האיגוד הישראלי לרפואת משפחה
כעת 6793 ערכים
רופאים, הרשמו עכשיו למועדון העורכים כניסה עקבו אחרינו בפייסבוק
האיגוד הישראלי לרפואת משפחה
רופאים, הרשמו עכשיו למועדון העורכים כניסה עקבו אחרינו בפייסבוק
כעת 6793 ערכים
האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

פעילות גופנית וספורט בילדים ובבני נוער - נספחים - נייר עמדה

מתוך ויקירפואה

Chipstead Council School- Education and Communal Feeding, Chipstead, Surrey, 1942 D11025.jpg

פעילות גופנית וספורט בילדים ובבני נוער - נייר עמדה
מאת פרופסור גל דובנוב-רז, גב' רקפת אריאלי, ד"ר רונן-בר יוסף, ד"ר רון גולן, מר רפי דותן, ד"ר דליה נבות-מינצר, פרופסור דני נמט, פרופסור ברקת פלק (PhD), ד"ר מירב צוקר-טולדנו, פרופסור נעמה קונסטנטיני

הפרק הקודם

תוכן עניינים > פרק #5: פעילות גופנית וספורט בילדים ובבני נוער - נספחים - נייר עמדה

Ambox warning blue.png
ערך זה הוא נייר עמדה סגור לעריכה
פעילות גופנית וספורט בילדים ובבני נוער
Chipstead Council School- Education and Communal Feeding, Chipstead, Surrey, 1942 D11025.jpg
האיגוד המפרסם האיגוד הישראלי לרפואת ילדים, איגוד רופאי המשפחה בישראל, החברה לרפואת ספורט בישראל, הועד האולימפי בישראל
קישור באתר
תאריך פרסום ספטמבר 2019
יוצר הערך פרופסור גל דובנוב-רז, גב' רקפת אריאלי, ד"ר רונן-בר יוסף, ד"ר רון גולן, מר רפי דותן, ד"ר דליה נבות-מינצר, פרופסור דני נמט, פרופסור ברקת פלק (PhD), ד"ר מירב צוקר-טולדנו, פרופסור נעמה קונסטנטיני
ניירות עמדה מתפרסמים ככלי עזר לרופא/ה ואינם באים במקום שיקול דעתו/ה בכל מצב נתון.

כל הכתוב בלשון זכר מתייחס לשני המגדרים.
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – פעילות גופנית

נספח א' - אימוני כוח והתנגדות בילדים

מבוא לאימוני כוח לילדים

אימוני כוח (resistance training, strength training, weight training) הם אימונים שבהם עובד המתאמן כנגד התנגדויות שמקורן עשוי להיות משקל הגוף, מכונות אימון למיניהן, משקולות חופשיים, רצועות אלסטיות, כדורי כוח, וכיוצא באלה, לשם שיפור כוח או שימורו. אימוני כוח כוללים גם אימונים פליאומטריים, שבהם נוצרת התנגדות רפלקסיבית להתארכות פתאומית של השריר - בדרך כלל, באמצעות מסת הגוף (דוגמה נפוצה: קפיצה מיד לאחר נחיתה(. קיימים ענפי ספורט ספציפיים הכרוכים בהרמת משקולות (Power Lifting, Olympic Weight Lifting) במטרה להרים את המשקל הגבוה ביותר בסגנונות הרמה שונים. חלק זה של נייר העמדה אינו עוסק בהם אלא, באימוני כוח בלבד המתאימים לאוכלוסייה הכללית ולספורטאים צעירים ממגוון ענפים. אימוני כוח אלה עשויים להיות מכוונים לפיתוח כוח מרבי או לפיתוח תכונות אחרות, כגון: סבולת שרירית, חיזוק כללי, או שיפור קואורדינציה.

זה מספר עשורים, שאימוני כוח בילדים ובנוער הם נושא המעורר עניין רב בקרב חוקרים, קלינאים, ואנשי מקצוע. העניין, הדעות הקדומות והמחלוקות הובילו לפרסום מספר רב של ניירות-עמדה בנושא זה. מחקרים רבים תומכים באימוני כוח, לא רק כאמצעי לשיפור כוח השריר[1][2], אלא גם לשיפור ביצועים ספורטיביים רחבים יותר[3], ואף לשיפור היבטים בריאותיים שונים[4][5][6] בילדים ובנוער.

אימוני כוח מתאימים עשויים להקטין את הסיכון לפגיעות ספורט בספורטאים צעירים[7], ואף לשפר את בריאות הנפש[8][9].

כוחם השרירי של ילדים, במיוחד לפני גיל ההתבגרות, נמוך מזה של מבוגרים. זאת, גם לאחר נרמול ההבדלים למשקל הגוף או למסת השריר[10][11][12]. הסבר חלקי לפחות לממצא זה הוא יכולת נחותה של ילדים לגיוס מירב היחידות המוטוריות בעת מאמץ שרירי מרבי, בהשוואה למבוגרים[13][14][12]. עובדה זו אינה גורעת מערכם של אימוני הכוח בילדים ובנוער, שכן, בהם משתפר גם רכיב זה. ארגוני בריאות בינלאומיים[15][16][17] מכלילים פעילויות לחיזוק שרירי בין הפעילויות הגופניות המומלצת לילדים ולנוער. באוכלוסייה זו, אימוני כוח המבוצעים תחת השגחה והנחיה נאותות, עשויים להוות אמצעי יעיל ובטוח הן לחיזוק השריר והן למימוש היתרונות האחרים הגלומים בהם.

השפעות על כוח השריר, ביצועים ספורטיביים, והיבטים בריאותיים

דעה קדומה באשר לאימוני כוח בילדים היא שיעילותם נמוכה, במיוחד לפני גיל ההתבגרות, עקב ריכוזם הנמוך של הורמונים אנדרוגניים (למשל, טסטוסטרון) בדמם של ילדים בגילים אלה[13], או סיבות אחרות. תמיכה לדעה זו ניתנת גם על ידי העובדה שבניגוד למבוגרים, אימוני כוח בילדים שלפני גיל ההתבגרות אינם גורמים להגדלת מסת השריר (היפרטרופיה), או רק במידה מוגבלת מאד. אף על פי כן, מחקרים רבים ביובל השנים האחרון הראו שאימוני כוח מסוגלים לשפר במידה רבה מאוד את כוחם השרירי של ילדים, במיוחד כאשר הם מבוצעים תחת השגחה נאותה, בטכניקה נכונה, ובהדרגה נכונה של עומס האימונים[18][19][20]. השיפור האימוני הנמדד בילדים דומה לשיפור בקרב מתבגרים[21][22][23], ושיפור הכוח האופייני בילדים אינו נופל מזה הנצפה במבוגרים[24].‏ Sale אף הראה שיפור יחסי (באחוזים) גבוה יותר בילדים. בנוסף לכך, במספר מטה-אנליזות נמצא, כי אימוני כוח משפרים לא רק את כוח השריר, אלא גם ביצועים ספורטיביים שונים. כבר ב-1996, הראו פלק וטננבאום שאימוני כוח במשך 8–20 שבועות עשויים לשפר את כוחם המרבי של ילדים ב-13 אחוזים-30 אחוזים‏[2]‏. Behringer ושות'[3] הראו שמעבר לכוח השריר, אימוני כוח עשויים לשפר גם יכולות מוטוריות אחרות (כגון קפיצה, ריצה, זריקה), וכי שיפור זה אף עשוי להיות גבוה יותר בילדים לעומת מתבגרים. Lesinski ושות'[25] הראו שאימוני כוח יעילים לשיפור כוח השריר וביצועים ספורטיביים לא רק בילדים לא-מאומנים, אלא גם בספורטאים צעירים, אם כי אופי האימון המומלץ לספורטאים שונה מזה המומלץ ללא-מאומנים (ראו המלצות בהמשך).

פעילות גופנית בגיל צעיר חשובה להתפתחות תקינה, כפי שפורט בנייר העמדה. כוח שרירי ומיומנות גופנית בגיל צעיר מהווים בסיס חשוב לשמירה על אורח חיים בריא בגיל מבוגר יותר[26]. לבד מכך, כוח שרירי הוא רכיב מרכזי במיומנויות מוטוריות רבות[3][27]. עדיין נפוצה בציבור הדעה שאימוני כוח עלולים להזיק להתפתחות העצם ולמימוש פוטנציאל הגדילה לגובה. ידוע לא רק שאין בסיס לדעה זו, אלא, שתקופת הגדילה היא חלון הזדמנויות מעולה להמרצת הבנייה ומיטוב המבנה של עצמות השלד. כפעילויות יעילות לצורך זה נמצאו אלה שבהן נישא משקל הגוף (למשל, קפיצות, ריצה, משחקי-כדור) וסוגים אחרים של העמסה באמצעות משקולות והתנגדויות אחרות (לדוגמה, אימוני טניס משפיעים על צפיפות העצם בזרוע האוחזת במחבט[28][29]. החשש שמא אימוני כוח בילדים יפגעו בלוחיות הגדילה של העצמות הארוכות, אינו נתמך בספרות המדעית או הקלינית. נהפוך הוא: מחקרים לא מעטים מצביעים דווקא על צפיפות-עצם גבוהה יותר בספורטאים[30][31][32], כך שאימונים כנגד התנגדות עשויים אף לחזק את העצם בתקופת הגדילה[4][33][34][35][36][37]. יתרה מכך, לחסר פעילות גופנית, בעיקר, מיעוט בפעילויות נושאות-משקל, יש השלכות שליליות על בריאות העצם בגיל מבוגר יותר[4][38][39]. אין כל מידע מדעי המצביע על השפעה שלילית של אימוני כוח על צמיחת העצם (או צמיחה לגובה) בתקופת הילדות או ההתבגרות[40][41], או שאימונים אלו עלולים להשפיע על הגובה הסופי[42]. במחקר מישראל, למשל, מידת הצמיחה לגובה הייתה דומה בקרב בנים שעסקו באימוני כוח (3-2 בשבוע) במשך שנתיים בהשוואה לקבוצת בנים שעסקה בפעילויות גופניות אחרות[41].

מאז מחצית המאה ה-20 מוקדשת תשומת לב להשפעותיהם של אימוני כוח בקרב אוכלוסיות עם מצבים בריאותיים שונים.

מספר מחקרים הצביעו על יתרונותיהם של אימוני כוח בילדים בעלי עודף משקל, בעיקר בנים[43][44]. ילדים עם עודף משקל עלולים להירתע מפעילות אירובית עקב קושי גופני או רגשי, ולעיתים, כרוך עודף המשקל גם בקואורדינציה מוטורית לקויה[45] או בפציעות[44]. הכללה של אימוני כוח במסגרת הטיפול בילדים ונוער אלו מאפשרת לא רק את שיפור הכוח, אלא גם את הקואורדינציה, הביטחון העצמי[46] והאיזון המטבולי[47].

אימוני כוח ופציעות ספורט

שאלה נפוצה היא האם מידת הסיכון לפציעה באימוני כוח גדולה יותר בילדים מאשר במבוגרים, ואם אימוני כוח מסוכנים לילדים יותר מאשר פעילויות גופניות אחרות. ככלל, הסיכון לפציעות הנובעות מאימוני כוח והרמת משקולות, נמוך יותר בילדים לעומת מבוגרים[48]. עם זאת, בילדים קיימת חשיבות-יתר לביצוע טכני נכון של כל תרגיל וליציבות הגוף במשך התרגול. למרות דיווחים אנקדוטליים של פגיעות הקשורות באימוני כוח בילדים או מתבגרים, רוב הפגיעות התרחשו באימונים שנערכו ללא השגחה כלל, או בהשגחה בלתי מקצועית. כבר בשנות ה-80' דווחו Hejna ושות'[49] כי ספורטאים צעירים ששילבו אימוני כוח במסגרת אימוניהם סבלו משיעור נמוך יותר של פגיעות ספורט וגם התאוששו מהר יותר מפציעותיהם, בהשוואה למי שלא עשו זאת. Hamill ושות'[50] הראו שהיארעות הפציעות בקרב נערים (בני 13–16) היה נמוך יותר בקרב אלו שעסקו באימוני כוח, ואפילו בספורט הרמת המשקולות, לעומת אלה שעסקו בענפי ספורט אחרים, כגון כדורגל ורוגבי. שיעור ההיארעות היה נמוך יותר אף מזה שנצפה במסגרת שיעורי החינוך הגופני. Emery & Meeuwisse ‏[51] הראו ירידה בהיארעות פציעות, בעיקר פציעות חריפות, בקרב שחקני כדורגל צעירים ששילבו אימוני כוח במסגרת כלל אימוניהם. עם זאת, במחקרים אלו וגם באחרים, ציינו החוקרים את חשיבותה של השגחת מדריך או מאמן שעברו הכשרה נאותה ומודעים לטכניקות הביצוע הנכונות ולעקרונות האימון הבסיסיים, כמו גם לשינויים ההתפתחותיים החלים בתקופת ההתבגרות. לסיכום: לא רק שאימוני כוח אינם מלווים בסיכון מוגבר לפציעה - הם אף מפחיתים אותו.

יעילות האימון, שיפור הכוח והמנגנונים הפועלים

כוחו הסגולי של השריר - לא רק כוחו המוחלט - עולה בעקבות גדילה והתפתחות. כאמור, אחד ההסברים לעלייה זו הוא שעם ההתבגרות עולה יכולת הגיוס של יחידות מוטוריות, בכלל, ובעת מאמץ מרבי, בפרט. הסבר אפשרי נוסף הוא שאותן יחידות מוטוריות שאין הילדים מסוגלים לגייס הן מסוג II‏[14]. יחידות מוטוריות אלו הן הגדולות והחזקות ביותר, כמו גם, המהירות ביותר, וחסרונן היחסי בילדים מעצים את הבדלי הכוח הנצפים בינם לבין מבוגרים[14]. מחקרים רבים הראו כי תוכניות אימון המתוכננות כראוי, העושות שימוש במשקולות חופשיות, רצועות אלסטיות, או מכונות למיניהן, משפרות את כוח השריר בילדים ובנוער בטווח גילים רחב, מעבר לשיפור החל עם הגדילה[52][1][53][18][19][25][54]. רוב המחקרים שבדקו את השפעתם של אימוני כוח בצעירים ארכו 8–20 שבועות. בדומה למבוגרים, מחקרים אלו הראו שהכוח המרבי עשוי להשתפר עד 90 אחוזים, בהתאם לאפיוני האימון (נפח, עצימות, תדירות), לסוג התרגיל, לרמה ההתחלתית, ולאופי ההדרכה וההשגחה[1][55]. כמוזכר לעיל, אימוני כוח עשויים לשפר גם ביצועים מוטוריים בסיסיים, כקפיצות, ריצות, וזריקות[3][56][8][2][7][22][57]. אפילו ילדים בני 6 עשויים להפיק תועלת ולשפר את כוח השריר ואת הביצועים המוטוריים שלהם באמצעות תוכניות אימון מתאימות[19]. הגורם המגביל אינו הגיל הכרונולוגי, אלא הבגרות, ההבנה, והיכולת לפעול על פי הנחיות, כמו גם, היכולת לשמור על יציבות הגוף[58]. השיפור המוחלט בכוח השריר גבוה, בדרך כלל, יותר במתבגרים לעומת ילדים. אולם, באופן יחסי, דומה השיפור בילדים ובבני נוער[21][22][23]. לעומת זאת, השיפור בביצועים מוטוריים עשוי להיות גבוה יותר בילדים לעומת מתבגרים[3]. כמו במבוגרים, כן גם בילדים ונוער, חלה ירידה מהירה יחסית בכוח השריר בעקבות הפסקת אימון[59][60]. לפיכך, חשוב לעודד עקביות ורציפות באימוני הכוח.

בקרב מבוגרים מלווה השיפור בכוח השריר הן בהיפרטרופיה שרירית והן בשינויים עצביים הקשורים בתפעול השריר (muscle activation). לא כך המצב בילדים, שבהם השיפור בכוח השריר אינו מלווה בהיפרטרופיה, אלא רק בשיפור טכניקת הפעלת השרירים על ידי מערכת העצבים. ברוב המחקרים בהם נבדקו שינויים במסת השריר או בנפחו, בעקבות אימוני כוח בילדים, לא נמצאו שינויים מובהקים[10][61][20][62][63][64][37]. במתבגרים בני 12–13 הראו McKinlay ושות'[65] עלייה בגודל השריר בעקבות 8 שבועות של אימוני כוח, בכללם אימונים פליאומטריים. עם זאת, הדעה הרווחת היא ששיפורים אימוניים בכוח השריר, בעיקר, טרם גיל ההתבגרות, חלים במידה מכרעת בשל שינויים עצביים[66][58], הכוללים, כנראה, עלייה ביכולת הגיוס של יחידות מוטוריות[20][67], עלייה בקצב הפעלתן (firing frequency), ותיאום בין- ותוך-שרירי. לאור הסברה שילדים מגייסים פחות יחידות מסוג II‏[14], סביר גם להניח, שעלייה בגיוס יחידות מוטוריות עקב אימוני כוח מערבת בעיקר יחידות מסוג II. מכל מקום, מטרה מציאותית של אימוני כוח בילדים היא שיפור בכוח השריר ויכולות אחרות שלו, אך לא הגדלת השריר ו'פיתוח גוף'.

המלצות אימון

כל פעילות גופנית כרוכה במידה מסוימת של סיכון. לכן, חשוב לתת את הדעת למספר שיקולי בטיחות:

  • אין, ולא צריך להיות, גיל מינימלי לעיסוק באימוני כוח. השיקול החשוב הוא בגרותו של המתאמן ויכולתו להבין ולהפנים את הוראות המאמן והנחיותיו ולפעול על פיהן
  • אחד השיקולים החשובים ביותר הוא השגחה! היחס המומלץ למתאמנים צעירים הוא מדריך לכל 6–10 מתאמנים
  • להבדיל מהרמת משקולות, מטרתם של אימוני הכוח אינה הרמה של המשקל הגבוה ביותר האפשרי, אלא פיתוח כוח השריר וביצועים נוירומוטוריים וספורטיביים. לפיכך, לא מומלץ, ואף אין צורך לעבוד מול התנגדות מרבית, או גבוהה במיוחד
  • כל תוכנית אימונים צריכה להתאים באופן יחידני למתאמן - לרמתו ההתחלתית, ליכולתו הטכנית, ולמטרות האימון
  • על התוכנית להיות הדרגתית. את עומס האימון (עצימות, מינון, תדירות) יש להעלות בהדרגה, ובמקביל לשיפורים מוכחים ביכולות המאומנות. אחד השיקולים החשובים ביותר, בעיקר בצעירים, הוא יכולת ביצוע בטכניקה נכונה.
    כלומר, אין להעלות את ההתנגדות\עומס כל עוד הביצוע לקוי מבחינה טכנית
  • על הציוד להיות מתאים לממדיו של המתאמן. ציוד המיועד למבוגרים עלול לאלץ את המתאמן הצעיר לעבוד בטווחי תנועה בלתי מתאימים, או כנגד התנגדויות גבוהות מדי
  • מומלץ לגוון את סוג התרגילים ועצימויותיהם, לא רק על מנת למנוע שעמום, אלא בעיקר על מנת להקטין את הסיכון לפגיעות שימוש-יתר
להלן מספר עקרונות לאימון כוח יעיל לילדים ומתבגרים
  • יש להתחיל בתרגילים פשוטים (למשל, כאלה המערבים מפרק אחד) ורק לאחר מכן לעבור לתרגילים מורכבים יותר (המערבים מספר מפרקים). עם הניסיון ורכישת יכולת טכנית טובה, ניתן להוסיף תרגילים דינמיים ובמהירויות שונות (בכלל זה, למשל, אימונים פליאומטריים)
  • נפח ועצימות הם רכיבים מרכזיים בכל תוכנית אימון (נפח מתייחס לסך החזרות כפול ההתנגדות בכל חזרה, בעוד עצימות מתייחסת לגודל התנגדות בכל חזרה). היחס שבין הנפח והעצימות הוא יחס הפוך: בעומס אימון נתון, ככל שההתנגדות גבוהה יותר, נפח האימון נמוך יותר. תוכנית אימונים בעצימות גבוהה מדי, שבאה בדרך כלל על חשבון טכניקה נכונה, תעלה את הסיכון לפגיעות חריפות, בעוד נפח גבוה מדי יעלה את הסיכון לפגיעות של שימוש-יתר או אימון-יתר. לפיכך, יש חשיבות רבה לשמירה על איזון נכון בין הנפח לעצימות
  • למתאמנים צעירים ובלתי-מנוסים, מומלץ להתחיל בנפח נמוך (2-1 מערכות\סטים לתרגיל, <6 חזרות לתרגיל) ובעצימות נמוכה (<60 אחוזים מ-1RM, שהוא המשקל המרבי התאורטי שניתן לפעול כנגדו), תוך שימת דגש על טכניקה נכונה. אם התרגילים מבוצעים בטכניקה נכונה, ניתן להעלות בהדרגה את העומסים (למשל, ל-2–4 סטים, 12-6 חזרות לתרגיל, 80 אחוזים 1RM)
  • אין כל הכרח לבצע מספר מערכות, או חזרות, זהה לכל תרגיל. ניתן למשל, לבצע מספר חזרות נמוך יותר (בעצימות גבוהה) בתרגילים המערבים קבוצות-שרירים גדולות, ומספר חזרות גבוה יותר (בעצימות נמוכה) בתרגילים המערבים קבוצות-שרירים קטנות יחסית. בקבלת החלטות מעין אלו יש לוודא שטכניקת הביצוע נכונה במהלך כל האימון, וכי העייפות המצטברת אינה גורמת לביצוע לקוי (ואתו עלייה בסיכון לפציעה).
  • אף על פי שילדים מתאוששים ממאמצים עצימים מהר יותר ממבוגרים[68], יש לאפשר התאוששות מספקת בין תרגילים על מנת להבטיח טכניקת ביצוע נאותה
  • תדירות האימון המומלצת היא 2–3 אימונים לא-עוקבים בשבוע. בגבולות צרים למדי, אפקט האימון עולה עם תדירות האימון[14]. על מנת להישאר בתחום היעיל של האימון, יש לאפשר לשריר מנוחה לשם התאוששות נאותה בין אימון למשנהו. אף שספורטאים צעירים רבים מתאמנים במספר מסגרות אימון, או במספר ענפי ספורט במהלך השנה ושיפור הכוח עשוי להוות השלמה ולא מטרה בפני עצמה לאחד או יותר מהם, רצוי מאוד, שאימוני הכוח יהוו יחידת אימון עצמאית ולא תוספת לאימון אחר. במהלכה של תקופת התחרויות, ניתן ורצוי להפחית את נפחם של אימוני הכוח על מנת להתרכז בענף תוך הימנעות מעייפות מיותרת

ביבליוגרפיה לנספח א

  1. ↑ 1.0 1.1 1.2 Behringer M, Vom Heede A, Yue Z, and Mester J. Effects of resistance training in children and adolescents: a metaanalysis. Pediatrics 2010;126(5):e1199-1210.
  2. ↑ 2.0 2.1 2.2 Falk B and Tenenbaum G. The effectiveness of resistance training in children. A meta-analysis. Sports Med. 1996;22(3):176-186.
  3. ↑ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Behringer M, Vom Heede A, Matthews M, and Mester J. Effects of strength training on motor performance skills in children and adolescents: a meta-analysis. Pediatr Exerc Sci 2011;23(2):186-206.
  4. ↑ 4.0 4.1 4.2 Bass SL. The prepubertal years: a uniquely opportune stage of growth when the skeleton is most responsive to exercise? Sports Med. 2000;30(2):73-78.
  5. ↑ Naylor LH, Watts K, Sharpe JA, Jones TW, Davis EA, Thompson A, George K, Ramsay JM, O'Driscoll G, and Green DJ. Resistance training and diastolic myocardial tissue velocities in obese children. Med Sci Sports Exerc 2008;40(12):2027-2032.
  6. ↑ Shaibi GQ, Cruz ML, Ball GD, Weigensberg MJ, Salem GJ, Crespo NC, and Goran MI. Effects of resistance training on insulin sensitivity in overweight Latino adolescent males. Med Sci Sports Exerc 2006;38(7):1208-1215.
  7. ↑ 7.0 7.1 Myer GD, Faigenbaum AD, Chu DA, Falkel J, Ford KR, Best TM, and Hewett TE. Integrative training for children and adolescents: techniques and practices for reducing sports-related injuries and enhancing athletic performance. Phys Sportsmed 2011;39(1):74-84.
  8. ↑ 8.0 8.1 Faigenbaum AD and Myer GD. Resistance training among young athletes: safety, efficacy and injury prevention effects. Br J Sports Med. 2010;44(1):56-63.
  9. ↑ Velez A, Golem DL, and Arent SM. The impact of a 12-week resistance training program on strength, body composition, and self-concept of Hispanic adolescents. J Strength Cond Res 2010;24(4):1065-1073.
  10. ↑ 10.0 10.1 Blimkie CJ. Age- and sex-associated variation in strength during childhood: Anthropometric, morphologic, neurologic, biomechanical, endocrinologic, genetic, and physical activity correlates, in Perspectives in Exercise Science and Sports Medicine, Vol. 2: Youth, Exercise and Sports. vol. 2, Gisolfi CV, (Ed. Indianapolis, IN: Benchmark Press, 1989, pp. 99-163.
  11. ↑ Parker DF, Round JM, Sacco P, and Jones DA. A cross-sectional survey of upper and lower limb strength in boys and girls during childhood and adolescence. Ann Hum Biol 1990;17(3):199-211.
  12. ↑ 12.0 12.1 Sale D.G., Spriet L.L. Skeletal muscle function and energy metabolism, in Exercise and the Female - A Life Span Approach. vol. 19, O Bar-Or DR Lamb, PM Clarkson (Eds.) Carmel, IN: Cooper Publishing Group, 1996, pp. 289-359.
  13. ↑ 13.0 13.1 Blimkie CJ. Resistance training during preadolescence. Issues and controversies. Sports Med. 1993;15(6):389-407.
  14. ↑ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 Dotan R, Mitchell C, Cohen R, Klentrou P, Gabriel D, and Falk B. Child-adult differences in muscle activation - a review. Pediatr Exerc Sci 2012;24(1):2-21.
  15. ↑ Department of Health, Physical Activity, Health Improvement and Protection. Start Active, Stay Active: report on physical activity in the UK. 2011. Available: https://www.gov.uk/government/publications/start-active-stay- active-a-report-on-physical-activity-from-the-four-home-countries-chief-medical-officers
  16. ↑ 2018 Physical Activity Guidelines Advisory Committee Scientific Report. Part F, Chapter 7, Youth. Washington, DC: U.S. Department of Health and Human Services, 2018. Available at https://health.gov/paguidelines/second- edition/report.aspx, last accessed Sept 2018.
  17. ↑ World Health Organization. Global Recommendations on Physical Activity for Health. World Health Organization, Geneva, Switzerland. 2010.
  18. ↑ 18.0 18.1 Faigenbaum AD, Westcott WL, Loud RL, and Long C. The effects of different resistance training protocols on muscular strength and endurance development in children. Pediatrics 1999;104(1):e5.
  19. ↑ 19.0 19.1 19.2 Falk B and Mor G. The effects of resistance and martial arts training in 6- to 8-year-old boys. Pediatr Exercise Sci 1996;8:48-56.
  20. ↑ 20.0 20.1 20.2 Ramsay JA, Blimkie CJ, Smith K, Garner S, MacDougall JD, and Sale DG. Strength training effects in prepubescent boys. Med Sci Sports Exerc. 1990;22(5):605-614.
  21. ↑ 21.0 21.1 Lillegard WA, Brown EW, Wilson DJ, Henderson R, and Lewis E. Efficacy of strength training in prepubescent to early postpubescent males and females: effects of gender and maturity. Pediatr Rehabil 1997;1(3):147-157.
  22. ↑ 22.0 22.1 22.2 Payne VG, Morrow JR, Jr., Johnson L, and Dalton SN. Resistance training in children and youth: a meta-analysis. Res Q Exerc Sport 1997;68(1):80-88.
  23. ↑ 23.0 23.1 Pfeiffer RD and R.S. F. Effects of strength training on muscle development in prepubescent, pubescent, and postpubescent males. Phys Sportsmed 1986;9:134-143.
  24. ↑ Sale DG. Strength training in children, in Youth, Exercise and Sports. vol. 2, Gisolfi CV, Lamb, DR, Eds. Indianapolis, IN: Benchmark Press, 1989, pp. 165-222.
  25. ↑ 25.0 25.1 Lesinski M, Prieske O, and Granacher U. Effects and dose-response relationships of resistance training on physical performance in youth athletes: a systematic review and meta-analysis. Br J Sports Med 2016;50(13):781-795.
  26. ↑ Stodden D, Langendorfer S, and Roberton MA. The association between motor skill competence and physical fitness in young adults. Res Q Exerc Sport 2009;80(2):223-229.
  27. ↑ Malina RM, Bouchard C, and Bar-Or O. Growth, Maturation and Physical Activity 2 ed. Champaign, IL: Human Kinetics, 2004.
  28. ↑ Haapasalo H, Kannus P, Sievanen H, Pasanen M, Uusi-Rasi K, Heinonen A, Oja P, and Vuori I. Effect of long-term unilateral activity on bone mineral density of female junior tennis players. J Bone Miner Res 1998;13(2):310-319.
  29. ↑ Kannus P, Haapasalo H, Sievanen H, Oja P, and Vuori I. The site-specific effects of long-term unilateral activity on bone mineral density and content. Bone 1994;15(3):279-284.
  30. ↑ Falk B, Braid S, Moore M, Yao M, Sullivan P, and Klentrou N. Bone properties in child and adolescent male hockey and soccer players. J Sci Med Sport 2010;13(4):387-391.
  31. ↑ Falk B, Bronshtein Z, Zigel L, Constantini N, and Eliakim A. Higher tibial quantitative ultrasound in young female swimmers. Br J Sports Med 2004;38(4):461-465.
  32. ↑ Falk B, Bronshtein Z, Zigel L, Constantini NW, and Eliakim A. Quantitative ultrasound of the tibia and radius in prepubertal and early-pubertal female athletes. Arch Pediatr Adolesc Med 2003;157(2):139-143.
  33. ↑ Blimkie CJ, Rice S, Webber CE, Martin J, Levy D, and Gordon CL. Effects of resistance training on bone mineral content and density in adolescent females. Can J Physiol Pharmacol. 1996;74(9):1025-1033.
  34. ↑ Fuchs RK, Bauer JJ, and Snow CM. Jumping improves hip and lumbar spine bone mass in prepubescent children: a randomized controlled trial. J Bone Miner Res 2001;16(1):148-156.
  35. ↑ Hind K and Burrows M. Weight-bearing exercise and bone mineral accrual in children and adolescents: a review of controlled trials. Bone 2007;40(1):14-27.
  36. ↑ Nichols DL, Sanborn CF, and Love AM. Resistance training and bone mineral density in adolescent females. J Pediatr 2001;139(4):494-500.
  37. ↑ 37.0 37.1 Witzke KA and Snow CM. Effects of plyometric jump training on bone mass in adolescent girls. Med Sci Sports Exerc 2000;32(6):1051-1057.
  38. ↑ Gunter KB, Almstedt HC, and Janz KF. Physical activity in childhood may be the key to optimizing lifespan skeletal health. Exerc Sport Sci Rev 2012;40(1):13-21.
  39. ↑ Janz KF, Letuchy EM, Eichenberger Gilmore JM, Burns TL, Torner JC, Willing MC, and Levy SM. Early physical activity provides sustained bone health benefits later in childhood. Med Sci Sports Exerc. 2010;42(6):1072-1078.
  40. ↑ Malina RM. Weight training in youth-growth, maturation, and safety: an evidence-based review. Clin J Sport Med 2006;16(6):478-487.
  41. ↑ 41.0 41.1 Sadres E, Eliakim A, Constantini N, Lidor R, and Falk B. The effect of long-term resistance training on anthropometric measures, muscle strength, and self concept in pre-pubertal boys. Pediatr Exerc Sci 2001;13:357-372.
  42. ↑ Falk B and Eliakim A. Resistance training, skeletal muscle and growth. Pediatr Endocrinol Rev 2003;1(2):120-127.
  43. ↑ Bea JW, Blew RM, Howe C, Hetherington-Rauth M, and Going SB. Resistance Training Effects on Metabolic Function Among Youth: A Systematic Review. Pediatr Exerc Sci 2017;29(3):297-315.
  44. ↑ 44.0 44.1 McHugh MP. Oversized young athletes: a weighty concern. Br J Sports Med. 2010;44(1):45-49.
  45. ↑ D'Hondt E, Deforche B, Vaeyens R, Vandorpe B, Vandendriessche J, Pion J, Philippaerts R, de Bourdeaudhuij I, and Lenoir M. Gross motor coordination in relation to weight status and age in 5- to 12-year-old boys and girls: a cross¬sectional study. Int J Pediatr Obes 2011;6(2-2):e556-564.
  46. ↑ Sothern MS, Loftin JM, Udall JN, Suskind RM, Ewing TL, Tang SC, and Blecker U. Safety, feasibility, and efficacy of a resistance training program in preadolescent obese children. Am J Med Sci 2000;319(6):370-375.
  47. ↑ Lee S, Bacha F, Hannon T, Kuk JL, Boesch C, and Arslanian S. Effects of aerobic versus resistance exercise without caloric restriction on abdominal fat, intrahepatic lipid, and insulin sensitivity in obese adolescent boys: a randomized, controlled trial. Diabetes 2012;61(11):2787-2795.
  48. ↑ Myer GD, Quatman CE, Khoury J, Wall EJ, and Hewett TE. Youth versus adult "weightlifting" injuries presenting to United States emergency rooms: accidental versus nonaccidental injury mechanisms. J Strength Cond Res 2009;23(7):2054-2060.
  49. ↑ Hejna WF, Rosenberg A, Buturusis DJ, and Kireger A. The prevention of sports injuries in high school students through strength training. National Strength Coaches Association Journal 1982;4:28-31.
  50. ↑ Hamill B. Relative safety of weight lifting and weight training. J Strength Cond Res 1994;8:53-57.
  51. ↑ Emery CA and Meeuwisse WH. The effectiveness of a neuromuscular prevention strategy to reduce injuries in youth soccer: a cluster-randomised controlled trial. Br J Sports Med. 2010;44(8):555-562.
  52. ↑ Behm DG, Young JD, Whitten JHD, Reid JC, Quigley PJ, Low J, Li Y, Lima CD, Hodgson DD, Chaouachi A, Prieske O, and Granacher U. Effectiveness of Traditional Strength vs. Power Training on Muscle Strength, Power and Speed with Youth: A Systematic Review and Meta-Analysis. Frontiers Physiol 2017;8:#423. doi: 10.3389/fphys.2017.00423
  53. ↑ Docherty D, Wenger HA, Collis ML, and Quinney HA. The effects of variable speed resistance training on strength development in prepubertal boys. Journal of Human Movement Studies 1987;13:377-382.
  54. ↑ Weltman A, Janney C, Rians CB, Strand K, Berg B, Tippitt S, Wise J, Cahill BR, and Katch FI. The effects of hydraulic resistance strength training in pre-pubertal males. Med Sci Sports Exerc 1986;18(6):629-638.
  55. ↑ Faigenbaum AD, Kraemer WJ, Blimkie CJ, Jeffreys I, Micheli LJ, Nitka M, and Rowland TW. Youth resistance training: updated position statement paper from the national strength and conditioning association. J Strength Cond Res 2009;23(5 Suppl):S60-79.
  56. ↑ Faigenbaum AD, Lloyd RS, MacDonald J, and Myer GD. Citius, Altius, Fortius: beneficial effects of resistance training for young athletes: Narrative review. Br J Sports Med. 2016;50(1):3-7.
  57. ↑ Stratton G, Jones M, Fox KR, Tolfrey K, Harris J, Maffulli N, Lee M, Frostick SP. BASES position statement on guidelines for resistance exercise in young people. J Sports Sci 2004;22(4):383-390.
  58. ↑ 58.0 58.1 Lloyd RS, Faigenbaum AD, Stone MH, Oliver JL, Jeffreys I, Moody JA, Brewer C, Pierce KC, McCambridge TM, Howard R, Herrington L, Hainline B, Micheli LJ, Jaques R, Kraemer WJ, McBride MG, Best TM, Chu DA, Alvar BA, and Myer GD. Position statement on youth resistance training: the 2014 International Consensus. Br J Sports Med 2014;48(7):498- 505.
  59. ↑ Faigenbaum AD, Westcott WL, Micheli LJ, Outerbridge AR, Long CJ, LaRosa-Loud R, and Zaichkowsky D. The effects of strength training and detraining on children. J Strength Cond Res 1996;10(2):109-114.
  60. ↑ Meylan CM, Cronin JB, Oliver JL, Hopkins WG, and Contreras B. The effect of maturation on adaptations to strength training and detraining in 11-15-year-olds. Scand J Med Sci Sports 2014;24(3):e156-164.
  61. ↑ McGovern M. Effects of circuit weight training on the physical fitness of prepubescent children. Dissertation Abstracts International 1984;45:452A-453A.
  62. ↑ Ozmun JC, Mikesky AE, and Surburg PR. Neuromuscular adaptations following prepubescent strength training. Med Sci Sports Exerc 1994;26(4):510-514.
  63. ↑ Sailors M and Berg K. Comparison of responses to weight training in pubescent boys and men. J Sports Med Phys Fitness 1987;27(1):30-37.
  64. ↑ Siegel JA, Camaione DN, and Manfredi TG. The effects of upper body resistance training on prepubescent children. Pediatr Exerc Sci 1989;1:145-154.
  65. ↑ McKinlay B, Wallace PJ, Dotan R, Long D, Tokuno C, Gabriel D, and Falk B. Effects of plyometric and resistance training on muscle strength, explosiveness and neuromuscular function in young adolescent soccer players. J Strength Cond Res 2018;32(11):3039-3050.
  66. ↑ Behm DG, Faigenbaum AD, Falk B, and Klentrou P. Canadian Society for Exercise Physiology position paper: resistance training in children and adolescents. Appl Physiol Nutr Metab. 2008;33(3):547-561.
  67. ↑ Waugh CM, Korff T, Fath F, and Blazevich AJ. Effects of resistance training on tendon mechanical properties and rapid force production in prepubertal children. J Appl Physiol 2014;117(3):257-266.
  68. ↑ Falk B and Dotan R. Child-adult differences in the recovery from high-intensity exercise. Exerc. Sport Sci Rev 2006;34(3):107-112.

נספח ב' - הנחיות לפעילות גופנית בילדים עם מחלות כרוניות

כפי שפורט בנייר העמדה, פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מאורח חיים בריא בילדים ומטרתה לשפר את איכות החיים והבריאות בהווה ובעתיד. ההמלצה אף מתחזקת כאשר המדובר בילדים ונוער עם מחלות כרוניות ומצבים בריאותיים מיוחדים, משום שעבורם ישנה תועלת גם באיזון\שיפור מחלתם (כלשון המונח שטבע הקולג' האמריקאי לרפואת ספורט - Exercise is Medicine), בנוסף ליתרונות הרבים של פעילות גופנית באוכלוסייה הכללית. קבוצה זו של ילדים נוטה לצרוך שירותי רפואה בתדירות גבוהה יותר, ולכן, יש לרופא הילדים תפקיד מיוחד בעידודם, הדרכתם והכוונתם לפעילות גופנית. כפי שניתן ללמוד מנייר העמדה של האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים בנושא פעילות גופנית ומחלות כרוניות, ברוב המחלות הכרוניות ניתן ומומלץ להשתתף בפעילות גופנית לצד דגשים חשובים בהתאם לכל מחלה[1]. בשני מצבים בלבד, מתוך רשימה ארוכה, אין לבצע פעילות כלל: חום וקרדיטיס. הפעילות צריכה להיות מותאמת באופן פרטני לכל מטופל, לפי רצונו ורצון משפחתו, מצב הבריאות הנוכחי, הטיפול התרופתי והסכנות האפשריות, ומומלצות הערכות תקופתיות חוזרות לריענון והתאמת ההנחיות. כמעט בכל מחלה כרונית, בילדים כמו במבוגרים, נמצא כי פעילות גופנית יכולה לסייע בטיפול במחלה ובאיזונה. הרשימה ארוכה ביותר, וברוב גדול של המחלות, אין שינוי משמעותי בהמלצות לפעילות מאלו הניתנות לאוכלוסייה הכללית. ברוב המחלות, גם אין סיכון מיוחד בעת ביצוע פעילות, למעט מגבלות ספציפיות: בילדים עם הפרעה פירכוסית יש לוודא כי שחייה מבוצעת בהשגחה, במחלות עם נטייה לדמם או בנוכחות כליה מושתלת יש להימנע מענפים בעלי סיכון לחבלה, בילד הנמצא בטיפולים אונקולוגיים, יש להקפיד על מניעת זיהומים וחבלה להתקני גישה לווריד מרכזי אם יש, ועוד. בנספח זה יפורטו ההמלצות לפעילות גופנית בנוכחות מספר מחלות כרוניות בהן המרשם לפעילות מעט מורכב: אסתמה, מחלות לב וסוכרת. שוב יודגש, כי המרשם לפעילות גופנית וספורטיבית לילד עם מחלה כרונית כלשהי, צריך להינתן באופן פרטני המותאם לרצונותיו ולמגבלות המחלה אם יש, ובמידת הצורך, ניתן להפנותו לייעוץ מקצועי באחת ממרפאות הספורט הקיימות בבתי החולים או באופן פרטי.

אסתמה

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – אסטמה

מבוא לאסתמה

אסתמה היא מחלה שכיחה בילדים ומתבגרים בעולם ובישראל, בשכיחות מוערכת של 9–13 אחוזים[2][3][4][5]. פעילות גופנית בילד עם אסתמה מהווה "חרב פיפיות". מצד אחד, פעילות גופנית ידועה כתגר פוטנציאלי לכיווץ דרכי האוויר (Exercise Induced Bronchoconstriction - EIB) ויכולה להופיע ב-80–90 אחוזים מהילדים[6][7]. נתון זה גורם, במקרים רבים, לילד\נער לא להשתתף בצורה מלאה בפעילות גופנית מתוכננת (בבית הספר, חוגים, טיולים ועוד), להימנע מביצוע פעילות גופנית שגרתית, ולסביבתו לחשוש מפעילות גופנית כמעין "גורם סיכון" להחמרה אפשרית. מצד שני, פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מחייו של ילד\נער, מומלצת על ידי כל ארגוני הבריאות ונחשבת כחלק מאורח חיים בריא, כפי שפורט בנייר העמדה. זאת ועוד, פעילות גופנית שגרתית וקבועה משפרת את האיזון ומפחיתה את חומרת המחלה בילדים עם אסתמה[8][9][10][11], ותפקודי הנשימה בילדים פעילים נוטים להיות טובים יותר ואיכות חייהם גבוהה יותר[12]. ילדים פחות פעילים נמצאים בסיכון מוגבר להופעת אסתמה[13], ויש הסוברים שייתכן שהעלייה של העשורים האחרונים בשכיחות אסתמה בילדים קשורה להפחתה בפעילות הגופנית שכן, אבד בתהליך זה "גורם מגן לדרכי האוויר"[14]. במחקרים שבצעו נמצא כי ילדים עם אסתמה פחות פעילים גופנית בהשוואה לילדים בריאים בני גילם, וכי יכולת המאמץ שלהם נמוכה יותר[12][15][16]. עוד נמצא כי הם משתתפים ב-40 אחוזים פחות בשיעורי חינוך גופני בבית ספר[17], ובכך, מפסידים מרכיב התפתחותי חשוב.

הגברת פעילות גופנית בילדים עם אסתמה גורמת לשליטה טובה יותר במחלה. ממחקרים התערבותיים נמצא, כי תוכניות אימון אירוביות במשך 8–16 שבועות הדגימו שיפור באיזון ובחומרת המחלה, עלייה ביכולת המאמץ, הפחתה בשימוש בתרופות, ירידה במדדים דלקתיים באוויר הנשוף (Fractional exhaled nitric oxide) וירידה בתגובתיות יתר של דרכי האוויר במבחני תגר (מבחן מאמץ ומטכולין)[8][11][18][19]. עם זאת, לא הודגם שיפור משמעותי בתפקודי נשימה במנוחה לאחר תקופת האימון. היעדר הקשר בין המדדים במנוחה לאלו במאמץ, כולל הכושר האירובי, ידוע שנים רבות.

כיווץ דרכי האוויר בתגובה למאמץ

כיווץ דרכי האוויר בתגובה למאמץ (Exercise Induced Bronchoconstriction - EIB), היאתופעה המופיעה במהלך מאמץ או לאחריו, היא זמנית וחולפת, ולמעשה היא תגובה הפוכה לתופעה הפיזיולוגית הצפויה של הרחבת דרכי האוויר בתגובה למאמץ (bronchodilation). אנמנזה אופיינית יכולה לכלול תלונות כגון: שיעול, ציפצופים, קושי נשימתי, כאבים\לחצים במרכז החזה, "חסר אוויר" או עייפות משמעותית, המופיעות 5–10 דקות לאחר התחלת פעילות גופנית עצימה (יותר אופייני שהפעילות מערבת ריצה), מגיעה לשיאה מספר דקות לאחר הפסקת המאמץ ונמשכת לכ-30–90 דקות או עד מתן טיפול תרופתי[20][21]. בילדים התלונות במאמץ יכולות להוות את הסממן הראשון של אסתמה ולהתאפיין בתלונות פחות ברורות ו\או לשלב מספר תלונות.

האבחנה של EIB נעשית באופן מעבדתי באמצעות מבחן תגר מאמץ עם פרוטוקול מובנה, כאשר המקובל מתבצע על מסילה נעה וכולל 2–4 דקות של הליכה איטית-בינונית ולאחר מכן 4–6 דקות של ריצה מהירה בעצימות גבוהה (~90 אחוזים מדופק המטרה הצפוי) בחדר ממוזג. לפני הבדיקה ולאחריה מבצעים בדיקת תפקודי נשימה מדי 5 דקות, עד לחצי שעה לאחר הבדיקה, או עד שמגמת הירידה בתפקודי הנשימה נבלמה והחל שיפור. מטרת בדיקת המאמץ היא שהנבדק יתנשם בתדירות גבוהה, כך שדרכי האוויר תיחשפנה לנפח גדול של אוויר קריר ויבש המגרה את דרכי האוויר באנשים בעלי רגישות היתר. על פי הנחיות ה-American Thoracic Society, ירידה של 10 אחוזים ומעלה בנפח הננשף בשנייה הראשונה (FEV1 - Forced Expiratory Volume in 1 sec) בתגובה למאמץ מגדיר EIB‏[20]. על מנת להגביר את ספציפיות הבדיקה בילדים ונוער, מומלץ להשתמש בירידה של >13 אחוזים ‏[22][23][24].

בילדים צעירים, מומלץ להתחיל בבדיקת תפקודי הנשימה כבר 1–3 דקות לאחר סיום המאמץ, שכן, כיווץ הסימפונות יכול להופיע מוקדם יותר[23]. כל בדיקת תגר מאמץ מסתיימת במתן מרחיבי סימפונות (בישראל, המקובל להשתמש בוונטולין, 4-2 לחיצות ממשאף 100 מקילוגרם או אינהלציה של 0.5 מיליליטר), וביצוע תפקודי נשימה 5–10 דקות לאחר מכן. בנוכחות תלונות קליניות מתאימות, ספציפיות המבחן גבוהה לכדי 90–95 אחוזים - אך רגישותו בינונית (~65 אחוזים) ‏[22]. כלומר, שאם הופקו תלונות אופייניות במאמץ אך מבחן התגר אינו אבחנתי ל-EIB, הדבר אינו שולל EIB ויש להמשיך בבירור. לפני ביצוע המבחן יש להימנע מפעילות גופנית למשך כ-4 שעות לפחות, לאור יכולתה של הפעילות הגופנית להפחית כיווץ סימפונות בשעות שלאחריה ("תקופה רפרקטורית"), ולכן, לגרום לתוצאה שלילית כוזבת. בנוסף, יש להימנע מתרופות מרחיבות סימפונות למשך 12–24 שעות ומשאפים המכילים סטרואידים או מעכבי לויקוטריינים למשך 24–48 שעות טרם המבחן[20].

המלצות לפעילות גופנית בילדים ובמתבגרים עם אסתמה

ראו[1][9][20][24][25][26][27][28][29][30]

  • יש לבצע פעילות גופנית על פי ההמלצות לאוכלוסייה הכללית, וכמפורט בנייר עמדה זה: 60 דקות או יותר של פעילות גופנית אירובית בעצימות בינונית-גבוהה מדי יום, וכן, פעילויות מחזקות עצם ושריר לפחות 3 פעמים בשבוע. יש לעודד הימנעות מאורח חיים יושבני בנוסף לביצוע הפעילות, כגון: על ידי הפסקות של פעילות קלה במהלך ישיבה ממושכת, ולהגביל את משך שעות המסך עד לשעתיים ביום. יש לעודד את המטופל לבצע פעילות גופנית לפי העדפתו. ניתן לחלק הפעילות לזמנים שונים במהלך היום
  • אנשים עם אסתמה יכולים להשתתף בכל פעילות גופנית באם האסתמה מאוזנת והסימפטומים בשליטה, למעט מקרים נדירים של אסתמה חמורה, בהם נדרשת התאמת הפעילות לחומרת האסתמה. במקרים אלו, מומלצת הפנייה לרופא ריאות ילדים ו\או רופא ספורט בעל ניסיון בטיפול בילדים אלו
  • רצוי להכין "מרשם לפעילות גופנית" אישי ובו דגש על הפעילות הגופנית המומלצת, משכה, אופייה, תדירותה, וטיפול מניעתי\בעת חירום. מומלץ שמשך תוכנית האימונים יהיה לפחות 3 חודשים ברציפות ושתכלול פעילות גופנית רציפה למשך >60 דקות לפחות פעמיים בשבוע
  • יש לקבל אנמנזה טובה על תסמינים במאמץ כמתואר מעלה, השפעת סביבה/טמפרטורה ועונות, גורמים מחמירים, התאוששות וטיפול קבוע אם יש
  • רצוי לאבחן EIB על ידי מבחן מאמץ תגר רשמי, כפי שתואר. במקרים רבים, תלונות על קושי בנשימה במאמץ אינם נובעים מאסתמה, אלא, עקב כושר גופני ירוד, בעיות בדרכי אוויר עליונות, מערכת הלב כלי הדם, ועוד. יש לוודא תגובה לטיפול במרחיבי סימפונות קצרי טווח מסוג ביתא אגוניסטים
  • צלילה אסורה באם ישנם תסמיני אסתמה או ירידה בתפקודי הנשימה
  • שחייה צפויה להוות פעילות גופנית עם פחות תלונות מאשר פעילות הכוללת ריצה

מניעת כיווץ דרכי האוויר בתגובה למאמץ

המגבלה העיקרית לפעילות גופנית בילדים עם אסתמה היא הופעת כיווץ דרכי האוויר בתגובה למאמץ. ניתן לצמצם סיכון זה במספר דרכים, על מנת לאפשר לילד עם אסתמה פעילות גופנית ללא מגבלה כשאר הילדים בסביבתו. להשגת יעד זה, יש ברשות הרופא שתי אפשרויות טיפול עיקריות - טיפול לא תרופתי וטיפול תרופתי. רצוי להפחית עד כמה שניתן מהטיפול התרופתי.

טיפול לא תרופתי

  • ניתן, לנסות טיפול בודד במקרים קלים, או בנוסף לטיפול תרופתי:
    • חימום ממושך לפני הפעילות הגופנית. מומלץ, שהחימום ידמה לפעילות הגופנית המתוכננת, יכלול חזרות של מאמץ עצים וייעשה סמוך להתחלת הפעילות הגופנית, כדי להכניס את הסימפונות ל"תקופה הרפרקטורית" שתוארה מעלה
    • נשימה דרך האף ו\או דרך אריג המכסה את הפה והאף, לשם חימום ולחלוח האוויר הנשאף לשם הפחתת גירוי דרכי האוויר
    • תזונה מאוזנת המבוססת על דיאטה ים תיכונית ושמירה על משקל מאוזן. ישנם נתונים ראשוניים לגבי יעילותן של תוספות ויטמין D וקפאין, אך נדרשים מחקרים נוספים בשלב זה

טיפול תרופתי

  • שימוש במרחיבי סימפונות קצרי טווח מסוג ביתא אגוניסטים, כגון וונטולין או משאף משולב של פורמוטרול עם סטרואיד (סימביקורט) בבני נוער, כ-15–30 דקות לפני התחלת הפעילות. בילדים קטנים או בילדים ובני נוער עם חשש לטכניקת שימוש לא טובה, יש להימנע משימוש במשאף ישירות לפה. יש להשתמש במתווך כגון ארוצ׳יימבר, או במכשירים אחרים כגון טורבוהיילר או דיסקוס, שמסייעים לשימוש נכון ולהגעת התרופה לדרכי האוויר
  • באם התלונות במאמץ מופיעות ברוב ימות השבוע, ובמיוחד באם ישנן תלונות אופייניות נוספות לאסתמה גם ללא מאמץ, יש לשקול טיפול מונע קבוע במעכבי לויקוטריינים (כגון מונטלוקאסט) ו\או משאפי סטרואידים, עם או ללא מרחיבי סימפונות ארוכי טווח מסוג ביתא אגונסטים. השילוב של משאף סטרואידים ומרחיב סימפונות ארוך טווח הוא בשימוש נפוץ לנוער מעל גיל 12 שנים
כדאי לזכור כי
  • טיפול מונע קבוע נועד להפחית שימוש רב ותדיר במרחיבי סימפונות קצרי טווח מסוג ביתא אגוניסטים
  • יעילות טיפול מונע מגיעה לשיאה לאחר 2–4 שבועות של טיפול רציף. לאחר תקופה זו רצוי לבצע הערכה חוזרת
  • תלונות במאמץ הן מהתלונות הראשונות להופיע באסתמה ומהאחרונות להשתפר לאחר התחלת טיפול מונע

אין כל מניעה כי ילדים עם אסתמה ישתתפו בספורט תחרותי, אך עליהם לעבור את ההערכה הנדרשת בתחנות לרפואת ספורט כמו שאר הספורטאים. באם ישנם תסמינים, מומלצת פנייה לרופא ריאות ילדים ו\או רופא ספורט בעל ניסיון בטיפול בילדים לצורך התאמת הטיפול לדרישות ענף הספורט. חשוב לזכור, כי כמו עם כל תרופה, יש לבחון אם התרופות שבשימוש מחייבות דיווח לסוכנות הלאומית למניעת סימום בספורט של הוועד האולימפי בישראל (כגון מרחיבי סימפונות בכמות רבה או ארוכי טווח, מספר סוגי סטרואידים, וכדומה).

סוכרת מסוג 1

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – סוכרת

מבוא לסוכרת

סוג הסוכרת הנפוץ בילדים ומתבגרים הוא סוג 1 (~90 אחוזים מהחולים), והמיעוט בעלי סוכרת מסוג 2 או סוכרת מונוגנית[31].

פרק זה יתמקד בסוכרת מסוג 1 המתאפיינת בהרס על בסיס אימוני של תאי ביתא בלבלב, וכתוצאה מכך, נגרם חסר באינסולין. הטיפול התרופתי בחולים הוא מתן אינסולין חיצוני לאיזון רמות הסוכר בדם[31][32]. ההיארעות השנתית של סוכרת בילדים היא 11–12 ל-100,000 שנות אדם[33]. איזון מחלת הסוכרת מהווה אתגר למטופל ולסביבתו, ונדבך חשוב ביותר, לצד הטיפול התרופתי, הוא התאמת ובקרת אורחות החיים אשר כוללים לימוד והכרת המחלה, תזונה נכונה, איזון משקל, פעילות גופנית, מניעת יושבנות ועישון ותמיכה פסיכו סוציאלית[34].

רוב המידע על היתרונות הרבים של פעילות גופנית במחלת הסוכרת מקורו במחקרים בקרב חולים עם סוכרת מסוג 2 מהאוכלוסייה הבוגרת. במחקרים אלו הוכח כי פעילות גופנית מסייעת באיזון רמות הגלוקוז בדם, הפחתה בגורמי סיכון קרדיווסקולריים נוספים, הפחתת הסיכון למחלות לב וכלי דם, תמיכה בירידה במשקל, שיפור איכות חיים וצמצום סיכוני התמותה[34]. אותם יתרונות נמצאו גם במחקרים בקרב חולי סוכרת מסוג 1 ‏[35][36][37].

ישנן עדויות סותרות לגבי הפעילות והכושר הגופני של ילדים\נוער עם סוכרת סוג ו לעומת ילדים בריאים. בחלק מהמחקרים נמצא כי פעילות גופנית והכושר האירובי נמוכים יותר[38][39] ואילו בחלק נמצא כי אין הבדל[36][40].

השפעת סוגי פעילות שונים

במאמר סקירה משנת 2014 נמצא שהשיפור שנמצא בעקבות תוכניות אימון אירובי לילדים עם סוכרת מסוג 1 היה בעיקר באיזון גליקמי, לפי שינויי HbA1c, ושככל שמשך תוכנית האימונים היה ארוך יותר וכלל גם אימוני כוח, כך האיזון השתפר[41]. חוקרים אחרים מצאו שיפור בכושר גופני, בתנגודת לאינסולין, ברמות שומנים בדם ובתפקוד אנדותליאלי[32][42]. קיים מעט מידע לגבי אימוני כוח בילדים עם סוכרת בסוג 1, אך במחקרים במבוגרים נמצא כי אימוני כוח הפחיתו את ירידת ערכי הסוכר בזמן פעילות[43] וכי השפעתם הייתה רבה יותר כאשר בוצעו לפני פעילות גופנית אירובית[44]. במחקרים אלו נמצא כי הסכנה להיפוגליקמיה לאחר אימון משולב שכזה רבה יותר לעומת אימון אירובי לבד.

היפוגליקמיה במאמץ

האתגר העיקרי בנושא פעילות גופנית וספורטיבית בילדים ובני נוער עם סוכרת סוג 1 טמון בתגובתם ההורמונלית השונה למאמץ והסיכון להופעת היפוגליקמיה. במהלך מאמץ גופני עולה קצב קליטת הגלוקוז לשריר, לכבד ולרקמת השומן, באמצעות הגברת רגישותם לאינסולין וכן במנגנון תוך-תאי ישיר שאינו תלוי אינסולין. בילדים בריאים המבצעים מאמץ, מערך ההורמונים המשפיע על משק הגלוקוז בדם פועל בתיאום, ומפחית את הפרשת האינסולין עם ירידת רמות הגלוקוז בדם לפי הצורך, או מגבירו אם רמת הגלוקוז עולה. בחולי סוכרת סוג 1, רמת האינסולין בדם הקיימת בעת המאמץ ברגע נתון ממשיכה לפעול ללא קשר לשינויי רמת הגלוקוז בדם בתגובה למאמץ. באם לא תבוצע התערבות כלשהי לפני המאמץ או במהלכו, כגון שינוי ברמת האינסולין המוזרקת או התאמת האכילה, מסתכן חולה הסוכרת בהיפוגליקמיה ולעיתים בהיפרגליקמיה. גורמי סיכון להיפוגליקמיה הם מתן אינסולין קרוב לתחילת הפעילות ובאיבר הפעיל, פעילות גופנית ממושכת יותר מ-30–60 דקות, פעילות בעצימות בינונית-גבוהה וביצוע פעילות לא מתוכננת או לא מוכרת. תגובה נוספת חשובה בעקבות פעילות עצימה היא העלייה ברגישות לאינסולין, הנמשכת 12–24 שעות ואף יותר, אשר עלולה לגרום להיפוגליקמיה מאוחרת כגון בלילה שלאחר הפעילות[45].

המלצות כלליות לפעילות גופנית בנוכחות סוכרת סוג 1

ראו[1][32][34][45]:

  • יש לבצע פעילות גופנית על פי ההמלצות לאוכלוסייה הכללית, וכמפורט בנייר עמדה זה: 60 דקות או יותר של פעילות גופנית אירובית בעצימות בינונית-גבוהה מדי יום, וכן, פעילויות מחזקות עצם ושריר לפחות 3 פעמים בשבוע. יש לעודד הימנעות מאורח חיים יושבני בנוסף לביצוע הפעילות, כגון: על ידי הפסקות של פעילות קלה במהלך ישיבה ממושכת, והגבלה של משך שעות המסך לעד שעתיים ביום. יש לעודד את המטופל לבצע פעילות גופנית לפי העדפתו. ניתן לחלק הפעילות לזמנים שונים במהלך היום, ומומלץ כי תבוצע בימים ובשעות קבועים
  • כל פעילות גופנית אפשרית בחולי סוכרת, כולל פעילויות המשלבות שינויי עצימות תכופים
  • פעילות גופנית יכולה להיות מבוצעת בנוכחות משאבת אינסולין או באמצעות זריקות בודדות, וההתאמה תיעשה בצורה פרטנית במרפאת הסוכרת בהתאם להנחיות המקצועיות הקימות[32][45]
  • הגברת עצימות פעילות ומשכה תיעשנה בצורה הדרגתית
  • התחלת הפעילות הגופנית באיזון גליקמי טוב, תוך מדידת ערכי גלוקוז כ-15 דקות לפני תחילת הפעילות, ושקילת מדידות חוזרות במהלך הפעילות מידי 30 דקות, כתלות בעצימות. מכשירי ניטור רציפים יכולים לשמש ככלי עזר נוסף למדידות גלוקוז בדם קפילרי ולא כמדד עצמאי. אין להתחיל פעילות גופנית אם ערכי הגלוקוז מתחת 90 מיליגרם/דציליטר ויש לאכול מנת פחמימה מהירת-פעולה טרם הפעילות[32]
  • לנסות להימנע מהזרקת אינסולין לאזור שיהיה מעורב משמעותית בפעילות הגופנית
  • תמיד לשאת מנת פחמימה מהירת-פעולה זמינה
  • באם הפעילות לא מתוכננת והאינסולין הוזרק\המשאבה לא נותקה או שהקצב בה טרם הופחת, יש להגביר צריכת גלוקוז מיד לפני, במהלך ואחרי הפעילות. באם הפעילות מתוכננת, יש להפחית מינון אינסולין במהלך הפעילות ולאחריה לפי קווי הנחיה כלליים[32], אך להתאימם באופן פרטני בסיוע מרפאת הסוכרת
  • באם הפעילות המתוכננת היא אירובית למשך זמן ממושך (60 דקות) יש לתכנן צריכת גלוקוז לפני, בזמן ולאחר הפעילות
  • בערב שלאחר הפעילות, יש למדוד רמת גלוקוז לפני השינה על מנת להתאים את מתן האינסולין בלילה
  • רצוי לבצע פעילות גופנית בנוכחות אנשים נוספים, ורצוי לעדכנם לגבי האפשרות של היפוגליקמיה והטיפול המיידי הנחוץ

סיכום פעילות גופנית וסוכרת

פעילות גופנית אמורה להיות חלק משגרת יומם של ילדים עם סוכרת, ומותאמת לאירועים חברתיים ומוסדיים שונים כגון שיעורי חינוך גופני וחוגים שונים[32][45]. מסיבה זו, התאמה מדויקת של איזון הסוכרת לפני, במהלך ולאחר פעילות גופנית היא מאתגרת ביותר, ותיעשה במסגרת מרפאות הסוכרת. יתרונות הפעילות הגופנית רבים, ויש לשאוף כי כל ילד עם סוכרת יהיה פעיל ככל האפשר, תוך שהוא מכיר את הנחיות הבטיחות למניעת היפוגליקמיה וסיבוכים נוספים.

מומי לב מולדים

מבוא מומי לב

חשיבות אורח חיים פעיל לבריאותם של ילדים ומבוגרים עם מומי לב מולדים ידועה ומוכרת, ויש להדגיש זאת בייעוץ למטופלים אלו. יש לעודד את המטופלים להיצמד להמלצות הפעילות הגופנית לאוכלוסייה הכללית כפי שפורטו בנייר העמדה. חלק ניכר מהילדים והמבוגרים הצעירים עם מומי לב מולדים אינם פעילים, והם בעלי כושר אירובי נמוך, שכיחות גבוהה של עודף משקל, השמנה וגורמי סיכון למחלת לב נרכשת. מיעוט מהמטופלים סובלים ממחלה המשפיעה על היכולת לבצע פעילות גופנית מתונה חופשית עם משפחה וחברים, או במסגרת שיעורי חינוך גופני בבית הספר/חוגי פעילות אחר הצהריים[46]. לעומת זאת, למתבגרים ומבוגרים עם מומי לב העוסקים בספורט תחרותי ומאומץ, יש הנחיות ברורות ומגבלות מוגדרות, כתלות בסוג המום ודרגת התיקון[47][48][49][50][51]. הנחיות אלו ברובן אינן מבוססות על עדויות מחקריות איכותיות, אלא, על דעות מומחים ומחקרים תצפיתיים בלבד. למרות קיומם של מאות סוגים של מומי לב מולדים ודרגות תיקון, ישנם מספר קווים משותפים מנחים במתן מרשם, המלצה או אישור לפעילות גופנית וספורטיבית בילדים אלו.

הערכה לפני פעילות גופנית

בעת הדיון לגבי פעילות ספורטיבית עם ילד בעל מום לב מולד ומשפחתו, יש, ראשית, לברר באנמנזה לגבי תלונות במאמץ כגון כאב בחזה, קושי נשימתי, פלפיטציות, סחרחורת או עלפון/טרום עלפון. בנוסף, יש לשאול לגבי סבילות למאמץ, רמת וסוג הפעילות המבוקשת. יש להתייחס למום הלב, דרגת התיקון שלו, ושרידים אנטומיים או המודינמיים ראשוניים או משניים, כגון יתר לחץ דם ריאתי, תפקוד מסתמים, הרחבת חדרים ותפקודם, וכן לגבי טיפול תרופתי. באופן כללי, טרם אישור לפעילות ספורטיבית, על ילדים אלו לעבור הערכה הכוללת תשאול, בדיקה גופנית ואקילוגרם, הדמיה של מבנה הלב ותפקודו (בדרך כלל על ידי אקו-לב), וכתלות במום הלב וברמת הפעילות הנדרשת, גם מבחן מאמץ - ורצוי מסוג ריאתי מורכב (מבחן מאמץ לב-ריאה - cardiopulmonary exercise test, CPET). בדיקה זו נותנת מידע רב לגבי יכולת הילד לבצע מאמץ, בטיחות המאמץ באופן כללי, היעדר הפרעות קצב במאמץ, תגובת לחץ דם ותפקוד הלב, הריאות ומערכת כלי הדם במאמץ.

ייעוץ לגבי פעילות גופנית בילדים עם מומי לב מולדים

בהיעדר תלונות בעת פעילות גופנית, יש לעודד את הילד לפעילות על פי ההמלצות לאוכלוסייה הכללית כפי שפורטו בנייר העמדה. ברוב גדול של מומי הלב ודרגות התיקון, ניתן לבצע פעילות פנאי שכזו. כאשר יש תלונות כלשהן, יש לבצע הערכה לבבית מלאה כמפורט מעלה, לשם איתור הסיבה לקושי במאמץ: כושר נמוך, בעיה בתפקוד הלב, הפרעת אוורור ריאתית בעקבות ניתוח שכלל פתיחת בית-חזה או סיבה אחרת. בהיעדר ממצא פתולוגי, יש לשאוף להיצמד למרשם לאוכלוסייה הכללית.

באם ישנו ממצא פתולוגי, או בנוכחות מום לב משמעותי, יש לפנות להנחיות הקיימות למומי הלב השונים ולניירות העמדה בנושא פעילות ספורטיבית באנשים עם מחלות לב[47][48][49][50][51].

הנחיות לפעילות גופנית במספר מומי לב מולדים שכיחים

  • מטופלים עם הפרעות מסתמיות קלות (דליפה או היצרות כגון לדוגמה: Mitral valve prolapse, pulmonary stenosis) יכולים לבצע פעילות גופנית ללא מגבלה, כולל ספורט תחרותי[48]
  • מטופלים לאחר תיקון מלא (בניתוח או בצנתור) של מומי לב קלים כגון: ASD (Atrial Septal Defect), VSD (Ventricular Septal Defect), PDA (Patent Ductus Arteriosus) או היצרות של מסתם ריאתי, יכולים לבצע פעילות גופנית ללא מגבלה, כולל ספורט תחרותי, בתנאי שאין הפרעה מבנית שאריתית משמעותית, אין הפרעות קצב משמעותיות ובתנאי שעברו לפחות ששה שבועות במקרה של צנתור או 3 חודשים במקרה של ניתוח[47]
  • למטופלים עם מומי לב מורכבים יותר, לפני או אחרי תיקון, עם קרדיומיופתיות, הפרעות קצב או מחלות רקמת חיבור המערבות את האאורטה, יש לתת את המרשם לפעילות גופנית לפי ההנחיות הקיימות ותוך ייעוץ עם קרדיולוג ילדים[46][47][48][49][50][51]
  • מטופלים אשר סבלו מפריקרדיטיס חריפה והחלימו באופן מלא יכולים לבצע פעילות גופנית ללא מגבלה בחלוף המחלה החריפה[51]
  • מטופלים אשר סבלו ממיוקרדיטיס חריפה והחלימו באופן מלא יכולים לבצע פעילות גופנית ללא מגבלה בחלוף 3–6 חודשים מהמחלה החריפה (15> תוך ייעוץ עם קרדיולוג ילדים
  • מטופלים עם יתר לחץ דם ראשוני: עד 2 Stage ללא פגיעה באיברי מטרה - רצוי ומותר לבצע פעילות גופנית ללא מגבלה. יתר לחץ דם בדרגות גבוהות יותר (2 Stage ומעלה)- מומלץ לבצע פעילות גופנית אך יש להימנע ממאמץ סטטי קשה כגון: הרמת משקל כבד, היאבקות או איגרוף. במטופלים מבוגרים עם יתר לחץ דם, פעילות גופנית נחשבת התערבות יעילה להורדת לחץ דם ומספקת הגנה בפני שבץ מוחי, תמותה בכלל ותמותה מסיבות קרדיווסקולריות. על אנשים וילדים לא מאומנים עם יתר לחץ דם להתחיל לבצע פעילות גופנית בהדרגה
  • כאשר יש ירידה משמעותית בתפקוד חדרי, המטופלים יכולים לבצע כל פעילות למעט פעילות תחרותית, מחשש להפרעת קצב בפעילות תחרותית בעצימות גבוהה
  • כאשר קיימת הפרעה באספקת דם כלילית (אנומליה של העורקים הכליליים, לחץ על עורקים כליליים או לאחר מחלת קווסאקי), לחץ דם ריאתי מוגבר משמעותית, או היצרות מסתמית משמעותית - לרוב ניתן לבצע פעילות בעצימות קלה-בינונית
  • כאשר קיימת הרחבת אאורטה, דרגת הפעילות המותרת נעה בין פעילות מלאה לפעילות מתונה בלבד, כתלות במידת ההרחבה ובסיבה לה (כגון מחלת רקמת חיבור או מסתם אאורטי צניפי), ולפי ההנחיות הקיימות[52]
  • מצבים כחלוניים - מטופלים עם תנגודת גבוהה של כלי דם ריאתיים ושנט תוך לבבי יכולים להחמיר בעת מאמץ. מטופלים אלו לרוב בעלי סיבולת מאמץ נמוכה, ועליהם לעבור את ההערכה המלאה כפי שפורט מעלה, לשם מתן מרשם לפעילות גופנית בטוחה ומותאמת ליכולותיהם[1][47]

דגשים נוספים

  • עילפון במאמץ - אטיולוגיה אפשרית לעילפון יכולה להיות לבבית כגון חסימה מסתמית, יתר לחץ ריאתי, הפרעת קצב או הולכה. יש לברר היטב את האירוע. במטופלים עם נטייה לעילפון במאמץ יש להימנע ממאמץ העלול לסכנם או לסכן את הסביבה במקרה של אובדן הכרה, כגון רכיבה על סוסים, טיפוס הרים, התעמלות מכשירים או צלילה. לרוב, ניתן יהיה לבצע פעילות כגון ריצה ומשחקי כדור, ואף לשקול רכיבה על אופניים, שחיה בבריכה או החלקה על הקרח אך תוך השגחה. יש להבדיל בין עילפון בעת ביצוע מאמץ לעילפון אשר אירע לאחר סיום המאמץ. הסיבה השכיחה לאחרון היא תופעה וגאלית, בעוד עילפון תוך כדי המאמץ עצמו הוא סימן מדאיג
  • טיפול נוגד קרישה - מהווה גורם סיכון קטן לדמם עקב חבלה. פעילות גופנית מומלצת היא הליכה, ריצה, שחיה, רכיבה על אופניים ומשחקי כדור. יש להימנע מפעילויות ספורט בהם חבלה גופנית היא חלק מהפעילות, כגון היאבקות, אמנות לחימה, איגרוף או הוקי קרח[53]
  • שתלים כגון קוצב או דפיברילטור - יש להימנע מפעילות בה יש סכנת חבלה לחזה, ויש להיצמד להנחיות לפעילות הקיימות למום הלב הראשוני ודרגת תיקונו

סיכום

ילדים ובני נוער עם מומי לב מולדים צריכים להיות פעילים, ובמידת האפשר, להיצמד להמלצות הפעילות הגופנית לאוכלוסייה הכללית כפי שפורטו בנייר העמדה. ברובם הגדול של המומים ניתן לבצע פעילות גופנית מתונה חופשית. עם זאת, ילדים ומבוגרים המעוניינים לבצע פעילות גופנית מאומצת יותר או לעסוק בספורט תחרותי, צריכים לעבור הערכה מלאה על פי ההנחיות המפורטות הקיימות שתוארו.

ביבליוגרפיה לנספח ב'

  1. ↑ 1.0 1.1 1.2 1.3 Rice SG, American Academy of Pediatrics Council on Sports Medicine and Fitness. Medical Conditions Affecting Sports Participation. Pediatrics. 2008;121(4):841-8.
  2. ↑ State of Israel Ministry of Health (2017) MABAT youth second Israeli national health and nutrition survey in 7th-12th grade students 2015-2016 [Internet]. 2017. Available from: https://www.health.gov.il/PublicationsFiles/mabat_ youth_2015_2016_Full.pdf
  3. ↑ Asher I, Pearce N. Global burden of asthma among children. Int J Tuberc Lung Dis. 2014;18(11):1269-78.
  4. ↑ The global asthma report 2014 [Internet]. Available from: http://www.globalasthmareport.org/resources/Global_ Asthma_Report_2014.pdf
  5. ↑ Ferrante G, La Grutta S. The Burden of Pediatric Asthma. Front Pediatr. 2018;6:186.
  6. ↑ Ostrom NK, Eid NS, Craig TJ, Colice GL, Hayden M Lou, Parsons JP, et al. Exercise-induced bronchospasm in children with asthma in the United States: Results from the Exercise-Induced Bronchospasm Landmark Survey. Allergy Asthma Proc. 2011;32(6):425-30.
  7. ↑ Randolph C. The challenge of asthma in adolescent athletes: Exercise induced bronchoconstriction (EIB)with and without known asthma. Vol. 21, Adolescent Medicine: State of the Art Reviews. 2010. p. 44-56.
  8. ↑ 8.0 8.1 Gomes ELFD, Carvalho CRF, Peixoto-Souza FS, Teixeira-Carvalho EF, Mendon$a JFB, Stirbulov R, et al. Active Video Game Exercise Training Improves the Clinical Control of Asthma in Children: Randomized Controlled Trial. PLoS One. 2015;10(8):e0135433.
  9. ↑ 9.0 9.1 Wanrooij VHM, Willeboordse M, Dompeling E, van de Kant KDG. Exercise training in children with asthma: a systematic review. Br J Sports Med. 2014;48(13):1024-31.
  10. ↑ Priftis KN, Panagiotakos DB, Antonogeorgos G, Papadopoulos M, Charisi M, Lagona E, et al. Factors associated with asthma symptoms in schoolchildren from Greece: the Physical Activity, Nutrition and Allergies in Children Examined in Athens (PANACEA) study. J Asthma. 2007;44(7):521-7.
  11. ↑ 11.0 11.1 Fanelli A, Cabral ALB, Neder JA, Martins MA, Carvalho CRF. Exercise training on disease control and quality of life in asthmatic children. Med Sci Sports Exerc. 2007;39(9):1474-80.
  12. ↑ 12.0 12.1 Cheng B-L, Huang Y, Shu C, Lou X-L, Fu Z, Zhao J. A cross-sectional survey of participation of asthmatic children in physical activity. World J Pediatr. 2010;6(3):238-43.
  13. ↑ Lochte L, Nielsen KG, Petersen PE, Platts-Mills TAE. Childhood asthma and physical activity: a systematic review with meta-analysis and Graphic Appraisal Tool for Epidemiology assessment. BMC Pediatr. 2016;16(1):50.
  14. ↑ Lucas SR, Platts-Mills TAE. Physical activity and exercise in asthma: relevance to etiology and treatment. J Allergy Clin Immunol. 2005;115(5):928-34.
  15. ↑ Vahlkvist S, Pedersen S. Fitness, daily activity and body composition in children with newly diagnosed, untreated asthma. Allergy. 2009;64(11):1649-55.
  16. ↑ Strom MA, Silverberg JI. Associations of Physical Activity and Sedentary Behavior with Atopic Disease in United States Children. J Pediatr. 2016;174:247-253.e3.
  17. ↑ Meyer A, Machnick MA, Behnke W, Braumann KM. [Participation of asthmatic children in gymnastic lessons at school]. Pneumologie. 2002;56(8):486-92.
  18. ↑ Ram FSF, Robinson SM, Black PN, Picot J. Physical training for asthma. Cochrane database Syst Rev. 2005;(4):CD001116.
  19. ↑ Bonsignore MR, La Grutta S, Cibella F, Scichilone N, Cuttitta G, Interrante A, et al. Effects of exercise training and montelukast in children with mild asthma. Med Sci Sports Exerc. 2008;40(3):405-12.
  20. ↑ 20.0 20.1 20.2 20.3 Parsons JP, Hallstrand TS, Mastronarde JG, Kaminsky DA, Rundell KW, Hull JH, et al. An official American Thoracic Society clinical practice guideline: exercise-induced bronchoconstriction. Am J Respir Crit Care Med. 2013;187(9):1016-27.
  21. ↑ Randolph C. Pediatric exercise-induced bronchoconstriction: contemporary developments in epidemiology, pathogenesis, presentation, diagnosis, and therapy. Curr Allergy Asthma Rep. 2013;13(6):662-71.
  22. ↑ 22.0 22.1 Godfrey S, Springer C, Bar-Yishay E, Avital A. Cut-off points defining normal and asthmatic bronchial reactivity to exercise and inhalation challenges in children and young adults. Eur Respir J. 1999;14(3):659-68.
  23. ↑ 23.0 23.1 Vilozni D, Bentur L, Efrati O, Barak A, Szeinberg A, Shoseyov D, et al. Exercise challenge test in 3- to 6-year-old asthmatic children. Chest. 2007;132(2):497-503.
  24. ↑ 24.0 24.1 Global Initiative for Asthma. Global Strategy for Asthma Management and Prevention, 2019. Available from: www. ginasthma.org.
  25. ↑ Philpott JF, Houghton K, Luke A. Physical Activity Recommendations for Children with Specific Chronic Health Conditions: Juvenile Idiopathic Arthritis, Hemophilia, Asthma, and Cystic Fibrosis. Clin J Sport Med. 2010;20(3):167-72.
  26. ↑ Riner WF, Sellhorst SH. Physical activity and exercise in children with chronic health conditions. J Sport Heal Sci. 2013;2:12-20.
  27. ↑ Bar-Or O, Inbar O. Swimming and asthma. Benefits and deleterious effects. Sports Med. 1992;14(6):397-405.
  28. ↑ Cooper DM, Bar-Yoseph R, Olin JT, Radom-Aizik S. Exercise and Lung Function in Child Health and Disease. In: Kendig and Chernick's Disorders of the Respiratory Tract in Children. 9th ed. Philadelphia, PA: Elsevier; 2018. p. 2017-223.
  29. ↑ Stickland MK, Rowe BH, Spooner CH, Vandermeer B, Dryden DM. Effect of Warm-Up Exercise on Exercise-Induced Bronchoconstriction. Med Sci Sport Exerc. 2012;44(3):383-91.
  30. ↑ Pasnick SD, Carlos WG, Arunachalam A, Celestin FM, Parsons JP, Hallstrand TS, et al. Exercise-induced bronchoconstriction. Ann Am Thorac Soc. 2014;11(10):1651-2.
  31. ↑ 31.0 31.1 Craig ME, Jefferies C, Dabelea D, Balde N, Seth A, Donaghue KC, et al. Definition, epidemiology, and classification of diabetes in children and adolescents. Pediatr Diabetes. 2014;15(S20):4-17.
  32. ↑ 32.0 32.1 32.2 32.3 32.4 32.5 32.6 Colberg SR, Sigal RJ, Yardley JE, Riddell MC, Dunstan DW, Dempsey PC, et al. Physical Activity/Exercise and Diabetes: A Position Statement of the American Diabetes Association. Diabetes Care. 2016;39(11):2065-79.
  33. ↑ Blumenfeld O, Dichtiar R, Shohat T, Israel IDDM Registry Study Group (IIRSG). Trends in the incidence of type 1 diabetes among Jews and Arabs in Israel. Pediatr Diabetes. 2014;15(6):422-7.
  34. ↑ 34.0 34.1 34.2 American Diabetes Association. 4. Lifestyle Management: Standards of Medical Care in Diabetes-2018. Diabetes Care. 2018;41(Supplement 1):S38-50.
  35. ↑ Miculis CP, De Campos W, Boguszewski MC da S. Correlation between Glycemic Control and Physical Activity Level in Adolescents and Children with Type 1 Diabetes. J Phys Act Heal. 2015;12(2):232-7.
  36. ↑ 36.0 36.1 Cuenca-Garcia M, Jago R, Shield JPH, Burren CP. How does physical activity and fitness influence glycaemic control in young people with Type 1 diabetes? Diabet Med. 2012;29(10):e369-76.
  37. ↑ Colberg SR, Riddell MC. Physical activity: regulation of glucose metabolism, clinicial management strategies, and weight control. In: Peters A, Laffel L, editors. American Diabetes Association/JDRF Type 1 Diabetes Sourcebook. American Diabetes Association; 2013.
  38. ↑ Komatsu WR, Gabbay MAL, Castro ML, Saraiva GL, Chacra AR, de Barros Neto TL, et al. Aerobic exercise capacity in normal adolescents and those with type 1 diabetes mellitus. Pediatr Diabetes. 2005;6(3):145-9.
  39. ↑ Sundberg F, Forsander G, Fasth A, Ekelund U. Children younger than 7 years with type 1 diabetes are less physically active than healthy controls. Acta Paediatr. 2012;101(11):1164-9.
  40. ↑ Fainardi V, Scarabello C, Cangelosi A, Fanciullo L, Mastrorilli C, Giannini C, et al. Physical activity and sedentary lifestyle in children with type 1 diabetes: a multicentre Italian study. Acta Biomed. 2011;82(2):124-31.
  41. ↑ MacMillan F, Kirk A, Mutrie N, Matthews L, Robertson K, Saunders DH. A systematic review of physical activity and sedentary behavior intervention studies in youth with type 1 diabetes: study characteristics, intervention design, and efficacy. Pediatr Diabetes. 2014;15(3):175-89.
  42. ↑ Chimen M, Kennedy A, Nirantharakumar K, Pang TT, Andrews R, Narendran P. What are the health benefits of physical activity in type 1 diabetes mellitus? A literature review. Diabetologia. 2012;55(3):542-51.
  43. ↑ Yardley JE, Kenny GP, Perkins BA, Riddell MC, Balaa N, Malcolm J, et al. Resistance Versus Aerobic Exercise: Acute effects on glycemia in type 1 diabetes. Diabetes Care. 2013;36(3):537-42.
  44. ↑ Yardley JE, Kenny GP, Perkins BA, Riddell MC, Malcolm J, Boulay P, et al. Effects of Performing Resistance Exercise Before Versus After Aerobic Exercise on Glycemia in Type 1 Diabetes. Diabetes Care. 2012;35(4):669-75.
  45. ↑ 45.0 45.1 45.2 45.3 Robertson K, Riddell MC, Guinhouya BC, Adolfsson P, Hanas R, International Society for Pediatric and Adolescent Diabetes. Exercise in children and adolescents with diabetes. Pediatr Diabetes. 2014;15(S20):203-23.
  46. ↑ 46.0 46.1 Longmuir PE, Brothers JA, de Ferranti SD, Hayman LL, Van Hare GF, Matherne GP, et al. Promotion of physical activity for children and adults with congenital heart disease: a scientific statement from the American Heart Association. Circulation. 2013;127(21):2147-59.
  47. ↑ 47.0 47.1 47.2 47.3 47.4 Van Hare GF, Ackerman MJ, Evangelista JK, Kovacs RJ, Myerburg RJ, Shafer KM, et al. Eligibility and Disqualification Recommendations for Competitive Athletes With Cardiovascular Abnormalities: Task Force 4: Congenital Heart Disease. J Am Coll Cardiol. 2015;66(21):2372-84.
  48. ↑ 48.0 48.1 48.2 48.3 Bonow RO, Nishimura RA, Thompson PD, Udelson JE. Eligibility and Disqualification Recommendations for Competitive Athletes With Cardiovascular Abnormalities: Task Force 5: Valvular Heart Disease. J Am Coll Cardiol. 2015;66(21):2385-92.
  49. ↑ 49.0 49.1 49.2 ZipesDP, LinkMS, AckermanMJ, KovacsRJ,MyerburgRJ,EstesNAM.Eligibility andDisqualificationRecommendations for Competitive Athletes with Cardiovascular Abnormalities: Task Force 9: Arrhythmias and Conduction Defects. J Am Coll Cardiol. 2015;66(21):2412-23.
  50. ↑ 50.0 50.1 50.2 Ackerman MJ, Zipes DP, Kovacs RJ, Maron BJ. Eligibility and Disqualification Recommendations for Competitive Athletes with Cardiovascular Abnormalities: Task Force 10: The Cardiac Channelopathies. J Am Coll Cardiol. 2015;66(21):2424-8.
  51. ↑ 51.0 51.1 51.2 51.3 Maron BJ, Udelson JE, Bonow RO, Nishimura RA, Ackerman MJ, Estes NAM, et al. Eligibility and Disqualification Recommendations for Competitive Athletes With Cardiovascular Abnormalities: Task Force 3: Hypertrophic Cardiomyopathy, Arrhythmogenic Right Ventricular Cardiomyopathy and Other Cardiomyopathies, and Myocarditis. J Am Coll Cardiol. 2015;66(21):2362-71.
  52. ↑ Braverman AC, Harris KM, Kovacs RJ, Maron BJ. Eligibility and Disqualification Recommendations for Competitive Athletes With Cardiovascular Abnormalities: Task Force 7: Aortic Diseases, Including Marfan Syndrome. J Am Coll Cardiol. 2015;66(21):2398-405.
  53. ↑ Maron BJ, Zipes DP, Kovacs RJ, American Heart Association Electrocardiography and Arrhythmias Committee of Council on Clinical Cardiology, Council on Cardiovascular Disease in Young, Council on Cardiovascular and Stroke Nursing, Council on Functional Genomics and Translational Biology and AC of C. Eligibility and Disqualification Recommendations for Competitive Athletes with Cardiovascular Abnormalities: Preamble, Principles, and General Considerations. Circulation. 2015;132(22):e256-61.

המידע שבדף זה נכתב על ידי

  • פרופסור גל דובנוב-רז - מנהל מרפאת ספורט ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר; יו"ר הועדה הרפואית, הועד האולימפי בישראל; מזכיר החברה הישראלית לרפואת ספורט
  • גב' רקפת אריאלי - מנהלת שירותי התזונה, המרכז לרפואת ספורט ע"ש היידי רוטברג, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים
  • ד"ר רונן-בר יוסף - אחראי מרפאת ומעבדת פעילות גופנית בילדים ונוער, מכון ריאות ילדים, בית החולים רות רפפורט לילדים , רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם
  • ד"ר רון גולן - אחראי שיקום לב במרכזים הרפואיים זיו ופוריה; יו"ר החברה הישראלית לרפואת ספורט
  • מר רפי דותן - פיזיולוג של המאמץ; מתאם מעבדות; חוקר.
    Faculty of Applied Health Sciences, Brock University, St Catharines, ON, Canada
  • ד"ר דליה נבות-מינצר - רופאת האקדמיה למצויינות בספורט במכון וינגייט; רופאת משפחה במחוז צפון, שירותי בריאות כללית
  • פרופסור דני נמט - מנהל מרכז ספורט ובריאות לילדים ונוער, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא; מנהל רפואי, הועד האולימפי בישראל
  • פרופסור ברקת פלק (PhD) - פיזיולוגית של המאמץ בילדים
    Department of Kinesiology, Faculty of Applied Health Sciences, Brock University, St Catharines, ON, Canada
  • ד"ר מירב צוקר-טולדנו - המכון לקרדיולוגיה ילדים, והמרפאה לפעילות גופנית ומאמץ, בית החולים רות רפפורט לילדים, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם
  • פרופסור נעמה קונסטנטיני - מנהלת המרכז לרפואת ספורט ע"ש היידי רוטברג, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים; יו"ר המועצה הלאומית לבריאות האישה; יו"ר Exercise Is Medicine ישראל