שומנים בצואה
מדריך בדיקות מעבדה | |
בדיקת שומנים בצואה | |
---|---|
' | |
מעבדה | כימיה בצואה |
תחום | מחלות לבלב ומעי |
טווח ערכים תקין | בגיל 18 שנה ומעלה 2–7 גרם/24 שעות. לא נקבעו רמות שומן תקינות בצואת ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18 שנה. באיסוף אקראי של צואה נקודתית ריכוז השומנים בצואה של בני כל הגילים נע בין 0-19%. |
יוצר הערך | פרופ' בן-עמי סלע |
מטרת הבדיקה
אבחון של ספיגה לקויה של שומנים כתוצאה ממפגע בבלוטת הלבלב או ממפגעי מעיים; ניטור של יעילות מתן טיפול על ידי אנזים אקסוגני, במספר מפגעי ספיגה; הבדיקה אינה שימושית להבדלה בין מחלות שונות של הפנקריאס.
מידע קליני
שומני הצואה כוללים גליצרידים, פוספוליפידים, גליקוליפידים, סטרולים, כולסטריל-אסטרים, ספינגוליפידים וסַבּוֹנים. עודף שומנים בצואה מצביע על מפגעי אי-ספיגת שומנים כמו במצב של אי-ספיקה פנקריאטית (Van de Kamer ב- Standard Methods of Clinical Chemistry משנת 1958). לכן מדידת שומן בצואה יכולה לסייע באבחון מחלות לבלב (Hart ו-Conwell ב- Curr Treat Options Gastroenterol משנת 2015), ציסטיק פיברוזיס, פנקראטיטיס כרונית, ממאירות בלבלב, וחסימה של דרכי מרה, או מחלות מעי כגון מחלת Whipple, אנטריטיס אזורית, אנטריטיס טובקולוזית, אנטרופתיה מושרית על ידי גלוטן (מחלת צליאק או sprue ), ואטרופיה כתוצאה מתת תזונה. ההבדלה בין חומצות שומן חופשיות לבין שומנים נייטרליים, שנחשבה בעבר חיונית באבחנה מבדלת של מחלת לבלב, אינה מקובלת יותר. הרכב שומני הצואה שהם בעיקר חומצות שומן חופשיות, יכול להשתנות משמעותית לחומצות שומן נייטרליות, כאשר הנבדק צורך orlistat. בדיקת שומנים בצואה אינה מבדילה בין חומצות שומן חופשיות ונייטרליות.
אינטרפרטציה: הפרשה של מעל 7 גרם שומן באיסוף צואה של 24 שעות, כאשר הדיאטה היומית מכילה 100–150 גרם שומן, מרמזת על פגם בספיגת שומנים. מקובל לאסוף צואה לפרקי זמן של 24, 48, 72 ו-96 שעות ואז יש לבטא את רמת השומנים בצואה כ-גרם/24 שעות, כאשר ערכי השומן בצואה אקראית חד-פעמית מדווחים כאחוז השומן/ משקל דגימת הצואה.
Steatorrhea
ההגדרה של steatorrhea היא הפרשה מוגברת של שומן בצואה. מפגע זה הוא אחד המאפיינים הקליניים של ספיגת שומן לקויה, ומופיע בצליאק, ב- exocrine pancreatic insufficiency (להלן EPI) או ב-tropical sprue שהיא מפגע ספיגה לקויה במעי הדק, מאופיין על ידי דלקת והשטחה של סיסי המעי הדק. ניתן להעריך את כמות השומן בצואה על ידי צביעה של דגימת צואה על ידי Sudan III. עם זאת, מדידה כמותית של שומן בצואה נדרשת לאישוש האבחון. בין מרכיבי התזונה המורכבים, העיכול והספיגה של שומנים מחייב מנגנון רב-שלבי. ספיגת שומנים דורשת חומצות מרה, אנזימים מעכלים, ורירית תקינה של המעי הדק. שומנים דיאטתיים, בעיקרם triacylglycerols, עוברים לראשונה תהליך של תחלוב (emulsification) על ידי חומצות מרה, ולאחר מכן עובר הידרוליזה על ידי ליפאזות פנקראטיות ו-colipases והפיכה לחומצות שומניות חופשיות ולמונו-גליצרידים. במעי הדק הקריבני, ליפידים אלה שעברו הידרוליזה יוצרים מיצלות על ידי פעולת חומצות מרה. המיצלות נספגות אז דרך סיסי המעי ועוברים טרנספורט ככילומיקרונים דרך קשרי הלימפה במעיים. לכן, כל פגם בזמינות או בתפקוד של חומצות מרה, אנזימים עיכוליים של הלבלב, או פגם בסיסי המעי הספיגתיים יוביל ל-steatorrhea (Di Sabatino וחב' ב- Digest Liver Dis משנת 2014). הסיבות ל-steatorrhea מתחלקות ל-3 קטגוריות:
- מצבים המוליכים ל-EPI
- מצבי חסר של חומצות מרה
- מחלות משפיעים על המעי הדק
מפגעים חשובים במיוחד בכל קטגוריה הם: פנקראטיטיס כרונית (Li וחב' ב-Sci Rep משנת 2014), אי-ספיקה אקסוקרינית פנקריאטית (Shandro וחב' ב- J Gastrointest Pharmacol Ther משנת 2018), פגיעה במטבוליזם של חומצות מרה במחלת קרוהן (Uchiyama וחב' ב- J Immunol Res משנת 2018), primary biliary cirrhosis (Lanspa וחב' ב-Hepatology משנת 1985),primary sclerosing cholangitis (Holtmeier ו-Leuschner ב- Digestion משנת 2001), צמיחת יתר של חיידקים במעי הגס (Gasbarrini וחב' ב-Dig Dis משנת 2007 ו- Grace וחב' ב-Aliment Pharmacol Ther משנת 2013), שלשולים כתוצאה מ-HIV כתוצאה מאי-ספיגת שומנים (Poles וחב' ב- Am J Gastroenterol משנת 2001).
תיאור המפגע
במטופלים עם steatorrhea הצואה נפוחה, חיוורת (בגלל אי הפרשה של מרה) ובעלת ריח דוחה ביותר. צואה שמנונית זו נוטה לצוף על פני המים בקערית האסלה בגלל תכולת גז ושמנוניות, ולעיתים קשה להדיחה בשטיפה רגילה. הצואה מכוסה בשכבת שומן דקה. בשלביה המוקדמים steatorrhea יכולה להיות א-תסמינית ובלתי מובחנת. למטופלים יש מופעים בלתי ספציפיים אחרים של ספיגת שומנים לקויה, כגון שלשולים כרוניים, אי-נוחות בטנית, תחושת נפיחנות וירידה במשקל. בילדים עלול להופיע פיגור בגדילה ובהתפתחות ועיכוב בבשלות המינית. במקרים חמורים, יכולים להופיע איבוד של שומן תת-עורי ודלדול שרירי. בנוסף, יופיעו חסרים בוויטמינים מסיסי-שומן (E, D, A ו-A) שאינם נספגים היטב מהמזון. בחולי צליאק יכולים להופיע סימנים שמחוץ למערכת העיכול, כגון אנמיה, כיבים בפה (סטומטיטיס), ופריחה המוגדרת כ- dermatitis herpetiformis. התסמין העיקרי בפנקראטיטיס כרונית הם כאבי בטן, שמופיעים גם ב-SIBO, ב-IBS, ובמחלת צליאק. לחולים עם ציסטיק פיברוזיס יש תסמינים סינו-פולמונריים של גתות האף ודרכי הנשימה בריאות. צהבת, עייפות וגרד מרמזים למחלות כבד כולסטטיות כ-PBC ו-PSC. סימנים למחלת כבד סופנית כגון טחול מוגדל ומיימת עלולים להופיע ב-PBC או ב-PSC.
מחלות נלוות: מצבים המשפיעים על הפנקריאס כגון אי-ספיקה אקסוקרינית שלו (EPI) העלולה להיגרם על ידי פנקאטיטיס כרונית, ציסטיק פיברוזיס (Cheifetz וחב' ב- Oxford American Handbook of Gastroenterology and Hepatology משנת 2011), או ממאירות בלבלב (אם זו גורמת לחסימת דרכי מרה) על פי Lindkvist ב-World J Gastroenterol משנת 2013. ב-EPI רמת הליפאזות המופרשות מהלבלב יורדת ל-5-10% מהרמה הנורמלית, מה שגורם להפרשת שומנים גדולה בצואה.
מצבים המשפיעים על מלחי מרה: חסימת דרכי מרה על ידי אבני-מרה (choledocholithiasis), תרחיש של primary sclerosing cholangitis, נזק לכבד (intrahepatic cholestasis), תרופות היפוליפידמיות, או שינויים הנגרמים בעקבות הסרה ניתוחית של כיס המרה (cholecystectomy). תרחיש של biliary atresia עם חסימה של דרכי מרה מפריע להפרשת מלחי מרה.
מצבים המייצרים בעיות ספיגה במעי: מחלת צליאק, גידול-יתר של חיידקים, tropical sprue, זיהום עם הטפיל Giardia, תסמונת Zollinger-Ellison (בה יצירה מוגברת של חומצת קיבה מנטרלת את הליפאזות הפנקראטיות הרגישות ל-pH), תסמונת short-bowel, מחלת מעי דלקתית ו-abetalipoproteinemia (Dogliotti וחב' ב- Ann Oncol משנת 2001).
סיבות אחרות: תרופות המייצרות steatorrhea כוללות orlistat המשמש להרזיה על ידי עיכוב ליפאזות, או תופעות לוואי של octreotide או lanreotide המשמשות לטיפול ב-acromegaly או בגידולים נירו-אנדוקריניים. תכשיר אחר Vytorin (ezetimibe/simvastatin) עלול אף הוא לגרום ל- steatorrhea במספר אנשים (Traoret וחב' ב-Int J Obesity משנת 2007).
מספר מחקרים הראו שרמת השומנים בצואה עולה כאשר נאכלים אגוזים בשלמותם, בהשוואה לצריכת חמאת אגוזים (nut butter), שמנים או קמח (Hollis ו-Mattes ב-Br J Nutr משנת 2007). זאת כיוון ששומנים מאגוזים שלמים נספגים פחות באופן משמעותי (Place ב-Am J Physiol משנת 1992).
שומנים נייטרליים: צריכה של שמן Jojoba גורם ל-steatorrhea כיוון שהוא לא ניתן לעיכול. צריכה של שמן דגים ושל escolar יכולה אף היא לגרום לעיתים ל-steatorrhea מהסוג הקרוי "הרעלת דגים Gempylid" או keriorrhea.
שומנים מלאכותיים: תחליף השומן הידוע כ-Olestra משמש להפחתת שומן הניתן לעיכול בסוגי מזון מסוימים, אך התברר שתכשיר זה עלול לגרום ל-steatorhea. כתוצאה מכך, עבר התכשיר שינוי במבנהו לצורה יותר מחוזרת לקבלת חומר שאינו נוזלי בטמפרטורה פיזיולוגית. ה-FDA מזהיר ששימוש יתר ב-Olestra עלול לגרום לצואה שומנית.
אפידמיולוגיה
בשלבים המוקדמים, steatorrhea עלולה לא להיות מזוהה במטופלים רבים כתוצאה מתסמינים קלים ולא ספציפיים, לכן, ההערכה של שכיחות המפגע עלולה להיות מאתגרת, ולעיתים היא אף לא מדווחת. במבוגרים, פנקראטיטיס כרונית היא הסיבה השכיחה ביותר ל-exocrine pancreatic insufficiency (להלן EPI). פנקראטיטיס כרונית היא בעלת היארעות שנתית של 4 לכל 100,000 איש, ושכיחותה בארצות הברית היא ב-42 מתוך 100,000 איש (Yadav וחב' ב-Am J Gastroenterol משנת 2011). בילדים, ציסטיק פיברוזיס היא הסיבה השלטת ל-EPI. השכיחות המקורבת של CF היא 1 ל-3,000 לידות, ובערך ב-85% מהסובלים מ-CF מוצאים אי-ספיקה של הלבלב (Paranjape ו-Mogayzel ב-Pediatr Rev משנת 2014).
השכיחות של מחלת צליאק נמצאת בקו עליה, כאשר 1.4% מאוכלוסיית העולם לוקה במחלה (Singh וחב' ב- Clin Gastroenterol Hepatol משנת 2018). למחלת צליאק הבדלים גאוגרפיים מובהקים, עם שכיחות נמוכה יותר בדרום אמריקה ובאפריקה, וגבוהה יותר באירופה ואוקייאניה. גם באירופה יש הבדלים בהיארעות צליאק, והיא נמוכה בגרמניה וגבוהה ביותר בשוודיה ובפינלנד. צליאק שכיחה יותר בחולי סוכרת type 1, בתסמונות Down ,Turner ו-William's, בחסר של IgA, ובקרובי משפחה מדרגה ראשונה של החולים בצליאק (Lebwohl וחב' ב-Lancet משנת 2018, ו-Burden וחב' ב-J Hum Nutr Diet משנת 2014). הימצאות נקודתית היא ביטוי לשיעור האנשים באוכלוסייה אשר חולים במחלה או שרויים במצב מסוים בפרק זמן מוגדר, למשל יום אחד עם תאריך מדויק. הימצאות נקודתית היא מעין תמונת מצב של שכיחות המחלה בנקודה כלשהי על ציר הזמן. השימוש בהימצאות נקודתית הוא לרוב לצורך בדיקה סטטיסטית של שכיחות מחלות באוכלוסייה, בניגוד להימצאות תקופתית אשר בודקת את השכיחות לאורך פרק זמן ארוך יותר כגון שנה או מספר שנים.
בהתבסס על מחקר בהולנד PBC הוא בעל שכיחות של 1.1 ל-100,000 (כשהיחס בין נשים לגברים הוא 6.3 ל-1. בשנת 2008 ההימצאות הנקודתית (point prevalence) בהולנד הייתה 13.2 מקרים ל-100,000 (על פי Boonstra וחב' ב-Liver Int משנת 2014).
מחקר נוסף מארצות הברית דיווח על היארעות כללית של 2.7 מקרים ל-100,000 שנות חיים של PBC, ו-40 מקרים ל-100,000 בקרב נשים (Kim וחב' ב-Gastroenterology משנת 2000). גם השכיחות של PSC תלויה באזור הגאוגרפי, ובאופן כללי היארעות המפגע נעה בין 0 ל-1.3 מקרים ל-100,000 בשנה, ולשכיחות שבין 0 ל-16 מקרים ל-100,000 (על פי Boonstra וחב' ב-J Hepatol משנת 2012). לגבי SIBO (או small intestinal bacterial overgrowth אין נתוני שכיחות בגלל הגדרה לא ספציפית של מפגע זה (Grace וחב' ב-Aliment Pharmacol Ther משנת 2013).
פתופיזיולוגיה
EPI: חשיפה כרונית לאלכוהול היא הגורם האטיולוגי הנפוץ ביותר לפנקראטיטיס כרונית. גורמי סיכון נוספים לפנקריאטיטיס כרונית כוללים מוטציות כגון PRSS-1, SPINK-1, CFTR ו-CTRC, פנקריאטיטיס אוטואימונית, חסימת צינוריות לבלביות, וחשיפה כרונית לניקוטין (Kleeff וחב' ב- Nat Rev Dis Primers משנת 2017). השינויים ההיסטו-פתולוגיים כוללים אטרופיה לבלבית והצטלקות פיברוטית שיכולה להיות מקומית או דיפוזית (Conwell וחב' ב-Pancreas משנת 2014). ציסטיק פיברוזיס היא מחלה רב-מערכתית הנגרמת על ידי מוטציות בגן המקודד ל- CF transmembrane conductance regulator (CFTR). תפקוד לקוי של CFTR גורם בפנקריאס להפרשות צמיגות בנוסף לזרימה לקויה של ביקרבונאט הגורמים ל-EPI.
מחלות כולסטטיות
המנגנונים האחראיים להתפתחות מחלות כבד כולסטטיות כרוניות, הכוללות PBC ו-PSC, אינם לגמרי ברורים. מפגעי כבד אלה מאופיינים על ידי דלקת שערית (פורטלית) ופיברוזיס ההולך ומחמיר מה שעלול להסתיים במחלת כבד סופנית. במצב זה, עלולה להיות הפחתה בזרימת נוזל מרה ולפיכך הצטברות של תוצרי מרה טוקסיים, הגורמים נזק לאפיתל המרתי (Mattner ב- Int J Mol Sci משנת 2016).הירידה בכמות המרה המגיעה למעי הדק, מפריעה לספיגת השומן והיא אחראית ל-steatorrhea במטופלים אלה.
במטופלים חשודים ככאלה עם מחלת כבד כרונית:
- בדיקות תפקודי כבד ועליה ברמות שלalkaline phosphatase ו- γ-glutamyl transferase הם ממצאים שכיחים שיכולים לשקף מתווה כולסטטי ב-PBC וב-PSC
- רמת הטרנסאמינאזות AST ו-ALT כמו גם רמת בילירובין, יכולים להיות תקינות או מוגברות
- נוגדנים אנטי-מיטוכונדריה מופיעים ב-90-95% של חולים עם PBC (Bader וחב' ב-Radiology משנת 2003). אין צורך בביופסיית כבד לאבחון של PBC. אך אם ביופסיה זו מתבצעת ניתן לזהות הרס של צינורות המרה הבין-לובולריות ושינויים כרוניים בשלבי המחלה המאוחרים יותר
בתרחיש של PSC, מומלץ על ביצוע magnetic resonance cholangiography או MRC בו נתן להבחין היצרות רב-מוקדית של צינוריות מרה אינטרה-הפטיות ואקסטרה-הפטיות. ERCP או percutaneous transhepatic cholangiography, עשויים אף הם לסייע באבחון האנטומיה של כיס ודרכי המרה, אך הם אינם מבוצעים בשגרה בגלל חודרנותם. ב-PSC, ביופסיה של הכבד עשויה לסייע בגילוי PSC של צינוריות קטנות, וכן בשלילה של הפטיטיס אוטו-אימונית, בערך ל-80% מהמטופלים עם PSC סובלים מ-IBD, ולכן יש לבצע בדיקה להערכת IBD בעת אבחון של PSC.
הערכת האבחון של steatorrhea
האבחון של steatorreea מבוסס על ממצאים קליניים, בדיקות מעבדה, וממצאים רדיולוגיים. אנדוסקופיה עם ביופסיה של המעי הדק וביופסיה של הכבד, עשויים להיות חיוניים בהערכת הגורם האטיולוגי המדויק של steatorrhea. הערכה כמותית של השומן בצואה העולה על 7 גרם ב-24 שעות, היא צעד חיוני ראשון באבחון של steatorrhea. השיטה הסטנדרטית לכימות שומני הצואה היא על ידי חישוב המְקַדֵם של ספיגת השומן (CFA) על פי Lindqvist וחב' ב-Pancreatology משנת 2015. מקדם ספיגת השומן (CFA) יכול להיות מחושב בדרך הבאה:
הנבדקים חייבים להקפיד על דיאטה ספציפית למשך 5 ימים המכילה 100 גרם שומנים מדי יום. צואה נאספת למיכל קיבול משך 72 השעות. כאשר ה-CFA נקבע מעל 92%, זהו מצב תקין. אף על פי שזו שיטה מדויקת, היא מגושמת ולא נעימה לביצוע לאיש המעבדה. להערכה של EPI, ניתן למדוד את האנזים elastase בצואה במקום מדידת רמת שומן באיסוף צואה של 24 שעות.
ערך של למעלה מ-200 מיקרוגרם/גרם צואה נחשב נורמלי; ערך של 100–200 מיקרוגרם/גרם צואה נחשב בלתי מוגדר, ואילו ערך של פחות מ-100 מיקרוגרם שומן/גרם צואה אינו נורמלי והוא עלול להצביע על EPI. במקרה זה נדרשת דגימת צואה נקודתית לקביעת רמת השומן. עם זאת, בשלבים המוקדמים של EPI, לבדיקה זו רגישות נמוכה יותר. להערכת אפשרות של פנקראטיטיס כרונית, בדיקה רדיוגרפית של הבטן יכולה להצביע על הסתיידות של הלבלב, ואילו סקירת CT או MRI עשויים לגלות בנוסף להסתיידות האמורה, גם הרחבה של צינוריות הלבלב. פרוצדורות כגון magnetic resonance cholangiopancreatography (MRCP), או endoscopic retrograde cholangiopancreatography (ERCP) עשויים לאפשר הערכה מפורטת יותר של מצב הפרנכימה של בלוטת הלבלב ושינויים בצינוריות הבלוטה בתרחיש של פנקראטיטיס כרונית (Durie וחב' ב- Curr Med Res Opin משנת 2018). באופן דומה, MRCP, ERCP ואולטרה-סאונד אנדוסקופי (EUS) הכרחיים בהערכה של גידולים בלבלב.
להערכת מחלת צליאק: מומלץ לבצע הערכה של רמת הנוגדנים מסוג IgA בנסיוב כנגד transglutaminase (TTG-IgA) במקביל לקביעת סך IgA בנסיוב. קביעת רמת נוגדנים מסוג IgA כנגד האנדומיזיום (EMA-IgA) היא בעלת הספציפיות הגבוהה ביותר והיא מתבקשת כאשר TTG-IgA מתקבלת חיובית חלשה. במטופלים עם חסר ב-IgA, רמות TTG-IgA ו- EMA-IgA עלולות להיות נמוכות באופן כזוב. באוכלוסייה זו, בדיקות TTG-IgG ו- deamidated gliadin peptide IgG (או DGP-IgG) מומלצות, וכאשר התוצאות מתקבלות חיוביות יש ללוות אותן על ידי ביופסיה של התריסריון לצורך אישוש.
במטופלים עם EPI, טיפול על ידי מתן חלופי של אנזימי הלבלב, pancreatic enzyme replacement therapy או PERT הוא אבן הפינה של הטיפול (Clark ו-Johnson ב- Nurs Clin North Am משנת 2018). יחד עם PERT, חולים עם EPI אמורים להיות מטופלים בדיאטה עתירת שומן, ובוויטמינים מסיסי שומן. במטופלים עם SIBO, מומלץ על טיפול אמפירי של אנטיביוטיקה. במוסדות רפואיים רבים מעדיפים לטפל עם rifaximin על פני טיפולים עם metronidazole, ,ciprofloxacin, norfloxacin ,doxycycline וחומצה amoxicillin-clavulanic (Ghoshal ו- Ghoshal ב- Gastroenterol Clin North Am משנת 2017).
לגבי מטופלים עם PBC טיפול קו-ראשון הוא ursodeoxycholic acid (Santiago וחב' ב- Therap Adv Gastroenterol משנת 2018). עם זאת בערך 40% אינם מגיבים ל- ursodeoxycholic acid אף על פי שהתכשיר האחרון ניתן לעיתים קרובות במקרים של PSC, הוא אינו יעיל לבלום את התקדמות המחלה.
אבחנה מבדלת
להלן רשימת תרחישים העלולים לגרום ל-steatorrhea: alcoholic pancreatitis, אי-ספיקה לבלבית כתוצאה ממצבים תורשתיים כגון CF, תסמונת Shwachman-Diamond, תסמונת Pearson marrow, תסמונת Johanson–Blizzard, מחלת צליאק, tropical sprue, מחלות כבד כרוניות כגון PBC ו-PSC, ממאירות מתקדמת בלבלב, מחלת קרוהן, Giardiasis, מחלת Whipple ו-SIBO.
רשימת תרחישים הבאים לביטוי בשלשולים כרוניים שעלולים להיות מאובחנים בטעות כ-steatorrhea: סיבות אנדוקריניות כגון מחלת אדיסון, היפר-תירואידיזם, גידולים נוירו-אנדוקריניים, IBS, ספיגה לקויה של פחמימות כגון אי סבילות ללקטוז, ספיגה לקויה של פרוקטוזה, שימוש כרוני ולא-ראוי של תכשירים משלשלים, זיהומים כרוניים או נשנים של המעיים, מצב של גמילה מאופיואידים.
הוראות לביצוע הבדיקה
מידע חשוב בשליחת דגימת הצואה למעבדה היא ציון פרק הזמן של איסוף הצואה. בשלושת הימים לפני הבדיקה המטופל צריך להיות ניזון מדיאטה מבוקרת-שומנים (100–150 גרם ליום). אין להשתמש בפרק זמן זה ב-laxatives, ובעיקר לא בשמן מינרלי או בשמן castor. אין לצרוך בימים שלפני הבדיקה בתחליפים סינתטיים של שומן (כגון Olestra) או בתוספים תזונתיים חוסמי-שומן. אין להשתמש במשחות הנועדות למנוע פריחה כתוצאה משימוש ממושך בחיתולים, שעלולות לתת תוצאה חיובית כזובה. אין לבצע פעילות הכרוכה בשימוש בבריום, הפוגע בדיוק הבדיקה. יש להעדיף איסוף צואה של 48–72 שעות על פני איסוף של 24 שעות. הכמות המינימלית של צואה הנשלחת למעבדה היא במשקל של 5 גרם. בעת איסוף הצואה יש לאחסנה בקירור או בהקפאה. יש 2 שיטות בדיקה: א) Nuclear Magnetic Resonance (NMR) Spectroscopy; מיצוי הצואה על ידי תמיסת כלורופורם/מתנול (1:2) וטלטול אגרסיבי למשך 30 דקות. לאחר סרכוז מבצעים לנפח ידוע של תמיסת כלורופורם/מתנול כרומטוגרפיה על גבי פלטות של TLC. לאחר סיום ההרצה הכרומטוגרפית וייבוש הפלטה ניתן לרסס אותה בתמיסת Sudan III למקם את השומנים הצואתיים שעברו מיצוי, לקרצף את האזור הרלוונטי מפלטת ה-TLC, לצורך של מיצוי שני וכימות בשיטת Magnetic Resonance (NMR) Spectroscopy. שומנים בצואה רצוי למדוד במהלך תקופה של 5 ימים מהגעת הדגימה למעבדה. ניתן גם להשתמש בשיטת C13-mixed triglycerides, רמת אלסטאזה בצואה (בחשד לאי-ספיקה אקסוקרינית של הלבלב).
מידע על יציבות הדגימה: כאשר דגימת הצואה נשמרה לפני הגיעה למעבדה קפואה שזו צורה המועדפת או כאשר היא נשמרה בקירור, היא יציבה למשך 180 יום.
אזהרות
הכנת הנבדק לבדיקת שומנים בצואה היא קריטית. יש להקפיד על דיאטה עם כמות השומן הרגילה של הנבדק, ואין להפחית בכמות השומן הנצרכת בימים שלפני הבדיקה, מה שעלול להקשות על האינטרפרטציה של תוצאותיה. בריום מפריע לפרוצדורה של מדידת שומנים בצואה, ויש להמתין לפחות 48 שעות מהבדיקה האחרונה של פלואורוסקופיה בה נצרכים מלחי בריום כחומר ניגוד. אין להשתמש בפחם (charcoal) כסמן.
ראו גם
- חזרה לדף מדריך בדיקות מעבדה
- בדיקות מעבדה - מחלות מעי
- בדיקות מעבדה - מפגעי בלוטת הלבלב
- בדיקות מעבדה - סטטוס תזונתי
- בדיקות מעבדה - תפקודי כבד ודרכי מרה
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-שומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב (יוצר הערך)