רפואת המשפחה בישראל - נספח - לזכרו של טומי ספנסר - In memory of tommy spencer

רפואת המשפחה בישראל - Family Medicine in Israel
מאת פרופסור חיים דורון, פרופסור שפרה שורץ, פרופסור שלמה וינקר

הפרק הבא הפרק הקודם

תוכן עניינים > פרק #45: רפואת המשפחה בישראל - נספח - לזכרו של טומי ספנסר - In memory of tommy spencer

הדפס

דברים לזכרו של טומי ספנסר
יוצר הערך	מר יוסף הרמן, פרופ' יאיר יודפת, ד"ר אשר אלחיאני, ד”ר עטא אבאס, פרופ' שלמה מוניקנדם, פרופ' דורון חרמוני, ד"ר אהרון קרני, פרופ‘ פיליפ זיו, פרופ' בנימין מעוז, ד”ר שמואל רייס
אחראי הערך

דברי הספד - יוסף הרמן

ד"ר טומי ספנסר, שהלך לעולמו ב-2.7.2006, היה אחד מהאבות המייסדים של רפואת המשפחה בישראל. המסורת שבידו הייתה יותר זו של הרופא הכללי האנגלי האקדמי מאשר של רופא המשפחה שבארצות הברית, שאחריה אנו נוטים ללכת שולל. הקריירה הרפואית של טומי בארץ הצטיינה ביושר מקצועי, במסירות למטופלים ולהתמחות שאותה ייצג בגאווה כמורה וכחבר בוועדה המקצועית שפעלה מטעם המועצה המדעית תחת הנהגתו של פרופ' מקס פולק. כמו כן, טומי היה תמיד מוכן לקחת על עצמו תפקידים שאחרים התייחסו אליהם כ-"משעממים" או "יבשים", ללמוד אותם ביסודיות ואף להורות אותם לעמיתיו ולמתמחים. הוא היה בין הראשונים שהבין שהרפואה הראשונית אינה מורכבת רק מאבחנות מבריקות – תפקיד הבלש הגדול כאמרתו של בלינט – והכרת טובה מצד המטופלים ומשפחותיהם אלא שהוא זקוק לבסיס ארגוני רחב ומוצק כולל רישום מדויק המאפשר את בחינת העשיה.

טומי התעמק גם בנושא בקרת האיכות של השירות הרפואי המוגש למטופלים באמצעות קופות החולים, וכן בארגון הפרקטיקה של רופא המשפחה. לשני התחומים השלכות כלכליות מרחיקות לכת והם מהווים חלק מענפי מדע הרפואה, לא פחות מביולוגיה מולקולרית או מלימוד הגנום האנושי, אף אם חסר בהם הברק של פרס נובל. טומי היה איש העבודה השחורה, לא משום שהוא היה מאוהב בצד העסקי של הרפואה או בסטטיסטיקה או אפילו ביסודות האפידמיולוגיה (מי מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ון סנו או ג'יימס מקנזי או וילפרד פיקלס?), אלא משום שהעבודה הייתה צריכה להיעשות בבחינת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" כמאמר הלל.

אחד מעיסוקיו הראשונים של טומי במהלך עבודתו בארץ היה עם הרשומה הרפואית לפי בעיות, שהוכנסה לשימוש באמצעות לורנס וויד ב-1968 בארצות הברית. הוא דיבר בלהט מיסיונרי על סגולות השיטה שנים רבות לפני הכנסת המחשב לעבודה הרפואית היומיומית. כיום אין ספק שוויד הניח את היסוד למהפכת המיחשוב בעבודתו של הרופא הכללי, ולכל המשתמע ממנה במחקר.

טומי הצניע לכת והישגי המקצוע היו חשובים לו ממעמדו האישי. אף על פי כן, אני מיצר על כך שהוא לא זכה לקידום האקדמי שהיה ראוי לו, ושעדיין לא מצאנו דרך לשקלל את אישיותו של אדם והשפעתו המוסרית על עמיתיו בחישובים של התאמתו לעליה בדרגה. הוא היה איש אשכולות ועסק בציור ובמוזיקה. הוא הקנה חינוך מוזיקלי בסיסי לילדיו ובני המשפחה הרבו לנגן יצירות קמריות ביחד. אופייני לו שבכנס "וונקה" שהתקיים בירושלים לפני 17 שנים הוא לקח על עצמו את ארגון תזמורת הרופאים שנתנה קונצרט לקהל של למעלה משש מאות שומעים. כל הישגיו בעבודה הקלינית במחקר ובהוראה הושגו בצל העובדה שהוא נקרע מעל הוריו בגיל 11, נשלח מצ'כיה לאנגליה באחת מרכבות הילדים ולא ראה אותם עוד. אין ספק שחוויותיו הובילו להתעניינותו בשואה ולקשריו עם המוזיאון בקיבוץ לוחמי הגיטאות. כמו כן השתתפותו בתכנון הקורס על רפואה ושואה בבית הספר של הטכניון בחיפה בוודאי יצאה מאותן החוויות.

כל אחד מידידיו יתגעגע לטומי בגלל הפסקת הקשר האישי – החיוך הטוב, החום המלבב, חוכמת החיים העמוקה. למקצוע שלנו הוא יחסר כדמות מופת, אחד מאותם האנשים הבודדים שבגללם היתר, חברים לשורה במוסדותיו, יכולים לישון בשקט בלילות.

דברי הספד שנשלחו באינטרנט מאת כותבים שהכירו את טומי

טומי ספנסר. הבוקר נפטר ב-05:00 אחרי חודשים של מאבק. אתמול עוד הספיק לחזור הביתה מהאשפוז הממושך והקשה. השעות האחרונות היו בבית, עם המשפחה, כמעט ללא תרופות ובשלווה יחסית.

טומי חלה סמוך להסתלקותה של שיינה מן העולם. הוא זכה להפוגה אחרי טיפול קשה ואחר כך נאלץ לחוות את שיבת המחלה והטיפול הפליאטיבי. הוא נפטר כאשר ידו עוד נטויה – תערוכה מציוריו "חיים במקביל" שתיפתח בשבת הקרובה במועדון בסאסא והשקת הספר על "שואה ורפואה" בעוד עשרה ימים.

טומי הקים את התכנית לחקר השואה והרפואה בפקולטה והשקיע בה את המרב כדרכו, כולל גיבוש צוות ההיגוי, הספר שהוזכר, הקורס לסטודנטים.

טומי הוא מורי ורבי. מימי היותי סטודנט, סטאז'ר, דרך שלב א' שבו היה מדריכי והמשך בעשייה במחלקה לרפואת משפחה שהקים, בקורס ההתמחות בחיפה, באיגוד רופאי המשפחה, ברפואה בגליל ובצפון, בקשרים בעולם ועוד מפעלים רבים. הקשר בינינו הלך ונעשה קרוב וחם יותר דווקא ברבות השנים ובעיקר בשנים האחרונות.

זכות מיוחדת הייתה להיות קרוב למעגל המשפחתי-שיינה, יונתן, אסתר, מרים ובנימין, הנכדים, הכלות והחתנים. שבט שעטף את טומי תמיד באהבה וביתר שאת בתקופה האחרונה. משפחה מנגנת, מציירת, מטפחת. המשפחה גם מככבת בסרטון שהכין לקורס “מעגל החיים בפקולטה” (שמוקרן מחר לסטודנטים שנה א).

אלו רסיסים ממסכת חייו שהחלה באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, דרך רכבת הילדים מפראג לאנגליה לפני הגיע הנאצים, לימודי רפואה, שירות כרופא נשים בצבא הבריטי, הקמת המשפחה ורפואה כללית באנגליה, והעלייה לסאסא לגבול הצפון הסוער שם שהית בישובי הקו ובגוש חלב.

אביו של טומי, המשורר סונקה, כתב שיר לאמו של טומי – רעייתו שנספתה באושוויץ. טומי הביא את התרגום לפני כשש שנים. דומני שטומי הזדהה עם השיר מאז לכתה של שיינה ואולי אליו כיוון כשביקש לישון לפני יומיים.

טומי ספנסר – דברים לזכרו - פרופ' יאיר יודפת

הכרתי את טומי בשנות השבעים של המאה הקודמת כאשר נפגשנו קבוצה של "רופאים כלליים" כדי לבנות את ההתמחות החדשה ברפואת המשפחה. הייתי הצבר היחיד בתוך קבוצה של רופאים שעלו ארצה מארצות אנגלו-סקסיות. שמעתי מהם איך הרופא הכללי בארצות מוצאם זוכה לכבוד ומטפל בכל בני המשפחה, וזאת בניגוד למעמדו של הרופא הכללי שהיה אז בארץ. לצערי, מעמד זה במידה מסוימת לא השתנה גם כיום.

טומי היה אידיאליסט במלוא מובן המילה, וחשת שכל מעייניו הם לטובת המקצוע החדש שהתחלנו לבנות בארץ. ישבתי עם טומי בעשרות ישיבות של איגוד רופאי המשפחה, השתתפנו בבניית הבחינות שלב א' וב' וארגנו כנסים מדעיים של האיגוד, ובכולם התבלט טומי בהתלהבות וברצון לתרום ללא מגבלת זמן, עם גישה חברית, לא מתלהמת, במחשבה ייחודית ועם אופי שכולנו אהבנו. כושרו הארגוני בא גם לידי ביטוי בהקמת תזמורת WONCA בכנס העולמי שהתקיים בירושלים בשנת 1989.

כל כותבי המאמרים לזכרו יספרו רבות על תרומתו של טומי בכל שטחי רפואת המשפחה. אני רוצה להתרכז בהיבט אחד שתרם לי טומי. מדובר בגישה לניהול הרשומה הרפואית שלא היה לי כל מושג עליה לפני כן. אני מתכוון למה שמכונה Problem Oriented Medical Records. זכורני איך הציע טומי להכליל גישה זאת לרשומה כאשר ראשי התיבות SOAP‏ (Subjective, Objective, Assessment, Plan) תורגמו לעברית והכוונה הייתה שמכל חולה שמגיע לרופא המשפחה יש לברר את תלונותיו הסובייקטיביות, לאחר מכן לבצע בדיקה אובייקטיבית, לבצע הערכה (אבחנה מבדלת), ולבסוף תוכנית שיכולה לכלול הפניה לבדיקות, לייעוץ או למתן טיפול.

מאז אימצתי גישה זאת בכל שטחי הרפואה שבהם פעלתי. הגישה הזאת "הכריחה" אותי בכל ביקור, ובעיקר בביקור של חולה חדש או בביקור בגלל תלונה חדשה של חולה מוכר, לכתוב את כל ארבעת המרכיבים של גישה זאת. אני יודע שלרופא המוטרד בחולים רבים ושזמנו קצוב נוח יותר ל"התעלם" בעיקר מהחלק של "ההערכה" או אבחנה מבדלת. לפי דעתי, מביא הדבר לחוסר מחשבה רפואית ול"יריות באוויר" של בדיקות וטיפולים שלעיתים גורמים רק נזק לחולה.

אני מקבל לעיתים רשומות רפואיות של חולים שתובעים את רופא המשפחה על רשלנות רפואית. תוכנת המחשב של ניהול המרפאה מאפשרת לרופא לכתוב את כל אותם המרכיבים של "הרשומה מכוונת לבעיות", אלא שבכל אותם תיקים שמופנים אליי חסר המרכיב של "הערכה", בנוסף לכתיבה "דלה" ביותר גם לגבי תלונות החולה וגם לגבי הבדיקה הגופנית. אני חוזר ומדגיש שחסר זה הוא המרכיב העיקרי להצדקת התביעה ולהכרעת הדין של השופט לטובת התובע. מותר לרופא לשגות בהערכה, אבל כאשר זו חסרה - הכול פתוח.

טומי הצליח לשנות את מבנה הרשומה הרפואית בקופות החולים, ולו נזקף חלק גדול בשינוי דפוסי העבודה שלי כרופא משפחה בעבר וכיועץ ליתר לחץ דם בהווה.

הולך ופוחת הדור של מקימי רפואת המשפחה או תומכיה בארץ, כמו ג'ק מדלי, ג'ק פרום ועכשיו טומי. נאחל לנותרים (כולל אנוכי) שנאריך ימים ולא נצטרף בקרוב לרשימה העגומה הזאת.

למשפחת ספנסר תנחומיי ותנחומיה של רעייתי שרה'לה.

דברי ד"ר אשר אלחיאני

צער ועצב גדול על מותו של איש אשכולות חכם וצנוע, אשר ידע לשלב בין משפחה, עבודה ותחביבים בצורה מעוררת כבוד וקנאה. מורה דגול וציוני גדול שלא היסס גם לרדת לנגב ולתמוך בהקמתה של המחלקה הצעירה בסורוקה. היה לי הכבוד והעונג ללוות אותו בצעדים הראשונים של החדרת מושג האיכות ברפואה ראשונית וביציקת היסודות לחימ"ר (חוג למורים ברפואת המשפחה), כולל אירוח מופלא של הסדנאות בקיבוץ סאסא עצמו. אני כבר מתגעגע.

דברי ד”ר עטא אבאס

בתחילה היה טומי מורי וידידי, ובהמשך הפכנו ליותר מאחים.

טומי הוא המדריך שלימד אותי להישאר עד שעה 22:00 בביקורי בית בגוש חלב, הוא זה שהסיע את החולים המיוחדים ברכב שלו מהצפון עד לרמב"ם לשם ייעוץ כדי להיות נוכח בכל שלבי הטיפול בחולה.

הכרתי את טומי בתחילת עבודתי בבית חולים צפת במחלקה פנימית, ובמהרה הוא שכנע אותי לעבור לרפואת המשפחה. לאחר מספר חודשים הייתי חייב לצאת לחופשה ללא תשלום למשך חודש ימים מסיבות בריאותיות של אישתי. לא הייתה לו שום התנגדות והוא עבד במהלך החודש לבד, במקום שנינו. כאשר קיבלתי את תלוש המשכורת הופתעתי לראות שקיבלתי הרבה יותר ממה שמגיע לי, וכאשר ניסיתי לברר הבנתי שטומי רשם את כל העבודה, כולל העבודה הנוספת, על שמי ותשובתו הייתה שהוא חייב לעזור לי בזמן משבר וצורך.

דברי פרופ' שלמה מוניקנדם

חברים יקרים משפחה יקרה, בצער רב קראתי על מותו של טומי, מחלוצי הרפואה ורפואת המשפחה בארץ.

כמו שאחרים כבר כתבו עוד אחד מעמודי התווך של רפואת המשפחה הלך מאתנו, יותר מדי בתקופה כה קצרה.

חובה עלינו לדאוג להקמת דור חדש של מובילי דרך ברפואת המשפחה בארץ.

שנים רבות עבדנו בשותפות, למרות המרחק הגאוגרפי.

היינו יחד באיגוד, טומי כיו"ר (יושב ראש) אני כגזבר, אחר כך בארגון כנס WONCA, כפי שיאיר כתב.

אני מצאתי בטומי שילוב נדיר של חלוציות פורצת דרך וקפדנות ייקית, בשילוב עם חוש הומור יבש וידע כללי נרחב - כמו שהיום כבר לא מוצאים. אולי המוצא האירופאי שלנו קרב בינינו.

בעיני, טומי היה חלוץ בחשיבה רפואית, הוא זה שהביא את רעיונות התיק הרפואי של WEED, הוא זה שהביא רעיונות של EBM (Evidence Based Medicine) עוד בשנות ה-60, הוא היה בוחן קבוע בבחינות שלב ב', במיוחד בארגון פרקטיקה, ואני זוכר ששאל אותי בבחינה (1979) את העקרונות של Screening.

במשך תקופה ארוכה היה טומי נוהג לנוח אצלנו בכפר הרואה את ה-schlafstunde שלו בדרכו מסאסא לתל אביב או למקום אחר לעוד ישיבה או עוד כנס, והשיחות עמו זכורות לנו עד היום, גם לילדנו.

טומי אתה תחסר לנו מאוד.

יהי זכרך ברוך.

זיכרונות מטומי

טומי מגיע לצהריים –

אנחנו גרים בחצי הדרך מסאסא לתל אביב או לירושלים - וטומי אינו אוהב לנסוע מרחק גדול .

ולכן הוא נח אצלנו. הוא אוהב את האוכל של הדסה, ולשחק עם הילדים. ואנחנו בונים בניינים...

החדר "שלו " מוכן – הוא אינו מוותר על ה-schlafstunde, או להשתמש בו ללינה לילית. תמיד באותו חדר הוא נח, וקם רענן להמשך הדרך – לישיבה, לבחינה, לחברים. הוא חלק מהמשפחה, כולם מתקשרים אליו, הילדים אוהבים אותו, יש לו מילה טובה, מתעניין, מרגיש עם....

המזוודה הקטנה

הייתה לו מזודה קטנה, כמו של פעם. מזוודה מעור בהיר בצבע בייג'.

טומי אוהב יופי ויש לו טעם טוב, אבל לוקסוס לא מעניין אותו. יש לו בגדים פשוטים, סנדלים, והסוודר ששיינה סרגה, סוודר לבן, יפה.

אנחנו באיגוד. הוא יו"ר, אני גזבר, שנים היינו יחד באיגוד, אחר כך עם אחרים .

הוא נותן לי את המזוודה, בתוכה הניירות של האיגוד, כרטיסיות של החברים (עוד לא היה מחשב). מי שילם, מי לא. התכתבות WONCA, RCGP, החשבונות, הוצאות והכנסות.

ישיבות במרכז קופת חולים עם דורון מתווכחים על רפואת המשפחה, איך תגדל? מי יטפל בילדים? בנשים? (טומי מכניס IUD‏ - Intra-Uterine Device).

ותמיד המזוודה עמנו,

איפה היא המזוודה, עכשיו?

הדייקן

טומי היה דייקן, מה זה דייקן, דייקן זה לא מילה !?

אולי המוצא האירופאי תרם לזה.

אני רואה את טומי יושב עם מסמך, המצח מעט מקומט, מביט מבעד למשקפיים בעניין רב בנייר, קורא לאט מה שכתוב. אחר-כך בא הניתוח. ניתוח חד כתער, למה כן, למה לא.

He Takes Nothing For Granted. הוא חושב EBM כבר בשנות ה-60! מבטל מוסכמות אם הן אינן מבוססות. פותח תיק, התיק הוא של WEED POMR - איזה תענוג.

בבחינה הוא שואל אותי מהם הקריטריונים של Screening, לא אשכח זאת לעולם!

מוזיקה

ללא ספק אחד השיאים בחייו המוזיקליים של טומי הייתה הופעת תזמורת הרופאים בכנס WONCA הבין-לאומי שהיה בירושלים ב־1989 תחת שרביטה של דליה אטלס.

ב-1983 נבחרה ישראל כמארחת את כנס WONCA הבין-לאומי. היינו בוועדה המארגנת, עם יודפת, פירסט, זיו, אלמגור ואחרים. מרגע היוודע ההחלטה, התחיל טומי בהתארגנות של התזמורת. בדרכו העקשת וכבעל קשרים ענפים קרם הרעיון עור וגידים. טומי, נגן כנר בעצמו, הכיר הרבה מוזיקאים, בהם גם רופאים. וכך לאט לאט קיבלה התזמורת צורה. כנר ידוע אחר היה פרופ' קפלינסקי, שגם הופיע בקונצרט.

היה קצת קשה לארגן חזרות, אבל הן התקיימו, והקונצרט עצמו היה הצלחה גדולה.

מעגל החיים

שנים השתמשתי בסרט הקצר על מעגל החיים פרי יצירתו של טומי לסטודנטים.

אין כמו הסרט לקשר בין רפואת משפחה ובין טומי. יש בו תערובת נהדרת של הומור, אמנות, תמונות מחיי משפחתו, חברים, ד"ר הרי לויט בגיל מופלג מקריא חרוז אנגלי בקול סדוק. ואמירות חכמות. אחת מהן שאני במיוחד אוהב, כי היא כל כך נכונה בתרבות הרפואית הנוכחית: " מי הוא בן אדם בריא ? ..זה שלא עשה מספיק בדיקות."

גם רפואת משפחה עוברת מעגל חיים: עם הסתלקותו של טומי אנחנו כבר מזמן אחרי עזיבת הקן. נצטרך להתמודד בכוחות עצמנו. אבל הגעגועים חזקים.

הייה שלום טומי.

"מסר אחד מעשי ספציפי" – טומי ספנסר - דורון חרמוני

טומי בשבילי תמיד מיוחד, תמיד בעל מסר חכם ואנושי, אם כי לא תמיד מובן לי בהאזנה ראשונה. בעל תובנה שמקדימה את זמנה. דייקן בפרטים ועם זאת רואה את המכלול. רופא משפחה, מורה, מחנכם של רופאי משפחה רבים וחוקר. איש משפחה הגאה במשפחתו, סבא נפלא לנכדיו, מוזיקאי וצייר.

הראשון ששם לב שילד בן שנתיים תמיד יבכה אצל הרופא, ומוסיף תצפית זו לאבני הדרך בהתפתחות ילדים, זה שיודע לקבל לידה, לערוך מעקב היריון ולהתקין התקן תוך רחמי, ואף לעקוב שנים אחר המטופלות שלו ולפרסם זאת.

זה שהמציא את השאלה הראשונה, אולי, בפרק של רפואה המבוססת ראיות: "לו נדרשת לבחור בפעולה אחת של רפואה מונעת, החשובה ביותר לדעתך בכל אחת מתקופות החיים בין גיל הינקות לזקנה, באיזו בדיקה היית בוחר לכל גיל ולמה?"

מכאן הדרך אל המסר המעשי – ספציפי קצרה. "אילו יכולתי לצאת מכל מפגש עם מסר אחד מעשי שאותו אקח איתי לחיים", דייני, היה אומר.

זה היה טומי בשבילי.

דרכנו נשזרו מאז פגשתי אותו בהיותי סטודנט לרפואה בדרום, הבא לחזות בפלאי רפואת המשפחה שבצפון. לימים כמתמחה אצל תלמידו ואחר כך כשותף לעבודות מחקר ולהוראה. ביחד פרסמנו מספר עבודות מחקר שטיפלו בנושאים שאותם הגה וקידם טומי. את אותן עבודות בחרתי להביא כאן.

בקרת איכות היה אחד מאותם נושאים שהיו קרובים ללבו של טומי ואותו קידם בכל הזדמנות. ומה היא בקרת איכות כמעט מקסימליסטית אם לא "הטיול דרך בית הקברות הפרטי שלי", כך רצה טומי לקרוא למאמר שאותו פרסמנו יחד ב-1992 ב-BJGM (British Journal of General Medicine, אך מהפחד שהעורכים השמרנים של העיתון הבריטי לא יבינו את חוש ההומור הדק של טומי שינינו את שמו). במאמר סקירה על כל החולים שנפטרו בפרקטיקה של טומי ותמציתו מובאת להלן:

The aims of this study were to examine mortality in one village in Israel and to determine which deaths could have been prevented by identifying those which were associated with avoidable factors or were caused by conditions which would have been amenable to preventive measures. The medical records of all 171 patients (91 males and 80 females) who died in the geographically defined population of 1800 during the 16 year period 1974-89 were reviewed. The mortality rate, adjusted for age, in the second eight year period (1982-89), was significantly lower for females (4.0 deaths per 1000 females per year) than for males (8.5) (P < 0.01). Downward trends in the birth rate, stillbirth rate and perinatal mortality rate were found, while there was an upward trend in both mean and median age at death. Of the 171 deaths, 36 (21 percent) were classified as being associated with a total of 44 factors which could be perceived as being avoidable. Twenty five of the avoidable factors were patient related and of these 17 were smoking (more than 20 cigarettes a day in patients aged less than 70 years who died of a smoking related disease). These findings confirm the need for continuous health education for patients. An audit of mortality in general practice is valuable and may contribute towards the prevention of some deaths.

המסקנות של מאמר זה הביאו את טומי לעסוק במקביל בקידום הפיתוח של קווי הנחיה אשר פורסמו בעיתון "רופא המשפחה" בעריכתו של פרופ' פולק, ובשאלה האם אנו באמת מכירים את החולים שבטיפולנו? המסקנות הלא כל כך מעודדות פורסמו ביום המחקר של המחלקה לרפואת המשפחה בעפולה – לימים הכנס השנתי של רפואת המשפחה על שם שבתאי בן מאיר, והביאו ליצירת דפי הנחיה לרופא המשפחה המצביעים על דרך קלה ומהירה להכיר טוב יותר את החולים שלו. כל זה מבית היוצר של טומי.

סטודנטים ומתמחים היו תמיד בראש מעייניו של טומי. כמה גאה היה על הצלחתו להיות בין הראשונים להביא קורס העוסק בהיבטים הפסיכו-סוציאליים של עבודת הרופא, הקורס "מעגל החיים", לתוך הסילבוס של הסטודנטים לרפואה בטכניון כקורס חובה. הקורס קיים עד היום ובו הסרט "מעגל החיים" שאותו יצר טומי, והוא מדגים את הנושא בעזרת תמונות מחיי המשפחה של טומי.

מה הם המקצועות שבהם בוחרים הסטודנטים לרפואה להתמחות היה נושא שעניין את טומי לא פחות, וזאת תוך קריצה לכיוון המקום של רפואת המשפחה בסדר העדיפויות של הסטודנט ולשאלת השאלות – האם יש תוכנית שמעודדת יותר לכיוון של רפואת המשפחה.... תמציתו של המאמר מובאת להלן:

Background: Which medical specialties do Israeli medical graduates choose? Answers to this question can serve as an essential means of evaluating both Israeli medical education and the healthcare system.

Objectives: To determine the distribution of medical specialty choice, its change over time and the possible influence of the medical school on the choice; to study the graduates' gender, gender variability in specialty choice and time trends in both; and to assess the choice of family medicine as a career among the graduates as a group, by medical school, gender, and time trends.

Methods: The study population comprised all graduates of the four medical schools in Israel during 16 years: 1980-1995 inclusive. Data were obtained from the four medical schools, the Israel Medical Association's Scientific Council, and the Ministry of Health. Data allowed for correct identification of two-thirds of the graduates.

Results: A total of 4,578 physicians graduated during this period. There was a significant growth trend in the proportion of women graduates from 22.6 percent in 1980 (lowest: 20.0 percent in 1981) to 35.3 in 1995 (highest: 41.5 percent in 1991). Overall, 3,063 physicians (66.8 percent) started residency and 1,714 (37.4 percent) became specialists. The four most popular residencies were internal medicine, pediatrics, obstetrics and gynecology, and family medicine. Ten percent of Israeli graduates choose family medicine.

Conclusions: The overall class size in Israel was stable at a time of considerable population change. Women's place in Israeli medicine is undergoing significant change. Family medicine is one of the four most popular residencies. A monitoring system for MSC in Israel is imperative.

המורה שלי - ד"ר אהרון קרני

...חורף תחילת 1975. אני סטודנט לרפואה בירושלים, ועדיין לא יודע שאני מחפש Role Model. עדיין לא יודע לאן אפנה בחיי המקצועיים. בית הספר לרפואה לא מספק לי דמות אחת שאני רוצה להתקרב אליה.

עם כתובות שאספתי ועם שאלות לא מנוסחות אני נוסע לגליל.

השמש שוקעת כשאני עובר בצומת מירון, ואחרי כ-15 דקות אני עוצר את האופנוע בחצר ליד בית האבן, וריח העשן הנפלט מהארובה מבטיח שתיכף יהיה חם.

שיינה מארחת אותי במטבח ומוזגת תה חם אל ספלי חרסינה. על השולחן קערת סוכר וכף שגולפו מעץ, ועוגה יבשה וטעימה.

טומי חוזר מהמרפאה עם תיקו וקלסריו. עם כוסית ברנדי ועם העוגה אנו עוברים אל הסלון. בקמין בוערת אש חמה ואנו מתמקמים סביב שולחן עץ נמוך.

להזכירכם, טלפון וטלוויזיה כבר נוכחים בבתים רבים בישראל אך לא בבית זה, והביתיות נשמרת בקלות.

אנו מתחילים את שיחתנו הראשונה מני רבות מאד.

מאז ועד מותו של טומי הייתי תלמידו.

לקראת שלב ב' של ההתמחות רציתי בו כמדריך, ועברתי עם משפחתי מירושלים לגליל.

במשך מספר שנים היינו נפגשים בקביעות, לפחות פעם בשבוע ומעצבים את הרופא שאני הופך להיות.

בשלבים הראשונים הוא ליווה אותי פיזית בקליטה שלי במקום המגורים החדש: במבוכי הביורוקרטיה של קופת חולים, בישיבות הצוות, בבניית מעמדי במרפאות בהן הוצבתי, בביקורי הבית שערכתי ובביקורים אצל הפציינטים המאושפזים שלי.

מאותה תקופה, נהגתי להגיע אל טומי לאחר כל קורס או כל חידוש שלמדתי כדי לדווח ולדון בדבר יחד עמו. לעיתים גם לנסותו עליו: כשלמדתי אוטוסקופיה פנאומטית, ניקוי שעווה, היפנוזה ושימוש בספייסר לuונטולין ובפיק-פלו-מטר.

האופן שבו חי עם שיינה ושילב את כל מרכיבי חייו היווה עבורי פעמים רבות קריאת כיוון.

אשתי טוענת שלקחתי אותה אל טומי ושיינה כדי לפתותה להינשא לי. היא קיוותה אז כי כך ייראו חיי המקצועיים וחיי המשפחה שלי.

טומי הפנה את תשומת לבי לשלושה איסורים (טאבו) שקשה לדבר עליהם גם בקליניקה: כסף, מין ומוות.

דיברנו מעט על מין ועוד פחות על כסף, אך על מוות קיבלתי מטומי הדרכות רבות, והופניתי לספרות מקצועית ולכנסים בנושא.

לימוד עמוק על מוות - טומי העניק בשפע בהישארו נגיש, פתוח ומתמסר לתלמידיו בתהליך מחלתו. יכולנו להתקרב אליו ללא מחיצות בזמן מחלתו. אחדים מאיתנו קיבלו מטומי את האפשרות ליישם את אשר לימד.

ביקרתי את טומי פעמיים בזמן אשפוזו ברמב"ם. בביקור הראשון מצאתיו בקוצר נשימה ועצבני. שבוע קודם לכן הצעתי לו לנסות מריחואנה לשיפור התיאבון ומצב הרוח. בעקבות זאת התלקחה האסתמה שלו אחרי הפסקה של שנים וטומי כעס עלי; הוא צירף אותי למשחק Scrabble באנגלית, כשהוא משתעל שיעול חנוק וכצפוי, ניצח אותי. עם הגיעה של מבקרת נוספת, ביקש ממני ללכת. בפעם השנייה והאחרונה הגעתי כשבנימין בנו סעד אותו. הגוש בבטן לחץ, וטומי היה מסורבל וחלש. בנימין ירד לקנות לנו קפה ועוגה. התיישבתי לידו. טומי דיבר על כך שהגוש גדל והתקשה, והציע שאתרשם. הנחתי את ידי על הבטן והצטמררתי. הגוש אכן היה גדול וקשה. השארתי את היד וליטפתי את הבטן המתוחה, את החזה והזרועות. "קשה" אמרתי, מצהיר על הגוש ומבליע סימן שאלה, "לא נמאס לך טומי?" טומי אמר שעדיין לא, ושיש לו עוד דברים רבים שהוא רוצה להספיק.

אמרתי לו שהוא יקר לי ושאני מודה לו.

טומי רופא המשפחה המקיף - פרופ‘ פיליפ זיו

קטונתי מלעלות על נס את תכונותיו וכישוריו האישיים והמקצועיים הרבים של טומי שכה הרשימו והלהיבו את חבריו, את עמיתיו, ואת תלמידיו. בעבור אלה שאולי אינם יודעים זאת, ברצוני לציין דוגמה של הטבעת חותמו על תולדות רפואת המשפחה בארץ. טומי למד רפואה והתמחה במה שנקראת עדיין באנגליה רפואה כללית. במסגרת זו למד להתקין התקן תוך רחמי. כשעלה ארצה המשיך לבצע פעולה זו במטופלות שהיו מעוניינות בכך.

גינקולוגים שנוכחו לדעת על כך נזעמו על מה שחשבו כפלישה לתחום הבלעדי שלהם ואצו למשרד הבריאות למחות על התעוזה הזאת. רופא לאחר קבלת רישיונו מורשה לבצע כל פעולה רפואית שעולה על דעתו, ורק אם הוא כושל, אפשר להאשימו שהוא ביצע פעולה שלא הוכנה לו כראוי. הגינקולוגים הצליחו לשכנע את משרד הבריאות להוציא תקנה ראשונה מסוגה שמגבילה רופא לבצע פעולה כלשהי ושקבעה שרק לגינקולוג מותר להכניס התקן תוך רחמי.

טומי לא היה מוכן לקבל גזירה זו והביא את הנושא לבית המשפט. כתוצאה הושגה החלטה שסיפקה את שני הצדדים, דהיינו כל רופא שעבר קורס מאושר להתקנת התקן תוך רחמי יורשה לעשות זאת בפרקטיקה. טומי המשיך ברוח זו ודאג לניהול מספר קורסים כאלה לרופאי משפחה, אולם לאחר מכן הרעיון נגוז מחוסר עניין. חבל מאוד שפעולות רבות שבוצעו באמצעות רופאים כלליים ומשפחה בדורות קודמים ומבוצעות בארצות שונות, כמו תפירה, כריתת נגעים, הזרקות למיניהן וכדומה אינן מבוצעות בארץ מחוסר זמן או תגמול.

היחסים בין רופא משפחה לפסיכיאטר - בנימין מעוז

נפגשתי לראשונה עם טומי ספנסר בתחילת שנות השבעים, כאשר ניהלתי שלוחה של המרפאה לבריאות הנפש של בית החולים גהה, בקרית שמונה. הוא ביקר אותי, במרפאתי בקרית שמונה, ביחד עם אחות קיבוץ סאסא. הופעתו הייתה מרשימה עם זקן ארוך. עד כמה שאני זוכר, הוא התייעץ אתי על מקרים מסובכים שהוא טיפל בהם. נראה שרצה לקבל את תמיכתי ואישורי, אבל אולי גם לראות מה אני יודע, ולהראות לי שהוא כרופא משפחה יכול גם כן לטפל בחולים אלו בצורה טובה כמוני, או שלחלופין, שנינו לא ידענו לטפל בהם, מכיוון שהיה מדובר בדרך כלל בהפרעות אישיות קשות. נתתי לו הרבה תמיכה ועידוד וכך נשארנו בקשר. כבר אז התרשמתי מגישתו האנושית מאוד ומכך שהוא רופא מצוין, המשתדל לכלול את ההיבטים הנפשיים-חברתיים של הרפואה בעבודתו, ויחד עם זה לא להזניח את ההיבטים הגופניים, הרפואיים-כלליים, ואת ההיגיון הרפואי הפשוט והבריא.

אבל בפגישותינו הייתה גם מתיחות מסוימת, אולי של תחרות, ומבחינתי הייתה קיימת תחושה שאמנם רופא משפחה "יודע הכול", אבל עליו לדעת את גבולותיו ומתי לעבוד ביחד עם מומחה, להתייעץ או להפנות.

פגישה משמעותית וקרובה נוספת הייתה לנו בשנות השמונים בבאר שבע, שבה נתמניתי בינתיים למנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה. טומי בא למלא את מקומו של מנהל המחלקה לרפואת המשפחה שיצא לשנת שבתון.

כתבנו אז, הוא, יהודית שטרן ואני, מאמר משותף על הערכה של קבוצות בלינט. אולי המאמר המדעי היחיד שכתבתי על נושא זה. ניתחנו את תוכן ההיגדים שנאמרו באמצעות חברי הקבוצה, על פי הקלטה של ססיה אחת. מיינו אותם לקטגוריות, ומצאנו שרק בשליש של הזמן התבטאו החברים בנושא העיקרי: יחסי רופא-חולה. כלומר, בדיעבד, התחלנו אז לשתף פעולה במחקר איכותי של קבוצת בלינט, שטומי כל כך החשיב ושלמענו הוא נלחם עד ימיו האחרונים.

טומי רצה אז מאוד להשתתף, כחבר או כמשקיף, בקבוצת בלינט שניהלנו באופן קבוע עם המתמחים ברפואת המשפחה. הוא הכיר את ספריו של מיכאל בלינט והתרשם מהם עמוקות, היה לו כנראה אז כבר ניסיון מסוים בהדרכה של קבוצות בלינט, אבל הוא רצה להשתתף בקבוצה שהדרכתי (איני זוכר עם מי). אמרתי שנשאל את פי הקבוצה, כי הרי הוא מנהל מחלקה ובתפקיד זה אחראי על קידומם של המתמחים. הוא נאלץ לחכות בחוץ כדי שנוכל לשאול את הקבוצה. בקבוצה הובעה התנגדות להשתתפות המנהל, ולכן הודענו לא שהשתתפותו בלתי אפשרית. הוא קיבל את הדין, כי היה דמוקרטי מאד, אבל בלבו לא סלח לי על צעד זה את סוף חייו, והזכיר לעיתים את המאורע בהומור.

מאז תחילת שנות התשעים, התחלנו להיפגש באופן קבוע בכינוסים של מדריכים ופעילים בקבוצות בלינט. טומי יזם את המפגשים הללו בקיבוץ סאסא, בערך פעמיים בשנה. מפגשים אלו היו היסוד של כינוסי מדריכי בלינט, בכל חצי שנה, במקומות שונים בארץ, שמתקיימים עד היום הזה. במשך שנים השתתף טומי בהכנת הכינוסים הללו ובייחוד דאג לחלק האומנותי-תרבותי-כללי שלהם. הוא ארגן קונצרטים קצרים בערב בכינוס. באותם קונצרטים הכרתי לראשונה היבט נוסף של אישיותו והיא אהבתו הגדולה למוזיקה קלאסית והתלהבותו מהנגינה בכינור. פעם אחת הופיעה בכינוס הבלינט משפחת ספנסר, הבנים והוא עצמו, בנגינה של רביעייה.

חוויה זו חזרה על עצמה גם בשנים לאחר מכן, כאשר חוג ידידיו הוזמן לאירוע לכבוד יום הזיכרון של שיינה, אשתו האצילה של טומי, שהלכה לעולמה. בביתו שבסאסא התכנסה המשפחה והם נגנו בהרכבים שונים מוזיקה קאמרית. גם טומי, שהיה כבר חולה, השתתף וניגן בכינור. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת, של הנאה מוזיקלית, של טעימה של אווירה משפחתית יוצאת מהכלל, של יחסים קרובים ולבביים, בין טומי לילדיו ולנכדיו.

גם אצלנו בבית ניסיתי לנגן (בפסנתר) עם טומי, אבל ללא הצלחה רבה, כי נגינתי לא הייתה מספיק טובה. אבל היו לנו בכל זאת רגעים של כיף. טומי הפתיע אותי מאוד כאשר נתן לי לקרוא ספר שירים בגרמנית של אביו. לא ידעתי עד אז על מקום הולדתו, מוצאו וקורות ילדותו ונעוריו, בצ'כיה ובאנגליה. לא ידעתי גם על קשריו האישיים עם השואה והחורבן של יהדות אירופה, שהוא אחר כך ממש אותם בפעילותו במוזיאון לוחמי הגטאות ובארגון סדרות חינוך עבור סטודנטים לרפואה בנושא השואה.

פן נוסף באישיותו העשירה של טומי, התגלה לי רק אחרי מותו, כאשר השתתפתי בפתיחת התערוכה של ציוריו שהוא עדיין השתתף בהכנתה. שוב חוויה אומנותית גדולה (ועצובה).

יחד עם טומי ייסדתי, אחרי מאמצים של שנים, את חוג הבלינט במסגרת של האיגוד לרפואת המשפחה. יחד איתו כתבנו את המטרות והתקנון, יחד איתו חיפשנו קשרים עם אגודות בלינט בחוץ לארץ.

הספד - ד”ר שמואל רייס

טומי נולד בווינה וגדל בפראג, שם חי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ב-1939 בגיל 11 נפרד מהוריו והגיע לאנגליה יחד עם אחיו באחת מ-"רכבות הילדים" המפורסמות. על אף שלא ראה יותר את הוריו, הושפע עמוקות מאביו המשורר "סונקה" שהיה מעורה בחיי הרוח, החברה והפוליטיקה של מרכז אירופה באותם ימים.

אלה מכם שהכירו אותו ידעו שהוא רופא, רופא משפחה בגבול הצפון. היום, אני רוצה לספר לכם גם על טומי האמן. טומי התחיל לצייר כבר בילדותו. הוא חלם להיות אמן. אילו הדבר היה תלוי רק בו ככל הנראה היה בוחר להיות צייר. למרות זאת, ב-1945 בגיל 17 השתכנע ללמוד רפואה. עם תום לימודיו ולאחר סיום שירות קצר כרופא בצבא הבריטי במקומות שונים במזרח התיכון, חזר טומי לאנגליה ב-1953 והחל את הקריירה המקצועית שלו. ב-1955 התחתן עם שיינה (גם היא רופאת משפחה) ובעשור, עד להגיעם ארצה, נולדו ארבעת ילדיהם. במקביל להתפתחות הקריירה הרפואית שלו המשיך טומי לצייר בכל מקום שאליו הגיע.

ב-1966 עלה טומי עם המשפחה לישראל והגיע לקיבוץ סאסא, שם חי עד יום מותו. בתקופת ההתאקלמות בארץ ולאחר מכן בעת פריחתו המקצועית כרופא, כמורה וכמדריך סטודנטים ומתמחים, הייתה הפוגה בעבודתו האומנותית.

מיום עלייתו לארץ בחר טומי להיות רופא בגבול הצפון (יחד עם שיינה) באזור גוש חלב, סאסא ולאורך הקו מאביבים ועד זרעית.

ב-1975 הוזמן יחד עם ליאון אפשטיין מטעם פרופ' ארליך ואלדר המנוחים להקים את המחלקה לרפואת המשפחה והקהילה של הפקולטה והיה לאחראי על הסבב ברפואת משפחה. כמו כן הוא שימש כיו"ר החוג לרפואת המשפחה בפקולטה עד לפרישתו ב-1996 הוא מונה למרצה בכיר קליני בטכניון ב-1991 מינוי בכיר ראשון ברפואת משפחה.

הוא מילא תפקידי מפתח באיגוד רופאי המשפחה בין השאר כיו"ר, ומילא תפקידים רבים גם בהר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל) ובמחלקה ובחוג לרפואת משפחה, כולל יו"ר החוג עד לפרישתו. הוא היה נציג ישראל בקבוצת העבודה האירופית לאיכות ברפואת משפחה EQUIP, ונציג ישראל במספר מחקרים רב-לאומיים אירופאיים. טומי פרח בפעילותו בתחום הרישום לפי בעיות, תיק רפואי ורשומה רפואית, בהמשך בתחום האיכות, עם מעורבות אירופאית עמוקה, היה מהראשונים שהחלו בכתיבה והפצה של הנחיות קליניות והמשיך בכך עד לאחרונה. במסגרת פעילותו הבין-לאומית יזם את הקמת תזמורת הרופאים הבין-לאומית בכנס Wonca בירושלים ב-1989. הוא אף ניגן בתזמורת זו.

אני אישית הכרתי את טומי במרוצת השנה החמישית שלי בפקולטה (74–75) כאשר התחלתי להתעניין ברפואת משפחה. אזכיר מהתקופה הראשונה של הכרותינו שלושה זיכרונות קצרים:

הראשון: פגישת צוות כשהייתי אצלו בסטאז' על רפואת חירום בגבול הצפון שהייתה גם הפעם הראשונה שהכנסתי והכניסו לי עירוי עם אינטראקט של אותה תקופה (טומי הושפע מאוד מהטיפול בנפגעי הפיגוע באוטובוס הילדים באביבים ומאז תמיד שקד על מוכנות למצבי חירום).

השני: החוויה של להיות חניכו בהתמחות במרפאת גוש-חלב עם טיפולי בית בחולים מורכבים.

השלישי: הפגישות בביתם של שיינה וטומי, ליד האח והפסנתר שממלא את הסלון. פגישות לדיון על מקרים, על מחקר ועל החיים.

ב-1995 הוא מנה שלושה הישגים מקצועיים עיקריים שלו, לפי דיווחו האישי:

1. עבדתי יחד עם אשתי שיינה, במרפאה כפרית ערבית-יהודית מעורבת במשך שלושים שנה ברציפות. שם שילבתי שירות, לימוד, הוראה ומחקר
2. יזמתי להכניס לקופות החולים את התיק הרפואי לפי בעיות (POMR), לאחר שראובן בלומנטל הציג לפני את שיטת ה-WEED
3. מעורבותי בפיתוח רפואת המשפחה כתחום התמחות, לרבות תוכן הלימוד (הסילבוס) והבחינות

עם היציאה לגמלאות, ואני זוכר שהיה לי הכבוד לברך אותו כאן עם פרישתו, חזר טומי לצייר, במקביל הוא היה עסוק מאוד גם בלי העבודה הקלינית: הקים את התכנית לחקר השואה והרפואה, במסגרת הזאת גם אצר תערוכה כאן בפקולטה ופרסם את החוברת "אמנות ורפואה" שעסקה בציורים של רופאים ועל רופאים בגטו טרזיינשטאט. השנים האחרונות עמדו בסימן מחלתה של שיינה ואחר-כך מחלתו של טומי. אך הפעילות האינטנסיבית והמתגברת בנושא השואה והרפואה צברה תאוצה כשטומי מנצח עליה. בחמש השנים האחרונות, הוא ערך בין השאר אסופת מאמרים מעיתון הרפואה בנושא. בשנה האחרונה לחייו ובייחוד בימים האחרונים עד יומיים לפני מותו עסק בהגהה, בבחירת העטיפה ובאלף הסוגיות שהוצאת ספר שכזה מחייבת.

גם שיינה וגם טומי נפטרו במיטתם כשיקיריהם מסביבם. בטיפול בהם בשלבים האחרונים היו מעורבים גם תלמידיהם.

בשנותיו האחרונות חזר טומי לצייר ובמקביל לעריכת הספר שהזכרתי עסק בשנה האחרונה בהכנת תערוכה מציוריו, בשם "חיים במקביל". את ההזמנה לפתיחתה חילק בגאווה ממיטתו ברמב"ם, אך לפתיחתה כבר לא הגיע. עשרה ימים מאוחר יותר הקטיושות שחלפו בשמי סאסא הפכו את הביקור בתערוכתו לבעייתי מאוד.

שיינה וטומי הותירו אחריהם ארבעה ילדים וחמישה-עשר נכדים, חברים רבים ברחבי העולם ואת אחיו של טומי, פרופסור לכימיה בהמילטון, אונטריו, קנדה.

לזכור ולא לשכוח דברים שאמר טומי בהתכנסות לאזכור “ליל הבדולח“ בברלין

כנסיית “Hochmeister Berlin”‏ 9.11.2002

רבותי וגבירותי,

שמי טומי ספנסר. אני רופא משפחה שחי בישראל.

ראשית, אני רוצה להודות מכל הלב על ההזמנה להיות איתכם היום על מנת לספר לכם את הסיפור שלי בתור עד התקופה.

התבקשתי לספר קצת על ישראל מאחר שאני שייך שם לתנועת השלום. זה לא יהיה נאום פוליטי, כי אינני איש פוליטי. אני רוצה להתמקד בחמש נקודות בלבד:

1. עבורנו, אלה ששרדו את השואה, המסקנה העיקרית היא בכך שאנחנו זקוקים לארץ שבה אנחנו יכולים להגן על עצמנו כשמתקיפים אותנו. על כן, מדינת ישראל נחוצה לא רק ליהודים, אלא גם לעולם כולו
2. אני חי בישראל משנת 1966. במשך 36 השנים הללו אני עובד כרופא משפחה בעיקר עם ערבים – חולים וכן עמיתים למקצוע – ואני יכול למסור מתוך ניסיון אישי יומיומי, שחיים משותפים בשלום ועשייה משותפת בין יהודים לערבים לא רק אפשריים אלא קיימים למעשה
3. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. גם הערבים הישראלים יודעים זאת היטב
4. על כן, אם הכול כל כך טוב, מדוע המצב כל כך רע? נדמה שהסיבה נעוצה בכך – כפי שזה קורה לעיתים קרובות- שלמיעוט הפנטי יש יותר מדי השפעה על הרוב השוחר שלום בשני הצדדים. זה נושא מסובך מכדי לדון בו כאן

בנוסף נכנסים האירועים של ה-11 בספטמבר. השאלה היא: או שנלחמים נגד הטרור או שלא. מי מכיר דרך אנושית להילחם בטרור?

לבסוף אני רוצה לצטט את הרב הראשי של בריטניה. הוא אמר: "קורים בישראל דברים שהם עבורי כיהודי בלתי נוחים". אני מסכים איתו לחלוטין.

עכשיו אני מגיע לסיפור שלי. אני אספר כאן בעיקר על טרנספורט מסוים.

למילה טרנספורט בהקשר של הרייך השלישי יש משמעות נוראה: הכוונה היא להובלה למחנה ריכוז, להשמדה, למוות.

אבל היום אני רוצה לספר על טרנספורט אחר: על טרנספורט של הצלה שמוכר בשם "טרנספורט הילדים", ועל הרבה אנשים טובים.

קודם כל אני רוצה להציג את העד של התקופה: שמו טומי זוננשיין. בשנת 1939 הוא בן 11 שנים. הוא נולד בווינה ומשנת 1935 חי בפראג.

אכן מדובר בי. אני חייב מיד להתנצל. מזמן לא דיברתי גרמנית, לכן אני אקרא את הסיפור שלי כדי לעמוד בלוח הזמנים.

שמו של אבי היה הוגו זוננשיין, וקראו לו סונקה. הוא היה צ'כי ונולד בקייב, אבל מתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חי בווינה. הוא היה סופר ומחזאי גרמני.

הוא תמיד היה פעיל מאוד בפוליטיקה של השמאל. בפברואר 1934 היו בווינה קרבות רחוב של הפועלים נגד הממשלה של דולפוס, ואבי השתתף בהם. הוא נעצר, וכתושב זר מטריד גורש מאוסטריה לצ'כוסלובקיה. לאחר מספר חודשים, בשנת 1935, הוא הביא אותנו אליו לפראג. אני הייתי אז בן שבע.

כך כבר משנת 1935 היינו אחי ואני מהגרים.

בחודש יולי 1934 רצחו הנאצים את קנצלר אוסטריה דולפוס. אני עוד זוכר את היום הזה, כי לא דיברו על שום דבר אחר בבית הספר, ובכל מקום היו תמונות של דולפוס במסגרות שחורות.

ב-1933, כאשר החלה הטרגדיה באופן ממשי, הייתי בן חמש ואינני זוכר שנה זו. בכל זאת, כדי לצייר את הרקע לסיפור שלי, אני מוכרח לציין עוד ארבעה תאריכים:

• 27 בפברואר 1933: שריפת הרייכסטג
• 20 במרץ 1933: פתיחת מחנה הריכוז הראשון דכאו
• 10 במאי 1933: שריפת הספרים בכיכר האופרה
• 30 ביוני 1933: "ליל הסכינים הארוכים"– ארנסט רום נרצח

כילדים הרגשנו את האירועים הללו, בייחוד את שריפת הספרים, כי אז נשרפו גם ספריו של אבי. מאה שנים קודם לכן אמר היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים שורפים בסופו של דבר גם בני אדם". וכך היה.

משנת 1935 עד לשנת 1938 הלכנו לבית ספר גרמני בפראג והייתה לנו ילדות רגילה. אבל ב-13 במרץ 1938 נכנסו החיילים הגרמנים לווינה והתקבלו במחיאות כפיים רבות. זה היה האירוע הקרוי "אנשלוס". מיד החלה האנטישמיות הרשמית. אנשים רבים (בעיקר יהודים) ברחו מאוסטריה לפראג. רבים מהם באו אלינו לדירה, מפני שהם היו זקוקים לעזרה. הרגשנו אז שגם תורנו יגיע.

בסוף ספטמבר 1938 נחתם ההסכם הקרוי הסכם מינכן, בו אנגליה וצרפת העניקו להיטלר את ארץ הסודטים במתנה כי הם האמינו שכך יוכלו למנוע מלחמה. אבל זה לא עזר, להפך. למחרת היום הזמין אבי מונית ושלח את אמי, סבתי, אחי ואותי עם הרבה מוצרי מזון מחוץ לפראג אל הכפר, כדי להישאר שם עד לסיום המשבר. אני זוכר שנסענו כל היום ממקום למקום ובערב חזרנו שוב הביתה, כי לא מצאנו שום מקום.

חמישה שבועות לאחר מכן התרחש ליל הבדולח שמבכים היום. בלילה הזה נעצרו בגרמניה 35,000 יהודים. אחרי זה הגיע ה-15 במרץ 1939, הכניסה לפראג. ביום הזה לקחה אותנו אימי לקולנוע בכיכר וונצל לראות את סרטו החדש של “וולט דיסני“ – “שלגיה ושבעת הגמדים“. בדיוק כשיצאנו מלאי התלהבות מהקולנוע מצאנו ברחוב המון בני אדם נסערים והרבה אנשי "אס-אס". אבי המתין לנו במקום מסתור והוביל אותנו רגלית בדרך עקיפה, ברחובות צדדיים, הביתה.

למחרת היום הלכנו כהרגלנו לבית הספר. כשנכנסנו, ראינו את חברינו לכיתה במדי הנוער ההיטלרי. הילדים שלא לבשו את המדים – אני חושב שהם לא היו יותר משישה, רובם יהודים – נדחפו בעוצמה רבה אל השולחנות האחרונים בסוף הכיתה. כאשר המורה הראשון נכנס לכיתה קפצו כולם עם זרוע ימנית מושטת וצעקו "הייל היטלר". המורה, פרופסור קופקה, מורה לשפה הצ'כית, מלמל: "אתם חבר'ה טיפשים". אבל בבוקר שלמחרת גם הוא כבר הרים את הזרוע.

הדבר המפחיד עבורי היה שלא היה לי מושג מי בתוך הכיתה היו היהודים. אבל הילדים הנאצים ידעו זאת במדויק. מחודש מרץ עד לחודש יוני 1939 המשכנו ללכת לאותו בית ספר והמשכנו לשבת בשולחנות האחוריים. שורה ריקה של שולחנות ריקים תמיד הפרידה בינינו לבין האחרים. בתעודת בית ספר האחרונה רואים שווינה שייכת לרייך הגרמני. בדף האחורי כתוב: "ההנהלה מאשרת בזאת שאין לתלמיד כל התחייבויות כלפי בית הספר ושלהנהלת המוסד לא מוכרת כל סיבה מדוע לא יוכל להתקבל לבית ספר אחר." במילים אחרות ובצורה נימוסית: התלמיד הועף החוצה.

היה ידוע לנו שאבינו נמצא תחת מעקב מתמיד של הגסטאפו ונאלץ להיות מאוד זהיר. בשעות המוקדמות של בוקר אחד נקשו שני גברים בחוזקה על הדלת. אני פתחתי להם את הדלת ואבי הצטרף מהר, לבוש עדיין בפיג'מה. הוא ראה מיד שמדובר באנשי הגסטאפו ואמר להם בהומור הרגיל שלו: "אני שמח שרק מדובר בכם, כבר חששתי שמדובר בפקידי שלטונות המס." מה שעוד לא ידענו אז הוא שההורים כבר שמעו על האפשרות לשלוח אותנו לאנגליה.

כאן מתחיל הסיפור שלי.

הטרנספורטים המכונים "טרנספורטי הילדים" החלו בשנת 1938 בגרמניה ובאוסטריה. הם אורגנו בעיקר באמצעות ארגוני הצלה נוצריים, במיוחד באמצעות "הקווקרן". תוך 12 חודשים, מאמצע 1938 ועד לאמצע 1939 נשלחו מגרמניה ואוסטריה לאנגליה כ-7,000 ילדים בגילים חמש עד שבע עשרה, ללא ליווי הוריהם. לאחר מכן, ממרץ עד אוגוסט 1939 באו עוד 669 ילדים מפראג, וביניהם גם אחי ואנוכי.

טרנספורטי הילדים האלה התאפשרו רק הודות למאמצם הבלתי יאומן של קומץ אנשים טובים שסיכנו את חייהם. על כך אספר בהמשך.

אבל ראשית, זכרונותיי.

זה מספר שבועות ידענו שנגיע לאנגליה לדודה ולבת דודה שלנו, אבל לא ידענו מתי בדיוק. אני שמח מאוד שבת הדודה שלי נמצאת כאן איתנו היום. אבי סידר כבר את כל מסמכי הנסיעה שלנו בעוד מועד. עכשיו היה זה תורה של אימי לעמוד בתור יחד עם עוד מאות הורים אחרים במשך שעות וימים כדי להשיג את אישור הכניסה לאנגליה ואת חותמת ההגירה של הגסטאפו. בחודש מאי חליתי במחלת השנית, ונאלצתי להישאר במשך שישה שבועות בבית חולים לבידוד. שנית הייתה בזמנו מחלה קשה ובמהלך ששת השבועות הללו נפטרו לידי שני ילדים. אפשר לתאר, או ליתר דיוק אי-אפשר לתאר, באיזה מצב נפשי אמי הייתה שרויה בתקופה ההיא. חותמת הגסטאפו התקבלה לבסוף בחודש יוני, והטרנספורט שלנו נקבע ל-20 ביולי. לכל ילד היה מותר לקחת רק מזוודה קטנה שהיה מסוגל לסחוב בכוחותיו ובתוכה בגדים בלבד. הייתי מאוד עצוב שלא הרשו לי לקחת את הצעצועים האהובים עלי (חיות בד). אבל אמי, שהייתה בעלת הבנה עמוקה, ארזה לי את החיות ואמרה לי שלא צריך להיות לי ממה לחשוש. תמונה של אמי עם חיות הבד שלי שצילמתי בעצמי במצלמה החדשה שלי לפני הנסיעה, עדיין נמצאת ברשותי, וגם אחת החיות הללו.

יום לפני הנסיעה נתן לנו אבינו עצה חשובה לכל החיים: "אם יהיה לכם עסק עם אנשים לא נעימים, ויהיו לעיתים קרובות כאלה, אז תהיו נחמדים מאוד, נדיבים מאוד ותקדימו אותם ותחשבו על גוץ מברליחינגן." שנים לאחר מכן אמר לי ידיד: "אפשר להגר ללא כסף, ללא רכוש, ללא משפחה, ללא חברים, ללא תקווה, אבל ללא הציטוט של גוץ, אי אפשר להגר." ובכן, בערב של ה-20 ביולי נסענו עם אמי לתחנת הרכבת בליווי שני ידידי המשפחה. אבא לא בא איתנו כי הוא ידע שתחנת הרכבת תשרוץ אנשי גסטאפו ואנשי "אס-אס" ואמי לא רצתה שיסתכן. הרכבת עמדה כבר ברציף. הרבה ילדים והורים עמדו מסביב, שמורים באמצעות אנשי ה"אס-אס".

אחי שהיה כבר בן חמש עשרה הפך להיות מהרגע הזה "in loco parentis" ונשאר כך במשך כל ילדותנו באנגליה. לאחר שכל הילדים (בערך מאה) נכנסו לתוך הרכבת, סגרו אנשי ה"אס-אס" את הדלתות בצורה הרמטית. הרכבת החלה לנסוע באיטיות. אנחנו עמדנו לידי החלון וראינו את אמנו המנפנפת הופכת להיות יותר ויותר קטנה עד שנעלמה. היא לא ידעה אם היא תראה אותנו שוב אי פעם, אבל היא לא הראתה לנו את הדאגה הזאת. לא הייתי עצוב, כי ההורים הכינו אותנו כל כך טוב. לקראת הנסיעה הזאת, עם האהבה האינסופית שלהם, שיכולנו לשמוח לקראת הנסיעה.

נסענו הרבה, הרבה שעות בתוך הרכבת הנעולה עד שהגענו לגבול ההולנדי. כאן ציפתה לנו קבלת פנים גדולה. הורשינו לרדת מהרכבת וקיבלנו אוכל ושתייה. לאחר מכן המשכנו לנסוע ל-Hoek van Holland. ישנו על האוניה בלילה ובבוקר מוקדם וקיבלנו ארוחת בוקר. אני זוכר במדויק את הלחם שהיה לבן כשלג, כצמר גפן וכל כך טעים! אף אחד מאיתנו לא אכל אי פעם לחם כזה. לאחר מכן הגענו ל-Harwich וברכבת נסענו ללונדון. שם בתחנת הרכבת חיכו לנו כבר הדודה ובת הדודה שלנו וכולנו שמחנו מאוד.

בדרכון שלי מאותה תקופה יש גם חותמת: יש אישור לנחות היום בהרויש רק בתנאי שבעל הדרכון הזה ימשיך להגר ולא יעסוק בשום עבודה, בשום עסק ובשום מקצוע. כיום אני שמח שבזמנו לא קראתי את החותמת הזאת.

כדי לקבל אישור כניסה והצטרפות לטרנספורט הילדים, נדרש למצוא לכל ילד הורים מאמצים. לרוב הילדים היה זה תהליך מאוד קשה ואיטי. המזל היה לצידנו. ראשית, לא פחדנו. שנית, היינו שני אחים יחדיו, ושלישית, נסענו לקרובי משפחה, שאותם הכרנו היטב ומאוד אהבנו. לא לכולם היה כזה מזל. קטע קצר של סרט מתאר חוויה דומה שחווה חבר. הוא מספר כך: "הזיכרון הטראומטי שלי היה כשהגענו לתחנת הרכבת בלונדון והאנשים שהיו אמורים לבוא לקחת אותנו לא הגיעו. אני יחד עם עוד ארבעה בנים אחרים ישבנו כל היום על המזוודות שלנו עד שבחצות הלילה שאל אותנו נהג מונית מה אנחנו עושים. קודם כל הוא קנה לנו משהו לאכול ואחר כך הוא לקח אותנו אליו הביתה, נתן לנו שמיכות ושלח אותנו לישון. בשלושת הימים הבאים הוא הסיע אותנו בתוך לונדון כולה על מנת למצוא הוסטל שיהיה מוכן לקבל אותנו. את זה הוא מצא ביום השלישי. אחרי המלחמה חיפשנו אותו במשך זמן רב, אבל מעולם לא מצאנו אותו."

דודתי רצתה שאחייה בתוך משפחה אנגלית כדי שאלמד את השפה טוב ובהקדם. דרך מודעה בעיתון היא מצאה זוג צעיר שביקש לקבל ילד מהגר. לאחר שבוע שלחו אותי לבדי ברכבת מלונדון לצפון אנגליה, שם חיכו לי הוריי המאמצים החדשים ברציף הרכבת. לא ידעתי מילה באנגלית ואילו הם ידעו אנגלית בלבד. הם היו אנשים מאוד נחמדים ובאמת למדתי מהר אנגלית. אבל לאחר חמישה שבועות פרצה המלחמה, הבעל גויס והאישה שלחה אותי חזרה אל דודתי. מאז לא שמעתי מהאנשים הללו. זמן קצר לאחר מכן דודתי ובת דודתי נסעו לארץ ישראל. אחי היה אצל ידידים, ומרוצה בבית הספר החדש שלו באנגליה.

המזל השני שלי היה שהגעתי לבית ספר מיוחד לחלוטין. שמו היה Bunce Court זה היה בית ספר למהגרים, שבו רוב הילדים שהו באנגליה ללא הורים ורוב המורים היו גם כן מהגרים. שמה של המנהלת היה אנה אסינגר וקראנו לה דודה אנה. שמו המקורי של בית הספר היה Landschulheim Herrlingen (ליד אולם) וכבר ב-1933 הביאה אנה אסינגר את כל בית הספר עם שבעים ילדים לאנגליה. עכשיו ברצוני להראות כמה קטעים מסרט על דודה אנה שהופק בגרמניה. הוא נקרא "ילדי אנה".

1. הנס מאייר, המורה שלי לספורט ולנגרות, תיאר כך את אנה אסינגר: "היא הצילה אין-ספור ילדים. לא ניתן לחבר בקלות את היחס האנושי והאישי לילדים עם הנטייה הקפדנית והעקשנות הבלתי מתפשרת להשיג את מטרותיה. אלה הם שני עולמות."
2. פאולה, קלייר, אנה אסינגר וקאטה המבורג ידעו מיד עם תפיסת השלטון באמצעות הנאצים שהם יהיו בסכנה. כבר בשנת 1933 הן החליטו להוציא את כל בית הספר עם שבעים הילדים שלו אל מחוץ לגרמניה. התכנון היה צריך להתקדם תוך שמירה על סודיות מוחלטת. הנסיעה הייתה צריכה להופיע כטיול בית ספרי. הילדים נאספו מערים רבות בליווי מורים וכולם נפגשו בערב בנמל Ostende ומשם שטו באוניה לאנגליה. זה היה ארגון בלתי יאומן במורכבותו שהצליח
3. דורלה פוטן: "ערב אחד מסרו לי הוריי בשעה שש שבשעה תשע אסע לאנגליה. הייתי נסערת, לכן הם נעלו אותי, אחרת הייתי בורחת." אחר כך הגיע התאריך ה-9 בנובמבר ואז טרנספורט הילדים
4. שישה מיליון יהודים ובתוכם מיליון וחצי ילדים נרצחו במחנות ההשמדה. לעיתים רחוקות יכולה הייתה השקפה פדגוגית להוכיח את צדקתה. פאולה, קלייר, אנה אסינגר וקאטה המבורג לא זו בלבד שהצילו את חייהם של ילדים אלה באמצעות החינוך שלהם לחירות, אלא גם העניקו להם חירות אמיתית

מה שתמך בנו נפשית מאוד בשנים הראשונות, היו המכתבים של אמנו, שבהם היו לפעמים גם כמה תוספות מאבא. ידעתי גם שההורים חיו גם מהמכתבים שלנו. את המכתב הראשון כתבה אמא בליל ה-20 ביולי, לאחר שהגיעה מתחנת הרכבת הביתה. לאחר מכן היא כתבה פעמיים בשבוע מכתב ארוך ואנחנו ענינו. כל המכתבים עדיין ברשותי. לפעמים היא שלחה גם תמונות. התמונה האחרונה של אמי צולמה בנובמבר 1941. המכתבים נשלחו קודם כל דרך הולנד ולאחר מכן דרך אמריקה, עד שבדצמבר 1942 לאחר פרל הארבור הצטרפה אמריקה למלחמה. עד יוני 1942 הגיעו עוד מספר מכתבים דרך שווייץ. אחר כך לא הגיע שום דבר יותר. אז החל הפחד. בשלוש השנים הבאות, שבהם לא הגיעו יותר ידיעות, חיינו עם הפחד.

27 בינואר 1945 שוחררה אושוויץ ולאט לאט שמענו על גורל הורינו.

ב-12 במרץ 1945 קיבלנו מברק על אבא שלנו.

אחרי כן הגיע מסמך של שירים, שאותם "חלם" אבי באושוויץ וכתב במוסקבה ושלח לנו לאנגליה. שמו של ספר השירים הוא "צעדי המוות". במבוא קראנו: האדם היחיד שאהבתי כמו החיים שלי, אישתי, נרצחה ונשרפה שם במחנה Birkenau B בתאריך 10 בדצמבר 1943 באמצעות אנטי-בני אדם באמצעות גז רעיל. היא נשאה את המספר 49,124. לא ניתן לחשוב יותר על חזרה לחיים.

אחרי המלחמה גילינו שההורים חיו במשך שנה שלמה תחת שם מזויף במסתור בפראג. ביולי 1943 הלשינו עליהם והם הובלו לאושוויץ. אמי לא ראתה אותנו יותר לעולם. אבי חזר ממוסקבה לפראג. אחי ביקר אותו בזמנו, אבל לצערי לא ראיתי אותו שוב, כי המליצו לי לא לנסוע בשום פנים ואופן לצ'כיה בגלל המצב הפוליטי והוא לא יכול היה לבוא לאנגליה. זמן מה לאחר מכן הוא נפטר.

במשך שנות המלחמה ולאחר מכן מצאו אותנו אנשים רבים שהעניקו לנו בית חם באנגליה.

בחודש מאי 1945 הסתיימה המלחמה ואני הגעתי לאוניברסיטה כדי ללמוד רפואה. ב-1949, בזמן היותי סטודנט לרפואה עבדתי כמתורגמן באחד הפסטיבלים הראשונים של Edinburghh. אז היה לי המפגש הראשון בקשר לברלין (והיום המפגש השני): הייתי מתורגמן בפילהרמוניקה הברלינאית שהגיעה אז בפעם הראשונה מאז המלחמה לבריטניה.

לאחר לימודיי, נעשיתי רופא משפחה והגעתי יחד עם אישתי וארבעת ילדיי בשנת 1966 לישראל. כעת יש לנו 15 נכדים.

עכשיו עלי עוד לספר בקצרה את הסיפור של הקבוצה הקטנה הנפלאה של אנשים – ברובם אנגלים - שארגנו את טרנספורטי הילדים שלנו מפראג. הדמויות הבולטות של הקבוצה הזאת היו ניקולס וינטון וביל ברזטי. ניקולס וינטון היום בן 94 שנים ובמצב טוב. במשך חמישים שנה הוא לא סיפר לאיש על תפקידו, עד שבשנת 1988 נמצא במקרה היומן שלו, של התקופה ההיא, בתוך מזוודה. כך נודע המעשה הבלתי יאומן שלו. לפני זמן קצר צולם עליו סרט דוקומנטרי בקנדה. הדמות הבולטת השנייה הייתה ביל ברזטי, שנפטר לפני שנתיים בגיל 86 באנגליה. סיפור חייו הוא שרשרת ארוכה של מעשי גבורה שמעט מאוד בני אדם ידעו עליהם והכי פחות ידעו אלה שהוא הציל בתור ילדים. ביל ברזטי היה בן למשפחה שווייצרית עשירה. בשנת 1933 הוא היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת המבורג. שם הוא ראה במו עיניו כיצד הסטודנטים היהודים נרדפים באכזריות על ידי הסטודנטים הנאצים. הוא מחה על כך אצל הפרופסורים. אלה הגיבו כך: "אנחנו הרוב השותק." ברגע זה החליט ברצטי לעזור ליהודים. הוא נסע לצ'כיה והחל לעבוד עבור השירותים החשאיים הצ'כיים. עד לשנת 1938 הוא נסע בכל אירופה תחת שם בדוי, במטרה להציל כמה אנשים שאפשר. הוא הוצא מזכותו לירושה מהמשפחה השווייצרית שלו עקב פעילותו האנטי-נאצית. שלטונות שווייץ החרימו גם את דרכונו ובכך הפכהו לאיש ללא אזרחות של מדינה כלשהי. בחודש ספטמבר 1938 הוא היה בארץ הסודטים. שם מצאו אותו אנשי הגסטאפו והכו אותו כמעט עד מוות. ברגע האחרון הצילה אותו אישה העובדת בחקלאות (איתה התחתן לאחר מכן). אחר כך הוא הצטרף לקבוצתו של ניקולס וינטון כדי להציל ילדים מפראג ולהעבירם לאנגליה. וינטון שהה כבר בלונדון כדי לדאוג לאישורי כניסה, להורים המאמצים ולערבויות. ברצטי נשאר בפראג וארגן את היציאה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הוא הגיע לאנגליה ועבד בזמן המלחמה בשירות החשאי האנגלי. מעריכים כי האיש הזה הציל בין השנים 1933 עד 1939 כשבעים אלף בני אדם. בוודאי ייכתב עוד ספר אודותיו.

בשנת 1992 פרסם רבי ד"ר יעקב ניומן עבודת מחקר בנוגע לטראומה של ילדי המהגרים. בתשובה לשאלה: "מה היה הרגע הקשה ביותר בזיכרונותיך?" ענו רוב הילדים יוצאי גרמניה "ליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938".

תרגום לעברית: מרק (ויקו) הרש, קיבוץ סאסא

Curriculum Vitae: Julian Thomas Spenser. MB, ChB, DRCOG, FRCGP

9.12.1927 Born Vienna, Austria
1935-1939 Lived in Prague, Czechoslovakia
1939 Came to England on a Children's transport
1939-1966 Lived in UK
1955 Married Sheine Schwartzberg, physician
(Trinity College, Dublin)
1956-1999 Blessed with 4 children and 15 Grandchildren
1966 Came to Israel. Lived on Kibbutz Sasa ever since.
1996 Retired

Education

1945-1950 University of St. Andrews, Scotland
1950 MB, ChB
.
Postgraduate Qualifications

1952 Diploma of Obstetrics, Royal College of Obstetricians and Gynecologists
1966 Member of the Royal College of General Practitioners
1975 Fellow of the Royal College of General Practitioners

Academic Experience

1969-1974 Clinical Tutor, Dept. of Family Medicine, Tel Aviv University Medical School.
1974-1975 Clinical Lecturer, Tel Aviv University Medical School.
1975-1985 Senior Lecturer, Department of Family and Community Health, Faculty of Medicine, Technion, Haifa (adjunct appointment)
1985-1989 Senior Lecturer, Department of Family Medicine, Faculty of Health Sciences, Ben Gurion University of the Negev
1991-1995 Senior Clinical Lecturer and Head, Department of Family Health Care, Faculty of Medicine, Technion, Haifa.

Clinical Experience

1950-1952 Hospital appointments in England in Orthopedics, Surgery, Obstetrics and Gynecology.
1952-1954 Junior Specialist in Obstetrics Royal Army Medical Corps
1954-1955 Hospital appointments in England in Internal Medicine, Pediatrics, Ophthalmology and Dermatology
1955-1965 Family Doctor, Lancashire, England
1966-1992 Family Doctor, Sasa district, Galilee

Appointments

1981-1983 Chairman, Israel Association of Family Physicians
1983-1992 Member of the Examination Board in Family Medicine Scientific Council, Israel Medical Association
1983-1992 Chairman, Syllabus committee on vocational training (residency) in Family Medicine of the Israel Association of Family Physicians
1986-1992 Senior Tutor in Family Medicine, Upper Galilee.
1989-1994 Israeli representative on the WONCA European Working Party on Quality in Family practice.
1994-1994 Israeli representative on the European Task Force on Patient Evaluation in General Practice (EUROPEP)
1990 -1994 Chairman, Working group on quality development in Family Medicine of the Israel Association of Family Physicians
1993 -1994 Tutor in Quality Development in Family Practice, Haifa District, Kupat Holim Clalit.
1997-2005 Director- the program for the study of medicine and the Holocaust. Rappaport faculty of medicine, the technion, Haifa

Membership of Organizations

• Israel Medical Association
• Israel Association of Family Physicians
• Royal College of General Practitioners
• World Organization of Family Doctors (WONCA)

Published Papers

1. 1952 Spenser JT
Post-Mortem Caesarean Delivery after Rupture of Dissecting Aortic Aneurysm.
Lancet, Sept 20, 565
2. 1967 Spenser JT
A Survey of Cervical Smear Screening in General Practice.
Practitioner, 198: 274-280
 also reprinted in:
 1972 Seek Wisely to Prevent.
Studies of Attitudes and Action in Cervical Cytology Programme London, HMSO, pp 193
3. 1967 Spenser JT
A Diagnostic Work- Study Index
J Coll Gen Pract. 13: 39- 54
4. 1974 Spenser JT
Use of Intrauterine Devices in General Practice
The Family Physician (Israel). 4(1):70-77
5. 1975 Spenser T
The Problem-Oriented Medical Record
The Family Physician (Israel) 5(2): 195-202
6. 1980 Spenser T and Karni A
A Blood Pressure Screening Project in a Kibbutz
The Family Physician (Israel) 9(2):133-140
7. 1983 Epstein L, Tamir, A, Spenser T and Perlman S
The Community Project: The teaching Implications of
Applied Epidemiology.
Medical Education, 17: 39-44
8. 1984 Linder-Pelz S, Levi S, Tamir A, Spenser T and Epstein L
A Measure of Family Functioning for Health Care Practice
and Research in Israel
J. Comparative Family Studies 15(2): 211-230
9. 1985 Spenser T and Reis S
Diagnosis and Management of Cancer Patients:
The Family Physician's Role
The Family Physician (Israel) 13(2): 148-156
10. 1986 Hermoni D, Reis S, Almagor G and Spenser T
Malignant Melanoma: Early Diagnosis and Management
in Family Practice
The Family Physician (Israel) 14(1): 33-39
11. 1986 Spenser T
The Family Physician's Concept of Mental Health
 and
12. The Classification of Psychosocial Disorders in Primary Care, Both in Mental Health and Primary Care:
Dutch and Israeli Experience
Netherlands Institute of Primary Health Care (NIVEL)
13. 1986 Maoz B, Stern J, and Spenser T
Developing Psychosocial sensitivity among family doctors;
a content analysis of Balint group discussions.
Isr J Psychiatry and Related Sciences 23: 205-214
14. 1987 Spenser T, Furst A and Karni A
The role of the GP in his contact with the cancer patient.
Israeli Cancer Association annual report
15. 1988 Cancer Care in Family Practice (edited)
International cancer news (UICC) Geneva
16. 1989 Spenser T, Rennert G, Schade E and Shalom J
Early Detection of Breast Cancer:
Compromise Guidelines for a Primary Care Setting.
J. Cancer Education, 4(2): 121-123
17. 1989 Spenser T
Anna and Abraham Ticho: a perfect marriage of art and medicine
Harefua 116 (2): 177-178
18. 1989 Spenser T
Maimonides: modern connections.
Harefuah 116:384-386
19. 1992 Dafni L, Tamir A, Spenser T and Spenser S
Long-Term use of inert intrauterine contraceptive devices
in 94 women in Israel
Br. J Gen Pract, 42: 423-425
20. 1992 Hermoni D, Nijim Y and Spenser T
Preventable deaths: 16 year study of consecutive deaths
in a village in Israel.
Br. J. of General Practice, 42: 521-523
21. 1992 Kalinski Z, Spenser S, Shalom J, and Spenser T
Compromise guidelines for the management of estrogen deficiency (menopause) and prevention of osteoporosis, targeted to the symptomatic or high risk women.
The Family Physician (Israel) 20(3): 48-51 and 264-267
22. 1993 Hermoni D, Mankuta D, Spenser T and Ben -Porat E
The Management of viral hepatitis:
Practical Guidelines for Primary Care.
The Family Physician (Israel) 21(1):78-82 and 15-19
23. 1993 Spenser T
Guidelines as an integral stage in quality development.
The Family Physician (Israel) 21(2): 223-227 and 37-39
24. 1993 Spenser T
What do we need to know about a patient with chronic headache?
The Family Physician (Israel) 21(1): 229-229 and 40-41
25. 1994 The Cancer Research Group
(Chief investigators, Reis T, Spenser T, Strulov A)
Cancer Prevalence in Israeli Family Practice
Scand J Prim Health Care 12; 20-23
26. 1994 Mankuta D, Hermoni D, Spenser T
The Preliminary Investigation on the Infertile couple
in Family Practice
The Family Physician (Israel), 22 (1): 14-19
27. 1994 Hermoni D, Bar Sela Y, Wiener Z, Spenser T
A subjective (history) information base for patients
in family practice
The Family Physician (Israel), 22 (1); 24 - 24
28. 1997 Spenser T, Tamir A, Reis S,
What do Israeli patients expect from their family doctors
and their general practices?
Israel J Fam Practice, 7:1-7.
29. 1999 Grol R, Wensing M, Mainz, J, Ferreira P,
Hearnshaw H, Hjortdahl P, Olesen F, Ribacke M,
Spenser T. and Szecsenyi J.
Patients' priorities with respect to general practice care: an international Comparison. European Task Force on Patient Evaluations of General Practice (EUROPEP)
Fam Pract. Feb 16(1): 4-11
30. 2001 Spenser T
The Evidence-Based Guideline Era (editorial)
IMAJ 3:960-961
31. 2001 Reis S, Goldfracht M, Tamir A, Van Raalte R, Spenser T and Hermoni D
Trends in Medical Specialty Choice Among Israeli Medical Graduates, 1980-1995
IMAJ; 3: 973-977
32. 2001 Spenser T.
Karel Fleischmann:physician and artist.
Br J Gen Pract; 51:82
33. 2003 Reis S and Spenser T
Medicine and the Holocaust – lessons for present and future physicians.
Br J Gen Pract; 53:78-79
34. 2004 Hoenig LJ, Spenser T, Tarsi A.
Dr Karel Fleischmann: the story of an artist and physician in Ghetto Terezin.
Int J Dermatol. 2004 Feb;43(2):129-35.

Papers Presented at Congresses

1. 1982 SpenserT An Audit of Deaths in an Arab Village 1974-1981 World Congress of Israel Medical Association, Jerusalem
2. 1983 Reis S, Almagor G, Hermoni D and Spenser T Snake Bite: Case report and guidelines for Primary Care
Congress of Israel medical Association, Jerusalem
3. 1983 Spenser T First Experiences of the Use of the Problem-Oriented Medical Record for Quality Assessment in Israel
Joint South African – Israeli Symposium on Primary Care, Jerusalem
4. 1985 Kadri S, Spenser T and Cristal R An Audit – Sheet for the Follow-Up of Hypertensive
2nd International Symposium on Hypertension in the Community, Tel Aviv
5. 1985 Almagor G, Reis S, Oren B, Spenser T Sive P and Margolis C
Day – Release Course in Family Medicine in Israel
Congress of Association of Medical Education in Europe, Jerusalem
6. 1986 Spenser T, Reis S, Alamagor G and Karni A Reaching the Hard-to-Reach 14th International Cancer Congress, Budapest (invited paper, published in proceedings)
7. 1987 Spenser T Guidelines for selection of a family doctor as a trainer in Israel and
8. Spenser T and Almagor G The evaluation of trainees in Family Medicine in Israel Both
at Meeting of the New Leeuwenhorst Group, Holland
9. 1987 Spenser T An Audit of Deaths in an Arab Village, 1974-1986
(an update of the paper presented in 1982)
Annual Conference on Family Medicine, Afula)
10. 1989 Perlitz Y and Spenser T A detailed classification of laboratory test:
A development of IC- Process – PC and ICPC
11. 1991 Hermoni D, Bar- Sela I, Wiener Z and Spenser T Do we really know our patients? Annual Conference on Family Medicine, Afula
12. 1993 Bloomenthal R, Spenser T and Ben Amram S Unplanned pregnancies in a development town.
Annual Conference on Family Medicine, Afula
13. 1993 Spenser T, Tamir A, Van Raalte R A Study of the Quality of life and Death of over 65s in an Arab village in the Galilee .
European General Practice Research Workshop, Zychron Yaakov
14. 1993 Spenser T, Goldfracht M and Geva H Quality assurance of two-way communication between hospital doctors and GPs- the start of a pilot project.
European General Practice Research Workshop, Zychron Yaakov
15. 1993 Spenser T Improving Quality and changing the performance of GPs:
A European Study.
WONCA/SIMG Congress on Quality of Care in Family Medicine, The Hague, The Netherlands.
16. 1993 Hermoni D, Spenser T, Ilani S and Reis S
A New Method for Evaluating Continuing Medical Education
WONCA/SIMG Congress on Quality of Care in Family Medicine, The Hague, The Netherlands.
17. 1993 Spenser T Quality assurance: The Israeli experience
Conference on Quality in Family Medicine of the Swedish Association of Family Physicians, Solleftea, Sweeden
18. 1993 Spenser T Guidelines in Family Medicine
The National Conference of the Israel Society for Quality, Tel Aviv

Books

1. 1965 Spenser, JT Ailments and Remedies
Consumer's Association, London pp 124
2. 2001 Spenser T (curator) Art and Medicine in Ghetto Theresienstadt.
(exhibition catalogue), pp 56
The Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa,
 and
The Theresienstadt Martyrs Remembrance Association,
Beit Terezin, Givat Haim-Ihud, Israel
3. 2003 Spenser T Acute Otitis Media- Guidelines for Diagnosis and Treatment, pp 17 Kidum Meyda Refui, Sherutei Briut Clalit, Israel
4. 2007 Spenser T Medicine and the holocaust, articles from "harefuah" (1946-2005) Israel medical association

Chapter in a book

1. 1978 Spenser T Principles of a Record System for Family Practice 337-342 in "Family Medicine: Principles and Application"
Ed: Medalie. Williams and Wilkins, MD Thesis Supervision

MD Thesis Supervision

1. 1984 Dafni, Liora (Tel Aviv Medical School) A long term follow-up of women using Intra-Uterine Devices in a defined rural community
2. 1990 Nijim, Joseph (Tel Aviv Medical School) An Audit of 171 deaths
3. 1993 Stashevski, Ruthi A long-term follow-up of chronic headache (Jerusalem Medical School

קישורים חיצוניים

• ד“ר טומי ספנסר, מדיקל מדיה

פורסם בכתב העת לרפואת המשפחה, פברואר 2007, גיליון מס' 133, מדיקל מדיה

המידע שבדף זה נכתב על ידי מר יוסף הרמן, פרופ' יאיר יודפת, ד"ר אשר אלחיאני, ד”ר עטא אבאס, פרופ' שלמה מוניקנדם, פרופ' דורון חרמוני, ד"ר אהרון קרני, פרופ‘ פיליפ זיו, פרופ' בנימין מעוז, ד”ר שמואל רייס