מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

רפואה שלמה - התאמת הרופא - Adjustment to the Milieu

מתוך ויקירפואה

MedComplete-120.png

רפואה שלמה
מאת ד"ר אלון מרגלית, ד"ר אביבה אלעד
המאמרים מבוססים על גישת 'שפת עם' שפותחה על ידי ד"ר אלון מרגלית והפסיכולוג הרפואי יששכר עשת ופורסמה בספר שנכתב על ידם: "האדם שברופא, הרופא שבאדם" שיצא לאור בהוצאת יוזמות הייליגר בשנת 1997.

אנו מתנצלים מראש: מטעמי נוחות הכתיבה בלבד, הטקסט כתוב בלשון זכר, אך פונה לכל המגדרים.

כפי שהודגש בפרק הקודם השלב הראשון הנדרש מהרופא הוא המודעות (awareness) למילייה הכוללת בתוכה את התובנה (insight) למצבו הגופני – נפשי – חברתי וכן למאפייני סביבת העבודה, שלהם השפעה ישירה על איכות עבודתו. מרגע שהפעיל מודעות זו, הוא מתאים עצמו כדי להפוך לתרופה מועילה למטופליו.

ההתאמה – adjustment היא השלב השני בין שלבי המיפגש, והוא מסומן באות A בתוך הביטוי של magic-date שנועד להזכיר את שלבי המפגש העיקריים. בדומה לשלב הראשון – המילייה (M), גם הוא מקדים את תחילת המפגש עצמו, כדי להכין את הרופא באופן מיטבי למפגש הטיפולי. בשלב ראשון התאמה למיליה הקבוע הכוללת התאמה למקצועו והצורך לשמור על עצמו ועל חוסנו לבל יישחק.

במקביל: מודעות עצמית, המלווה את הרופא לאורך כל היום מאפשרת לו התאמות נקודתיות לאירועים המשתנים תדיר. ניתן להיעזר בפיתוח מודעות שכזו בסדנאות קשיבות (Mindfulness) ועוד.

ההכשרה בבית הספר לרפואה אמנם ארוכה ויסודית, אך היא מספקת רק את הידע הביו -רפואי הבסיסי לרופא. בצאתו לפרקטיקה, עליו לרכוש ידע נוסף, להפנים עמדות חדשות ולתרגל מיומנויות לא מוכרות. חלק מההשקעה בהתאמות "למילייה" (Milieu)- הוא לטווח ארוך ומושג באמצעות ניסיון וטעיה, סבלנות ושחיקה, לימוד ושכחה, שינוי עמדות והתחזקות ערכית.

חלק אחר הוא קצר מועד ומתואר במושגים של "כאן ועכשיו". ישנן ההתאמות המחייבות שינויים פנימיים אצל הרופא וחלקן מחייבות שינויים חיצוניים ביוזמת הרופא בסביבת עבודתו, כדי שתתאים לו למילוי תפקידו.

מבחינים בין מספר סוגי התאמות
  • התאמה בסיסית: הסתגלות הרופא למקצועו, לתנאי העסקתו ולסביבת עבודתו – למילייה הקבוע
  • התאמה יומית: למילייה הזמני: בטרם יום העבודה, למילייה הפנימי ולמאפייני העבודה בכל יום
  • התאמה נקודתית למטופלים ולעצמו: ההכנות המתאימות למפגש עם המטופל וההתאמות הרגעיות לאורך כל המפגש הרפואי

התאמת הרופא לעבודתו

כדי לענות על שאלת התאמתו למקצוע, ייטיב הרופא אם ישאל עצמו מה הן הסיבות אשר הובילו אותו לבחור ברפואה? האם המניעים המקוריים שלו עדיין תקפים? כיצד ירצה להיתפש בקרב עמיתיו לעבודה, מטופליו ומשפחתו?

אחת השאלות החשובות העוזרות בבניית חוסן היא לבחון האם הייתי בוחר שוב במקצוע שלי? או אלו שינויים הייתי עושה בהינתן אפשרויות בלתי מוגבלות?

בעיתות של חשבון נפש עולות שאלות נוקבות מסוג אלו בכל פעם מחדש ואיתן משתנות התשובות.

התשובות לסוגיות אלו עשויות לסייע בהגדרה עצמית ובמציאת יתר סיפוק בעבודה, תוך הקטנת המתח והשחיקה.

Erikson הצביע[1] על כך שהזהות החברתית תלויה בשלושה גורמים משלימים:

  1. הקשר הרציף שבין האדם לבין קבוצת ההשתייכות שלו
  2. האידאולוגיה שבה הוא מאמין
  3. ההיסטוריה והמאפיינים האישיים שלו

מי שבחר להיות רופא וכיוון עצמו לאידאולוגיה הומניסטית-אנושית, מחויב לפיכך להשקיע בהתפתחותו האישית.

רפואת המשפחה נבדלת ממקצועות רפואיים אחרים בכך שהיא דורשת בצד ידע נרחב, גם התמודדות עם תכנים נפשיים וחברתיים של המטופלים. נחוצות פתיחות, סובלנות וחמלה, בעיקר בטיפול בחולים כרוניים, קשישים ומורכבים. בכך הרופא נדרש לא רק ליכולות קוגניטיביות ואינטגרטיביות, אלא גם לשאר-רוח, יכולת טיפול רגשי ולתובנה לגבי השפעת נושאים רגשיים עליו עצמו. במהלך התמחות בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה קלינית נדרשים המתמחים לתהליך של טיפול שיסייע להם בהתמודדויות אלו ובחוסן נפשי. למצער, ברפואת המשפחה טרם הגענו לכך.

הבדל חשוב נוסף נעוץ בבדידותו המקצועית של רופא המשפחה. בעוד שבמחלקות בית החולים, הרופא הוא חלק מצוות גדול המלבן סוגיות במשותף ומתמודד עם החלטות חשובות, ברפואת המשפחה, הרופא לרוב מקבל החלטות לבדו, וחסר את היכולת לשתף עמיתים כדי לחלוק באחריות.

Neighbour מדגיש[2] כי התכונות המשפיעות לדעתו, על מידת הצלחתם של מתמחים ברפואת משפחה הן: מקוריות, אכפתיות, יכולת אמפתית (Empathetic), מודעות עצמית, נטייה לעבודת צוות, חוש הומור, יכולת לימוד והפקת לקחים, הנעה (Motivation) גבוהה לעבודה, תחושת שליחות, מיומנות תקשורתית, יכולת שיפוט טובה, פתיחות לנושאים כלליים וידע קליני נרחב. רשימה דומה מפרטת את תכונות "השורד הטיפוסי", שאותה הציג Siebert‏[3]: יכולת התמודדות עם אי ודאות, הפגנת אמפתיה, בחינה מתמדת של גבולות, יכולת שיתוף פעולה, חוש הומור, יכולת להפיק לקח מטעויות ותגובה מהירה במצבים קריטיים.

במציאות הנוכחית של הרפואה הציבורית, תכונות "השורד" עשויות לסייע לרופא לטפל במצבי שחיקה.

Herman, בניגוד לשני הקודמים מתמקד בפן ההפוך ומתאר[4] תכונות אחרות של רופאים, שגם אותן כדאי להזכיר: בעלי פחד מוגבר ממוות, מתעמקים במחלות ובגורמיהן, בעלי נטייה לסבילות (Passiveness) ולפסימיזם, חסרי ביטחון עצמי, כפייתיים, בעלי נטייה לתלות ובעלי צורך להיות נצרכים (Need to be needed). הרמן רומז שייתכן שעצם בחירת מקצוע הרפואה היא מנגנון הגנה המסייע לרופא להתמודד עם מאפיינים אלה.

כל רופא הקורא את הפרק, מוזמן לרשום בצד את התכונות האופייניות לו מתוך שלוש הרשימות השונות, תכונות המופיעות בשתי הרשימות הראשונות מסייעות לשימור חוסן ולהצלחה, תכונות המצוינות ברשימה של הרמן, עלולות להוות מכשול בהגשמה עצמית ולתרום לשחיקה.

מודעות עצמית מהווה צעד ראשון לחיזוק היכולות התורמות לחוסן ולטיפול בתכונות המכשילות.

כפי הנראה אישיותו של הרופא על תכונותיו ועל נטיותיו, מביאה אותו לבחור בערכים שיכולים לכוון אותו לקראת מימוש עצמי, כפי שמציע Maslow‏[5]: "מימוש עצמי מתרחש לאחר שצרכים בסיסיים כגון צרכים פיזיולוגיים, תחושת ביטחון, שייכות, הערכה על ידי אנשים משמעותיים והערכה עצמית, סופקו". אם, לדוגמה, רופא מודע לכך שקיימת בו יכולת הקשבה אמפתית לאנשים אחרים, רצוי שירשה לעצמו להעלות, תוך כדי שיחה עם מטופליו, בעיות שונות שמעבר לסיבת הפנייה. בכך ייפתחו בפניו אופקים חדשים לגבי הקשרים בין התלונה הגופנית לבין מכלול בעיות החיים של הפונה, יתחזקו אצלו ערכים של כבוד ופתיחות, ותתפתח יכולת אבחנתית רחבה יותר.

חחיזוק המודעות העצמית של הרופא לתכונותיו ולקשר בינן לבין מקצועו, צפוי לכוון אותו לחיזוק תכונות מסוימות ולשינוי אחרות, כדי להתאים עצמו עוד יותר לעיסוק שבו בחר. בדרך זו יוכל לתרום לשדרוג מתמשך של הגדרתו העצמית, יכולותיו ומיומנויותיו המקצועיות

פירמידת הצרכים על פי מאסלאו

600x

רופאים רבים מרגישים בשיא המימוש העצמי וההערכה העצמית במחיר פגיעה והקרבה של הצרכים הפיזיולוגיים שלהם. פירמידה הפוכה כזו יכולה להחזיק מעמד זמן מוגבל בטרם תתמוטט ותקרוס. חשוב עוד יותר, להיות מודע לצורך בסיסי עמוק ואחר שהוזכר למעלה "הצורך להיות נצרך". על כל רופא להכיר במידת הצורך האישי שלו להיות נצרך ולשלב אותו בפירמידת הצרכים בצורה מושכלת; וודאי לא לפני הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים שלו.

האחזקה העצמית של הרופא

מודעות עצמית מחייבת תשומת לב לנושא האחזקה העצמית של הרופא.

Neighbour מציין[2] שיכולתו של הרופא להבין, לקבל ולעזור לעצמו היא בעלת חשיבות רבה לגבי יכולתו לתרום לזולת. בשעה שצרכיו הבסיסיים באים על סיפוקם, הוא מפנה את תודעתו לעיסוקו ולצורכי הפונים אליו. נראה שאחת מהאפשרויות שבהן יכול הרופא ללמוד ממקור ראשון אודות שמירה על בריאות ועל רפואה מונעת היא התנהגותו שלו. התמודדותו עם המאמץ המנטלי והרגשי הנחוץ על מנת ליצור ולשמר שינוי מלמדת אותו על מרכיבי התהליך שאותם יעודד אצל מטופליו.

תוך שמירה על בריאותו הגופנית והנפשית, עשויה להיות לרופא הזדמנות ללמוד ממקור ראשון, כיצד לעזור למטופליו להישאר בריאים ולטפל בעצמם. וחוזר חלילה: הנחיית מטופליו וההתמודדות המשותפת עימם בשינוי הרגלים ובשיפור איכות חייהם, תלמד את הרופא דרכים נוספות לעזור לעצמו.

האחזקה העצמית של הגוף והנפש היא נדבך חשוב בהתאמה השלמה (הביופסיכוסוציאלית) של הרופא ל"מילייה" בשלושה מישורים:

  • ביו (Bio): אחזקה עצמית - שיפור אורחות חיים
  • פסיכו (Psycho): מודעות עצמית - למשל, קבוצת תמיכה כגון קבוצת באלינט (Balint group), קבוצת רופאים הדנה ביחסים בינם לבין מטופליהם, או ביצוע הרפיות או פעילות מרגיעה אחרת, תחביב המשמש ל"מילוי מצברים"
  • סוציו (Socio): מערכות יחסים משמעותיות- זוגיות, משפחה וחברים. הגדרת שייכות מקצועית - למשל, השתייכות לקבוצת עמיתים לומדת, חוגים להעשרת ידע כללי, עמותות וקבוצות השפעה חברתיות
ההתאמה יכולה להוות גם טיפול עצמי מניעתי. למשל הקפדה על פעילות גופנית, שתחסן מפני בעיות השחיקה והמתח, העלולות לפקוד את הרופא במהלך העבודה העמוסה במיון, במחלקה או במרפאה.

הרופא בעידן המודרני נדרש בנוסף לידע מתעדכן המתווסף מדי יום ושעה, גם להתאמות מתמידות על מנת לתפקד במיטבו. מי שסובל מחוסר גמישות וקשיי הסתגלות, לא רק שתפקודו כרופא/כ"תרופה" עלול להיפגע, אלא ששחיקתו עלולה להתגבר יום יום. מכאן חובתו של הרופא לפתח את יכולת ההתאמה העצמית באופן מתמשך, כך שתשמור עליו כאדם, איש משפחה ורופא.

Freud‏[6] עסק בנושא וכתב: "אני סבור שההכרה בדרישות ובצרכים האמיתיים של הרופא מכובדת יותר, ופחות ניתנת לערעור מבחינה מוסרית מן הנוהג של אותם הרופאים הממשיכים לשחק את תפקיד אוהב האדם המתנכר לטובת עצמו, תפקיד בלתי אפשרי הגורם להם לנטור בחשאי טינה למטופליהם".

פתרונות אפשריים למניעת שחיקה

ההבנה כי הפתרון נעוץ ברופא עצמו היא צעד חשוב לקראת פתרון הבעיה.

התובנה הבסיסית היא שהרופא כ"כלי" טיפולי חי, זקוק לאחזקה מתמדת היא הבסיס לכל שיעניק למטופליו וסובביו. ללא אחזקה זו, יתקשה הרופא להתנהל, תחילה בכל הקשור לניהול יום העבודה ובהמשך בניהול המפגשים הרפואיים במהלך יום העבודה.

לשם מציאת שיווי המשקל הפנימי הנחוץ ולהתמודדות עם אתגרי המקצוע ואי הודאות הכרוכה בו, חשוב שהרופא יבין ויזכור כי ברשותו הידע והניסיון שצבר, השיפוט וההבנה המקצועית שרכש (בעיקר משגיאותיו), ובידיו נמצא המצרך שאותו מבקש הפונה: הקשב האמפתי שיביא לאבחון הנכון ולהקלה על הסבל ועל הדאגה.

התאמות חשובות נוספות לצורך האחזקה העצמית הן:

  • המרחב הפיזי: המקום בו נערך המפגש הרפואי אמור להשרות על המטופלים ועל הרופאים תחושה של נינוחות. שילוב צבעים נכון, תמונות וחפצים נאים (לדוגמה, תמונות מתחלפות מיצירותיהם של מטופלים המושכים במכחול), מקום מאוורר, כיסא נוח לישיבה ממושכת, דלת שאינה ניתנת לפתיחה מבחוץ (למניעת הפרעה באמצע בדיקה וכו'). על חדר הרופא להיות מזמין ומאיר פנים, המשדר בריאות ונועם ולא מעוטר בתמונות של שלדים וגידולים. ככל שהמקום מחייך אל הרופא, כך מחייך הרופא אל עצמו ואל מטופליו
  • לוחות זמנים: רופאים רבים לחוצים בזמן וממהרים להספיק - לחולה הבא, לחדר הניתוח, לביקור הבית, לביקור במחלקה ועוד. מאידך, במקצוע בו הם עוסקים, רמת הנינוחות הפנימית היא קריטית לשיקול דעת נבון, ליצירת הקשר עם המטופל ולרמת קשב גבוהה ואמפתית לסבלו.
כאשר רופא בוחן את יום העבודה שלפניו, רצוי שיחפש את דרגות החופש האישיות שלו: מתי יוכל לצאת להפסקה של מספר דקות? כיצד יכין עצמו לקראת המטופל הבא? איך ימנע גלישה מוגזמת מעבר לשעות העבודה? מתי יהיה פנוי להתייעץ עם עמית, עם האחות, המזכירה או העובדת הסוציאלית? מתי ניתן יהיה לקיים מספר שיחות טלפוניות עם מטופלים, עם יועצים ומכונים? מתי ניתן להדריך את המתמחה ולחקור נושא חשוב בספרות המקצועית וכדומה.
בכל יום עבודה שפע מציף של מטלות המעורר תסכולים לרוב ושחיקה. נגישות ברפואה דומה לבור ללא תחתית: ככל שמקציבים יותר זמן למטופלים, כך יגיעו יותר פונים. לכן, אם הרופא רוצה לשמור על איכות עבודתו, עליו להקפיד על לוחות זמנים ועל גבולות בתוך יום העבודה. היכולת האסרטיבית לשמור על גבולות אלה חשובה עד מאוד.
על פי עקרון ה-80/20, ב־20% מהזמן מושגות 80% מהתוצאות; 20% מהמטופלים צורכים 80% מהזמן וכן הלאה. לפיכך מומלץ לחלק את יום העבודה ל־60% מתוכננים, 20% לא צפויים (ביוזמת אחרים) ועוד 20% ליוזמה ספונטנית על ידי הרופא בהתאם לנושאים החשובים בעיניו.
מתמחה צעירה תיארה יפה את התאמתה ליום העבודה:
זה לא סוד שההכנה ליום העבודה מתחילה כבר מהדרך לעבודה.

"בכל בוקר בדרך מהבית למרפאה, אני משתדלת לעשות סדר במחשבותי, להזכיר לעצמי מה התוכניות שלי להיום. בדרך כלל אני שומעת מוזיקה שעוזרת לי "לנקות את הראש" ולהגיע לעבודה עם מצב רוח טוב ואנרגטי.

אני תמיד משתדלת להגיע למרפאתינו לפחות חצי שעה לפני תחילת המשמרת, בכדי לסדר את חדר עבודתי: אני תמיד מאווררת את החדר לפני המשמרת. מקפידה לבדוק אם יש לי מספיק ציוד ליום העבודה ( כפפות, נייר, כדורי גזה וכו'.. ), אם המדפסת עובדת ואין תקלה טכנית במחשב.

אני משוחחת עם אחות המרפאה ומבקשת ממנה לדווח אם יש מטופלים ששוחררו מבית חולים בימים האחרונים או אם יש דברים דחופים שאני צריכה לטפל בהם בתחילת יום העבודה. מכינה את התיקים הרפואיים של המטופלים שלי: מי מהם צריך מעקב סוכרת? מי זקוק לביצוע בדיקות דם? מי הרבה זמן לא ביקר אצלנו ואולי יש דברים בחייהם שהשתנו?

במקרים בהם ישנם מטופלים שזקוקים ליותר זמן מצדי, אני תמיד מבקשת מהמזכירות לקבוע להם תור כפול בסוף המשמרת (כגון מטופלים קשישים, חולים אונקולוגיים)."

ברור שיומה של רופאה זו מתחיל משלבים נינוחים המאפשרים לה קשב פתוח, מדויק ויכולת אבחנתית וטיפולית מיטבית ביחס ליכולותיה.
  • אתגרי החידושים הטכנולוגיים: בעבר, הציוד של הרופא במרפאה היה בסיסי ביותר: נייר, עט ותיק עב כרס של המטופל. במשרדו של הרופא הולכים ומתרבים מכשירים וחפיצים (גאדג'טים) התובעים את הקשב וההתייחסות של הרופא.
לצלצול הטלפונים מתלוות כעת גם הסחות שמיעה אחרות כמו צליל התראה על מסרון שנכנס או הודעת דואר אלקטרוני חדשה שהגיעה. דרישות הכרחיות כמו כרטיס מבוטח שיש להעביר, תקלות מחשב הגורמות לעיכובים מעצבנים, הודעות קופצות על מסך המחשב הדורשות התייחסות מיידית ותוכנה רפואית המשתלטת על דרך התישאול ודרך קבלת ההחלטות במפגש הרפואי. אין ספק שעל קלות הנגישות למידע רב ותקשורת משוכללת, משלמים במטבעות של קשב פנימי (לגישת הרופא והעדפותיו האישיות), וקשב חיצוני למטופל - לדבריו ולרמזים מילוליים ולא מילוליים המלווים אותם. למחול הדרישות הטכנולוגיות, הצטרפה גם שיחת וידאו עם המטופל הדורשת תפאורה מיוחדת. במשך הזמן לומדים מרבית הרופאים להשתלט על טכנולוגיה חדשה ולהכפיפה לצורכיהם ולהעדפותיהם, אך המחיר והאתגר שבכך אינם פשוטים ולגמרי לא קלים
כיבוי הטלפונים וצמצום הסחות מיותרות חשובים למניעת "הפרעת קשב וריכוז נרכשת".

דחיית הרישום במחשב לשלב מאוחר של המפגש או תוך כדי חזרה על דברי המטופל כדי לשתפו בתהליך, מאפשרים את צלילות הדעת והאמפתיה הנחוצים למילוי תפקידו של הרופא, בדרך המספקת ביותר ולרוב גם באופן המועיל ביותר.

הפסקות מובנות בקבלת החולים עשויות לאפשר התעדכנות בהודעות טלפוניות ולהשבה עליהן (באם הן דחופות).

  • ישיבות צוות: תרבות ישיבות הצוות בבתי חולים נפוצה וחיונית. ברפואה הראשונית תרבות זו נדירה וחסרה לעתים, אם כי קיימות מרפאות השומרות על נוהג ישיבת צוות שבועית. ישיבת הצוות מאפשרת הרחבת הידע, ליבון רב מקצועי של נושאים ובעיקר חלוקת נטל האחריות וההחלטות הרפואיות. הישיבות מאפשרות אוורור ושיתוף ברגשות ובקונפליקטים. לא פחות חשובות הן "ישיבות צוות קטנות" - שני רופאים, רופאה ואחות וכדומה, היושבים מספר דקות במשך יום העבודה ומשוחחים על נושאים מקצועיים ואחרים הדרושים להרפיית המתח ול"התנעה מחדש" לקראת קבלת החולים המתחדשת. ניתן גם לנהל את השיחות הללו תוך כדי הליכה קצרה מחוץ למרפאה. גם ללא ישיבת צוות ניתן לתזמן יציאה למספר דקות של הליכה מהירה כדי לשחרר את המתח שהצטבר ולנשום אוויר בריא

העצמת הרופא - העצמת המטופל

אחד מתפקידי הרופא הוא למלא את ציפיות הפונה. בעת שהוא הופך ל"תרופה" (אחד הטיפולים שיוענקו למטופל), אסור לו לשכוח את תופעות הלוואי של תרופה זו. למשל: רופא הנוטה לקבל החלטות חשובות במקום המטופל, עלול להפוך את מטופליו לתלותיים. העצמת המטופל מתבצעת בשני שלבים: תחילה ללמד אותו לשמור על עצמו ולמנוע מחלות; בשלב השני, לדעת לטפל בעצמו בדרך הטובה והיעילה ביותר, כאשר כבר קיימת מחלה.

ככל שיועצם המטופל, יוכל להפחית פניות לא נחוצות לרופא ויגיע אליו עם שאלות "חכמות" הדורשות ידע מתקדם ומשולב. בתהליך זה ירגיש הרופא עליה בתועלת שהוא מביא למטופליו והערכתו העצמית תגבר. זהו מנגנון המעצים את הרופא, מחזק חוסן ומפחית שחיקה מקצועית.

מספר כללי אצבע עשויים לסייע בתפקיד זה:

  • המטופל והרופא הם צוות: הרופא מומחה ברפואה והמטופל "מומחה" לעצמו. ספרי הלימוד חשובים עד מאוד, אך את "סיפור המטופל" האמיתי כותב כל פונה. חשוב להיות קשוב לדעתו של המטופל ולניסיונו, הוא הרי המומחה לעצמו ולצרכיו
  • "על הרופא לנסות ולהתאים את עצמו לאופיו, לתכונותיו, לרקע האישי והתרבותי של המטופל ומשפחתו, ובעיקר להתאים עצמו לציפיותיו ולאמונות הבריאות של המטופל"‏[7]

נקודות נוספות למחשבה:

  • על הרופא להכיר במגבלותיו ולא לקחת סיכון על חשבון המטופל
  • על הרופא לשמור תמיד על הדרך הקצרה ביותר בין מצפונו לבין מעשיו
  • ציפיות ואכזבות נמצאות ביחס ישר. הקטנת ציפיות תמנע אכזבות כבדות ותסכולים קשים
  • רצוי להקשיב יותר ולהרצות פחות – מודעות עצמית למשך הזמן שאנו מדברים, לעומת הזמן הניתן למטופל, חשובה לצורך אבטחת תיקשורת איכותית.
  • לחיוך ולאמפתיה (קשב פעיל) אין תופעות לוואי

עדויות ופתרונות מהקליניקה

כאמור, רפואה שלמה כוללת כתנאי ראשוני את מודעותו של הרופא לצרכיו שלו ואת אחזקתו הטובה כאדם וכתרופה בשלב הבא, יכולתו לחפש דרכים להתפתחותו המקצועית תוך שינויים מתמידים בשגרה, למידה מטעויות ומגופי ידע חדשים ואינטגרציה של כל אלה לטובתו ולטובת מטופליו קיימים שינויים והתאמות אשר ניתן לבצע הן בניהול העבודה היומיומית והן באורח החיים מחוץ לשעות העבודה, במטרה להתפתח כרופאים וכבני אדם.

הדוגמאות הבאות, ניתנו מתוך ניסיונם וחייהם של הרופאים הבאים, מרביתם מומחים ומדריכים ברפואת המשפחה:

חוויות אישיות

ד"ר אביבה אלעד, מומחית ומדריכה ברפואת המשפחה:

"למדתי שנושא משך המפגש הוא קריטי מבחינתי. אני לא מצליחה להרגיש שקיימתי מפגש איכותי מבלי להתייחס להיבטים מערכתיים ומבלי לשלב הצעות לרפואה מונעת. לאורך שנות ההתמחות הרגשתי מתח מתמיד בין דרישת המערכת לעמוד בזמנים קצרים וקצובים וחשתי שחיקה הולכת וגוברת שהתבטאה אצלי ברגיזות, בירידה בסובלנות שלי ובהנאה פחותה מהמקצוע. עם סיום ההתמחות בחרתי להחליף סביבת עבודה ובחרתי מעביד שאפשר לי לקיים משך מפגש מתאים לתפישתי. כך אני מרגישה שאני מצליחה להגשים את עצמי כרופאה, לא לחצות קווים אדומים ולא להתפשר על מה שמבחינתי מהותי ובסיסי.

"נושא שני שדרש התאמה היה צמצום בהיקף שעות העבודה, שהתחייב מסיבות אישיות. מתוך כך ובכפוף לבחירתי הראשונה, צמצמתי היקף משרה כך שאוכל לשמור על ערנות ועל איכות בתוך המסגרת הנותרת. את ה'גלישות' הנוצרות מעבר לזמן העבודה הרשמי, הבאתי מראש בחשבון. כשבחנתי היכן המחיר הרגשי שאני משלמת גבוה יותר, הגעתי למסקנה שאני מעדיפה להישאר שעה נוספת מעבר לשעות העבודה מאשר להיות בלחץ של 'הספק' במהלך היום כולו. מובן שה'גלישות' מתאפשרות לי כחלק מצמצום היקף המשרה, שכן אם הייתי גולשת באותו היקף מעבר למשרה מלאה, נראה שלא היו רואים אותי הרבה בבית.

אני מודעת לסכנת השחיקה המאיימת ולכן מקפידה בדרך כלל לחפש במטופל את האדם המיוחד, בעזרת שיחת 'אדם לאדם' וכך מוסיפה נופך אישי וצבע למפגש. הדבר עוזר לי לקבל ממדים נוספים לתלונות הגופניות ה'סטנדרטיות', מונע שיעמום ומשפר גם את הקשר ביני לבין המטופלים. בשנותיי כרופאה למדתי שכאשר 'כיביתי את המתגים' של הקשבה אוהדת ומקבלת אל עצמי, ואת מתג הרגישות לצרכיי שלי בזמן עומס יומיומי כבד, גם מתג הרגישות לצורכי מטופלי נפגע וכבה בהדרגה. כאשר מצאתי עצמי מתפקדת תחת חסכים כרוניים כמו חוסר שינה, חוסר אכילה וכדומה, נעשיתי לקויה במידה מסוימת כרופאה וכאדם.

כחלק מפעולות נוגדות שחיקה, בחרתי גם לחלק את משרתי בין טיפול ישיר במטופלים לבין פעולות הדרכה של רופאים ומתמחים. אני שומרת על גיוון ומשתדלת מדי שנה לכלול במערכת השנתית לימוד תחום חדש.

ההתאמה הבסיסית החשובה לי מכל האחרות היא המסע המתמשך להרחבת מודעות עצמית בדרכים שונות, החל מקבוצת עמיתים וכלה בסדנאות".

ד"ר בקי חרש, מומחה ומדריך ברפואת המשפחה:

"אני רגיל במשך שנים רבות לעבוד מהבוקר ועד מאוחר בערב. כדי לאזן מסגרת חיים מוטרפת כזו, זוגתי ואני נוהגים לצאת לטיולים ומסעות בכל עת שרק ניתן. לפני מספר שנים השתתפתי במשלחת חקר וחילוץ לראפטינג - שיט באחד הנהרות הגועשים והלא מוכרים של הודו הצפונית. עד היום אני חי את החוויה המשלהבת הזו. אני שייך כמתנדב ליחידת החילוץ בצפון הארץ. איזון מרגיע לעומת זאת הוא הבילוי הגובר עם נכדיי המתוקים. את החיים המקצועיים של מפגשי רופא-מטופל, שמהם אני נהנה ורווה נחת, אני נוהג ל'תבל' בהדרכה. החל מהוראה בבית ספר לסיעוד וכלה בהדרכת סטודנטים (כולל אירוח בביתי) מאוניברסיטת קולומביה. תיבול נוסף קשור בעבודה מקוונת ברפואה: החל מתשובות בפורום, דרך מענה לפונים בטלפון ובווידאו וכולל אפיון ופיתוח תיק רפואי לשירות המומחים המקוון. כאשר חזרתי לעבודתי כרופא כפרי לאחר התרעננות של שנת שבתון טובה. ביצעתי שינוי גם בעבודתי הכפרית - במקום ל'רצרץ' כל היום בין חמישה-שישה יישובים קטנים, אני יושב מרבית היום במרפאת הדרכה שבה צוות של מספר רופאים. בהחלט שינוי חשוב, מספק ומאתגר מחדש.

תחום נוסף שבו התפתחתי הוא "רפואת שריר שלד" הכלים שרכשתי מאפשרים לי להקל על סבל של מטופלים שבעבר הייתי חסר אונים מולו, אני מלא סיפוק מההתפתחות וההדרכה בתחומים המגוונים את העשייה המקצועית שלי."

ד"ר ג'ים שלום, מומחה ומדריך ברפואת המשפחה, מנהל לשעבר של הוספיס גליל עליון:

"התחביב העיקרי שלי הוא צילום. אני אוהב בעיקר צילום שקיעות, פרחים ומצבים אנושיים מיוחדים. אני נושא עימי לכל מקום מצלמה דרוכה ומוכנה. אני מקפיד על חוג פעילות גופנית ועל קריאת ספרות ועיתונות כללית באינטרנט. בחלק המקצועי, אני מגוון בין מספר אתרי עבודה כשבכל מקום אני מקבל דבר אחר ונדרש לכישורים אחרים: עבודה במערכת פיקוח על המתגוררים בבתי אבות; יחידה לאבחון פנימי מהיר במרפאה מקצועית של הקופה; המנהל הרפואי והרופא של בית אבות; בעבר הייתי מנהל רפואי ורופא של הוספיס גליל עליון, עם דגש רב על טיפוח עבודת צוות להקלת העומס הרגשי הכרוך בעבודה זו; כיום עובד בפנימיה של צעירים. נהניתי להיות מנחה קבוצת באלינט של רופאים בכירים המעלים לדיון קשיים רגשיים הנוצרים בתוך האינטראקציות עם המטופלים. כמו כן מעביר קורסים לטיפול פליאטיבי במסגרות שונות, כולל בית הספר לרפואה החדש בגליל (הסדרתי לי מערכת של יומיים ארוכים ויום וחצי פנויים יותר בשבוע); אחרון חביב - לומד פעם בשבועיים בקורס 'שבר ותיקון - חיפוש מקורות ביהדות לשיפור הטיפול'. בכל עת שניתן ובעיקר בנסיעה במכונית, מנסה לזהות את הדברים הטובים שקורים לי ולרכז אלומת אור פנימי בהם".

ד"ר גבי אלוק מומחה ומדריך ברפואת המשפחה:

"כתחביב, התחלתי ללמוד נגינה בגיטרה בשנים האחרונות ומנגן כעת בכיף כל יום. התחלתי לקרוא שוב ספרים אחרי שנים רבות שלא עשיתי זאת.

"בתוך מערכת הלחצים שאני חווה - עומס גדל והולך של פונים במספר קבוע של שעות, ומצד שני לחץ ההנהלה לתת שירות טוב ומהיר ובנוסף לחץ פנימי שלי - המחויבות לתת את החיוך ותשומת הלב לכל פונה, הרגשתי שאני נותן רפואה פחות ופחות טובה. החלטתי לפיכך לעשות שינוי. כמנהל מרפאה הוצאתי נוהל שלפיו ניתן לתת מרשמים כרוניים למספר חודשים, אך כדי לקבל מרשמים אלה חייב האדם להגיע לבדיקה תקופתית. התוצאה: במקום להרגיש כפקידים שרק רושמים אוטומטית מרשמים כרוניים, אנו הרופאים התחלנו להתעניין בנושאים חשובים שקודם לכן לא הגענו אליהם. פתאום הצלחתי לשאול שאלות על טיב השינה, יחסי מין, פעילות גופנית, אלימות במשפחה וכדומה. לפתע נוצרו מפגשים מאוד משמעותיים ומרגשים גם לי וגם לפונה שמשתאה ומגיב ב'וואו', שמאוד מספק ומסבר את האוזן והלב. אני מרגיש שהרווחתי את המטופלים שלי מחדש ואת עצמי כרופא אמיתי".

ד"ר מאיר זוהר, מנהל המחלקה הנפרולוגית בבית החולים לניאדו:

""אני עובד באינטנסיביות רבה בבית החולים - אחריות של יומם ולילה על חולים עם או בלי דיאליזות ביחס של שני רופאים על 100 חולים ושעות מרפאה צפופות, בקהילה שבה כמעט ואין נפרולוגים נוספים. החלטתי שרפואת בית חולים היא מאתגרת, אך היה חסר לי משהו. . . על כן למדתי טיפול זוגי ומשפחתי. כמעט ולא מצליח לקרוא ספרי מתח, עלילות וסיפורת, שזה התחביב העיקרי שלי. . . אני מבלה עם הנכדים כל זמן שאפשר ושומר בקנאות על טיפול משפחתי או זוגי פעם בשבוע לפחות זה כארבע שנים. מחפש כעת דרכים להגביר פעילות מספקת ושונה זו".

מה אנו למדים מחברינו?

מצד אחד, פינוי ושימור זמן חופשי מחולים וממחלות - "לעשות עבור הנשמה": עיסוק בתחביבים, פעילות גופנית וחיי זוגיות ומשפחה. כל אלה מרעננים אותנו, גורמים לאתחול המערכת, ממריצים את זרימת הדם למוח וללב וכך מחדדים את חושינו כרופאים ואת תחושותינו כבני אדם.

מצד שני, החיפוש המתמיד אחרי שינוי ושדרוג באיכות העבודה השגרתית, מאפשר לנו לחשוב באופן יצירתי ומקורי. חיפוש האתגר המתחדש בעבודה היומיומית הדרשנית מפגיש אותנו עם מטופלינו ביתר פניות עצמית ומודעות להם וגם לנו בו זמנית.

התאמה למילייה הזמני

במקצוע תובעני כרפואה, בו נדרש הרופא להעמיד את יכולותיו הנפשיות, הרגשיות והקוגניטיביות לטובת מטופליו, חשוב שהרופא יתאים עצמו מדי יום ביומו לשינויים צפויים יותר או פחות. בימים מסוימים כמו בתחילת השבוע או בסופו, כמו גם בערבי חג, צפוי לחץ גדול יותר של פונים. חופשות או שירות מילואים של אנשי צוות ורופאים אחרים משנים את חלוקת הנטל במרפאה ודורשים תכנון מראש והתאמה . ימי עבודה ארוכים , תור ארוך ומשתרך של חולים, קבלת החלטות שיטתית בתוך שגרת עבודה קשה ושוחקת, מקשים על שמירת החיוניות ואורך הרוח, הנדיבות והחמלה.

ימי העבודה של ציבור הרופאים הופכים פחות שגרתיים משנה לשנה. ממצב שבו עסק הרופא במחלות חריפות שרובן חולפות מעצמן, הוא עובר בהדרגה למצב שבו יש יותר חולים עם מחלות כרוניות ומורכבות וציבור מטופלים מבוגר יותר

שירותי הבריאות, הרפואה וחברות התרופות והציוד הרפואי מקדמים שיווק בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, וגורמים בכך למדיקליזציה (Medicalization) של החיים המודרניים. כתוצאה מכך, ציפיית הפונים משתנה והדרישה לפתרונות רפואיים עולה. מאידך, אל מול ביקוש עולה, מצבת הרופאים הזמינים יורדת משנה לשנה. הרופא המודרני מאותגר במספר גדול יותר של חולים ביום עבודה, עם מחלות קשות יותר לריפוי למול טכנולוגיה משופרת הגוזלת ממנו קשב וריכוז המופנים למחשב על חשבון התיקשורת עם המטופל.

קיים צורך בניהול סדר יום שיאפשר לרופא להגיע לעבודתו עם חשק ורצון ולהיזכר כל יום מחדש שבחר במקצוע שביסודותיו שליחות ואהבת האדם.

התאמה אישית של רופא למטופל

ההכנה הטובה ביותר למפגש הרפואי נעשית על ידי הצצה בתיקו של הפונה הצפוי להיכנס: ובאמצעותה ניתן להיזכר בתוצאות הבדיקות, בשמות הפרטיים או בבעיה העיקרית העומדת על הפרק במקרה זה. לעיתים ניתן גם להיזכר ברושם שנותר בנו מהמפגש האחרון עם מטופל זה ולהיות מודע לרגשות שעורר בנו. אפשרות זו נכחדה, כאשר פלש המחשב לחדר הרופא והחליף את תיקי הנייר שהיו נערמים בתחילת יום העבודה על שולחנו בהתאם לרשימת הפונים. הבעיה היא שהפעולה הראשונה כיום במפגש היא "העברת הכרטיס" - פעולה המפחיתה מהקשר האישי-אנושי ונותנת קדימות לפעילות פקידותית סתמית. פעולה זו גוזלת את תשומת לב הרופא, הנאלץ להתבונן במסך כדי לבדוק אם הפרטים נקלטו ולהגיב לחלונות קופצים למיניהם, במקום להתרכז במטופל. זו בעיה לא פשוטה מבחינה ארגונית ומבחינת הדימוי שנוצר בקרב הפונים. כאשר מכירים את הפונה ומשפחתו זמן רב, רצוי להתחיל בשיחה מחזקת אמון ויוצרת קשר, עוד לפני העברת הכרטיס. במקרים אחרים ניאלץ לקחת פסק זמן מתוכנן לאחר תום "העיסוק הדיגיטלי" ולאתחל מחדש. אולי יבוא יום בו נגייס את המחשב לאפשר גישה ישירה לתיק המטופל עוד בטרם ייכנס לחדרנו, פתרון מומלץ הוא שילוב "קורא הכרטיסים" מחוץ לחדר והעברת הכרטיס של המטופל בעת הגעתו למרפאה.

על פי Baiint‏[8], הקדשת פרק זמן ארוך מהרגיל לאחד המטופלים, היא מעשה שניתן לכנותו "חברת השקעות משותפת לפונה ולרופא". השקעה הטומנת בחובה הזדמנות מיוחדת להידוק הקשר הטיפולי ועל כן עשויה, בסופו של דבר, לחסוך מפגשים רבים אחרים ולהניב רווחים של הצלחה מיטבית בטיפול. מדובר ביוזמה של רופא המחליט ביודעין להשקיע זמן ותשומת לב מיוחדת באנמנזה הרפואית וגם מעבר אליה, להציץ ולחקור את חייו ואמונותיו של המטופל. ברור שלא ניתן לעשות זאת עם כל מטופל, והרופא מחליט מי הוא "המטופל המועדף" המועמד להשקעת זמן זו. לעיתים יש אפשרות להעיף מבט על רשימת המטופלים היומית ולהחליט מתי ועם מי לבצע הרחבת מפגש שכזו.

דוגמה למרפאה המכוונת לספק רפואה המותאמת אישית לצורכי המטופל ניתן למצוא במרפאה הרב תחומית (הביופסיכוסוציאלית), בה מטפלים בחולים המורכבים והמסובכים ביותר. מטופלים אלה מגיעים עם ניסיון רב ומאכזב של מפגשים רפואיים. "המילייה" המייחד מרפאה זו מאופיין במפגש ממושך מהרגיל, הקשבה משותפת של מספר אנשי צוות, התעניינות במטופל כאדם ובהקשר של הבעיה הרפואית. מילייה זה מאפשר התנסויות חדשות רבות ומעניינות ביותר. כדרך שגרה מתקיים דיון קצר עוד לפני כל מפגש, כדי להיזכר בעובדות הרלבנטיות ולתכנן את המשך הטיפול[9].

אחד הניסיונות שיכולים רופאים לבצע על מנת לחזק את הקשר עם המטופלים הוא להחליט מראש ולהתחיל מפגש במגע ובדיקה, תוך כדי הריאיון המסורתי. כך למשל, הרופא יכול כבר בשלב מוקדם במפגש להניח את היד על פרק היד של המטופל/ת במנח של בדיקת דופק. מצאנו כי מטופלים החווים מגע מוקדם שכזה עשויים להגיע מהר יותר לדבר על נושאים רגשיים המטרידים אותם בנוסף לבעיות הרפואיות שאותן הם מציגים.

נרחיב בהמשך על שלבי הראיון ונדגיש את חשיבות הבנת ההקשר לפני חקירת התסמין שכן התחלת שיחה על אודות נושאים רפואיים שומרת לרוב את המטופלים במצג שכלתני ומרוחק יותר, וקיים קושי רב להגיע איתם לרבדים רגשיים רלוונטיים לבעייתם המורכבת. לרוב, הרופאים והמטופלים "כלואים" בתסריט ידוע מראש של התנהלות המפגש הרפואי. שינוי בתסריט זה עשוי לסייע בהגעה מהירה ועמוקה יותר לשורשי הבעיה של המטופל, ולעזור בפתרונה.

משנה לשנה מתרחבים הידע והאוריינות הרפואיים של מטופלינו. לא אחת מובאות לפתחינו שאלות מתוחכמות של מטופלים שבצעו חציבת מידע יסודית במקורות שונים, או שקראו מאמרים בעיתונות. ברור שאין מקום להתיימר ולדעת את כל התשובות או את אלו העדכניות ביותר. חשוב לכבד את המידע המובא על ידי המטופל, יחד עם זאת, הקפדה על השתתפות בקורסי עדכון והשתלמויות שונות מחזקות את הביטחון המקצועי של הרופא. באומרנו כל זאת, לא שללנו חלילה את היתרונות הגלומים בהודאה על חוסר ידיעה נקודתית בפני המטופלים ומציאת הדרך למתן תשובות לשאלותיהם.

בשעה שמסתיים המפגש הרפואי, מוצא עצמו הרופא, לא אחת, מוטרד ועסוק ברושם שהותיר עליו המטופל או בסוגיית האבחנה והטיפול המועדפים. "ניקוי הראש - ופינוי מקום" למטופל הבא יכולים להתבצע על ידי הרישום בתיק הרפואי לסיכום המפגש ולתכנון המעקב, התייעצות עם עמית וכדומה.

ניתן להיעזר בפעולה משחררת, כמו התמתחות, התרוממות מן הכיסא והליכה קצרה, , הכנת קפה וכדומה. למעשה, כל דרך שבה יוכל הרופא "לאתחל" מחדש את המערכת שלו.

פעולות כאלו חשובות בעיקר כאשר הסתיימה פגישה שהותירה בנו רגשות חזקים, כמו מפגש עם חולה במחלה קשה או עם פונה זועם. ניתן להקל על תחושת המועקה גם באמצעות "שיחת אוורור" עם איש צוות. כל אלה עשויים לחסוך זמן וטעויות ומכשירים את השטח לפונה הבא.

מתמחה צעירה כותבת:

"אם מגיע מטופל למפגש היכרות אני משתדלת לא להשתמש במחשב אלא לכתוב את הפרטים והאנמנזה על דף כדי לתת למטופל הרגשה שאני כולי אתו, כדי להבין יותר מי הוא המטופל החדש שלי? כך גם אני מקבלת הרגשה שאני לא איש מחשבים אלא רופאת משפחה."

התאמות רגעיות

מלבד ההתאמות שמבצע הרופא ל"מילייה”, הכוונון היום - יומי וההכנות למפגש הבא, הוא גם מתאים עצמו בכל רגע ורגע להתרחשויות במפגש. התאמות רגעיות כאלו מתבצעות בו זמנית בעיקר בשלושה מימדים שונים:

התאמה לשביעות רצון הפונה: "מה הוא חושב ומרגיש?”

תגובות הפונה לדברי הרופא ולהצעותיו אינן ניתנות לחיזוי, לכן יש לשים לב אליהן ולהגיב בהתאם. רופא יכול לתת הרצאה משכנעת על סיכוני העישון למטופל שלו, אך אם אין הוא שם לב לכך שהפונה אינו מתעניין בדבריו, הרי שבזבז זמן יקר שלו ושל הפונה. רמזים לאי שקט והתנגדות אצל הפונה המתעוררים בעקבות נושא מסוים, עשויים לכוון את הרופא להתרחק מנושא זה או להיפך, לפתח שיחה לגבי הקושי המתעורר.

הרופא רושם למטופל הפניה למרפאת מומחים בעיר הגדולה: "אני מאמין, שהם יעזרו לך בפתרון בעיית הכאבים הללו...” אמר הרופא בביטחון.

החולה נע באי-שקט בכיסאו. הרופא שסיים את מילוי הטופס, חש באי-השקט והביט בו בשאלה כמזמין אותו לומר משהו...

"אין לנו די כסף להגיע כל כך רחוק...”, פתח המטופל בהיסוס. מכאן התפתח טיפול בכיוונים חדשים תוך כדי שיתוף פעולה בין השניים.

מכאן התפתח טיפול בכיוונים חדשים תוך כדי שיתוף פעולה בין השניים.

בהמשך, נרחיב בנושא הרמזים הניתנים על ידי הפונים, אך כאן נדגיש שבין הפונה לרופאו קיימת מערכת היזון חוזר: תגובתו של האחד מהם מעודדת או מרסנת את תגובת האחר. הגברת המודעות והתובנה לתהליכים אלו צפויה להגביר את המועילות התרפויטית של הרופא.

התאמה לרמזים פסיכוסוציאליים הניתנים ע"י הפונה: "ממה הוא מושפע?”

חשוב, שהרופא יקלוט רמזים בנושאים פסיכוסוציאליים המשמעותיים לפונה ולסיבת הפנייה ועיתויה. ברגע שהרופא קלט את הרמז, הוא יוכל לבחור את העיתוי המתאים להתייחסות למרכיב הפסיכוסוציאלי של התגובה.

"אין לי מושג ממה נובע כאב הראש המפחיד הזה”.

"ממה אתה פוחד?” שואל הרופא בהגיבו לפחד, ולא למרכיב הביורפואי.

"אצל בן דודי מצאו גידול בראש...”

בהמשך חייב הרופא להרגיע את החשש שעלה.

"אשתי טוענת, שאני צריך לקבל משכורת ממשרד הבריאות בתור "שפן ניסיונות”.

"אני מבין, שאשתך מאוד מודאגת ממצבך”. כאן מגיב הרופא לדאגת האשה, ולא לתהליך הרפואי.

רמזים כאלו יכולים לכוון את הרופא להקדיש זמן נוסף להבנת הקשר הפנייה אליו.

ההתאמה וההתייחסות לרמזים הפסיכוסוציאליים של הפונה תורמת לחיזוק הקשר בין המטופלים והרופא ולשיפור התקשורת ביניהם, נושא שנמצא כמעלה את מידת שביעות הרצון של המטופלים[10][11]

התאמה המסתמכת על מודעות עצמית של הרופא: "מה אני מרגיש כעת?”

על הרופא להתאים עצמו למצבו ולהיות מודע לכך שנושאים שונים עלולים להטריד אותו ברמה הביופסיכוסוציאלית: רעב, מצב רוח ירוד, חוסר שיתוף פעולה מצד איש צוות וכד’.

ספרם של nguz וחבריו[12] דן במצבים אלו ובהשפעתם על עבודתו. הטרדות עלולות לגרום לרופא להיות פחות מרוכז ופחות סובלני כלפי הפונה. בשעה שהוא מודע למצב כגון זה, רצוי שיעשה דבר מה כדי לשפרו ולהתאים עצמו למצב שבו הוא נתון. בין השאר על ידי הורדת רמת הציפיות שלו מעצמו "עד יעבור זעם”, הבטחה עצמית לפנות זמן לטיפול בבעיה, שיחת טלפון קצרה עם חבר תומך ומרגיע, הפסקת שירותים וכד’.

"אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ!” אמר לעצמו דר’ מרון. חסר היה את כוס הקפה המהביל שהיה מתמכר אליו מדי "הפסקת עשר”. היום הוא נאלץ לוותר על תענוג זה. "הצפה" של פונים לא אפשרה זאת. מחשבותיו נדדו אל אשתו המתאוששת מן ההפלה המלאכותית שעברה אמש. הוא היה עייף! לא היה להם די זמן לשוחח ולהיות יחד. אתמול ביטל את כל התורים, והיום הם מציפים אותו. בהחלטה של רגע ביקש את הפונה הבא להמתין מעט בחוץ והתקשר לאשתו. בטלפון היא נשמעה רגועה יותר. בסיום השיחה הזמין הרופא את המטופל להיכנס, הסביר לו שאשתו חולה, והוא דואג לה. כוחותיו של ד"ר מרון אזלו במהלך השעה האחרונה, והוא החליט לשמור מרחק רגשי מהפונים. יום העבודה עוד מעט יסתיים. הוא התנחם בכך שיהיו מפגשים נוספים שבהם יפצה את הפונים שאולי לא קיבלו היום את היחס החם שנהג להעניק להם.

כאשר הרופא חש שהוא במיטבו, הוא יכול לנצל את המצב כדי לחקור לעומק מצבים שהותירו אותו חסר אונים בעבר, לנסות להתקרב למטופלים שהרגיש כלפיהם דחייה ולנסות להיות יצירתי בתקשורת ובטיפול בהם.

מודעות לרגשות עוזרת גם בתהליך האיבחון: מטופל דכאוני עלול לעורר בנו תחושת כבדות, ירידה באנרגיה או עצב לא מוסבר. לעומת זאת אי שקט עלול להתעורר בנו בנוכחות מטופל חרדתי, מודעות לרגשותינו בזמן אמת, תכוון לתישאול ובירור מתאימים.

ההתאמות הרגעיות נובעות מיכולתו של הרופא לפעול, כאשר "קולטני התחושה” שלו פועלים היטב כלפי חוץ - לקורה סביבו, וכלפי פנים - לתחושותיו, לרגשותיו ולמחשבותיו.

נושא ההתאמות הרגעיות יחזור וילווה את שלבי המפגש בהמשך, עקב חשיבותן הרבה והשפעתן על יעילותו של הרופא. ככל שאנו גמישים ומתאימים עצמינו יותר לרגע הנתון - "לכאן ועכשיו", כך אנו הופכים למטפלים מועילים יותר, לשביעות רצוננו ושביעות רצון מטופלינו.

סיכום

אחת הדרכים לפיתוח יכולת קלינית וטיפולית, ולצמיחה אישית ומקצועית, היא יכולתו של הרופא להתאים עצמו “למילייה” הקבוע שלו. התאמה למאפיינים של אוכלוסיית מטופליו, עמיתיו, ומעבידיו, ואירגון הפרקטיקה בצורה היעילה והנוחה ביותר, מאפשרת להכין עצמו היטב לקראת כל יום עבודה ולקראת כל מפגש ומפגש.

בנוסף, חשובה יכולתו של הרופא להתאים עצמו באופן בלתי פוסק למצבי “כאן ועכשיו” שמציגים מטופליו, למילייה המשתנה תדיר.

מודעותו למצבו האישי, צפויה להפוך אותו ואת המפגש לתרופה יעילה למטופליו ולעצמו.

ביבליוגרפיה

  1. Erikson E.H.: "Life History and the Historical Moment". Norton NY, 1975.
  2. 2.0 2.1 Neighbour R.: "The Inner Apprentice". Kluwer Academic Pub. London, 1992.
  3. Siebert A.: "The Survivor Personality". Newsletter Assoc. Humanistic Psychology August, 1983.
  4. Herman J.: "The Common Denominator". Family Systems Medicine; 9: 275, 1991.
  5. Maslow A.H.: "Self-Actualizing People". Personality, Symposium 1, 11-34, 1950.
  6. Freud S.: "The Interpretation of Dreams" Hogarth Press. London 1900.
  7. Kleinman A.: "The Illness Narratives". Basic Books, inc. NY, 1988
  8. Balint M.: "The Doctor, his Patient and the Illness". International niversities Press,inc. Madison, 1964
  9. Margalit Alon P. A., El-Ad Aviva M.: "Costly patients with unexplained medical symptoms: A high-risk population". Patient Education and Counselling 70: 173–178 2008.
  10. Klein B.M., Buller D.B.: “Physicians’ Communication Style and Patient Satisfaction”. J. of Health and Social Behavior; 28: 375, 1987.
  11. Like R., ZYzanski S.J.: “Patient Satisfaction with the Clinical Encounter: Social Psychological Determinants”. Soc. Scie. and Medicine; 24: 351, 1987.
  12. Maoz B., Rabinowitz S., Herz M., Katz H.E.: “Doctors and their Feelings: A Pharmacology of Medical Caring”. Praeger Westport, 1992.



המידע שבדף זה נכתב על ידי :

  • ד"ר אלון מרגלית MD PhD, מומחה ברפואת המשפחה, פסיכולוגיה רפואית ומוסמך בטיפול משפחתי ובהיפנוזה. מנהל מרפאה רב-תחומית למצבים מורכבים מנהל ויזם של שרות המומחים המקוון talk2doc
  • ד"ר אביבה אלעד MD, מומחית ברפואת המשפחה, מנהלת מכון אופק להדרכת רפואה שלמה לצוותי רפואה, רכזת פיתוח סגל במחלקה הצפונית לרפואת משפחה קופת חולים מאוחדת ומנהלת מרפאה רב-תחומית למצבים מורכבים בקופת החולים מאוחדת

(יוצרי הערך)