Pyruvate kinase isoenzyme type 2
מדריך בדיקות מעבדה | |
' | |
---|---|
Pyruvate kinase isoenzyme type 2 | |
שמות אחרים | M2-PK |
מעבדה | כימיה בצואה, גסטרואנטרולוגיה בדם ובצואה |
תחום | סמן סרטני לגידולים במעי הגס |
טווח ערכים תקין | מתחת ל-4.0U/ml, בפלזמה ובצואה |
יוצר הערך | פרופ' בן-עמי סלע |
בסיס פיזיולוגי
סרטן המעי הגס והחלחולת היא הממאירות השכיחה ביותר באירופה על פי נתוני ה-IARC בליון, צרפת (Ferlay וחב' ב-Eur J Cancer משנת 2010). בשנת 2008 אובחנו באירופה 436,000 עם CRC, כאשר באותה שנה נפטרו במחלה זו 212,000 חולים, מה שהופך אותו באירופה לסוג סרטן השני במעלה בקטלניותו לאחר סרטן ריאות. בעולם כולו, ובעיקר בארצות מפותחות בשנת 2007 אובחנו עם CRC כ-1,167,000 איש, כאשר באותה שנה נפטרו בעולם 603,000 חולים (Garcia וחב' מתוך נתוני ה-ACS באטלנטה משנת 2007). אפילו במדינות בהן קיימות חלופות טיפוליות מעודכנות, עדיין למעלה מ-40% מהמאובחנים עם CRC ימותו במחלה תוך 5 שנים לאחר האבחון (Brenner וחב' ב-Ann Oncol משנת 2005). על פי דו"ח שנכתב על ידי Howlader וחב' בשנת 2009 כחלק בחוות דעת כוללנית של ה-NCI, בהתבסס על נתונים משנת 2007-9, בארה"ב 4.96% מהגברים והנשים הנולדים שם בשנת כתיבת הדו"ח, יאובחנו במהלך חייהם עם CRC.
כיוון שהתהליך הקרצינוגני במעי הגס ארוך יחסית ברצף של "אדנומה-קרצינומה", יש חשיבות מובהקת לבצע בדיקות סקר תקופתיות אחת ל-3 עד 5 שנים בהתאם לרמת הסיכון והסיפור המשפחתי, על מנת לנסות לגלות תהליך זה בראשיתו, שאז הסיכוי לריפוי גבוה. כיום המבדק המקובל יעיל ביותר לגילוי CRC הוא בביצוע קולונוסקופיה. אך מידת הקבלה וההיענות של הציבור הרחב לביצוע מבדק זה אינה גדולה בשל החודרנות של שיטה זו, אי הנעימות ותופעות הלוואי השונות המלוות אותה. לדוגמה, בגרמניה מקום בו הונהגה קולונוסקופיה כשיטת הסקר המומלצת בשנת 2002, ניתן היה לגייס רק בערך 2.7% מהאוכלוסייה לביצוע הבדיקה (על פי Lamberti ו-Sauerbruch ב-Internist משנת 2005).
בדיקת דם סמוי בצואה המקובלת כבדיקת סקר ברחבי העולם החל מתחילת שנות ה-80 והיא בעלת יתרונות מסוימים בגילוי סרטן המעי הגס אך רגישותה ועוד יותר מכך הספציפיות שלה אינם גבוהים (Mandel וחב' ב-J Natl Cancer Inst משנת 1999, וכן Kronborg וחב' ו-Hardcastle וחב', שני המאמרים ב-Lancet משנת 1996, ו-Jorgensen וחב' ב-Gut משנת 2002). הרגישות של בדיקת דם סמוי לגילוי CRC אינה עולה על 40% על פי Alquist וחב' ב-N Eng J Med משנת 1985, וכן על פי Towler וחב' ב-Cochrane Database Sys Rev משנת 1998. על פי Young וחב' הספציפיות של בדיקת דם סמוי נעה בטווח רחב מ-20-98% , אך תוצאות כזובות-חיוביות (false-positive) נמצאו בשיעור ניכר (עד 80%) מנבדקים א-תסמיניים (Davies וחב' ב-Nat Tec Cancer משנת 2005). הסיבה למגבלה זו היא שבמקרים רבים קרצינומות ואדנומות אינן מדממות (Mandel ןחב' ב-N Eng J Med משנת 1993). גם אכילת בשר אדום או ירקות מסוימים עלולים לגרום לממצא חיובי-כוזב במבדק דם סמוי, לכן מגבלות דיאטתיות מומלצות בשלושת הימים שלפני הבדיקה, מה שאינו מקל על ביצועה.
הבעיה העיקרית בבדיקה זו שהפרשת דם בצואה יכולה לנבוע ממגוון סיבות כגון כיב פפטי מדמם, אנגיודיספלזיה של המעי הגס, אנמיה חרמשית, טחורים מוגדלים, פיזורות רקטאליות, פוליפים שפירים במעי הגס, קוליטיס כיבית, מחלת רפלוקס גסטרו-אזופגאלית (GERD), מחלת קרוהן, ואף נטילה ממושכת של אספירין או NSAIDs אחרים. שלושה סמני סרטן (CEA, CA19-9 ו-CA72-4) מקובלים כיום לאבחון סרטן המעי הגס, אך הם לא מתאפיינים על ידי רגישות וספציפיות גבוהה מדי.
האנזים פירובאט קינאזה
האנזים פירובאט קינאזה (להלן פ"ק) מקטלז את השלב האחרון במסלול הגליקוליזה, שלב הדה-פוספורילציה של phosphoenolpyruvate או PEP ליצירת פירובאט ו-ATP התוצר האנרגטי של הגליקוליזה. בתלות בתפקידים המטבוליים השונים ברקמות הגוף, באים בהן לידי ביטוי איזואנזימים שונים של פ"ק. איזואנזים M2-PK (הידוע גם כ-PKM2) הוא האיזופורם הדומיננטי של פ"ק בתאים מתחלקים, כמו פיברובלסטים, תאים אמבריוניים, ותאי גזע בוגרים וכן ברוב רקמות האדם כולל ריאות, שלפוחית השתן, כליות ובלוטת ההרת (thymus). נמצא ש-M2-PK עובר שדרוג (up-regulation) ברבים מסוגי סרטן באדם (Bluemstein וחב' ב-Oncotarget משנת 2011 וכן Mazurek וחב' ב-Br J Nutr משנת 2002).
בתלות בתפקיד המטבולי של הרקמה, יכולים לבוא לביטוי איזואנזימים שונים של פירובאט קינאזה. בתהליך יצירת גידול סרטני, נעלמים איזואנזימים הספציפיים לרקמה האמורה, ועולה פעילות האיזואנזים M2-PK הדימרי. בניגוד לכל האיזואנזימים האחרים של פירובאט קינאזה (M1, R ו-type L) המורכבים מ-4 תת-יחידות, האיזואנזים M2-PK יכול להופיע בשתי צורות בתאים מתרבים: צורה טטרמרית וצורה דימרית. לצורה הטטרמרית של M2-PK יש זיקה גבוהה לסובסטרט שלה-PEP, והיא מאוד פעילה בריכוזים פיזיולוגיים של PEP. יתרה מכך, הצורה הטטרמרית של M2-PK כרוכה עם עוד מספר אנזימים גליקוליטיים במה שקרוי ה"קומפלקס של האנזימים הגליקוליטים", מה שמביא להמרה מאוד יעילה של גלוקוזה ללקטאט. כאשר M2-PK הוא בעיקר בצורה הטטרמרית המאוד פעילה, כמו במקרה של תאים נורמאליים, גלוקוז מומר בעיקר ללקטאט, עם יצירה נלווית של אנרגיה.
לצורה הדימרית של M2-PK יש זיקה נמוכה ל-PEP, והיא כמעט לא פעילה בריכוזים פיזיולוגיים של PEP. כאשר M2-PK הוא בעיקר בצורת הדימר שלו, כאמור במקרה של תאים סרטניים, המטבוליטים המזורחנים במסלול הגליקוליזה שמעל שלב פירובאט קינאזה מצטברים, ומיועדים לתהליכים סינתטיים המסתעפים מתוצרי הביניים בגליקוליזה, כמו לדוגמה חומצות גרעין, פוספוליפידים, חומצות שומן וחומצות אמינו, כאשר כל אלה הם אבני בנייה חיוניים לתאים המתרבים במהירות כמו תאי סרטן.
כתוצאה מעמדת המפתח של פירובאט קינאזה במסלול הגליקוליזה, היחס בין צורת הטטרמטר של האיזואנזים לצורתו הדימרית, קובע האם פחמני הסוכר גלוקוזה יותמרו לפירובאט ולקטאט, בד בבד עם יצירת האנרגיה (הצורה הטטרמרית), או שפחמנים אלה יתועלו לתהליכים הסינתטיים (הצורה הדימרית). בתאי סרטן M2-PK נמצא בעיקר בצורה הדימרית, לכן יש המכנים את הצורה הדימרית כ"Tumor M2-PK". הדימריזציה של M2-PK בתאי סרטן מושרית על ידי אינטראקציה ישירה בין M2-PK ואונקוגנים שונים, כגון pp60v-src-kinase, או גם oncogenic fibroblast growth factor1 וכן human papiloma virus 16 E7 (על פי Mazurek ב-Int J Biochem Cell Biol משנת 2011).
במצבי חסר חמצן, יש הצטברות ניכרת של תוצרי ביניים של גליקוליזה, כמו fructose 1,6-biphosphate או חומצת האמינו serine, המשרים את ההתלכדות מחדש של הצורה הדימרית ליצירת הצורה הטטרמרית. כתוצאה מכך, כתוצאה מהשפעול של M2-PK, הסוכר גלוקוזה יוסב לפירובאט ולקטאט תוך יצירת אנרגיה עד שהרמות של fructose 1,6-biphosphate תרדנה אל מתחת סף ריכוז המאפשר דיסוסיאציה של הצורה הטטרמרית ליצירת צורתו הדימרית של M2-PK. לאחר מכן, המחזור מתחיל שוב כאשר רמות fructose 1,6 biphosphate מגיעות לערך סף עליון המשרה שוב טטרמריזציה של M2-PK. כאשר M2-PK נמצא בעיקר בצורתו הדימרית הפחות פעילה, אנרגיה נוצרת על ידי פירוק של חומצת האמינו glutamine ליצירת אספרטאט, פירובאט ולקטאט, תהליך המוגדר כגלוטמינוליזה. בתאי סרטן היצירה המוגברת של לקטאט בנוכחות חמצן, ידועה כ-Warburg effect.
מדידת רמת M2-PK בפלזמה
כדי לבחון את יעילות M2-PK באבחון CRC בצעו Ewald וחב' מטה-אנליזה של 3 מחקרים שהתפרסמו על ידי קבוצתו של Philip Hardt ב-Anticancer Resבשנת 2003, ב-J Cancer Res Clin Oncol בשנת 2004 וב-Br J Cancer בשנת 2004, וכן על ידי Koss וחב' ב-Gut בשנת 2005, על ידי Vogel וחב' ב-Dtsch Med Wochenschr בשנת 2005, ועל ידי Naumann וחב' באותו כתב עת בשנת 2004. מסיכום תוצאות ששת מחקרים אלה משתמע שהרגישות הממוצעת של M2-PK במקרים של CRC היא 77.9%, הספציפיות הממוצעת נעה בין 74.3% ל-CRC בנבדקי אנדוסקופיה לבין 83.3% ל-CRC באוכלוסייה הכללית (הנחשבת בריאה). כן נמצא שהרגישות הממוצעת ב-6 המחקרים שנסקרו לאדנומה בגדלים כלשהם הייתה 45.9%, ולגבי אדנומות שגודלן מעל 1 ס"מ נקבעה רגישות של 61.1%.
בנוסף ביצעו Hardt וחב' מדידת M2-PK בפלזמה של 1,906 נבדקים במסגרת בדיקות סקר, ונקבע בהם ערך ממוצע של 1.63±0.08U/ml, כאשר ערך סף הנורמה העליון נקבע כ-4.0U/ml. נמצא ש-90.4% מנבדקים אלה היו בתחום הנורמה של M2-PK ורק ב-9.6% מתוכם נרשמה תוצאה מוגברת שמעל 4.0U/ml.
במחקר נוסף, בחנו Schneider וחב' (Anticancer Res משנת 2005), את היעילות של M2-PK באבחון של גידולים סרטניים במערכת העיכול על ידי שילוב של סמן זה עם אחד משלושת הסמנים האחרים, CA19-9, CA72-4 ו-CEA. במחקר פרוספקטיבי זה השתתפו 247 מאובחנים היסטולוגית עם CRC, וכן 86 מאובחנים עם סרטן הוושט, כמו גם 122 מאובחנים עם סרטן קיבה, כל אלה בהשוואה עם 53 אנשים ללא כל ממאירות. הסמן M2-PK נמדד בפלזמה בעזרת ELISA של ScheBoBiotech, כאשר כל הסמנים האחרים נמדדו בנסיוב בעזרת הערכה של Roche. בבחינה של רגישות השיטה על ידי סמן יחיד, נמצא שהתוצאה של 48% שהתקבלה עם M2-PK הייתה טובה יותר מרגישות של 34% שהתקבלה עם CEA (מובהקות סטטיסטית של p<0.001), או רגישות של 30% שהתקבלה עם CA19-9 (מובהקות סטטיסטית של p<0.001). השטח מתחת לעקומה (AUC) המבטא את איכות הסמן, היה הגדול ביותר עם M2-PK בו התקבל AUC של 0.820, לעומת AUC של 0.694 עם CA19-9 ו-AUC של 0.646 עם CEA.
בכל הקשור לסרטן הקיבה הרגישות של M2-PK שנקבעה כ-57%, הייתה ברת השוואה עם זו של CA-72-4 שנקבעה כ-61%, כאשר הרגישות של 2 סמנים אלה הייתה גבוהה מזו של 46% שנקבעה ל-CA19-9, ובאופן בולט יותר גבוהה מהרגישות של 24% שנקבעה ל-CEA (מובהקות סטטיסטית של p<0.001). ערך AUC במקרים של סרטן הקיבה שנמצא עבור CA72-4 היה 0.852 לעומת ערך דומה של 0.848 שנמצא לגבי M2-PK, אך גבוה משמעותית מהערך של 0.714 או של 0.566, שנקבעו לגבי הסמנים CA19-9 ו-CEA, בהתאמה.
באשר לסרטן הוושט, נמצא ש-M2-PK ו-CA72-4, היו שני הסמנים הרגישים ביותר, עם ערכים של 56% ו-54%, בהתאמה. לשם השוואה, 2 הסמנים האחרים נמצאו במחקר זה כבעלי רגישות נוכה משמעותית של 28% ו-15%, בהתאמה. ערך AUC נקבע לגבי M2-PK כ-0.816, לעומת 0.764 לגבי CA72-4, לעומת 0.669 לגבי CA19-9, ולגבי 0.656 לגבי CEA.
כאשר נבחן שילוב של 2 סמנים באותו נבדק עם CRC, נמצא מדידת M2-PK כמו גם של CEA, העלתה את רגישות האבחון עד 63%, ובדומה בדיקה משולבת של M2-PK ו-CA72-4 בחולה עם סרטן הקיבה העלתה את רגישות האבחון ל-81%, כאשר מדידה משולבת של M2-PK ו-CA72-4 העלתה את רגישות האבחון ל-74% במקרים של סרטן הוושט.
הצורה הדימרית של M2-PK המופרשת מהגידול הסרטני מגיעה לדם ויכולה להימדד בשיטות ELISA מקובלות, כאשר משנת 1997 פורסמו למעלה מ-50 מחקרים בהם נמדדה רמת M2-PK בפלזמה בסוגי סרטן שונים: מחקרים אלה מצאו רמה מוגברת של סמן זה במקרים של מלנומה (Ugurel וחב' ב-Int J Cancer משנת 2005), סרטן בלוטת התריס (Bena-Boupda וחב' ב-Anticancer Res משנת 2003), סרטן השד (Luftner וחב' ב-Anticancer Res משנת 2000), סרטן ריאות (Schneider וחב' ב-Cancer Detect Perv משנת 2000), ב-Renal cell carcinoma (על פי Wechsel וחב' ב-Anticancer Res משנת 1999, וכן Nisman וחב' ב-Urology משנת 2010), סרטן צואר הרחם (Kaura וחב' ב- Obstet Gynecol Res משנת 2004), סרטן השחלות (Ahmed וחב' ב-Eur J Gynecol Oncol משנת 2007), וגידולים שונים של מערכת העיכול (Kumar וחב' ב-Eur J Gastroenterol Hepatol משנת 2007).
מדידת M2-PK בצואה
במקרים של CRC ואדנומה, M2-PK מופרש גם לצואה ומשווקות כיום ערכות למדידת סמן זה בצואה בשיטת ELISA תוך שימוש ב-2 נוגדנים חד-שבטיים המזהים את M2-PK. במטה-אנליזה של Tonus וחב' ב-World J Gastroenterol משנת 2012, נסקרו 17 מחקרים בהם נבדקה היעילות של מדידת M2-PK בצואה לאבחון CRC. מתוך מחקרים אלה, 11 בחנו את הרגישות של המבחן הצואתי של M2-PK באשר לאבחון CRC, כאשר בסך הכול נסקרו 704 מאובחנים עם CRC והרגישות הממוצעת נקבעה כ-80.3±7.1% בכל במחקרים שנכללו במטה-אנליזה זו נעשה שימוש באותה ערכת ELISA המשווק על ידי ScheBo Biotech AG ב-Giessen, כאשר על פי הוראות יצרן הערכה יש להתייחס ל-4U/ml כאל סף נורמה עליון (cut-off value), ואכן פרט למחקר אחד שקבע ערך עליון של 13.33U/ml ועוד 2 מחקרים שהשתמשו בערך סף עליון של 15U/ml ו-16U/ml, כל שאר 14 המחקרים נהגו על פי המלצת יצרן ערכת ה-ELISA לחישוב רגישות וספציפיות של M2-PK.
חמישה מתוך המחקרים הנסקרים בחנו את המתאם בין רמת M2-PK בצואה, לבין הופעת גרורות בקשרי לימפה וכן בהשוואה למדרג Dukes לגבי חולים עם CRC במחקרים אלה. הרגישות הממוצעת הייתה 59% לשלב T1, והיא הגיעה ל-90% בשלב T4. רגישות זו עלתה מ-60% למדרג Dukes A, דרך 71% למדרג Dukes B, 79% למדרג Dukes C וכלה ב-91% למדרג Dukes D. באותם מחקרים, הבחינה של רגישות מבדק דם סמוי בצואה בהשוואה לסמן M2-PK התבצעה ב-4 מחקרים במטה-אנליזה זו (Naumann וחב' משנת 2004, וכן Vogel וחב' משנת 2005, כמו גם Shastri ו-Stein ב-World J Gastroenterol משנת 2006, ו-Koss וחב' ב-Colorectal Dis משנת 2008). במקובץ, נבחנו 155 דגימות צואה בארבעת מחקרים אלה, כאשר רגישות M2-PK נקבעה כ-81.1±3.3%, ואילו הרגישות הממוצעת של מבחן דם סמוי בצואה הגיעה רק ל-36.9±18.5%.
הרגישות של מבחן צואה של M2-PK בתרחיש של אדנומה
למעלה מ-90% ממקרי CRC עוברים לשלב זה משלב האדנומה תוך פרק זמן של 10-15 שנה, מכאן שגילוי מוקדם של שלב האדנומה והטיפול הנאות הם היבט קריטי במניעת CRC. שמונה מתוך המחקרים שנכללו במטה-אנליזה זו, בחנו את משמעות רמת P2-PK בצואה לאבחון של אדנומה כאשר אחוזי הרגישות שהתגלו בהם נעו בטווח שבין 20% ל-76%. בסך הכול, נכללו 339 מקרים עם אדנומות שקוטרן קטן מ-1 ס"מ, ועוד 117 אדנומות שגודלן גדול מ-1 ס"מ. קיבוץ התוצאות של כל 8 המחקרים העלה רגישות ממוצעת של 25±4% באדנומות הקטנות יותר, ורגישות ממוצעת של 44±4% באדנומות הגדולות יותר.
בארבעה מתוך המחקרים הנכללים במטה-אנליזה, השוואה ישירה של מבחן M2-PK צואתי עם מבחן דם סמוי בצואה, העלתה 25% רגישות של M2-PK באדנומות קטנות מ-1 ס"מ, לעומת 9% בלבד של אדנומות אלה שהתגלו במבדק הדם סמוי. באדנומות מעל 1 ס"מ בקוטר, 47% התגלו במבחן הצואה של M2-PK ורק 27% מתוכן התגלו במבחן הדם הסמוי.
ספציפיות של מבחן M2-PK בצואה לאבחון CRC
בסך הכול 17 מחקרים בחנו את הספציפיות של מבחן הצואה של M2-PK. מתוכם שמונה מחקרים שכללו בסך הכול 11,412 דגימות צואה של אנשים בריאים לכאורה, ומתוכם בממוצע של כל 8 המחקרים נמצא ש-91.5±6.4% היו שליליים במבחן M2-PK, ורק ב-8.5% מהמקרים התקבלה תוצאה חיובית של מעל 4U/ml, דהינו רק 8.5% של תוצאה חיובית- כזובה. ראוי לציין את מחקרם של Tonus וחב' ב-Nowotwory J Oncol משנת 2009, בו נבחנה השפעת גיל הנבדקים על תוצאת המבדק הצואתי של M2-PK. מבחן זה העלה עליייה "זוחלת" בערכי מדד זה עם הגיל, שיש לקחת בחשבון: באוכלוסייה בריאה בקבוצת הגיל 20-29 שנה המבדק נמצא חיובי ב-9.5% מהנבדקים; באלה בני 30-39 נמצא M2-PK חיובי ב-6.9% מהנבדקים; בבני 40-49 שנה מדד זה נמצא חיובי ב-8.0% מהמדגם; בקבוצת בני 50-59 שנה M2-PK נמצא חיובי ב-9.2% מהמדגם; בבני 60-69 שנה תוצאת מדד זה נמצאה חיובית ב-12.0% מהמדגם ואילו בבני 70-79 שנה M2-PK נמצא חיובי ב-16% מהמדגם.
מחקר נוסף של Haug וחב' שהופיע ב-Br J Cancer משנת 2007, בחן אף הוא את ערכו של מבחן M2-PK בצואה כסמן של CRC. המחקר כלל 65 מאובחנים עם CRC ובהשוואה עם 917 אנשים בריאים בגיל הממוצע של 63 שנה. נמצא שהרמה הממוצעת של M2-PK בקרב המאובחנים עם CRC הייתה 8.6U/ml ופחות מ-1.2U/ml בקרב קבוצת הביקורת הבריאה עם מובהקות סטטיסטית גבוהה (p<0.0001). כאשר נבחר ערך סף עליון של 4.0U/ml, נמצאה רגישות של 85% לאבחון CRC ו-56% לאבחון סרטן החלחולת. הספציפיות נקבעה כ-79% לאבחון CRC.
מטה-אנליזה של Tonus וחב' שהופיעה בשנת 2012 ב-World J Gastrienterol, בחנה את היעילות של האיזונזים הצואתי M2-PK כמדד אמין לסרטן המעי הגס והחלחולת בדגימות צואה של 704 חולים מאובחנים עם CRC, וב-11,412 דגימות צואה של אנשים בריאים, שהם סך המשתתפים ב-17 מחקרים בלתי-תלויים באיכות טובה שנסקרו. ממוצע הרגישות של מבדק זה במחקרים שנסקרו היה 80.3%, וממוצע הספציפיות נקבע כ-95.2%.
ארבעה מתוך המחקרים הנסקרים בחנו זה-מול-זה את יעילות מבדק M2-PK בהשוואה למבדק דם סמוי בצואה (guaiac-based faecal occult blood test להלן gFOBT), ומצאו שלמבדק M2-PK רגישות של 81.1% לעומת 36.9% בלבד ב-gFOBT, במקרים של CRC. שמונה מהמחקרים בחנו את הרגישות של M2-PK צואתי ב-554 מקרים של אדנומה במעי הגס, והתקבלו הרגישויות הבאות: 25% באדנומה שקוטרן קטן מ-1 ס"מ, 44% באדנומות גדולות מ-1 ס"מ, 51% במקרי אדנומות עם גודל לא מוגדר. בהשוואה ישירה של M2-PK עם gFOBT לגבי אדנומות בקוטר מעל 1 ס"מ, הרגישות של M2-PK נקבעה כ-47%, לעומת 27% בלבד של gFOBT.
מבחן M2-PK בצואה כסמן לדלקת בדרכי המעיים
מחקר של Chung-Faye וחב' אנשי המחלקה הגסטרואנטרולוגית ב-King's College בלונדון, שהתפרסם ב-Inflamm Bowel Dis משנת 2007, בחן אפשרות של שימוש ב-M2PK צואתי בתרחישים של IBD, IBS וסרטן המעי הגס. לצורך מחקר זה התקבלו דגימות צואה מ-131 מטופלים (50 עם קוליטיס כיבית, 31 עם מחלת קרוהן, 43 עם תסמונת המעי הרגיז-IBS, וכן 7 עם סרטן המעי הגס. כאשר ערך הסף נקבע כ-3.7U/ml, הרמה הממוצעת של M2-PK נמצאה גבוהה משמעותית בקוליטיס כיבית (20.0U/ml עם מובהקות של p<0.0001) וכן במחלת קרוהן (24.3U/ml עם מובהקות של p<0.0001), ואילו בסרטן המעי הגס נקבע ערך M2-PK של 7.0U/ml (עם מובהקות של p<0.0006). לעומת זאת ב-IBS נקבע ערך מאוד נמוך של 2-PK שעמד על 0.1U/ml בלבד.
עם ערך סף עליון של הנורמה של 3.7U/ml, נקבעה למבדק M2-PK צואתי רגישות של 73%, ספציפיות של 74% ו-ערך ניבוי חיובי (ppv) של 89%, לאבחון מחלה אורגנית במעי. יתרה מכך, ערכי M2-PK היו מוגברים משמעותית במחלה פעילה לעומת מחלה לא-פעילה של קרוהן (30U/ml לעומת 0.55U/ml עם מובהקות של 0.005p<) וכן בקוליטיס כיבית (40.0U/ml לעומת 1.2U/ml עם מובהקות של P<0.006).
ראו גם
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-שומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב (יוצר הערך)