת 2015). Hofstra ו-Timmermans הציעו שרמיסיה ספוטנית שכיחה יותר באלה עם IMN שטיטר הנוגדנים כנגד PLA2R בנסיוב שלהם נמוך יותר (Hofstra וחב' ב-J Am Soc Nephrol משנת 2012, ו-Timmermans וחב' ב-Am J Nephrol משנת 2015). אך כיוון שבניסויים אלה מספר המטופלים היה קטן, קשה להגיע למסקנה באשר לקשר בין טיטר הנוגדנים כנגד PLA2R לבין ההסתברות לרמיסיה בחולים אלה (Oh וחב' ב-PLos One משנת 2012, ו-Pourcine וחב' באותו כתב עת משנת 2017).