כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק רפואת המשפחה בישראל - נספח - לזכרו של חיים דורון - In memory of haim doron
הופניתם מהדף רפואת המשפחה בישראל - נספח לזכרו של חיים דורון לדף הנוכחי.
רפואת המשפחה בישראל - Family Medicine in Israel
מאת פרופסור חיים דורון, פרופסור שפרה שורץ, פרופסור שלמה וינקר
| רופא חלוץ וציוני | ||
|---|---|---|
| יוצר הערך | פרופסור שפרה שורץ | |
עם פטירתו של פרופסור חיים דורון, מהאבות המייסדים של בית הספר לרפואה 1928–2017.
במרץ 1946 התכנסה חבורת צעירים, פעילי תנועת הנוער הציוני בבואנוס איירס לחגוג את יום הולדתו של חברם חיים דרצ’ינסקי. החבורה תכננה לעלות לארץ ישראל בהקדם כחלק מחזון יישוב הארץ. במהלך המסיבה סיפר חיים חברם כי שינה את בחירתו בחיים ובמקום ללמוד משפטים או החליט ללמוד רפואה לאחר שבדק וראה כי ישראל זקוקה לרופאים ולא למשפטנים. ההכרזה על הבחירה ברפואה במקום ללכת לקיבוץ ולהפריח את השממה זכתה לתגובה קשה. “אחת החברות התערבה ואמרה שצריך לסלק אותי מהתנועה. דעתה הייתה שציונות היא רק הכשרה לחיי קיבוץ בארץ, ורצוני להיות רופא אקדמאי בארץ עומד בסתירה לציונות." למרות החשש מסילוקו מתנועת הנוער הציונית הבחירה ברפואה נותרה על כנה. לימים ייזכר חיים דרצ’ינסקי, הלא הוא פרופ’ חיים דורון ממייסדי הפקולטה שלנו באירוע זה בחיוך. הבחירה ברפואה מבחינתו הייתה ההגשמה האמיתית של הרעיון הציוני.
במחצית 1952 כתבו, ד"ר דורון הצעיר ורעייתו, נעמי לבית גוטמן שלמדה סיעוד, מאותה סיבה, להיות אחות בארץ ישראל, אל הנהלת קופת החולים הכללית וביקשו שיימצא להם מקום עבודה ביישובי כפר, ספר ואזורי פיתוח בנגב.
|
“המחסור ברופאים היה כה חמור, שכעבור עשרה ימים כבר התקבלה תשובה מפורטת, בחתימת ראש כוח האדם הרפואי, ד"ר ליאון גולדמן. בתשובתו הוא פירט את היישובים שבהם אשמש רופא: היישוב הגדול ביותר שבו התרכזה הפעילות הרפואית של האזור היה קיבוץ גברעם, על יד גבול רצועת עזה. סביבו היו שני יישובי עולים – מושב בית שקמה – יישוב של עולי טריפולי ומושב גיאה – יישוב של ניצולי שואה. היו באזור גם שני קיבוצים – ארז ותלמי יפה. עלינו אפוא ארצה ובאנו לגור בגברעם, כדי שאשמש רופא אזורי במקום. באנו לפגישה במחוז יהודה של קופת חולים הכללית, ברחוב בנימין 3 ברחובות. שם קיבלו אותנו הרופא המחוזי ד"ר צבי כנעני, שהיה מומחה לסוכרת ולרפואה פנימית, והמנהל האדמיניסטרטיבי של המחוז, משה אדלבאום. הם התפלאו לפגוש בנו – שני אנשים צעירים מאוד, רופא ואחות עולים חדשים, דוברי עברית שוטפת, הרוצים ללכת לנגב! הם קבעו שבאחד במאי, עלי להתחיל לעבוד באזור גברעם. דרכי בחיים היא שתאריך הוא תאריך ושעה היא שעה, ללא פשרות. כשהגיע האחד במאי, הגעתי בדרך כלשהי לאזור אשקלון, וגיליתי שהתחבורה הציבורית משותקת, כיוון שזהו יום הפועלים הבין לאומי. התחלתי אפוא ללכת ברגל, על כביש אשקלון – עזה, בדרך לגברעם. הלכתי מרחק לא מבוטל, עד שלפתע הופיע אוטו קטן שבו ישב ראש המועצה. הוא שאל: “אתה הרופא הצעיר שבא אלינו היום?" וכך הכניס אותי לרכבו והסיע אותי ליעדי. לאחר ימים מספר בגברעם, הצטרפה אלי נעמי. קיבלנו חדר קטן למגורים, שהיה צר מלהכיל את כל הציוד שהבאנו עמנו מארגנטינה. נעמי בישלה את ארוחות הערב על פתילייה, שהייתה בארון הקיר של המרפסת. התמקמנו בגברעם והתחלתי לעבוד כרופא." |
||
| – ראיון עם חיים דורון | ||
תיאור ציורי זה לקוח מתוך סדרת ראיונות שערכנו עם פרופ’ חיים דורון בקיץ 2016. אחרי תקופה של עבודה כרופא הקיבוצים והמושבים ב"עוטף עזה של היום", עבר דורון לשמש כרופא בבאר שבע, מונה לרופא מחוזי, פעל במסגרת קבוצת הרופאים להקמת בית החולים המרכזי לנגב- המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, השלים לימודי בריאות הציבור באנגליה ובשנת 1976 מונה למנהל הרפואי של קופת החולים הכללית ובשנת 1978 למנכ"ל הקופה. הייתה זו הפעם הראשונה שמונה רופא כמנכ"ל הקופה. כמנכ"ל קופת חולים הכללית הוביל את שיתוף הפעולה עם ארווינג שניידר, שבעקבותיו הוקם בית החולים “שניידר" לילדים הראשון בישראל, בקמפוס של בית החולים ביילינסון.
ובחזרה לפעילותו של פרופ’ דורון כרופא בנגב. בשנתו הראשונה קיבל דורון אחריות כרופא על 11 יישובים, כשהוא נוסע בג’יפ או בטרמפים מיישוב ליישוב על מנת לספק שרות רפואי ראוי. משהתברר לו כי חלק מהעולים ביישובים אינם דוברים עברית והתקשורת איתם מסורבלת, החל דורון לתת שיעורים בעברית למטופליו בהתנדבות, מאידך היה לו ברור כי מתן שרות רפואי ראוי למספר רב של יישובים זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית למילוי וכי יש לפעול לשינוי המצב. “סוף מעשה במחשבה תחילה" נהג דורון לומר ובדרך כלל פעל בעצמו מבלי לחכות ליוזמתם של אחרים.
|
“כשהגעתי לבאר-שבע בשנת 1954, שאלתי את עצמי – מדוע חברי שלמדו איתי רפואה בארגנטינה, לא יבואו לשמש רופאים באזורים אלו? הרי גם הם סולדים מהרפואה המסחרית הארגנטינאית, וחלק מהם אף פעילים במרכזים ציוניים; אם כן, מדוע אינם עולים ארצה? הסברתי לעצמי שהם אינם באים כי הם חוששים מהלא נודע. הם אינם יודעים מהי ישראל, וכיצד פועלת מערכת הבריאות בארץ; אינם מכירים את השפה, חוששים שלא יסתדרו וכן הלאה. הגיתי תכנית שתציע פתרונות לחששותיהם. מפחדים לבוא לבדם? יבואו בקבוצות. חוששים מאי ידיעת השפה? נדאג קודם ללימודי עברית באולפן עבורם. חוששים מאי הכרת מערכת הבריאות בארץ? ניתן להם קורס מבוא למערכת הבריאות בארץ. פניתי אז לשני הגורמים שיכולים היו להוציא אל הפועל יחד תכנית כזו: מצד אחד הסוכנות היהודית ומצד שני קופת החולים הכללית… פניתי ליצחק קנב, יושב ראש מרכז קופת חולים. באתי אליו אפוא עם תכניתי, והוא מיד הגיב בהתלהבות ושאל: “אולי אתה רוצה לנסוע לארגנטינה להביא את הרופאים?" לא היה לי כל עניין בנסיעה כזו, ואמרתי לו שאין שום צורך שאסע. אם התכנית תצא לפועל, יהיו שם שליחים מתאימים ויהיה מי שיארגן את התכנית שם. אז באתי עם התכנית גם לידידי עוד מימי בארגנטינה, עו"ד אפרים אביגור, שהיה ראש המדור לאמריקה הלטינית במחלקת העלייה של הסוכנות. גם הוא התלהב מיד, ונתן ידו לביצוע התכנית. בקצרה, בסופו של דבר קלטנו דרך תכנית זו שלוש עשרה קבוצות – כמאתיים וחמישים רופאים צעירים מדרום אמריקה. בסופו של דבר, מתוך מאתיים וחמישים הרופאים הללו, למעלה מ-90 אחוזים נשארו בארץ, אף על פי שלא חויבו לכך על פי התכנית. הם הגיעו עם משפחותיהם והיו תנאים נוחים למשפחות באולפן. לאחר לימודי האולפן הם עברו לתקופה של לימודי מבוא לשירותי הבריאות בארץ, בבית החולים המרכזי בנגב – בית החולים סורוקה. על פי התכנית, הם חויבו רק בשנת שירות אחת באזורי הפיתוח והכפר, ואחר כך יכלו לבחור בין סיוע במציאת מקום עבודה המתאים להם לבין המשך העבודה באזורים אלו. רוב הרופאים נשארו בנגב יותר משנה. חלק מהם הגיעו אחר כך לתפקידים בכירים במערכת הבריאות, ואף היו מנהלי מחלקות וכדומה; ומספר לא מבוטל מהם היו רופאי משפחה ברמה נאותה. בבית החולים הדסה עין כרם ובבית החולים בבאר-שבע, היו מנהלי מחלקות מתכנית זו במחלקות אף-אוזן-גרון, גינקולוגיה וגריאטריה. להצלחת התכנית היו שתי תוצאות: ראשית, היא הפכה לדפוס לקליטת רופאים עולים גם מארצות אחרות. זכורני שפרופ’ שמעון גליק פנה אלי וביקשני למסור לו את כל הפרטים על אודות התכנית, כדי שהיא תשמש דפוס לעליית רופאים גם מארצות אחרות. ושנית, היא גרמה תנופה גדולה לעצם העלייה של יהודי דרום אמריקה בכלל; ובפרט לעליית יהודי דרום אמריקה לקיבוצים באזור הנגב, ולעליית הורים של חברי קיבוצים אלו. אגב, הצלחת התכנית גרמה גם האצה לעלייה אינדיבידואלית של רופאים. הייתה תקופה שאמרו שמי שאינו יודע ספרדית – אינו יכול לעבוד בבית החולים בבאר-שבע. תכנית זו שהגיתי מבטאת את הקשר שלי הן למערכת הבריאות והן לעלייה. אך קשר זה לא הצטמצם רק בה אלא התבטא בטיפול בנושא העלייה גם בתפקידים אחרים ששימשתי בהם. נושא זה עמד תמיד במרכז התעניינותי ומחשבותיי, עד עצם היום הזה." |
||
| – ראיון עם חיים דורון | ||
עם פרישתו מתפקידו כמנכ"ל קופת-החולים הכללית פעל דורון לתחייתה של רפואת המשפחה כמומחיות בישראל באמצעות קידום ההתמחות ברפואת המשפחה במערכת הבריאות כולה, במחקר ובאקדמיה. כמו כן עמד דורון בראש הוועדה מטעם משרדי הבריאות והקליטה, שתכננה את קליטתם של המוני הרופאים שהגיעו מברית המועצות לשעבר, בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים.
את פעילותו האקדמית קיים דורון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת תל אביב. יחד עם פרופ’ משה פריבס הקים את בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בהמשך הקים והיה למנהלו הראשון של בית הספר למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל אביב. דורון היה מיוזמי ומקימי המכון הלאומי לחקר שרותי הבריאות ומדיניות הבריאות (1993). הוא בעל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון (1998), אות הוקרה על מפעל חיים ממשרד הבריאות (2002), ועמית כבוד של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. “פרופ’ חיים דורון היה בן-גוריון של מערכת הבריאות" אמרה ד"ר דורית וייס האחות הראשית של קופת חולים הכללית ביום ה-30 לפטירתו.
פרופ’ דורון הלך לעולמו בכ"ו בחשוון התשע"ח (15 נובמבר 2017) ונקבר בבית העלמין הישן בבאר שבע קרוב לקברי הוריו (משה וחנה דרצ’נסקי) וזאת על פי בקשתו היות שראה בבאר שבע את ביתו.
קישורים חיצוניים
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ’ (אמריטה) שפרה שורץ, המרכז לחינוך רפואי