כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק רפואת המשפחה בישראל - נספח - ההתחלה - The beginning of family medicine in israel
הופניתם מהדף The beginning of Family medicine in Israel - appendix לדף הנוכחי.
רפואת המשפחה בישראל - Family Medicine in Israel
מאת פרופסור חיים דורון, פרופסור שפרה שורץ, פרופסור שלמה וינקר
| רפואת המשפחה בישראל - ההתחלה | ||
|---|---|---|
| יוצר הערך | פרופ' יאיר יודפת | |
| אחראי הערך | 
|
|
הרעיון להקמת האיגוד של רופאי המשפחה נדון עמי על ידי פרופ' מקס פולאק כאשר נפגשנו לראשונה בכנס WONCA שהתקיים במקסיקו סיטי בשנת 1974. לפני כן היה ארגון הרופאים הכלליים שהוקם על ידי מספר רופאים שרובם היו בוגרי בתי הספר לרפואה באירופה. אני הצטרפתי לארגון כרופא צעיר עם ד"ר ראובן נבט שנבחר למזכיר הארגון. בשלב מסוים הצטרפו עוד כמה רופאים "צעירים" והיו"ר האחרון היה ד"ר קונפינו שעבד שנים רבות באילת. בשנת 1972, כאשר ריכזתי את הקורס לרפואה כללית בבית הספר לרפואה בירושלים, פנה אלי פרופ' משה פריבס שהיה אז דיקן המשנה, והודיע לי שארגון רופאים יהודים במלבורן אוסטרליה מזמין שני רופאים כלליים מהארץ לכנס, שלאחר מכן התברר ככנס העולמי של WONCA, על חשבונו. נסעתי עם ד"ר עמוס ארנון שהיה אז מנהל מרכז הבריאות בנהורה, וכאשר הגענו למלבורן, מצאתי את עצמי כנציג ישראל במועצת WONCA. ארגון הרופאים הכלליים היה במצב של התפרקות וללא כל בחירות המשכתי לשמש כנציג ישראל במועצת WONCA גם בכנס שהתקיים במקסיקו סיטי בשנת 1974. המשכתי בתפקיד זה כנציג האיגוד לרפואת המשפחה שזה עתה הוקם, בכנס במונטריאול שהתקיים בשנת 1976 (אז התקיימו הכנסים כל שנתיים), והמשכתי בתפקיד זה עד כנס WONCA שהתקיים בסינגפור בשנת 1978. בסך הכל הייתי חבר במועצת WONCA שש שנים, ולאחר מכן החליף אותי פרופ' פולאק שהיה גם היו"ר הראשון של האיגוד החדש, ונבחר גם להנהלת WONCA.
שלושה מהלכים חשובים הביאו לשינוי משמעותי ברפואה הישראלית - ועדת מן, תוכניות ההתמחות של הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל) והקצאת תקנים להתמחות ברפואת המשפחה.
ועדת הר"י בראשותו של פרופ' מן לרה-ארגון של שירותי הרפואה בישראל
בשנת 1968 הקימה הר"י ועדה בראשותו של פרופ' קלמן מן שהיה מנכ"ל "הדסה" שאמורה הייתה להמליץ על רה-ארגון של שירותי הרפואה בישראל. אחת המטרות הייתה לפתור את בעיית הרפואה הראשונית בארץ וניתוקה המוחלט מרפואת בית החולים. ההמלצה בנושא זה הייתה להקים מרכזי בריאות והצמדתם למחלקות הפנימיות בבתי החולים. באותה תקופה התמנו שני מנהלי מחלקות חדשים בבית החולים הדסה בירושלים, ואני הצעתי למנהל מחלקה פנימית א, פרופ' מרסל אליקים, לאמץ המלצה זאת. בתמיכתם של מנהל בית החולים, פרופ' מן, ושל פרופ' חיים דורון שהיה מנכ"ל קופת החולים הכללית, הקמנו בשנת 1970 את מרכז הבריאות "שמשון" שמוקם בבית שמש ואשר שירת את כל האוכלוסייה הכפרית סביב בית שמש. עבודת הצוות שהנהגנו במרכז היוותה דוגמה הן בארץ והן מחוץ לישראל, וחבל מאוד ששיטה זאת "הומתה" סופית על ידי קופות החולים. במסגרת מרכז הבריאות עבדנו אני ושותפי, ד"ר יוסף פידל, 3 ימים בשבוע במרכז הבריאות ו-3 ימים במחלקה הפנימית. יתרה מכך, חודשיים בשנה עבדנו רק במחלקה, ואחד מרופאי המחלקה החליף אותנו גם בחופשות. בין השאר החליפו אותנו רופאים שהגיעו לפסגת הרפואה, כמו הפרופסורים בנטוויץ, שובל וסלבין. במסגרת סבב הסטודנטים במחלקה הפנימית נכללו גם ביקורים במרכז הבריאות, ואנו הפכנו ליחידה לרפואת המשפחה במסגרת הרפואה הפנימית.
מיסוד ההתמחויות ברפואה בישראל
מהלך חשוב שני היה הקמת התמחות מוסדרת על ידי הר"י לכל המקצועות הרפואיים בארץ, תחום שהיה פרוץ לחלוטין. ההתמחות בבתי החולים נעשתה ללא כל תוכנית, והתבססה כולה על ותק במקצוע מסוים. למסגרת זאת נכנס פרופ' מקס פולאק, והוא בנה בתבונה ובדיפלומטיות רבה עם ד"ר פיליפ זיו[1], ד"ר טומי ספנסר[2], ד"ר חיים סעדיה, ד"ר ג'וסי סנדלר ואנוכי (ייתכן ששכחתי עוד רופאים) את תוכנית ההתמחות של ארבע שנים. פרט לשינויים מסוימים נשארה תוכנית זאת על כנה עד היום. בכל התמחות קיימת חובה לביצוע של עבודה במדעי היסוד במשך 6 חודשים. כבר מתחילה היה ברור שיש קושי וגם תוכנית זאת לא כל כך רלוונטית לרפואת המשפחה. הגשנו הצעה ללימודי תעודה במקום לימוד מדעי היסוד. בשנת 1981 יצאתי לשבתון של מספר חודשים למחלקה שאותה ניהל פרופ' ג'ק מדלי[3] (הקים את המחלקה לרפואת המשפחה הראשונה בארץ באוניברסיטת תל אביב) באוניברסיטת Case Western Reserve בקליבלנד, ארצות הברית. בעזרתו של פרופ' מדלי ואנשי החינוך הרפואי בניתי את התוכנית ללימודי תעודה בבית הספר לרפואה בירושלים ששימשה דגם לתוכניות המקבילות בשאר בתי הספר לרפואה בארץ.
במסגרת הר"י התמנה פרופ' פולאק לנשיאות המועצה המדעית, ואני הייתי חבר בוועד הפועל של המועצה המדעית בשנים 1985–1995. ועדת הבחינות שהוקמה על ידי המועצה המדעית כללה את כל המייסדים ונוסף עליהם את ד"ר ארתור פורסט[4] שעבד כרופא כפר והשתלם תקופה מסוימת בהדרכתי במרכז "שמשון", ד"ר פרידמן ממרפאת יד אליהו וד"ר יוסף פידל שעבד איתי. שלושתם קיבלו תואר מומחה ללא בחינות. ד"ר פיליפ זיו ואנוכי חיברנו את השאלות לבחינת שלב א, וכולנו שימשנו כבוחנים בבחינה בשלב ב, שהתקיימה בביתן 30 בבית החולים שיבא. בשלב מאוחר יותר הצטרפו לבוחנים הבוגרים הראשונים של ההתמחות.
יישום ההתמחות על ידי קופת חולים הכללית
יישומה של ההתמחות ברפואת המשפחה לא היה יוצא לפועל ללא פרופ' חיים דורון שהיה המנכ"ל היחיד של קופת חולים הכללית שהיה לו חזון, איך צריכה להיראות הרפואה הראשונית העתידית בארץ. הוא הקציב 120 תקנים על חשבון קופת חולים למתמחים, והקים מחלקה לרפואת המשפחה במרכז קופת חולים שאותה ניהל ד"ר ראובן נבט. חלק ממנהלי מחלקה זאת היו לאחר מכן רופאי משפחה, כמו ד"ר צביאלי, ד"ר גבעון, ד"ר ליפשיץ וד"ר משה שיין. התקנים חולקו בין המחוזות השונים, וחלה מהפכה בנטיית בוגרי הרפואה למקצוע זה. במקביל הוקמו מחלקות לרפואת המשפחה של קופת חולים הכללית במספר מחוזות, ואני התמניתי למנהל המחלקה בירושלים.
הקמת האיגוד
איגוד רופאי המשפחה הוקם בשנת 1976, פרופ' פולאק נבחר ליו"ר הראשון של האיגוד, ואני נבחרתי ליו"ר ועדת המחקר. בתקופה זאת לא התקיים כמעט כל מחקר ברפואה הראשונית, וניסיתי לדחוף את חברי האיגוד לעסוק בכך עם הצלחה מזערית (לצערי, עד היום). בשנת 1978 נבחרתי ליו"ר האיגוד, וכיהנתי בתפקיד עד 1980. ד"ר פיליפ זיו היה מזכיר האיגוד, ואם איני טועה, הוא היה יו"ר האיגוד אחריי, וד"ר פורסט אחריו. כיו"ר האיגוד, ייצגתי את ישראל בכנס העולמי של WONCA שהתקיים בניו אורלינס בארצות הברית בשנת 1980. מאז ועד שנת 1990 הייתי חבר בוועד האיגוד (היה נוהל שיושבי ראש האיגוד הם חברים אוטומטית בוועד). עם יציאתי לגמלאות לא שילמתי את מסי החבר בזמן, הוצאתי אוטומטית מרשימת חברי האיגוד, ואיש לא מצא לנחוץ לפנות אלי לחידוש החברות.
הכנס העולמי של WONCA בשנת 1989 בירושלים
כחבר במועצת WONCA הצליח פרופ' פולאק לשכנע את החברים האחרים במועצה לקיים את הכנס העולמי בשנת 1989 בירושלים. אני נבחרתי לשמש כיו"ר הוועדה המארגנת של הכנס. המזכיר היה ד"ר גיורא אלמגור, הגזבר - ד"ר שלמה מוניקנדם והחברים האחרים היו פרופ' פולאק והדוקטורים פיליפ זיו, ג'ף לדרר, ארתור פורסט ושמואל רייס. זאת הייתה עבודת הכנה של כ-5 שנים. היה כאן מאמץ ארגוני, תעמולתי (יש לזכור את הפחד מהטרור של רופאי חו"ל) ומדעי שלא הורגלנו אליו. אני זוכר שלאחר שקבענו את התוכנית המדעית ואת נציגי הארצות שייתנו את ההרצאות ב-Plenary, ביקשתי מכל מרצה לשלוח אלי את ההרצאה כדי שלא תהיה חפיפה בין המרצים, וגם לבדוק אם ההרצאות מכסות את כל שטחי רפואת המשפחה. זכורני שהרצאתו של פרופ' מטקלף מאנגליה נכתבה באנגלית שרק בוגרי אוקספורד יכלו להבין. ביקשתי ממנו "למתן" את השפה, וכך נעשה. מספר ימים לפני הכנס הודיע לנו נציג ארצות הברית שהיה אמור לתת את ההרצאה, שהוא לא יגיע (כנראה נתקף בפחד מהטרור). טלפון בהול לפרופ' סמילקסטיין (מחבר ה-APGAR המשפחתי) הציל את כבודה של משלחת ארצות הברית. במסגרת ה-Plenary ייצגה אותנו הרצאתו המעולה של ד"ר מייקל וינגרטן[5] (לעתיד פרופ'). הכנס עצמו היה מוצלח ביותר עם כ-1,400 משתתפים.
פעילותי המדעית בחו"ל
במשך כל השנים האלו ייצגתי את האיגוד בוועדת המחקר של WONCA. באותה תקופה התחילה ההתארגנות של (European General Practice Workshop) EGPRW והיה לי הכבוד להימנות עם מקימי סדנה זאת וחבר הנהלתה. נפגשנו כפעמיים בשנה באחת ממדינות אירופה (כל הוצאות הנסיעה כוסו מקרן ההשתלמות שלי) ובמסגרת זאת ערכתי את המחקר הכלל אירופי על "גישת רופא המשפחה לאבחון ולטיפול בדיספפסיה" שפורסם ב-Allgemeinmedizin (כתב העת שקדם ל-European Journal of General Practice) בשנת 1986.
במסגרת ועדת המחקר הקמנו את ה-International Primary Care Network) IPCN) ביוזמתו של פרופ' ג'ק פרום, והמחקר הבין-לאומי הראשון שערכנו היה על "גישת רופא המשפחה לדלקת האוזן התיכונה". למחקר זה תרמו רופאי המשפחה בישראל יותר חולים מאשר ארצות הברית או קנדה. מחקר זה היווה בסיס להקמת רשת המחקר רמב"ם של האיגוד, אנוכי נבחרתי לשמש כיו"ר הראשון של הרשת, ופרופ' וינגרטן החליף אותי בשנת 1996. היבט נוסף לפעילותי במסגרת ועדת המחקר של WONCA היה בשיתופי בקבוצת העבודה שבחנה את השימוש המעשי והמחקרי של ה-International Classification in Primary Care) ICPC) שחובר על ידי פרופ' הנק למברטס מהולנד. מסרתי בזמנו את התקליטור עם קלסיפיקציה זאת למרכז קופת חולים הכללית מתוך מטרה להנהיגה כרוטינה בתוכנות ניהול המרפאה, אבל לצערי היא לא יושמה. ניסיוננו ביישום שיטת ה-ICPC פורסם בספר ונכתב על ידיי ועל ידי פרופ' וינגרטן.
הקמת המחלקה לרפואת המשפחה בירושלים
לאחר שהועליתי לדרגת מרצה בכיר בבית הספר לרפואה בירושלים, הפכתי אוטומטית לחבר מועצת הפקולטה לרפואה. באחת הפגישות העליתי את נושא ההוראה בשיטה של "האכלה בכפית", וטענתי שיש להכניס שיטות הוראה פעילות לסטודנטים. נבחרתי לכן ב-1973 לחבר ועדת ההוראה. במסגרת פעילותי בוועדת ההוראה דרשתי הקמת מחלקה לרפואת המשפחה. מונתה תת-ועדה שאני עמדתי בראשה שהמליצה על הקמת המחלקה בשנת 1975. יישומה של ההמלצה התבצעה רק בשנת 1983. בשנת 1977 הועליתי לדרגת פרופ' חבר ברפואה פנימית ורפואת המשפחה, ובשנת 1978 החליטה הפקולטה להכניס הוראת חובה ברפואת המשפחה למשך שבועיים בשנה ו', עדיין במסגרת היחידה לרפואת המשפחה במחלקה הפנימית בבית החולים הדסה. היו לי קשיים רבים למצוא מדריכים, היות שעדיין לא היו מומחים לרפואת המשפחה באזור ירושלים, ולכן חלקם בילו במרכז "שמשון" וחלקם אצל רופאים "מוכרים" במחוז.
בשנת 1980 קיבלנו את ראשוני המתמחים, והקורס ללימודי תעודה החל בשנת 1981 עדיין ללא אישור סנט האוניברסיטה. הוא התקבל רק לאחר מספר חודשים. הלימודים כללו בין השאר תקשורת, והיה לנו מזל שד"ר טד מילר שהיה רופא עצמאי בירושלים, נרתם לנושא, והעביר אותו בצורה מוצלחת ביותר. כאמור לעיל, הקמת המחלקה אושרה על ידי האוניברסיטה רק בשנת 1983, ואני מוניתי למנהלה. באותה שנה זכיתי גם להתמנות למחזיק הקתדרה על שם ד"ר הנרי רוזאן באוניברסיטה העברית. "יצאנו" מהדסה ללא מיקום וללא תקציב עם נדודים מחדר לחדר עד שהתמקמנו במקומנו הקבוע שהושג רק לאחר מספר שנים. תקציב למחלקה קיבלנו משיעורי הרבית של הקתדרה וכך יכולתי להעסיק מזכירה ועובדת סוציאלית, גילה איתן, שקיבלה על עצמה את ניהול הקורס ללימודי תעודה. עם סיום תקופת ההתמחות של הבוגרים שלנו יכולנו להפנות את הסטודנטים אליהם במסגרת לימודי החובה. בשלב הראשוני נעשתה ההוראה בהתנדבות, ורק לאחר כמה שנים הצלחנו להשיג תקציב לפיצוי כל שהוא על תרומתם להוראה. בשנת 1988 הועליתי לדרגת פרופ' מן המניין. עד לצאתי לגמלאות בשנת 1995 עברו דרך המחלקה יותר מ-100 מתמחים שחלק מהם הפכו עם הזמן למורים, מדריכים אחראים על ההוראה. תלמידי, ד"ר אמנון להד, הן בעבודת הדוקטורט והן בהתמחות משמש בעת כתיבת שורות אלו כראש החוג לרפואת המשפחה בבית הספר לרפואה ומנהל המחלקה לרפואת המשפחה של שירותי בריאות כללית במחוז ירושלים.
אני מאושר מהעמדה ומשינוי היחס הן של עמיתינו בבתי החולים והן של ה"פציאנטים" שלנו (ולא "הלקוחות"), כלפי המומחים לרפואת המשפחה בארץ. אני מתפעל מאיכות ומריבוי המציגים בכנסים השנתיים על שם בן מאיר (אף על פי שאיני מוזמן). כמכותב "פסיבי" של רשת רמב"ם, אני ער ללבטים ולבעיות של רופאי המשפחה בקופות החולים השונות. אני מקווה שהמספר ההולך וגדל של מומחי רפואת המשפחה יהווה לחץ מספיק לשינוי דפוסי שירותי הבריאות, ויאפשר לרופאי המשפחה לתפקד כ"רופאי משפחה" ולא כקבלני משנה של קופות החולים.
ביבליוגרפיה
קישורים חיצוניים
- רפואת המשפחה בישראל: ההתחלה, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' יאיר יודפת - הקתדרה לרפואת המשפחה ע"ש רוזאן, ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים